Booker Ervin with Ted Curson playing "Milestones"

ושוב - טעימה קטנה מהכשרון של האיש.
מי שיכול לעזור בזיהוי של שאר הנגנים, שלא יתבייש

Rava and Fresu Quintet

אין זה סוד שהג'אז האיטלקי קנה לו מקום של כבוד בארצנו הקטנטונת, לא מעט בזכות החשיפה הרחבה לה זכה, תודות לאנשים "המשוגעים לדבר" דוגמת ניצן קרמר (אשר היה במקומות הנכונים בזמנים הנכונים: חברות תקליטים, חנויות תקליטים וניהול אומנותי של פסטיבלים) ודאג לחשוף את הקהל הישראלי לג'אז האיטלקי.

"ג'אז איטלקי" הוא, מן הסתם, ג'אז המנוגן על ידי נגנים איטלקיים, אבל לא בכך ייחודו. הג'אז האיטלקי, בדרך כלל (ותמיד ישנם חריגים) מתאפיין בנגינה מאוד לירית ופחות טכנית, עם דגש חזק על המלודיה. החומר המנוגן הוא במקרים רבים חומר מקורי או חומר "איטלקי" (קרי: מוסיקה מסרטים איטלקיים, מחוות לאופרות איטלקיות, שירי עם איטלקיים) אבל ישנם גם אלבומים בהם מנוגנים "סטנדרטים" ודווקא באלבומים אלה ניתן להתרשם מהגישה האיטלקית ומהפרשנות האיטלקית כפי שהיא באה לידי ביטוי כשהיא מיושמת על קטעים מוכרים שיש להם ביצועים של אמני ג'אז רבים ומגוונים.

שני אלבומים כאלו הם נשוא המלצתי הנוכחית - ובשניהם משתפים פעולה שני חצוצרני העל של הג'אז האיטלקי, הלוא הם: Enrico Rava ו Paulo Fresu שני החצוצרנים הללו שונים מאד זה מזה בסגנון, בצליל, באופי ודווקא לכן השילוב ביניהם נותן תוצאה פנומנלית ביופיה, ובעיני מאד מאפיינת את ה "ג'אז האיטלקי".
האלבום הראשון נקרא Shades Of Chet ומוקדש לחצוצרן האמריקני Chet Baker. מנגנים בו, מלבד 2 החצוצרנים דלעיל, גם Enzo Pietropaoli בבס Roberto Gatto בתופים ו Stefano Bollani הנהדר בפסנתר. לא כל הקטעים הם קטעים המזוהים עם Chet אבל רוח האלבום בהחלט מאד תדבר לחובביו, ויש הרבה כאלה...

האלבום השני, של אותו הרכב, נקרא Play Miles Davis והוקלט בהופעה חיה בפסטיבל הג'אז במונטריאול בשנת 2001. האלבום מוקדש כולו ל Miles כל הקטעים שם הם קטעים המזוהים עם Miles, כאלה שהיו חלק בלתי נפרד מהרפרטואר שלו לאורך השנים וזכו לביצועים מאד מזוהים. הטיפול בלחנים הכל-כך מזוהים עם Miles על ידי ההרכב ובראשו שני החצוצרנים האיטלקיים נותן לנו שוב הזדמנות מעולה להבין על מה כל המהומה. האנרגיה של ההופעה החיה מוציאה מהם את המיטב וצריך לשמוע את Stefano Bollani כדי להבין מה זו אנרגיה של הופעה חיה.

Enrico Rava and Paulo Fresu Quintet:
Shades Of Chet
Play Miles Davis (montreal Dairy)
(Label Bleu 1999, 2001)
Enrico Rava, Paulo Fresu, Stefano Bollani, Enzo Pietropaoli, Roberto Gatto.

Lee Morgan: 1956-1958 (Part 2)

מאירועי הפרק הקודם:

"בניגוד לכל הגיון - גמרתי אומר להשיג את כולם. יקח כמה זמן שיקח, יעלה כמה שיעלה."

אבל איך ? הרי הם OOP, נכון ?

מסתבר שהיפנים מאד אוהבים ג'אז (ובכלל מטורפים אחר התרבות האמריקנית) וביפן מדפיסים דיסקים, לשוק המקומי בלבד, ולפעמים אלבומים שהם OOP במערב, מודפסים בהוצאה היפנית.

וכך, אחת לכמה שנים, הביאו מספר חנויות ג'אז בארץ משלוחים של Blue Note יפני, (תגידו את צירוף המילים האלה לכל אספן ג'אז ותראו אותו מתחיל להזיל ריר...) ובכל פעם כזו מיהרתי ודפדפתי בידיים רועדות בין האלבומים לחפש עוד אחד מבין השישיה המופלאה הזו.

כך הגיעו לידי (במחירים מופקעים בד"כ) האלבומים City Lights, והאלבום הראשון: Indeed!.

שני אלבומים נוספים, בהוצאה היפנית, Volume Three ו The Cooker, מצאתי במסגרת שיטוטיי בחנויות הדיסקים בחו"ל, במחירים מופקעים כמובן (ותודה לאשתי שהביאתני, וגם חיכתה לי שעות עד שאגמור לעבור על כל המדפים).

