Art Farmer and Benny Golson - The Jazztet

לפני כמה ימים שלח לי חבר קטע לזיהוי. זו היתה שישייה מטורפת עם פרונט של חצוצרה, טנור וטרומבון. אנרגיות מטורפות וסווינג מעיף. שני הסולואים הראשונים של החצוצרה והטנור לא עזרו לי לזהות לא את החצוצרן ולא את הטנוריסט. למרות שהאחרון נשמע מאד מוכר. הטרומבוניסט, לעומת זאת, קפץ לי מיד. זה היה Curtis Fuller ועם התגלית הזו התפרש חיוך גדול על פני. הטנוריסט חייב אפוא להיות Benny Golson. שמיעה חוזרת של סולו הטנור אישרה את ההנחה. הוא נשמע מדהים, מודרני והסאונד שלו קצת אחר ממה שזכרתי, אבל זה ללא ספק היה Golson. מה שמשאיר לנו לזהות את החצוצרן. Art Farmer  הוא הניחוש ההגיוני, אבל החצוצרן הזה לא נשמע כמו ארט פארמר. הוא יותר מודרני והצליל שלו מבריק ותוקפני יותר משל ארט. או שלא ?

בסופו של דבר התעלומה נפתרה. זה היה בוטלג של הקלטת רדיו מהופעה מגרמניה ב 1986 והחצוצרן אכן היה ארט פארמר. (לצד Mickey Tucker בפסנתר, Jesper Lundgaard בבאס ו Billy Hart בתופים). הגילוי הזה הבהיר לי שהגיע הזמן לרענן את הזכרון עם ההקלטות של אחד ההרכבים הנפלאים של תקופת ההארד-בופ, הלא הוא ה Jazztet, שפעל, במקור, בסך הכל שלוש שנים, בין 1959 ל 1962.

הטנוריסט Benny Golson, מוכר בעיקר מהתקופה שלו עם Art Blakey and The Jazz Messengers. הוא ניגן באחד האלבומים האייקוניים של ה Messengers ושל הלייבל Blue Note – הלא הוא Moanin’.  בני גולסון היה חלק חשוב מההרכב הזה בשנים 1958-9 (לצדם של Lee Morgan, Jymie Merritt, Bobby Timmons ו Art Blakey) גם מבחינת הנגינה והסאונד המיוחד שלו וגם מבחינת הכתיבה. Blues March, Along Came Betty, Whisper Not, Are You Real ו I Remember Clifford – רובו המוחלט של הרפרטואר של ה Messengers באותה תקופה - כולם לחנים ועיבודים שלו.

החצוצרן Art Farmer, שמוכר היום יותר בזכות נגינתו ב Flugelhorn (ובסופו של דבר ניגן במין הכלאה ייחודית בין חצוצרה לפלוגלהורן, שנקראת Flumpet) היה אף הוא מוזיקאי עסוק ומוערך. בשנת 1954 הוא ניגן והקליט עם Gigi Gryce, Sonny Rollins ו Horace Silver. משנת 1956 היה חצוצרן קבוע בחמישיית Horace Silver וניגן לצדם של Clifford Jordan ו Hank Mobley וב 1958 הצטרף להרכב של Gerry Mulligan.

אבל בשנת 1959 עזב Golson את ה Messengers כדי להקים הרכב משלו. עולם הג'אז היה אז בעיצומה של מהפיכה עם Miles ו Coltrane שנטשו את ה HardBop ועברו לנגן ג'אז מודאלי ועם Ornette Coleman שהמציא מחדש את כללי המשחק כשניתק את עצמו מכבלי ההרמוניה. אבל Benny Golson לא היה חלק מן המהפיכה הזו. הוא היה איש של הרמוניות מורכבות ושל מלודיות חזקות וחלומו היה להקים שישייה, בניגוד לרוב חמישיות ה Hard Bop שפעלו באותו זמן. הוא רצה קול נוסף בפרונט, כדי לתת במה ליכולות העיבוד והתזמור שלו שכבר אז היו חזקות לפחות כמו נגינת הטנור שלו. הוא לא התלבט הרבה לפני שהחליט להרים טלפון ל Art Farmer, עמו כבר עבד והקליט בעבר.

