דפים

יום שני, 23 בדצמבר 2013

ג'אז במשכן 2014 - Monty Alexander Trio

עונת הג'אז במשכן לשנת 2014 מציגה השנה שלושה קונצרטים (בלבד). השנה, לצערי הרב, גם נפרד המשכן מניהולו האומנותי של ניצן קרמר, שהצליח במהלך השנים, ובזכות קשריו המצוינים, להעלות על במת המשכן את צמרת מוסיקאי הג'אז העולמית.

הקונצרט הראשון בסדרה, שיתקיים ב 17.1.2014 יציג את הטריו של הפסנתרן הג'מייקני Monty Alexander.  
אלכסנדר נחשב כפורץ דרך ולאחד המוסיקאים הראשונים שהצליחו לשלב בין סגנון המוסיקה הקאריבית, למוסיקת הג'אז, תוך שהוא מייצר סגנון מוסיקה ייחודי לו.


מונטי אלכסנדר, שלמרבה הפתעתי גיליתי כי הוא יהודי, נולד ב-1944, בבירת ג'מייקה, קינגסטון. בסוף שנות ה-50 היה אחד מראשיה של להקה פופולארית מקומית. בשנת 1961 עבר בתחילה  למיאמי, ובהמשך לניו יורק  ומאז הוא מעורה בזירת הג'אז האמריקאית. החל ממיאמי ומערב פלורידה, ועד למרכז ניו יורק. לאורך השנים בנה לו מוניטין של יוצר מוערך וניגן עם Milt Jackson ועם Ray Brown. בשנות ה-70 הקים אלכסנדר שלישייה עם John Clayton בבאס ו Jeff Hamilton בתופים, ביחד הם הופיעו ברחבי ארה"ב ואירופה וזכו להצלחה רבה.


שנות פעילותו העניפה צוינו בין השאר ב פרויקט יוצא דופן שנקרא  "Harlem - Kingston Express" שהיה מורכב משילוב של הרכב קלאסי של נגני ג'אז ונגני רגאיי, בהרכב הזה בא לידי ביטוי אולטמיטיבי המיזוג המוסיקלי של סגנונו הייחודי.

במהלך הקריירה הענפה שלו הוציא מונט אלכסנדר למעלה מ-70 אלבומים, ביניהם שני אלבומים שמוקדשים לעיבודים למוסיקה של בוב מארלי.

הוא הופיע והקליט עם צמרת המוסיקה והבידור העולמית, ביניהם: פרנק סינטרה, טוני בנט, ריי בראון, דיזי גילספי, סוני רולינס, קלארק טרי, קווינסי ג'ונס,ברברה הנדריקס, ביל קוסבי, בובי מקפרין ורבים אחרים.

כאן, בהופעה מ 2013 לזכרו של Claude Nobs, המייסד והמנהל האגדי של פסטיבל הג'אז ב Montreux:



באשר  לקונצרטים הנוספים בסדרה -

בקונצרט השני, שיתקיים ב-2.5.2014  תתארח לראשונה בישראל, ליז רייט, מהיוצרות הצעירות והבולטות בסצנת הג'אז העכשווית.  היא מאופיינת בקול עמוק, בוגר וחם בו היא מבצעת חומרים מקוריים שלה וקלאסיקות של ג'אז, גוספל, ורית'ם אנד בלוז.


בקונצרט השלישי והאחרון שיתקיים ב-20.6.2014, יתארחו "שלושת הכהנים" - האחים: ענת, יובל ואבישי כהן.

יום ראשון, 24 בנובמבר 2013

Shauli Einav

שאולי עינב הוא סקסופוניסט (טנור / סופרן) ומלחין ישראלי, במקור מכפר אוריה. כבר הרבה זמן שהדיסק שלו, Opus One, מ 2010, יושב אצלי בראש רשימת ההמתנה לפוסט בבלוג, אבל עד עכשיו לא הסתייע... אלא שלפני חודש הוציא שאולי, שבינתיים גם עבר לפריז, אלבום חדש בשם A Truth About Myself  ולשמחתי, בניגוד אלי, הוא לא התרשם מחוסר המעש שלי לגבי הדיסק הקודם שלו ושלח לי עותק מהדיסק החדש.
כעת נקרתה בידי ההזדמנות לכפר על מחדלי ולתפוס שתי ציפורים במכה אחת.