אגב, עד כאן, למי שעדיין לא נשבר בספירה, יש 5 מתוך שישה. חסר אחד. האלבום השני העונה לשם המקורי: Volume Two.

בשלב זה הוציאה חברת Mosaic קופסא במהדורה מוגבלת ובה מקובצות כל ההקלטות מהן עשויים ששת המופלאים, ואני מודה שכמעט נשברתי ורכשתי אותה, אבל בסוף הכריע היצר האספני שדרש לקבל את השישי בצורתו המקורית. כאלבום נפרד ולא כחלק מקופסא.

בנוסף, מדי פעם (אבל תמיד רק אחרי שהוצאתי את מיטב כספי על עותק יפני) , "נשברו" החברים ב Blue Note ושחררו להדפסה אלבום כזה או אחר שהיה OOP, וכאילו בכך לא די, הם הדפיסו אותו בכמויות כאלה שאפשר היה להשיגו כמעט בכל מרכול ... כך למשל The Cooker וכך גם Lee-Way (הוא לא שייך לשישיה).

אבל האלבום השני עדיין לא היה תחת ידי. לא שוחרר להפצה במערב ולא היה זמין בהוצאה היפנית.

כך עברו השנים, והעניין נרדם לאט לאט....

אבל, היום, לאחר כ- 10 שנים אני שמח לבשר: הפרוייקט הושלם.

זה לא משהו שאני עשיתי, אין כאן סיפור גבורה על איתור הדיסק בחנות קטנה השוכנת במרתף אפל בשדרות סן מילמל בפריז. לפני כחודש נתבשרתי ש Blue Note שחררו להדפסה את Volume Three ואת Volume Two. מאז אני בכוננות. בשבוע שעבר נרכש הדיסק והמעגל נסגר, אפשר לנשום לרווחה, להירגע וסוף סוף לשבת ולהאזין לו.

נו, אז היה שווה לחכות ?

נראה לכם שלא שמעתי אותו עד עכשיו ? מובן שברגע שהוא יצא בקופסא של Mosaic כבר שמעתי אותו והתאהבתי מיד. היה בו את כל מה שכל כך אהבתי בחמשת אחיו, את ההשתקפות של הכשרון המתגבש ואת ניצניהן של כל התכונות שעושות את Lee Morgan לחצוצרן האדיר שהוא.

אבל עכשו, ישבתי מחדש, עם העטיפה המקורית, חוקר כל פרט בתמונות, שותה בצמאון כל מילה ב Liner Notes (הטקסט שמודפס מאחורי עטיפת התקליט) ומתענג שוב ושוב על הקטעים המעולים והעיבודים המצויינים שכתבו Benny Golson ו Owen Marshall ועל ההקלטה המעולה (ReMaster 24 bit של Rudy Van Gelder).

מלבד Lee Morgan מנגנים בדיסק Kenny Rodgers באלט, Hank Mobley בטנור, Horace Silver בפסנתר, Paul Chambers בבס ו Charlie Persip בתופים. כולם צעירים, רעננים ורעבים למוסיקה. העיבודים כובשים ביופיים ובפשטותם ולמרות שהאלבום לא אנרגטי ו"מפציץ" כמו האלבומים המאוחרים יותר של Morgan, הוא מאד מלודי (כבר אמרנו Benny Golson ?) והוא פשוט ממש, אבל ממש, יפה.

אגב, באלבום הזה, כמו גם באלבום הראשון (Indeed!) ובאלבום City Lights ניתן לראות ש Morgan מנגן על "החצוצרה העקומה" שסופקה כציוד סטנדרטי לכל החצוצרנים ב big band של Diz. אבל על "החצוצרה העקומה" נדבר בפעם אחרת.

Lee Morgan Sextet / Volume Two
Blue Note, 1956
Lee Morgan, Hank Mobley, Kenny Rodgers, Horace Silver, Paul Chambers, Charlie Persip.

Lee Morgan: 1956-1958

בשנת 1956, כשהוא רק בן 18, החל Lee Morgan, אחד החצוצרנים המוערכים והפוריים של עולם הג'אז, את הקריירה המקצועית שלו.

קצת היסטוריה:

Morgan נולד בפילדלפיה בשנת 1938, ובגיל 18 כבר רשם הישיגים שמוסיקאים רבים יכלו רק לחלום עליהם:

הוא ניגן ב big band של Dizzy Gillespie ("Diz") ואפילו זכה לנגן שם סולואים (אין זה טרוויאלי, מכיוון ש Diz, היה חצוצרן מחונן בעצמו והעדיף מטבע הדברים לקחת לעצמו את רוב קטעי הסולו), הוא הקליט מספר אלבומים (בעיקר עם Diz ועם Hank Mobley) ונחשב כבר בתחילת דרכו כיורש של Clifford Brown ("Brownie") שמת באותה שנה והוא רק בן 26.

שנתיים לאחר מכן יצטרף Lee Morgan ל Jazz Messengers של Art Blakey ויהפוך למוסיקאי המזוהה ביותר עם ההרכב הזה (חוץ מ Blakey כמובן) ולאחד האייקונים של הלייבל Blue Note, אבל בואו לא נקדים את המאוחר.