הם ניגנו ביחד לראשונה ב 1953 כש Golson הצטרף לתקופה קצרה לביג בנד של Lionel Hampton, ו Art Farmer כבר ניגן שם. אחר כך יצא להם להיפגש עוד כמה פעמים וגם לעבוד ביחד בהקלטת פרסומות לרדיו. Golson השתתף בהקלטת Modern Art, אלבומו הראשון של Art ב Blue Note ב 1958, ו Farmer השתתף בהקלטת Benny Golson’s New York Scene, אלבומו הראשון של Golson ב 1957.

Golson ביקש מ Art  להצטרף אליו. אבל למרבה הפתעתו Farmer פשוט פרץ בצחוק. מדוע אתה צוחק? שאל Golson ו Farmer השיב שבדיוק גם הוא חשב שהגיע הזמן להקים הרכב משלו ובדיוק עמד לפנות אליו ולבקש ממנו להצטרף אליו.

הם סיכמו ששניהם ביחד ינהיגו את ההרכב ויכתבו את החומרים וכן הסכימו ביניהם שכל אחד מהם יבחר שני נגנים נוספים. Golson הביא את Curtis Fuller ואת McCoy Tyner שהיה אלמוני באותה תקופה, אבל Golson שמע אותו בפילדלפיה והיה לו ברור שהוא רוצה אותו בהרכב. Farmer הביא את אחיו התאום, הבאסיסט Addison Farmer ואת המתופף Lex Humphries. זה היה ה Jazztet המקורי, ובתחילת פברואר 1960 הם הקליטו את אלבומם הראשון - Meet The Jazztet ובו גם הלהיט הגדול שלהם (אז עוד ניתן היה לדבר על קטעי ג'אז במונחים כאלה) Killer Joe.

אגב, השם Jazztet שייך ל Curtis Fuller, הטרומבוניסט המקורי של ה Jazztet, שהקליט אלבום בשם The Curtis Fuller Jazztet עם Benny Golson ו Lee Moragn בשנת 1959.

קצת יותר מחצי שנה לאחר מכן, באמצע ספטמבר 1960, הקליטו גולסון ופארמר את האלבום השני של ה Jazztet שנקרא Big City Sounds. בשלב הזה, כבר התחלפו כל חברי ההרכב המקורי מלבד שני הלידרים: Curtis Fuller כבר לא ניגן עמם ואת מקומו תפס Tom Mcintosh בטרומבון, Cedar Walton החליף את McCoy Tyner בפסנתר, Tommy Williams החליף את Addison Farmer על הבאס ו Al ‘Tootie’ Heath החליף את Lex Humphries על התופים. גם באלבום הראשון וגם בשני חצי מן הקטעים היו מקוריים (בעיקר של גולסון ואחד של פארמר), וחצי סטנדרטים.

Golson הוא מעבד אדיר שהחתימה המוזיקלית שלו מתנוססת בבירור על כל הקטעים, הן על שלו והן על הסטנדרטים. בעוד אצל Art Blakey הוא נדרש לנגינה אגרסיבית הרי שכאן בהרכב שלו הוא חזר לצליל החם והמלטף שלו. Art Farmer מצדו מפגין נגינה מאופקת ומאד לירית. בכלל, כל ה vibe של ה Jazztet היה הרבה יותר קול מזה של המסנג'רז או של החמישייה של Horace Silver שני הרכבי ה Hardbop הבולטים של אותה תקופה שניגנו ג'אז מאד סוער וחם. אצל Golson ו Farmer, לעומת זאת, הכל היה מאד מעובד, שקול ומתוכנן. כמעט כמו מוזיקה קאמרית. אפילו הסולואים היו בדרך כלל קצרים ומדודים. מעניין לציין שבפרויקטים אחרים של Golson ו Farmer, מחוץ ל Jazztet, הם לא בהכרח כאלה.

האלבום השלישי של ה Jazztet הוקלט בדצמבר 1960 ובינואר 1961 והוקדש כולו למוזיקה של John Lewis מי שהיה הפסנתרן של אחד מהרכבי הג'אז המצליחים של כל הזמנים - ה Modern Jazz Quartet. כל הקטעים הם מוזיקה מקורית של Lewis שגם עשה את העיבודים וניצח. האלבום נקרא בפשטות: The Jazztet and John Lewis. מבחינת ההרכב של ה Jazztet, ההרכב נשמר כפי שהיה באלבום הקודם. אם דיברנו מקודם על הקו הכמעט קאמרי של ה Jazztet, הרי ששיתוף הפעולה עם Lewis נראה הגיוני מאד, שכן Lewis וה MJQ נשאו מאפיינים דומים.