כמו תמיד – הכי פשוט יהיה אם תשבו ותשמעו את המוסיקה בעצמכם. כל הנסיונות שלי לתאר לכם אותה יהיו בערך כמו להסביר לעיוור מה זה צבע וורוד, אבל בואו ננסה בכל זאת.

Jerusalem Theme הוא הקטע הפותח את Opus One, האלבום השני של שאולי עינב, שהוקלט בשנת 2010 עבור הלייבל הצרפתי Plus Loin Music. מנגנים בו שאולי עינב בסקסופונים, שי מאסטרו בפסנתר, Andy Hunter בטרומבון, Joseph Lepore בבאס ו Johnathan Blake בתופים.



המוסיקה של שאולי עינב מורכבת, מתוחכמת ובהחלט לא מתחנפת. אלו לא קטעי hard bop משנות השישים, ועבור חלקם בהחלט צריך להשקיע האזנות חוזרות כדי לקבל תמורה מלאה (אני יודע כי שמעתי את האלבומים הללו מעל 20 פעמים) אבל איזו תמורה אדירה מקבלים כאן: המוסיקה שכתב עינב כובשת אותך באלגנטיות שלה וסוחפת בגרוב, במקצבים ובשלל צבעים מוסיקליים. ההשקעה בתזמורים ובעיבודים ניכרת כבר מהצליל הראשון ולאורך כל האלבום נותנת תחושה מאד מהודקת ומוקפדת למוסיקה, אבל מבלי לפגום באנרגיה הספונטנית ובאימפורביזציה, וזה לא משהו שבא בקלות. למעשה, יש ניגוד מקסים בין מוקפדות הקטעים הכתובים והחופש המוסיקלי שיש לנגנים בסולואים. הטאצ' הישראלי, אם תהיתם, נוכח במוסיקה של עינב אולם זה אינו המוטיב המרכזי.

יש לשאולי עינב צליל ויכולת טכנית מצויינים על הסקסופון והוא יודע להעמיד את היכולות האלה לשירות המוסיקה שלו ולא להסתתר מאחוריהם. לי הוא מזכיר בהרבה נקודות את Wayne Shorter גם בהלחנה וגם בנגינה, ועוד לא דיברנו על הסופרן שלו: כלי שהוא כל כך בעייתי מבחינת גוון הצליל שלו, מוציא אצל שאולי צליל אקספרסיבי, מתוק וחם, ללא ספק מהמיוחדים ששמעתי (בזה הוא דווקא ממש לא דומה לשורטר....)

בין ההשפעות הבולטות על הנגינה שלו מונה שאולי את "קולטריין, שורטר, מונק, הרבי הנקוק, דון בייאס, פרקר, רולינס. אני מקשיב הרבה לפרוקופייב, אריק סאטי, וכמובן לבני דורי וחבריי מני יורק (רבים מאד)."

את לימודי המוסיקה שלו החל שאולי  בנגינה בכינור. "המעבר מהכינור לסקסופון לא היה מיידי, היו שנתיים בהם ניסיתי גם פסנתר ותופים, בגדול, לא ממש אהבתי את הנוקשות של מתודות הלימוד הקלאסיות, ייתכן ואם היה לי מורה יותר חיובי ופתוח אז עדיין הייתי נגן קלאסי. הסקסופון הוצע לי ממש במקרה במסגרת חוגים בפנימיה בה למדתי מכיתה ז-יב (בויאר, י-ם) והלכתי לחוג ומאד התלהבתי."

הוא למד סקסופון אצל כמה מורים אבל את החשיפה לג'אז ואת ההשפעה הגדולה קיבל מ Arnie Lawrence שהגיע לארץ במטרה לקדם שלום בין יהודים וערבים באמצעות המוסיקה. בהמשך סיים תואר ראשון באקדמיה למוסיקה בירושלים. את התואר השני כבר עשה בחו"ל (Eastman School Of Music) שם למד עם Walt Weiskopf ולאחר מכן השתלב בסצנת הג'אז בניו יורק.

לפני כשנה עבר עם רעייתו לפריז, שם גם הקליט את אלבומו השלישי, שיצא בלייבל Cristal Records ונקרא A Truth About Me. מנגנים בו Andy Hunter בטרומבון, Antonin Tri Hoang בסקסופון אלט ובבאס קלרינט, Paul Lay בפסנתר, Florent Nisse בבאס, Louis Moutin בתופים וכמובן שאולי עינב בסקסופון טנור ובסופרן.