1956-1968 – בציר מיוחד:

השנתיים שעברו על Lee Morgan בתחילת הקריירה שלו, עד להצטרפות ל Messengers תועדו בהקלטות רבות שנותנות הזדמנות נדירה להאזין להתפתחות ולהתגבשות של גאון מוסיקלי צעיר ממש בתחילת דרכו.

אחרי שנחשפתי להקלטות היותר מאוחרות של Morgan ויש כאלה בשפע, שמעתי אותו באלבום המצויין Candy (שהוקלט ברביעיה עבור Blue Note) ופשוט לא האמנתי למשמע אוזני. היו שם כל היסודות המאפיינים את נגינתו המאוחרת יותר, האלגנטיות, הבטחון, הרהיטות, האמירה האישית, התעוזה המעוף, היופי המזוקק ובמיוחד הניצוץ המיוחד הזה שיש רק לגאונים מסוגו, אבל היו שם גם המון השפעות של Diz ושל Brownie, גם בצליל וגם בגישה, והמון נסיונות לעשות משהו קצת אחר, ובעיקר היו שם הרבה פחות מניירות שעם השנים Morgan כנראה גילה שהן "עובדות" על הקהל ואימץ אותן בנגינתו. לא הצלחתי למחוק את החיוך מהפרצוף במשך כמה ימים.

חרשתי את ההקלטה הזו הלוך ושוב וחיפשתי בנרות אחר הקלטות נוספות מאותה תקופה, אך לשווא. את הדיסק Candy עצמו מצאתי באורח פלא במחיר מגוחך במדף המציאות ב"פיקדילי" ז"ל אבל למרבה הצער הסתבר לי שכל ההקלטות של Morgan משנות החמישים עבור Blue Note כמוביל הן OOP (ראשי תיבות של Out Of Print, או בעברית פשוטה – בלתי ניתנות להשגה מכיוון שאינן מודפסות עוד).

חקרתי קצת לעומק וגיליתי שבסך הכל הוציא Morgan ששה אלבומים תחת שמו ב Blue Note בין השנים 1956-1958, כולם OOP. האלבום Candy, שכאמור, כבר היה ברשותי הוא השישי והאחרון מביניהם.

ואז בניגוד לכל הגיון - גמרתי אומר להשיג את כולם. יקח כמה זמן שיקח, יעלה כמה שיעלה.

המשך יבוא...

Stan Getz & Kenny Barron - People Time

כשהוקלט האלבום הזה, בחודש מרץ 1991, במשך 4 לילות של הופעות חיות ב Café Mountmartre בקופנהגן, כבר ידע Stan Getz שלא נותר לו זמן רב לחיות. הוא היה חולה במחלת הסרטן ואותותיה ניכרו בו. עם זאת, ואולי בגלל זאת, הוא נתן את נשמתו במשך אותם ארבעה לילות וביחד עם Kenny Barron השאיר לנו את אחד מאלבומי הדואטים הכי יפים ומרגשים שיש.

דואט זה עסק עדין, במיוחד כשהנגנים הם שני ענקים, שראו כבר הכל, ניגנו כבר הכל ולכל אחד מהם יש מוניטין שצריך להצדיק וגם אגו שצריך לרצות. אבל כאן Getz ו Barron השאירו את האגו בבית ופשוט באו לנגן מכל הלב.

Getz, כהרגלו, מנגן מאד מלודי עם הצליל ה"קל" הזה בגבוהים, שהפך לסימן ההיכר שלו. אבל כשהוא יורד נמוך ואח"כ חוזר למעלה ושוב ושוב, מתפתל ופתאום מוציא פראזה כל כך יפה וכל כך פשוטה – אני נזכר למה אני כל כך אוהב אותו.

Kenny Barron, מלווה מעולה, רגיש, דינמי, קודר כשצריך ועולץ כשצריך תומך ב Getz בצורה מעוררת קנאה עם צליל מושלם, וכשמגיע תורו הוא שולף בקלות סולו מובנה מהשרוול ונותן לך את ההרגשה כאילו לנגן פסנתר זה הדבר הכי קל בעולם.

הרבה מכירים את Stan Getz מתקופת הבוסה נובה שלו (עם Astrud Gilberto ו Antonio Carlos Jobim), תקופה שאולי "סידרה" אותו כלכלית אבל נדרשו לו זמן רב ומאמץ על מנת להשתחרר מהתדמית של נגן הבוסה נובה שדבקה בו. כאן Getz חוזר למקורות ומנגן בעיקר סטנדרטים קלאסיים, אבל גם קטעים יותר מודרניים כמו First Song שכתב Charlie Haden לרעייתו. (בחיי שאי אפשר לעשות לקטע הזה ביצוע גרוע).

Getz מאד אהב לנגן ונתן את כולו ערב ערב על הבמה, למרות שאחרי ההופעה היה מותש פיזית. אמנם בחלק מהקטעים שומעים ש Getz קצת מתעייף, שפתאום כאילו נגמרת לו אנרגיה, אבל אז בא Kenny Barron ומציל את המצב בסולו משגע ואתה מבין למה Stan Getz בחר לקחת דווקא אותו אותו למסע המוסיקלי האחרון שלו.

בגיל 64, בדיוק שלושה חודשים אחרי שהוקלט האלבום הזה הלך מאיתנו Stan Getz.