האלבום הרביעי, The Jazztet at Birdhouse, הוקלט במאי 1961 בהופעה חיה במועדון ה Birdhouse (תודו שהופתעתם....) בשיקאגו. זו למעשה היתה הופעת ההשקה של המועדון. ההרכב של ה Jazztet הוא אותו הרכב שניגן באלבומים השני והשלישי, אבל ההופעה החיה משחררת אותם ומוציאה מהם אנרגיות שאין באלבומי האולפן. האלבום הזה גם מאפשר לשמוע את ההקלטה הראשונה של Farmer בפלוגלהורן, ואיזה צליל מהמם יש לו על הכלי הזה.

באלבום החמישי של ה Jazztet שנקרא Here and Now והוקלט בסוף פברואר – תחילת מרץ 1962 שוב התחלפו כל חברי ההרכב למעט הלידרים: Grachan Moncur III החליף את Tom Mcintosh בטרומבון, Harold Mabern החליף את Cedar Walton ליד הפסנתר, Herbie Lewis החליף בבאס את Tommy Williams ו Roy McCurdy החליף את Al Heath בתופים. גם הלייבל התחלף: Mercury במקום Argo.

רשימת הקטעים הפעם כללה גם קטעים פרי עטם של יתר חברי ההרכב, בנוסף על קטעים של הלידרים וסטנדרטים שקיבלו את הטיפול המפנק של Golson. נדמה לי שעם הזמן שחלף, המעבר ללייבל החדש ובעיקר חילופי הגברי, כל הכיוון של ה Jazztet בכלל ובסולואים בפרט נעשה יותר מודרני.

כשלושה חודשים לאחר מכן, במאי-יוני 1962, שוב נכנסו חברי ה Jazztet (באותו הרכב) לאולפן והקליטו את Another Git Together. זה היה אלבומם האחרון מכיוון שב 1963 גמלה בליבו של Golson ההחלטה לעזוב את סצינת הג'אז ואת הנגינה ולחפש לעצמו אתגרים חדשים. הוא עבר לקליפורניה והתמקד בעבודה כמעבד ומתזמר לצד הלחנה לקולנוע ולטלוויזיה. אבל הפרישה שלו מעולם הג'אז היתה זמנית בלבד. לקראת סוף שנות ה-70 Golson התגעגע לג'אז בכלל ולנגינה בפרט והחל לחזור לכושר.

[אגב - מה נסגר עם העטיפה ההזויה הזו? הפייה של הסקסופון הפוכה ובכלל גולסון ניגן אז על פיית אוטולינק ממתכת ולא על פיית פלסטיק לבנה.... ]

אחרי פירוק ה Jazztet, הצטרף Farmer להרכב של הגיטריסט Jim Hall ולאחר מכן היה לו הרכב עם Jimmy Heath. הוא המשיך גם לנגן כסיידמן בהפקות שונות ובסופו של דבר השתקע בווינה תוך כדי שהוא ממשיך כל הזמן לנגן, להופיע ולהתפתח.

בתחילת שנות השמונים התאחדו מחדש שלושת חברי ה Jazztet המקוריים (Farmer, Golson ו Fuller) וחזרו לנגן, להופיע ולהקליט ביחד. זה מדהים לשמוע, איך הכימיה המטורפת שהיתה ביניהם נשמרה וגם אחרי עשרים שנה הם נשמעים צעירים, רעננים ובועטים ולגמרי רלוונטיים. ה Jazztet בגרסתם החדשה (The New Jazztet) הקליטו 5 אלבומים והופיע לא מעט (עם בסיסטים ומתופפים מתחלפים) ומאחת ההופעות האלו הגיע הבוטלג המעיף עליו סיפרתי לכם בהתחלה. כאמור, בסיבוב הראשון לא הצלחתי לזהות לא את Farmer ולא את Golson כי שניהם נשמעו שונה מאד  מהאופן שבו הם נשמעו ב Jazztet המקורי, 20 שנה לפני כן, אבל הנגינה של Curtis Fuller והאופן שבו ההרכב הזה ישב, כל כך הדוק וגרובי הסגיר אותם.

Daily album #1 - Roots

My daily album:
Magnificent collaboration between Clifford Jordan, Slide Hampton and Cedar Walton. They sound sooooo good together !

מישהו הזמין שליח?