באלבום הזה, שאולי גם לוקח צעד קדימה מהאלבום הקודם מבחינת מורכבות הלחנים והאלתור, הוא מנסה להוציא את האמת המוסיקלית שלו החוצה. אני שמח לספר לכם, שעד כמה שזה נשמע יומרני, הוא עומד יפה במשימה וקשה שלא לאהוב את מה ששומעים. קחו למשל את הקטע Nomads: הלחן עצמו כל כך עדין והאלתור של שאולי מאד קולטרייני, כולו אש ועצמה.

"השימוש בסופרן יחד עם הטרומבון מעניק מצלול מאד יפה, בכלל, למרות שהכתיבה בדיסקים האחרונים היא לחמישיה (וקצת שישייה), כאשר אני כותב אני חושב על כל כלי כנציג מתוך התזמורת, כך שאני כותב באמת לביג בנד ומזקק אותו להרכב קטן"

ובאמת  מי שזימן לי הפתעה מאד נעימה בשני האלבומים הללו הוא הטרומבוניסט Andy Hunter. מזמן לא נהניתי כך מטרומבון, כל כך מיוחד ומוסיקלי.



ממש כשכבר סיימתי לכתוב את הפוסט ראיתי לגמרי במקרה ששאולי הוציא דיסק נוסף ב 2013 בשם Generations בו הוא מנגן עם איתי קריס בחליל, Don Friedman בפסנתר, אור ברקת בבאס ו Elliot Zigmund בתופים. הם מנגנים באלבום הזה בעיקר סטנדרטים וזו הזדמנות לשמוע את שאולי כשהוא מנגן חומר שאינו שלו (רמז: נשמע פצצה). כששאלתי אותו לפשר שיתוף הפעולה הזה סיפר שאולי שההיכרות עם Don Friedman הגיעה לאחר שהלה הופיע בישראל והסתבר שהם גרים בשכנות בניו יורק. הם נפגשו מספר פעמים לנגן בביתו של Friedman והמפגשים הללו הולידו מספר הופעות ולבסוף גם את האלבום Generations בהוצאת Positone.

שאולי יגיע לארץ בדצמבר לארבע הופעות עם יונתן וולצ׳וק, רונן שמואלי, יונתן רוזן ואברי בורוכוב.
ההופעות יתקיימו בתאריכים: 19.12 (בבית שפירא בפ"ת), 21.12 (בבית הכט בחיפה), 24.12 (בצוללת הצהובה בירושלים) וב 28.12 (באוזןבר בת"א).





יום חמישי, 21 בנובמבר 2013

מתוך דף הפייסבוק של ארנון גלבוע. מה יש לומר? כל מילה בסלע.


יום ראשון, 6 באוקטובר 2013

Wayne Shorter - Légende du Jazz

ב 25 באוגוסט ציין Wayne Shorter את יום הולדתו ה- 80. ערוץ Arte הצרפתי הקדיש לו תכנית תעודה מרתקת:



ואחרי כל הדיבורים, הגיע הזמן לדבר האמיתי. Wayne Shorter Quartet בהופעה מ 2010.



יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

יומיים בפסטיבל הג'אז בים האדום 2013

אתמול הסתיים פסטיבל הג'אז ה- 27 באילת. הפסטיבל השנה התאפיין בשני מרכיבי מפתח שתרמו לאוויר ולאווירה המיוחדת. המרכיב הראשון קשור, כאמור, לאוויר. ואני מתכוון לבריזה המבורכת שנשבה כבר משעות הערב המוקדמות והקלה באופן משמעותי על עומס החום הרגיל של אילת. למיטב זכרוני בשנים האחרונות הורגש חסרונו של המרכיב הזה ואילו השנה היה כל כך כיף לחוש שוב את הבריזה הקרירה (יחסית) והמלטפת במשך כל הערב והלילה.
המרכיב השני קשור לאווירה ואחראי לו אלי דג'יברי שמלבד היותו מנהל אומנותי בפסטיבל (לצדו של דובי לנץ) היווה גורם מקשר ומאחד בין האמנים השונים שהגיעו לפסטיבל ונראה שנוכחותו המפרגנת  והפמיליאריות שלו גרמה להם להנות מהפסטיבל וממפגש בין מוסיקאים. השנה, יותר מתמיד, ניתן היה לראות את המוסיקאים הזרים מסתובבים בין באי הפסטיבל, נהנים מהמגע הבלתי אמצעי עם הקהל ומחברתם של מוסיקאים אחרים, וכמובן ההשתתפות הערה בג'אם סשן המסורתי.