[תודה רבה ל diz מפורום dtown שמצא את הוידאו הנפלא הזה]

Stan Getz & Kenny Barron - People Time
(EmArcy, 1991)
Stan Getz, Kenny Barron

Uri Caine - Sphere Music

אם בא לכם לשמוע משהו חדש, מרענן, כזה שהוא גם מלודי ולירי אבל גם בועט ונושך – תקשיבו למה שיש ל Uri Caine להגיד. כי לבנאדם בהחלט יש מה להגיד.

אורי מי? תחזור שנית ?

Uri Caine (כן, הוא יהודי וסיפר לא אחת שבבית הוריו נהגו לדבר איתם רק עברית) הוא סוג של אלכימאי מוסיקלי. יש לו את היכולת לחבר בין תקופות, בין סגנונות, בין תרבויות, וליצור מהכל מוסיקה יפהפיה, קומוניקטיבית ומאתגרת. מלבד העובדה ש Caine הוא פסנתרן מצויין, הוא מוסיקאי מגוון שמוסיקה קלאסית, מוסיקה יהודית, מוסיקת עולם וג'אז הם חלק בלתי נפרד מעולמו המוסיקלי, והוא מצליח לשלב ביניהם וליצור משהו גדול וחדש בבחינת "השלם העולה על סכום חלקיו". וזו לא קלישאה.

ל Uri Caine יש כ- 20 אלבומים ובכל אחד מהם הוא משהו קצת אחר. ישנם אלבומים שנוטים יותר לכיוון הג'אז הקלאסי (כמו זה שאני כותב עליו עכשיו), אבל את רוב האלבומים שלו פשוט קשה לקטלג, כי הם מכילים יותר מאלמנט מרכזי אחד. ישנם כאלה שמכילים מוסיקה קלאסית / ניאו קלאסית (כמו הפרוייקטים המצויינים שעשה למאהלר ולמוצארט) ישנם כאלה שמכילים מוסיקת עולם, מוסיקה יהודית, ומוסיקה מודרנית (כולל סינטיסייזרים, ו DJ's) וישנם כאלה שפשוט מכילים הכל, ביחד. הגיוון, העניין והמסע המוסיקלי הוא שם המשחק כאן, והמסע של Caine מתחיל במוסיקה הקלאסית שהיא חלק בלתי נפרד מאישיותו המוסיקלית ונגמר – טוב, הוא בעצם אף פעם לא נגמר.

גם כש Caine מנגן סטנדרטים או טייק אוף על סטנדרטים (למשל: This is the thing called love, Mr. B.C.) – הוא לוקח אותם למקום אחר. בנגינה שלו אפשר לשמוע את Bach וגם את McCoy Tyner ביחד. את "הנקיון" הקלאסי ואת "הלכלוך" של הרחוב.

באחד הראיונות שנתן סיפר Caine שהפסנתרנים שהשפיעו עליו בצעירותו היו Herbie Hancock, McCoy Tyner, Chick Corea Keith Jarrett, אבל איזו דרך ארוכה הוא עשה מאז ועד למקום בו הוא נמצא כיום...

אז מה יש לנו כאן ?

אלבום מאד אנרגטי באוריינטציה ג'אזית שהוקלט ב JMT (Jazz Music Today)) של Stephan Winter (מי שהקים את הלייבל Winter and Winter בו מקליט Caine כיום) בשנת 1992 שכולל 9 קטעים. חלקם בטריו (עם Kenny Davis בבס ו Ralph Peterson המדהים (!!) בתופים). בחלק מהקטעים מצטרף Don Byron בקלרינט (שיתוף הפעולה הפורה איתו נמשך עד היום, ולפני כשנה נתנו Caine ו Byron הופעת "דואו" ב"משכן") ולחלק נוסף מצטרפים Gary Thomas בטנור ו Graham Haynes בקורנט.

זה עדיין לא החומר "הכבד" (והמאוחר יותר) של Uri Caine אבל אם צריך להתחיל ממשהו, זו בהחלט נקודת פתיחה מצויינת.

Uri Cane בקונצרט לרגל 251 שנה להולדת מוצארט (שימו לב ללאפ-טופ על הפסנתר):

ראיון מקיף ומצויין שעשה Vic Schermer עם Uri Caine כאן:
ttp://www.allaboutjazz.com/iviews/ucaine_1.htm

לאתר של Uri Caine (ניתן לשמוע קטעים שלמים מהאלבומים שלו):
http://www.uricaine.com

Uri Caine - Sphere Music
(JMT, 1992)
Uri Cane, Kenny Davis, Ralph Peterson, Don Byron, Gary Thomas, Graham Haynes.

Uri Caine - Fender Rhodes Solo (2007)

טעימה קצרה מהכשרון של Uri Caine
(וזה רק פן אחד שלו, כמובן)

Lee Konitz meets Chet Baker & Keith Jarrett Quintet - Live in NYC & Europe

Lee Konitz עם Keith Jarrett ?

נשמע מוזר, נכון ?

גם אני לא האמנתי שיש חיה כזו, אבל מסתבר שבשנות ה-70 היבשות היו כל מיני זיווגים מעניינים וכך נפגשו Konitz, Baker ו Jarrett יחד עם Charlie Haden הנפלא תמיד, להופעה חד פעמית.