במלאת חמישים שנה ל Indestructible המופלא של Art Blakey וה Jazz Messengers, אני נרגש וגאה להציג פוסט אורח של ידידי עמי, שחשף אותי לעולמם הקסום של תקליטי הויניל בכלל ולתקליט הזה בפרט. שמעתי את Indestructible בדיסק המון פעמים, אבל שום דבר לא באמת הכין אותי למפגש עם Art Blakey ועם  Wayne Shorter, Lee Morgan ו Curtis Fuller כמו שהם נשמעים בתקליט הזה, ברימאסטר של Music Matters, שהוא כנראה הכי קרוב שאפשר להגיע לאיך שרודי ואן גלדר היה רוצה שנשמע את האלבום הזה.

אז ללא הקדמות נוספות, הנה הוא לפניכם – פוסט האורח הראשון של עמי ב The SideMan. תהנו.

תפריט הג'אז שלי כולל מנעד די רחב של סגנונות מסאצ' וג'לי רול עד לאיילר וברוצמן עם כל מה שביניהם, אבל המסנג'רס זה הבית. המסנג'רס של מורגן ושורטר זה ברזיל של פלה וז'רז'יניו, זה הלייקרס של מג'יק וקארים, הינקיז של בייב רות' ולו גריג. הרכב שעוד כשאתה הולך לקחת את התקליט מהמדף נמרח לך חיוך מטופש על הפרצוף כי אתה יודע שיהיה פיצוץ. שאתה בידיים הנאמנות של חמישה או שישה וירטואוזים שנהנים מכל רגע ולא רק עושים את מה שהם עושים הכי טוב שאפשר, אלא גם נותנים שואו אדיר על הדרך. שיש להם מה לומר בדרכים שונות ומגוונות אבל מתחברים ביחד לשלם שגדול פי כמה מכל חלקיו. החיוך הדבילי אגב, בדרך כלל לא עוזב אותך עד סוף הסיבוב השלישי לפחות על האלבום.

ב-24 לאפריל הם מקליטים את When Love is New וב-15 למאי את שאר הקטעים של Indestructible .

אם לא פימפמתי את האלבום הזה מספיק בעבר, שיהיה ברור שהוא מבחינתי אלבום השליחים האולטימטיבי, למרות שלא זכה להכרה של 'Moanin.  אלבום שמתפוצץ בפנים מהשניה הראשונה של המצרי ועד לאחרונה של מר ג'ין. תזקיק מזוכך של הארד-בופ כמו שהארד-בופ צריך להיות.

ז'רז'ניו-פלה-ריבלינו כבר אמרנו? פולר שורט ומורגן במהלך ההקלטות

עוד לפני המוזיקה זה אלבום מיוחד מכמה בחינות. ראשית, לי מורגן, בשר מבשרנו, חוזר לשליחים במקום האבארד שהחליף אותו מאז מוזאיק ב-1961 ויחד עם שורטר נתן להם טעם קצת שונה כמו שאפשר לשמוע באוגטסו ובקרוואן. הסיבה לחילוף המקורי היתה חוסר אמינות בגלל בעיית סמים (יש טענה שבלייקי היה זה שהכיר למורגן את ההרואין). בשנים שחלפו מורגן התמודד עם השדים שלו וחזר בגדול עם ה- Sidewinder   בדצמבר 63 ועם  Search for the new land  כבר ראינו. כעת הוא שוב עם שורטר בפרונטליין של המסנג'רס. לבחור בין האבארד למורגן זה כמו לברור בין אבא לאמא. מורגן הוא האם-אמא של החצוצרנים. הוא לא מהנדס-צליל כמו האבארד או שורטר שחושבים חמישה מהלכים קדימה ומתחילים לצייר תמונות אימפרסיוניסטיות בסולואים שלהם. הכל אצלו קצר, ברור והכי לפנים שאפשר. דווקא בהקשר השליחי הניגוד בין ה'ראוותנות' והסטקאטו התרועתי שלו לתחכום המתפתח של שורטר, עובד נהדר. החזרה שלו נותנת הזדמנות שניה בסך הכל לשמוע את הפרונט-ליין המשולש מורגן-שורטר-פולר (פורמט השישיה התבסס באותו זמן שעזב. רק ב Art Blakey!!!!! Jazz Messengers!!!!! הם היו ביחד).