אבישי ועומר. צילום: אלוני
פתחתי את הפסטיבל בטריו Triveni של אבישי כהן עם עומר אביטל ו Jeff Ballard שניגנו את החומר מהאלבום Triveni II. שמחתי מאד לגלות שאבישי, שנמצא בשנים האחרונות ב top form, רק הולך ומשתבח. חצוצרן נפלא שכבר נפטר מהצורך להוכיח את זה כל פעם מחדש. יש לו גרוב נדיר שמאפשר לו לנגן כמו שאף חצוצרן אחר לא מנגן עם בניה נכונה של המתח לאורך הקטע ושימוש מושכל בפאוזות טעונות. עומר אביטל הוא כמובן פרטנר ותיק ומושלם למוסיקה של אבישי. התקשורת ביניהם, השמחה המדבקת שלו על הבמה והמלודיות שלו, הפעם עם המון "ציטוטים", נתנו לאבישי בסיס להמריא ממנו לכל כיוון שיחפץ.  אי אפשר לדבר על גרוב מבלי להזכיר את השותף השלישי Jeff Ballard שהפעם היה מעט פחות מפוקס מאשר בדרך כלל ולמרות שהביא איתו את ההקשבה והסגנון הייחודי שלו, בהופעה הזו הוא לא התעלה לרמה אליה הוא יכול להגיע ועדיין היתה הופעה נהדרת.

דייויד ביני. צילום: אלוני
משם המשכתי להופעה של Antonio Sanchez ו Migration (David Binney באלט, John Escreet בפסנתר, Matt Brewer בבאס). ההרכב הזה פלוס Donny McCaslin שלא הגיע לארץ, הוציאו לפני כמה חודשים אלבום מקסים בשם New Life וההופעה היתה למעשה ביצוע לייב של האלבום הזה. Sanchez הוא מתופף מבוקש ומספיקות כמה דקות לתוך ההופעה כדי להבין מדוע. Sanchez שולט בתופים באופן חריג ויש לו טכניקה של מתופף על. הבעיה היחידה שלי איתו נבעה בדיוק מזה - הוא התאמץ מדי לטעמי והתחושה שקיבלתי ממנו היתה שהוא עובד נורא קשה (בניגוד למשל ל Obed Calvire שנותן לך תחושה שלנגן תופים זה הדבר הכי קל ופשוט שיש). David Binney היה נהדר וממש התפוצץ על הבמה, הסולואים שלו היו טעונים בהמון אנרגיה, מגוונים ומלאי צבע. לקטע הנושא מתוך האלבום, קטע בסגנון Pat Metheny מובהק, הזמין Sanchez את הזמרת Thana Alexa שהיא "במקרה" גם ארוסתו וכאן תמונה אחת שווה אלף מילים.....

הארוסה. צילום: אלוני


משם עברנו למה שהיה אמור להיות הדובדבן של הפסטיבל: חמישיית כוכבים בהנהגת Al Foster. אלא שבמקום לקבל טעימה אמיתית ממה שהחבר'ה האלה יכולים לעשות קיבלנו מופע פושר של שאריות מחוממות. סטנדרטים שנוגנו ללא כיוון ברור וללא הכנה מוקדמת. אין ספק שמוסיקאים ברמתם מנגנים מצויין סטנדרטים גם ללא שום הכנה מוקדמת, אלא שעם הרכב כזה הם היו צריכים להרים את הרף לשמיים ולא לג'מג'ם. Wallace Roney שכולנו זוכרים בתור מי שלמד היטב את תורתו של Miles ניגן סולואים טכניים, חסרי מתח, ללא התחלה אמצע וסוף. Eric Alexander, היה מתוח וחוסר שביעות הרצון שלו ניכר לעיני ולאוזני ואפילו Al Foster פתאום נשמע כמו מתופף סתמי שלא הצליח לאחות את החלקים ולייצר מהם שלם בעל משמעות. תוסיפו לזה את Doug Weiss שנדם להפתעת כולם כשהיה צריך לנגן את תפקיד הבאס ב So What ותבינו למה עזבתי באמצע.