Lee Konitz, כמובן, שולט בסגנון (מין West Coast מודרני) ומפליא לנגן וכמוהו גם Chet Baker (שנמצא בכושר חצוצרני מצויין) אבל מה שחיפשתי כל הזמן היה הערך המוסף שנותן Jarrett להופעה הזו, ואיך הוא נשמע בהרכב כזה, שאינו הסביבה הטבעית שלו.

אז ככה, מלבד העובדה שניתן לשמוע את Jarrett המוכר בסולואים (הוא מנגן 2 קטעי סולו), הרי שהליווי שלו לחמישיה שונה למדי מפסנתרני Bebop או West Coast אחרים. הוא איטי יותר, כבד יותר, עם דגש חזק יותר על ההרמוניה ופחות על הקצב. בסולואים שהוא לוקח (הן בקטעים עם כל החמישה והן בקטעים בהם הוא מאלתר לבדו) - זה ממש Jarrett המוכר, שכמובן יודע לקחת סולו על כל דבר ונשמע מצויין גם בסגנון הזה.
בקיצור אלבום נחמד (די סטנדרטי, עם זאת) אבל עם ערך מוסף של Jarrett הצעיר.

חוץ מהקטעים של החמישיה ישנם כאמור 2 קטעי אילתור חופשי של Jarrett ועוד קטע אחד של Konitz ברביעיה יחד עם Bill Evans, NHOP, Alan Dawson.

כל הכיף הזה הוקלט בשנת 1974, אם כי חרף נבירה בדיסקוגרפיות של המעורבים לא הצלחתי להבין האם זה באירופה (ואם כן, איפה בדיוק) או בניו-יורק.

Lee Konitz meets Chet Baker & Keith Jarret Quintet - Live in NYC & Europe
Jazz conniseur (bootleg)

Kenny Drew - Undercurrent

מהצליל הראשון של Hank Mobley ושל Freddie Hubbard ניתן להבין מיד - הגענו למקום הנכון.

שני הנשפנים המצויינים האלה עוד לפני תקופות השיא בקריירה שלהם (וזה תמיד כיף לשמוע מוסיקאי בשלבים שקצת לפני גיבוש האישיות המוסיקלית שלו). Mobley נשמע רענן ומעניין (כמו בהקלטות רבות אחרות שלו מתחילת שנות ה-60, התקופה הטובה ביותר שלו לטעמי) ו Hubbard הצעיר (22) מחובר לגמרי לכל מה שהיה לפניו וכבר מצליח להישמע כל כך שונה וכל כך ייחודי, ומאד יצירתי.

על הרית'ם סקשן הופקדו הצמד Sam Jones וLouis Hayes , שאין צורך להכביר עליהם מילים. לטעמי מדובר באחד מצמדי הבס-תופים הטובים ביותר שידע עולם הג'אז. פשוט עושים את העבודה מצויין, דוחפים קדימה כשצריך ונותנים גיבוי מלא בבלדות, ומתואמים להפליא.

דווקא Kenny Drew לא מפיל אותי מהכיסא בהקלטה הזו, ואכן לא באו הקלטות נוספות דומות בעקבותיה. הוא מנגן בסדר גמור, ומלווה עוד יותר בסדר גמור אבל בפירוש חסר לו את ה"משהו" הזה שיהפוך כל סולו שלו למשהו שזוכרים אחרי שהוא נגמר. שנה לאחר מכן עזב Drew את ארה"ב ועבר לאירופה, הוא העביר את עיקר זמנו בקופנהגן שם ניגן "כפסנתרן הבית" של Café Mountmartre: הוא ליווה מוסיקאים אמריקאים שהגיעו להופיע באירופה וניגן הרבה גם בטריו משלו ולאורך השנים הקליט לא מעט תקליטים מצויינים, בעיקר ללייבל SteepleChase.

Kenny Drew / UNDERCURRENT

(BlueNote, 1960)
(Freddie Hubbard, Hank Mobley, Kenny Drew, Sam Jones, Louis Hayes).

Orrin Keepnews, מפיק הג'אז האגדי של הלייבל Riverside, מספר בסדרת סרטונים קצרים, על האירועים שמאחורי הקלעים של הפקות אלבומי הג'אז החשובים של הלייבל.

מרתק ומומלץ מאד !

Orrin Keepnews on: Wes Montgomery - The Incredible Wes Montgomery

Orrin Keepnews on: Nat Adderley - Work Song

Orrin Keepnews on: Coleman Hawkins - The Hawk Flies High

Orrin Keepnews on: George Russell - Ezz-Thetic

Orrin Keepnews on: McCoy Tyner - Horizon

Orrin Keepnews on: McCoy Tyner - Fly With The Wind

Orrin Keepnews on: Blue Mitchell - Blue Soul

Orrin Keepnews on: Milt Jackson & Wes Montgomery - Bags Meets Wes

Orrin Keepnews on: Thelonious Monk - Saint Monk

Orrin Keepnews on: Thelonious Monk - Brilliant Corners

Orrin Keepnews on: Thelonious Monk - Town Hall Concert

Orrin Keepnews on: Clark Terry - Mr. Pulled On

Orrin Keepnews on: Sonny Rollins - Saxophone Colossus

Orrin Keepnews on: Sonny Rollins - Freedom Suite

Orrin Keepnews on: Cannonball Adderley - Live In San Francisco

Orrin Keepnews on: Cannonball Adderley - Live In New York

Orrin Keepnews on: Bill Evans - Portrait Of Bill Evans

Orrin Keepnews on: Bill Evans - Sunday At The Village Vanguard

התמונה המדהימה הזו לקוחה מתוך אלבום פס הקול שהקליט Miles Davis לסרט Ascenseur Pour Le'chafaud