בלייקי במהלך ההקלטות

שנית, זה האלבום האחרון של שורטר והשליחים (טוב, אם לא סופרים את Golden Boy שהוקלט מתישהו ב-64) לפני שהוא מתחיל להקליט כמוביל בבלו-נוט ולפני שהוא עובר קבוצה לחמישיה לא פחות מוכרת ומשפיעה, אבל אחרת לחלוטין. ושלישית, ואולי הכי משמעותית, זה אלבום הפרידה של המסנג'רס מבלו-נוט. בלייקי שהתחיל את דרכו בבלו-נוט עם מונק ב-47 היה פעימת הלב של הלייבל. לא היה הרכב שזוהה יותר עם התו הכחול של ליון/וולף/מיילס/ואן-גלדר מאשר השליחים. פחות משנה אחרי הקלטת Indestructible  בלו-נוט נמכרה ל-Liberty Records ובהדרגה הפכה ללייבל מת עד שהוחייתה ב-1985. המסנג'רס עברו למחוזות אחרים ולמרות שהביתספר של בלייקי המשיך להעסיק ולהנפיק את טובי הנגנים, לעולם לא שיחזרו את תור הזהב של 1957-65.

האלבום נפתח עם The Egyptian של פולר ומן השניה הראשונה ברור שבלייקי באטרף אפילו יותר מהרגיל. הוא דוחף ומדליק ככה את כולם לאורך כל האלבום. תשמעו את החשמל באויר כשוולטון מנגן את התווים הראשונים. אפשר לחתוך את האוירה בסכין. לתוך הסופה הזו דוהרים שלושת הקטרים העצומים עם הקרנות שלהם ותחושת המאורע נמשכת לאורך כל ההד. האפשרויות ההרמוניות של שלישיית הקרנות מודגמות מייד בפתיחת הכורוס הראשון של פולר שמקבל סיוע מסיבי משורטר ומורגן. פשוט פותחים שערי שמיים. שורטר עוקב עם סולו קולטרייני מ ד ה י ם (והפעם הוא מקבל תמיכה מפולר ומורגן בכורוס השני שלו). עכשיו מגיע הניגוד התהומי בין הסולו שלו לזה של מורגן מייד אחריו. קצר, חד, ולפנים. הסולו של וולטון נסגר בקומבינה עם הקרנות וכולם לוקחים את זה הביתה. איזה קטע פתיחה מהמם. 

הטיפול בהלם נמשך בקטע השני Sortie, גם הוא של פולר. הפעם מורגן פותח והוא הכי מורגן שרק אפשר. פאנק קירקסי מהמעלה הראשונה. למה ? כי רק הוא יכול. עכשיו הסדר מתהפך ומכונת היריה של מורגן מתחלפת ביריעות הצליל של שורטר. פולר אחריו ובסוף סולו קורע של וולטון. כל אחד מהסולואים האלה נדחף על ידי בלייקי באופן מושלם.

מאז ההצלחה של הסייד-ווינדר כל אלבום בלו נוט חייב להכיל 'להיט בוגאלו' פסאודו-לטיני אחד לפחות ופה זה Calling miss Khadija של מי אם לא לי מורגן. כאן אפילו בלייקי לוקח סולו.

ההפוגה היחידה באלבום באה בבלדה When Love is low של וולטון, אבל כמעט כולה בידיים של שורטר. איזה דרך האיש הזה עשה מאז Affricaine ו- Like someone in love. כששומעים אותו פה ברור כמה נכון היה המעבר שלו למיילס בשנה הזו. הוא פשוט גדל והתפתח מעבר למגבלות הז'אנר. 

ואיך אפשר בלי משהו מקורי של שורטר לקינוח. בלייקי פותח את Mr. Jin בסופת רעמים שבעקבותה ההד הסיני-כלשהו שנתן לקטע את שמו. שורטר פשוט עולה באש בקטע הזה וגם מורגן נדלק (ואיך אפשר לא כשכל הזמן התופים של בלייקי רועמים מסביב ולא מפסיקים עד השניה האחרונה של האלבום). פיגוז.

המסנג'רז של שנה אחר כך, עם מורגן, גילמור, היקס וספרולס מנגנים The Egyptian ב-Jazz 625. סולואים יותר 'מתקדמים' אבל האש כבר לא ממש אותו הדבר, וכמה שפולר חסר :

ועוד מישהו שמכיר בערך האלבום הענק הזה :

האלבום זמין בזוג תקליטי 45 של Music Matters וזו אולי ההוצאה הכי טובה שלהם בסדרה מבחינת סונית. עד שלא שמעת את זה, לא באמת שמעת את האלבום. חגיגה אמיתית של מוזיקה וסאונד.