את היום השני פתחתי עם הטריו של Jeff Ballard, Kevin Hayes ו Miguel Zenon. רוב החומר שלהם היה מקורי (של Zenon ושל Hayes) ובניגוד להופעה שסגרה לי את הלילה הקודם ניכר היה שהם הכינו שיעורי בית. Kevin Hayes זיגזג בחן בין הפסנתר וה Rhodes וניגן מצויין בשניהם. Zenon, שיש לו סגנון מאד מודרני וייחודי בהחלט סיפק את הסחורה. ההופעה שלו רק גרמה לי להצטער יותר על ביטול ההופעה של הרביעייה המקורית שלו במשכן מוקדם יותר השנה. אני בהחלט אשמח לשמוע אותו בהרכב שלו מנגן את המוסיקה הפורטוריקנית שלו.

ברנפורד. צילום: אלוני
משם עברתי לרביעיית Branford Marsalis שהכותרת שניתנה להופעתו:An Evening with Branford Marsalis היתה מתונה בהרבה מהכותרת בה הכתיר Branford את האלבום שהקליטו: Four MFs Playin' Tunes.

ברנפורד עלה עם הרביעייה שלו על הבמה, כולם בחליפות מגוהצות ומעומלנות, ותוך דקה החבר'ה האלה פתחו מנועים והמריאו אל על. כל כך מהודק וכל כך אנרגטי. אלה מקצוענים שנמצאים בספירה העליונה של מוסיקאי הג'אז. Joey Calderazzo, פסנתרן ורסטילי להפחיד, Eric Revis על הבאס ו Justin Faulkner שעשה Tain Watts כמעט כמו המקור היו חטיבת קצב שכל נשפן יכול רק לחלום עליה. מרגע שהם התחילו לנגן הרגליים שלי לא הפסיקו לקפוץ במקום. עכשיו תוסיפו לזה את Branford שאת מה שהוא שכח רוב הסקסופוניסטים לעולם לא ידעו ותבינו מה הלך שם. לא פלא שאלי דג'יברי רץ לבמה בסוף ההופעה עם הסקסופון וביקש לנצל את הרגע וההרכב ולנגן לצד Branford.




ג'ואי קלדראזו. צילום: אלוני


עשה טיין ווטס. צילום: אלוני






ההופעה השלישית באותו ערב זימנה לי התלבטות מסויימת. שתי שלישיות כל כך שונות: השלישיה של Nicholas Payton מול השלישיה של יותם זילברשטיין. אני שמח שהלכתי אחרי הלב (והמלצות מחברים שאפשר לסמוך עליהם...) ובחרתי ביותם. זו היתה הופעה רגועה יחסית, בדיוק מה שהייתי זקוק לו אחרי האינטנסיביות של Marsalis. יחד עם יותם ניגנו Sam Yahel באורגן האמונד ו Obed Calvire בתופים. יותם, ששפע סופרלטיבים שמימיים לשותפיו לבמה והגיגים בסגנון: "לא כל יום פורים ולא כל פסטיבל הוא זמר", הוא גיטריסט מצויין עם סאונד עגול ומתוק, בעל סגנון ישיר ופשוט (זו מחמאה כמובן) אבל כל הזמן דוחף קדימה. ההופעה כללה מספר קטעים מאלבומו האחרון Brasil (שהוא אלבום נפלא, אך בהרכב אחר לגמרי) והיתה תענוג צרוף לאזני מתחילתה ועד סופה. למרות גילו הצעיר יש משהו מאד בוגר בנגינה הקולחת שלו ובבחירת הקטעים הלא טרוויאליים.

זהו כמעט. את הערב אמור היה לסיים Matt Scofield בגיטרה בלוז שדווקא ממש ציפיתי לה אלא שהוא ביטל ובמקומו גוייסו שלמה יידוב ואלון אולארצי'ק. שני יוצרים רבי זכויות ומאד שונים זה מזה. הם נתנו הופעה שכללה את השירים המוכרים של כל אחד מהם, לסירוגין. יידוב באופן כללי נשאר קרוב יותר למקור ואילו אולארצ'יק נתן להרכב הרבה יותר חופש לשחק עם המוסיקה שלו ובסך הכל זו היתה הופעה כיפית מאד.

אני בוש להודות שכחותיי לא עמדו לי ללכת לג'אמים אבל מי שהיו סיפרו על נוכחות מרשימה והשתתפות נדיבה של האורחים מחו"ל, ואין לי אלא להצטער שהפעם לא הגעתי לזה.