עדכון אחרון : 1 במאי 2013

לאורך השנים השתמשו במאים שונים במוסיקת ג'אז כפסקול לסרטיהם. כשהדבר נעשה בחוכמה, הרי שהמוסיקה המלווה את הסרט מעלה את חווית הצפייה לכדי חוויה רב חושית שעוטפת אותך ומהדהדת בראשך הרבה אחרי שהסרט נגמר.

אני פותח כעת פוסט ובו אנסה לקבץ רשימת המלצות לפסי הקול המעניינים, כאלו שעשו רק טוב לסרט ושיש להם קיום גם ללא הסרט, אתם יותר ממוזמנים להצטרף ולהוסיף (תודה רבה לחברי פורום הג'אז של נענע וחברי פורום HiFimusic על עזרתם) :

Ascenseur Pour Le'chafaud (מעלית לגרדום)

פס הקול המהפנט שהקליט Miles Davis בשנת 1957 לסרטו של Louis Malle הוא דוגמא מדהימה לפס קול שמשדרג את הסרט ולכזה שנשאר איתך הרבה אחרי שהסרט נגמר. מנגנים שם, מלבד Miles גם Barney Willen בטנור, Rene Utreger בפסנתר, Pierre Michelot בבאס ו Kenny Clarke בתופים. באלבום ניתן לשמוע את הטייקים החתוכים ולקבל מושג איך מתנהלת העבודה על פסקול מאולתר.

Mo' Better Blues

טוב זה לא כל כך חוכמה כי הסרט הוא על ג'אז, אבל בכל זאת מדובר בפס קול מדהים לסרטו המצויין של Spike Lee מ 1990. Terence Blachard בחצוצרה ו Branford Marsalis בסקסופון עושים כאן עבודה מצויינת ומנגנים את תפקידיהם של Denzel Washington ו Wesely Snipes. יחד איתם מנגנים בפס הקול גם Kenny Kirkland בפסנתר, Robert Hurst בבאס ו Jeff 'Tain' Watts בתופים (הוא גם היחיד מבין הנגנים שמשחק בסרט).

Round Midnight

עוד סרט ג'אז, אבל הפעם מדובר לדעתי בסרט המשובח שיצא בז'אנר הזה. הבמאי הוא Bertrand Tavernier והסרט הוא משנת 1986. בתפקיד הראשי משחק כאן לא אחר מאשר Dexter Gordon ופס הקול משלב גם קטעים שהוא מנגן וגם קטעים שמנגנים מוסיקאים מהשורה הראשונה כמו Herbie Hancock ו Wayne Sohrter, Freddie Hubbard, Chet Baker, Tonny Williams, Bobby Hutcherson, Ron Carter ועוד. את חלקם הגדול, אגב, ניתן לראות מנגנים בסרט עצמו. פס הקול מצויין ובמיוחד Chan's Song היפהפה.

After Glow

סרט משנת 1997 בבימויו של Alan Rudolph. את המוסיקה לסרט הזה הלחין החצוצרן Mark Isham ומנגנים כאן יחד איתו גם Charles Lloyd בטנור (וואו! איך שהוא מנגן), Gary Burton בויבראפון, Sid Page בכינור, Geri Allen בפסנתר, Jeff Hamilton בבאס ו Billy Higgins בתופים. פס הקול נהדר, הסרט קצת פחות לטעמי.

Leaving Las Vegas

לא לגמרי ג'אז, אבל יש כאן ביצוע מרטיט של Sting לשני סטנדרטים (Angel Eyes, My one and only love) שפשוט פירקו אותי לחתיכות כשצפיתי בסרט, והם בפירוש לא יצאו לי מהראש שנים אחרי. גם הביצוע של Don Heley ל Come Rain Or Come Shine עושה רק טוב ל standart הותיק הזה. הסרט משנת 1995 ובויים על ידי Mike Figgis. אגב הסרט מעולה ולא לחינם Nicholas Cage גם קיבל אוסקר על משחקו בסרט.

Anatomy Of A Murder

את המוסיקה לסרטו זוכה האוסקרים (!!) של Otto Preminger משנת 1959 כתב Billy Strayhorn ומבצעת לא אחרת מאשר התזמורת של Duke Ellington (שבעצמו גם מגיח בתפקיד קטנטן) ובהשתתפות כל כוכבי Elington מהתקופה, כמו: Paul Gonsalves, Johnny Hodges, Harry Carney ועוד. הסרט נחשב לאחד הסרטים הראשונים שפס הקול שלהם מתבסס על ג'אז. למותר לציין ש Ellington גם קיבל Grammy על פס הקול.

Alfie

את המוסיקה לסרטו המצליח של Lewis Gilbert משנת 1966 (יש גם גרסה חדשה יותר משנת 2004 עם פסקול אחר לגמרי) כתב Sonny Rollins, והוא מבצע אותה ביחד עם Jimmy Cleaveland ו J.J. Johnson בטרומבונים, Phil Woods בסקסופון אלט, Danny Bank בסקסופון בריטון, Kenny Burrell בגיטרה, Roger Kallaway בפסנתר, Walter Booker בבאס ו Frankie Dunlop בתופים. את העיבודים להרכב עשה בכשרון רב (כרגיל) Oliver Nelson.

The Connection

סרטה של Shirley Clarke שיצא לאקרנים בארה"ב בשנת 1962, נאסר להקרנה עקב שימוש בשפה לא ראויה (המילה Shit ככינוי להרואין). הסרט, המבוסס על מחזה משנת 1958 של Jack Gelber, מתאר את סיפורם של 8 נרקומנים הממתינים לדילר שלהם. את המוסיקה כתב Freddie Redd והוא מבצע אותה כחלק מהסרט יחד עם Jacky McLean.המוסיקה של The Connection זכתה למספר רב של גרסאות בין היתר של Tina Brooks עם Howard McGee, של Cecil Payne ושל Dexter Gordon ששיחק בגרסת החוף המערבי של המחזה. (להמשך קריאה)

Blow Up

Herbie Hancock כתב את המוסיקה לסרטו הראשון באנגלית של Michelangelo Antonioni משנת 1966. הוא נסע ללונדון להקליט אותה אולם לא היה מרוצה מהתוצאה ולכן חזר לארה"ב וגייס צוות מוסיקאים מכובד ביותר לפרוייקט, כך מלבד Hancock מנגנים באלבום גם Freddie Hubbard ו Joe Newman בחצוצרות, Phil Woods באלט, Joe Henderson בטנור, Jim Hall בגיטרה, Ron Carter בבאס ו Jack DeJohnette בתופים.

Last Tango In Paris

נגן הטנור Gato Barbieri כתב ומבצע את המוסיקה (החושנית) לסרטו של Bertolucci משנת 1972. המוסיקה שמתאימה כמו כפפה לסרט (המון טנגו ואקורדיון), נשמעת קצת קיטשית כששומעים אותה במנותק מהסרט, אבל ללא ספק מוסיקה יפה.

Subterraneans

פס הקול שכתב Andre Previn לסרטו של הבמאי Ranald MacDougall משנת 1960. הסרט המבוסס על רומן של הסופר Jack Kerouac, מי שהיה מנציגיו הבולטים של ה Beat Generation בשנות החמישים ("הביטניקים"), ואשר הג'אז היה אחד ממאפייניו. Andre Previn מנגן בפסנתר (גם בסרט עצמו) ומלבדו משתתפים בין היתר גם Jack Sheldon בחצוצרה, Gerry Mulligan בסקסופון בריטון (אף הוא מופיע בסרט), Art Pepper באלט, Bill Perkins בטנור, Russ Freeman בפסנתר, הזמרת Camen McRea, Red Mitchell בבאס, Shelly Mane ו Dave Baily בתופים. לא ראיתי את הסרט אבל יש האומרים שבמקרה הזה הפסקול מציל את הסרט, כי דווקא הסרט הוא זה שאינו עומד בפני עצמו...

I Want To Live

פסקול שכולו ג'אז שהלחין Johnny Mandel לסרט משנת 1958 שביים Robert Wise. הסרט נחשב מהפכני וחתרני בהתייחסות שלו לנושאים שהיו "טאבו" בתעשיית הסרטים של אותה תקופה. מנגנים בו (וגם מופיעים בסרט) Gerry Mulligan בסקסופון בריטון, Frank Rosolino בטרומבון, Art Farmer בחצוצרה, Bud Shank באלט, Pete Jolly בפסנתר, Red Mitchell בבאס ו Shelly Mane בתופים.

The French Connection 1& 2

את הסרט הראשון ביים William Friedkin בשנת 1971 ואת המשכו ביים John Frankenheimer בשנת 1975 . הסרט הראשון מוכר בעיקר בזכות מרדף המכוניות שבו שהפך לרפרנס למרדפי מכוניות. את הפסקול המאתגר והמודרני לשני הסרטים כתב החצוצרן Don Ellis. הסרטים מצויינים (בייחוד הראשון) ופס הקול מוסיף המון לסרט. בפני עצמו, עם זאת, הוא לא ממש הטעם שלי – אבל בטוח ידבר לחובבי Don Ellis.

A Man Called Adam

סרט משנת 1966 המגולל סיפור חייו הקשה של חצוצרן (Sammy Davis Jr. משחק את החצוצרן, Nat Adderley מנגן את קטעי החצוצרה) הפסקול המגוון נכתב על ידי Benny Carter ומשתתפים בו (וגם בסרט) Louis Armstrong ו Mel Torme. כמו כן משתתפים בפס הקול, בין היתר, גם Kai Winding ו Junior Mance.

The Man With The Golden Arm

סרטו של Otto Preminger משנת 1956 בכיכובו של Frank Sinatra, מספר את סיפורו של מתופף המנסה, לשווא, לצאת ממעגל ההימורים והסמים. את פס הקול המצויין כתב Elmer Bernstein ועיבד Shorty Rogers. משתתפים גם Shelly Mane (שלימד את סינטרה לנגן תופים לצורך תפקידו בסרט).

Sweet Smell Of Success

חברי חמישיית Chico Hamilton מופיעים בסרט בתפקיד עצמם והם גם מנגנים את הפסקול שכתב Elmer Bernstein לסרט ה"נחשב" הזה שביים Alexander Mackendrick בשנת 1957.

Midnight at the Garden Of Good and Evil

פס קול אדיר לסרט אדיר שביים Clint Eastwood בשנת 1997. דרמת פשע מסוגננת ומאד מהנה. בתפקידים הראשיים משחקים כאן Kevin Spacey הענק ו John Cusack והם נותנים משחק נפלא (Spacey אפילו מבצע שיר אחד). המוסיקה, כולה של Johnny Mercer משרה אוירה קסומה ומסתורית לאורך כל הסרט ופס הקול המהווה בעצם את ה Johnny Mercer SongBook, עומד לגמרי בפני עצמו. המוסיקאים המשתתפים בו הם מהשורה הראשונה וכוללים את Joshua Redman, Michael Brecker, Charlie Haden, Christian McBride ועוד.

Bird
בשנת 1988 ביים Clint Eastwood את הסרט הנפלא הזה על Charlie Parker. פס הקול שנכתב על ידי Lennie Niehaus לוקח את קטעי הסולו של Parker ושותל אותם בתוך עיבודים חדשים. תוצאה מעניינת למדי אם כי קצת מוזרה למי שמכיר טוב את המקור. בכל מקרה, הסרט עצמו מצויין, עם Forest Whitaker שעושה תפקיד נהדר בתור Bird

Kansas City
סרט של Robert Altman משנת 1996 מתרחש בקנזס סיטי של שנות השלושים. גנגסטרים, יפהפיות סתוריות וג'ם סשנים מטורפים לתוך הלילה. המוסיקה היא לב הסרט והפסקול מעולה. בסרט מופיעים מוסיקאים רבים כמו James Carter, Joshua Redman, David Murray, Craig Handy, Jesse Davis, David 'Fat Head' Newman, Joey Baron, Geri Allen, Nicholas Payton, Ron Carter ועוד. "הדו קרב", אלמנט מרכזי בג'אז של שנות השלושים מומחש כאן בצורה יוצאת דופן ב duel בלתי נשכח בין Jushua Redman ו James Carter.

בשנת 1998 יצא הסרט Kansas 34 על בסיס צילומי המוסיקאים שנערכו על ידי אלטמן לסרט Kanzas City וכולל צילומים רבים שנחתכו מהסרט המקורי. מכיוון שהפעם הסרט מתמקד אך ורק בג'אז, והוא למעשה שחזור היסטורי של התקופה עם נגנים בני זמננו, אין מה לקנות את פס הקול כי הסרט הוא פס הקול במלואו. פשוט חובה !

Straight No Chaser

סרט תיעודי על חייו של הפסנתרן Thelonious Monk. הבמאי Clint Eastwood נכנס לפרוייקט הזה כשההפקה המקורית נתקלה בקשיים כספיים וסיים את הסרט. מדובר בתרומה חשובה להנצחת המוסיקה של Monk, אני אוצר תרומה כי אין ספק ש Eastwood ידע שלא יראה כסף מהסרט. למי שלא מכיר את Monk ואת המוסיקה שלו הרי שהסרט מצויין ומאיר עיניים. ולמי שמכיר - אין שאלה בכלל. ומה באשר לפס הקול? לא מדובר בפריט חובה למי שיש לו מספיק הקלטות אחרות, אבל זו נקודת פתיחה מצויימת למי שרק עכשיו מתוודע לגאון המוסיקלי הזה.

-->

Mindif

Mindif הוא הר בצפון קמרון והוא גם שמו של האלבום המכיל את המוסיקה המצויינת שהקליט הפסנתרן Abdullah Ibrahim (מי שכונה בעברו Dollar Brand) בשנת 1988לסרט Chocolat של Claire Denis.

עם Craig Handy בטנור ובחליל, Benny Powell בטרומבון, Ricky Ford בטנור, David Williams בבאס ו Billy Higgins. לא ראיתי את הסרט, אבל המוסיקה משובחת.

-->

-->

Chappaqua

פס-הקול הזה הוקלט על ידי Ornette Coleman בשנת 1965 לסרטו הראשון של Conrad Rooks. Rooks פנה לקולמן מספר פעמים עד שהלה הסכים לקחת על עצמו את הפרוייקט. כש Rooks שמע את התוצאה הסופית, הוא חשב שהתוצאה טובה מאד. בעצם טובה מדי. מחשש שפס-הקול יסיט את עיקר תשומת הלב מהסרט לפס הקול הוא החליט לפנות ל Ravi Shankar שיכתוב את פס הקול לסרט, ואילו פס הקול הזה יצא כאלבום. חובה לחובבי Coleman. משתתפים: Ornette Coleman באלט ובחצוצרה, Pharaoh Sanders בטנור, David Izenzon בבאס, Charles Moffett בתופים ומחזקים אותם מספר נגני אולפן בלתי מזוהים.