וגם.... Gerald Clayton – עוד נשאר אצלי בגדר חובה.


ניקולס פייטון והמתקן.




יום שלישי, 6 באוגוסט 2013

מבצע - חבילות לינה וכרטיסים לפסטיבל הג'אז באילת

למי שעוד לא סגר מקומות לינה וכרטיסים לפסטיבל הממשמש ובא, חברת אורטל, המשווקת הרשמית, של חבילות האירוח והכרטיסים של פסטיבל הג'אז באילת מציעה את החבילות הבאות במבצע מיוחד לקוראי הבלוג:

20-22 באוגוסט (2 לילות) במלון ישרוטל ים סוף, על בסיס לינה וארוחת בוקר וכרטיסי Pass דו יומי במחיר 3600 ש"ח לזוג.

18-21 באוגוסט (3 לילות) במלון רימונים סנטרל פארק, על בסיס לינה וארוחת בוקר וכרטיסי Pass דו יומי במחיר 3990 ש"ח. 

עדכון (7.8.2013):

חבילת שלוש הלילות במלון רימונים סנטרל פארק אינה רלוונטית עוד.
במקומה מוצעות שתי חבילות של שני לילות כמפורט להלן:

18-20 באוגוסט או 20-22 באוגוסט במלון ישרוטל אגמים, על בסיס לינה וארוחת בוקר וכרטיסי Pass דו יומי במחיר 3520 ש"ח לזוג.

להזמנות אורטל תיירות ונופש 1-700-55-66-77






יום חמישי, 1 באוגוסט 2013

הבלוז של LC Ulmer בישראל



את המנגינה של ימית הגר אי אפשר להפסיק. ימית, שמעידה על עצמה כאחת "שהצמא שלה לבלוז אקוסטי שורשי אינו יודע גבול" החליטה לקחת סיכון וללכת בעקבות הלב שלה. ולפני שנה  הביאה לכאן, לגמרי בכוחות עצמה ובלי שום נסיון קודם, את Robert Balfour . אחריו הגיע KM Williams ועכשיו תורו של LC Ulmer.











Ulmer יופיע בארץ שלוש פעמים:

22 ו 23 באוגוסט בפסטיבל אינטימידבר במצפה רמון

26 באוגוסט בנמל יפו









יום שני, 29 ביולי 2013

פסטיבל ג'אז בים האדום, אילת 2013


חום הגהינום בחוץ, הילדים כבר מטפסים על הקירות בפנים, זה בדיוק הזמן הזה בשנה שבו מתחילים לפנטז על אילת. או במקרה שלי על פסטיבל הג'אז באילת. המפעל הוותיק הזה, שידע תקופות מפוארות (וגם ימים קשים), ממשיך במסורת זו השנה ה- 27. עוד ממשיכים גם שני המנהלים האומנותיים שעשו עבודה כל כך טובה בשנה שעברה: דובי לנץ ואלי דג'יברי.

בשנה שעברה עבר הפסטיבל לאמצע יולי, מה שאיפשר להשיג מלונות בזול יחסית. השנה הוא חזר להתקיים בשבוע האחרון של החופש הגדול  (18 עד 21 באוגוסט 2013) -  מה שאומר שתשכחו ממלונות במחירים שפויים.

אבל עזבו אתכם משטויות, באנו לדבר על מוסיקה. אז למה ניתן לצפות? האמת היא שרף הציפיות השנה גבוה מאד. קחו נשימה ועיינו ברשימת האמנים המקומיים והזרים שיבואו לשרוף את הבמות הלוהטות ממילא בחום האילתי של סוף אוגוסט.

רביעיית בראנפורד מארסליס
Branford Marsalis, ללא ספק ה"שם הגדול" של הפסטיבל השנה חוזר שוב להופיע בישראל. Branford מגיע עם הרביעייה שלו: Joey Calderazzo בפסנתר, Eric Reeves בבאס ו Justin Faulkner בתופים.

שתי שלישיות חצוצרה / באס / תופים:

שלישיית החצוצרן Nicholas Payton עם Braylon Lacy בבאס ו Corey Fonville בתופים. Payton שסיגל בשנים האחרונות עמדה לוחמנית מאד כלפי הממסד הלבן לא מסכים עוד להיות מתוייג תחת הז'אנר "ג'אז" שלטענתו הוא תיוג משפיל שהמציאו הלבנים בארה"ב, והוא מכנה את המוסיקה שלו ואת הג'אז בכלל BAM (ראשי תיבות של Black American Music). הוא גם כותב בלוג מאד דעתני בנושא.

ו אבישי כהן (החצוצרן) עם Triveni (עומר אביטל בבאס ו Jeff Ballard  בתופים) – ולמי שצריך הנה תזכורת ממה שכתבתי על הופעתם המשובחת (עם יונתן אבישי בפסנתר במקום עומר אביטל בבאס) בפסטיבל תל אביב בשנה שעברה.

וכאן עם עומר אביטל ועם Nasheet Waits בתופים:


שלישיית Gerald Clayton, פסנתרן יליד הולנד שגדל בקליפורניה ומייצג בפסטיבל את הדור הצעיר הנוכחי של נגני הטריו פסנתר היצירתי. בהרכב איתו מנגנים Joe Sanders בבאס ו Pete Van Nostrand בתופים.


והנה לינק להופעה מלאה (אודיו בלבד) של הטריו מפברואר 2010 ב Village Vanguard בניו יורק (עם , Justin Brown בתופים).

Jane Monheit שתופיע עם תלמידי ה Thelonious Monk Institute היוקרתי, שגם אבישי כהן (החצוצרן) זכה להימנות עם תלמידיו.

אוהבי התופים יגלו שיש השנה שלושה הרכבים שמונהגים בידי מתופפים נהדרים.

חמישיית כוכבים בהנהגת המתופף Al Foster עם Wallace Roney בחצוצרה, Eric Alexander בטנור, Adam Birnbaum בפסנתר  ו Doug Weiss בבאס.

המתופף עתיר הזכויות Antonio Sanchez  (ניגן עם Michael Brecker , Pat Metheny,  Chick Corea, Joshua Redman ועוד...) וההרכב Migration  - חמישייה עם David Binney בסקסופון, John Escreet  בפסנתר, Matt Brewer בבאס ו Thana Alexa בווקאל.



המתופף Jeff Ballard (שמנגן גם עם אבישי כהן ב Triveni) ינגן בטריו עם האלטיסט הפורטו ריקני (שהבריז מההופעה במשכן....) Miguel Zenon והפסנתרן Kevin Hayes (שניגן עם דג'יברי ברביעיה של Al Foster וגם הקליט איתו דואט).

שתי שלישיות גיטרה / אורגן / תופים מבטיחות במיוחד:

שלישיית הגיטריסט Matt Scofield (אין קשר ל John Scofield) עם Jonny Henderson באורגן ו Jamie Little בתופים שינגנו בלוז לפנים:


ושלישיית יותם זילברשטיין עם Sam Yahel  ו Obed Calvaire. החבר'ה האלה (עם Gregory Hutchinson בתופים) העיפו את הגג בשנה שעברה ב North Sea Jazz Festival. הנה תזכורת:


שישיית תמי שפר (שירה), עם חגי עמיר באלט, עמית פרידמן בטנור, רונן שמואלי בפסנתר, אסף חכימי בבאס ורונן איציק בתופים.

אסתר ראדה המהפנטת, שנתנה הופעה מדוברת מאד בפסטיבל תל אביב השנה, נותנת צ'אנס נוסף למי שפספס את ההופעה ההיא בתל אביב, עם: בן חוזה בגיטרה, מיכאל גיא בבאס, דן מאיו בתופים, ליאור רומנו בקלידים, גל דהן בסקסופון, מעיין מילו בטרמובון וינון פרץ בחצוצרה.
שלישיית אלברט בגר, הנציג הבולט של הג'אז החופשי בארצנו הקטנטונת, עם אסף חכימי בבאס ויואב זוהר בתופים.

שלישיית Tatran עם תמוז דקל בגיטרה, אופיר בנימינוב בבאס ודן מאיו בתופים. לא הכרתי אותם עד כה, אבל מהסמפלים שבאתר שלהם הם נשמעים מצויין:



שלישיית האקורדיאונים הפולנית Motion Trio.

ו... Joao Bosco אחד (כי גם לדובי לנץ מגיע לרקוד) עם Ricardo Silveria בגיטרה, Joao Baptista בבאס, 
Kiko Freitas בתופים ו Armando Marcel בכלי הקשה. הם גם יארחו את אחינועם ניני וגילי דור.



ובגרסה המלאה, למיטיבי לכת:




LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin