פרק נוסף בסדרת החצוצרן הנעלם - Stu Williamson

Stu Williamson, Bill Holman, Jimmy Giuffre

את החצוצרן  Stu Williamson שמעתי בפעם הראשונה באלבום של Elmo Hope שנקרא Trio and Quintet בחמישייה עם Harold Land הענק. שלושת הקטעים האחרונים באלבום הזה, שהוא בעצם קומבינה של כמה אלבומים שחוברו יחד, מכילים את ההקלטות מ 1957 עם Harold Land שיצאו בזמנו בלייבל Pacific תחת השם The Elmo Hope Quintet Featuring Harold Land (בתקליט שהוא עצמו גם קומבינה שעשו בלייבל Pacific עם האלבום Ritual של Art Blakey and The Jazz Messengers עם Jackie McLean ו Bill Hardman – עוד חצוצרן שראוי לפוסט בסדרה הזו).

מרוב קומבינות על גבי קומבינות, לא זכרתי כבר מי מנגן באילו קטעים, אבל כן זכרתי לטובה את שלושת הקטעים הללו: Vaun Ex , St. Elmo’s Fire ו So Nice  שסוגרים את האלבום ומשאירים טעם של עוד, לא רק בגלל Harold Land אלא גם בזכות הנגינה של Stu Williamson הכל כך נקייה ומסוגננת שנראה שהיא חפה מכל מאמץ. למרבה הצער, Stu Williamson לא מופיע בהקלטות נוספות עם Elmo Hope או עם Harold Land.

רק כדי שתבינו על מה מדובר :

אז מי היה Stu Williamson ואיפה בכל זאת עוד אפשר לשמוע אותו ?

Stu Williamson עם Zoot Sims

שמח ששאלתם. כי דרך Stu Williamson נעשה טיול חשוב להיכרות עם כמה מהאמנים החשובים והבולטים בג'אז של החוף המערבי. ואנחנו לא מדברים רק על מיקום גיאוגרפי, כי הג'אז של החוף המערבי הוא ממש סגנון בפני עצמו שנקרא בפשטות: West Coast Jazz. בזרם הזה ויתרו הרבה פעמים על כלי הרמוני (פסנתר או גיטרה) לטובת ריבוי נשפנים שנתנו את ההרמוניה באמצעות נגינת קווים מלודיים המשתלבים זה בזה בצורה הרמונית. הבדל נוסף הוא בנוכחות הבלוזית שפחות מורגשת בג'אז של החוף המערבי ובנוסף גם נגינת התופים היתה בדרך כלל יותר מעודנת, פחות אגרסיבית ופחות סווינגית מאשר בג'אז של החוף המזרחי וכתוצאה מכך, באופן כללי ניתן לומר שהג'אז של החוף המערבי הוא יותר "קליל", "נקי", אופטימי, שמח ופתוח מבחינת הסאונד מאשר הג'אז של החוף המזרחי. יש שמייחסים זאת להבדלים בין החוף המערבי שטוף השמש, על חופיו, מרחביו ודקליו לבין מזג האויר הקודר והצפיפות שמאפיינים את ערי החוף המזרחי ויש שמייחסים זאת לכך שרוב מוזיקאי הג'אז בחוף המערבי היו לבנים בניגוד לרוב השחור של נגני הג'אז בחוף המזרחי. מכל מקום אלו הכללות גסות ומובן שהיו בחוף המזרחי מוזיקאים שחורים שניגנו jazz west coast (אפילו Miles Davis בתקופת Birth Of The Cool) ולהיפך - כפי שתשמעו מיד Stu Williamson דווקא ביכר להקליט עם פסנתרנים ועם מתופפים דומיננטיים שיש להם סווינג. (Mel Lewis ו Shelly Manne)

בין נציגיו הבולטים של הזרם הזה נמנים Stan Kenton, Art Pepper, Chet Baker, Shelly Manne, Dave Brubeck, Serge Challoff, Gerry Mulligan, Zoot Sims, Stan Getz, Bud Shank, Jack Sheldon (עוד חצוצרן לסדרה...), Lee Konits, Charlie Mariano, Lennie Niehaus ועוד מוזיקאים מעולים רבים, אבל בואו נתמקד בחצוצרן הנעלם שלנו – Stu Williamson.

Stuart Lee Williamson נולד בוורמונט בשנת 1933 למשפחה מוזיקלית: אביו היה מתופף, אחותו זמרת ואחיו היה הפסנתרן Claude Williamson. בשנת 1948, כש Stu היה בן 15, עברה המשפחה ל Los Angeles ככל הנראה בעקבות הקריירה של Claude. Stu למד שם חצוצרה אצל Del Staigers שהיה חצוצרן וירטואוז בתזמורות בשנות ה 20-30. בהמשך ניגן Stu ב Big Bands של Stan Kenton ושל Woody Herman (שם גדלו והתפתחו רבים מנגני החוף המערבי).

מלבד חצוצרה הוא ניגן גם Valve Trombone (טרומבון עם שסתומים כמו של חצוצרה במקום סלייד) והיה פעיל מאד בעשור שבין שנת 1950 ל 1960. כפי שתוכלו להיווכח בעצמכם מיד מהרשימה (החלקית) של ההקלטות שהוביל ושהשתתף בהן עם מיטב המוזיקאים בעיקר מהחוף המערבי. בהמשך עבר לנגן באולפני תעשיית המוזיקה והסרטים באיזור Los Angeles במשך עוד כעשור ולאחר מכן פרש מעסקי המוזיקה ודי נעלם מתחת לרדאר. כמו מוזיקאים רבים אחרים, גם Williamson התמכר לסמים ונלחם בהתמכרות הזו עד סוף ימיו, בגיל 58 בלבד.  

בואו נתחיל באלבומים שהוא הוביל (יצאו לאחרונה ביחד ב fresh sound תחת השם The Trumpet Artistry of Stu Willamson). יש בסך הכל שלושה.

שני אלבומיו הראשונים נקראים Sapphire ו Stu Williams Plays והם הוקלטו בשני סשנים בינואר שנת 1955 עבור הלייבל Bethlehem (כן, כן, קראתם נכון. זה בית לחם). מנגנים בהם Stu Williamson בחצוצרה, Charlie Mariano באלט, האח Claude Williamson בפסנתר, Max Bennett בבאס ו Stan Levy בתופים.

האלבום השלישי והאחרון שהוביל יצא שנה לאחר מכן ונקרא פשוט Stu Williamson. הוא מציג הרכב של שביעייה ומנגנים בו, מלבד Stu Williamson גם Charlie Mariano באלט, Bill Holman בטנור, Jimmy Giuffre בבאריטון, Claude Williamson בפסנתר, Leroy Vinnegar בבאס ו Mel Lewis בתופים.

הוידאו הבא כולל את כל הקטעים משלושת האלבומים הללו. (האלבום השלישי מתחיל בקטע ה- 12):

אבל הבטחתי לכם טיול עם המוזיקאים הגדולים של החוף המערבי, אז בואו נעבור לאלבומים שבהם 

Williamson ניגן כסיידמן:

ב 1953 Williamson הקליט עם Charlie Mariano סשן יפהפה שיצא כחלק מהאלבום Charlie Mariano Plays (חלקו השני של האלבום הוא סשן מ 1955. Stu Williamson אמנם לא משתתף בו אבל כדאי מאד לשמוע כי Mariano מנגן טנור!!). 

בסשן מ 1953 משתתפים, מלבד Mariano ו Wiiliamson גם Frank Rosolino בטרומבון, Claude Williamson (אחיו הבוגר של Stu) בפסנתר, Max Bennett בבאס ו Stan Levy בתופים.

שני סשנים שהקליט בקיץ 1954 כנגן Valve Trombone לצדם של Clifford Brown (חצוצרה) ו Zoot Sims (טנור), Bob Gordon (בריטון), Russ Freeman (פסנתר), Joe Mondragon  ו Carson Smith (באס) ו Shelly mane (תופים) יצאו אחרי מותו של Clifford Brown באלבום מקסים שנקרא Clifford Immortal:

בין השנים 1954-1958 הוא ניגן בהרכב של המתופף Shelly Manne עם Charlie Mariano באלט, Russ Freeman בפסנתר, Leroy Vinnegar בבאס . וניתן לשמוע אותו בשלושה אלבומים של Manne:

Swinging Sounds – Shelly manne and his men, vol. 4

More Swinging Sounds – Shelly manne and his men, vol. 5

The Gambit – Shelly manne and his men, vol. 7 , שחציו אלבום קונספט שמוקדש לנושא אהוב עלי במיוחד - שחמט. כאן Monty Budwig מחליף את Vinnegar על הבאס.

בנוסף השתתף Williamson בהקלטות של ההרכבים של Lennie Niehaus (נגן אלט, מלחין ומעבד מוכשר בטירוף) וניתן לשמוע אותו גם בחמישיות, בשישיות וגם בשמיניות של Niehaus:

כאן בשמינייה של Lennie Niehaus באלבום מ 1955 עם Bill Holeman בטנור, Jimmy Giuffre בבאריטון, Bob Enevoldsen בטרומבון שסתומים, Pete Jolly בפסנתר, Monty Budwig בבאס  ו Shelly Manne בתופים.

וכאן בחמישייה של Lennie Niehaus מ 1954 עם Jack Montrose בטנור, Bob Gordon בבריטון, Monty Budwig בבאס ו Shelly Manne. ובחמישייה נוספת של Niehaus מ 1956 כשהוא מנגן גם חצוצרה וגם טרומבון שסתומים עם Hampton Hawes בפסנתר, Red Mitchell בבאס ו Shelly Manne.

וכאן בהקלטה מ 1956 של השמיניה של Niehaus, הוא מנגן גם חצוצרה וגם טרומבון שסתומים, עם Bill Perkins בטנור וחליל, Jimmy Giuffre בבאריטון, Buddy Clark בבאס ו Shelly Manne בתופים.

כאן הוא בשמינייה של הטנוריסט Bill Perkins עם Bud Shank באלט, Jack Nimitz בבאריטון, Carl Fontana בטרומבון, Russ Freeman בפסנתר, Red Mitchell בבאס ו Mel Lewis בתופים:

ואת הפנינה הזו שמרתי לסוף – חמישייה עם הבריטוניסט הגדול מכולם, Pepper Adams. מנגנים כאן לצדם של Pepper ו Williamson גם Carl Perkins בפסנתר, Leroy Vinnegar בבאס ו Mel Lewis בתופים:

בכנות, מי מכם שמע על Don Sleet ?

לאחרונה אני שומע יותר ויותר אלבומים של מוזיקאים פחות מוכרים. נכון, באופן כללי, רוב אמני הג'אז, מלבד אולי Parker, Miles, Louis Armstrong ו Coltrane, אינם מוכרים מחוץ לחוג המצומצם של חובבי הג'אז. אבל אני מדבר על מוזיקאים שנותרו אלמוניים אפילו לאזניהם של מאזינים וותיקים ומנוסים. 

בכנות, מי מכם שמע על Don Sleet ?

Don Sleet היה חצוצרן נפלא שפעל בתחילת שנות השישים, בנגינתו הוא מזכיר מאד את Blue Mitchell, אבל ניתן לשמוע גם לא מעט השפעות של Art Farmer, Chet Baker, Kenny Dorham ו Miles Davis. אלא שבניגוד לכל אלו, Sleet נותר אלמוני מכיוון שכמעט ולא הקליט ומיעט להופיע. יש לו בסך הכל אלבום אחד תחת שמו ועוד מספר אלבומים בהם השתתף כסיידמן. בכולם הוא מנגן אדיר באופן שרק מדגיש את סיפורו הטרגי.

Sleet נולד באינדיאנה בשנת 1938. בגיל 10 עברה משפחתו לסן דייגו. אביו ניהל תכנית מוזיקה בבתי ספר ודון הצעיר קיבל חינוך מוזיקלי קלאסי, בתחילה על פסנתר למשך ארבע שנים ולאחר מכן בחצוצרה. הוא למד כשנה עם Childers Buddy, שהיה החצוצרן המוביל בהרכב של Stan Kenton, וסגנונו הושפע ממנו מאד. בנוסף הוא למד תיאוריה והרמוניה עם Daniel Lewis בסן דייגו ועם Shorty Rogers בלוס אנג'לס.

כנער הוא ניגן חצוצרה שניה בפילהרמונית של סן דייגו אבל ליבו תמיד נטה לג'אז. כבר בתקופת התיכון הוא רצה לעזוב את בית הספר ולהתחיל להופיע אבל אביו עצר אותו. אחרי שסיים את לימודיו בתיכון הוא החל להופיע באיזור סן דייגו ולוס אנג'לס. הוא ניגן עם נגנים מקומיים, בהרכבים קטנים וב big bands - בין היתר עם ב San Diego’s State College Band, עם הוויברפוניסט Terry Gibbs,  ובשלב מסוים אף הצטרף לתזמורת של Stan Kenton לתקפוה קצרה. הוא ניגן במועדון Jazz City בלוס אנג'לס כחימום בהופעות של בילי הולידיי ואפילו של ארט בלייקי והג'ז מסנג'רז. במהלך שנות השישים המוקדמות הוא ניגן עם Shelly Manne והיתה אפילו פעם אחת כשצ'ט בייקר הופיע בעיר והזמין את Sleet לעלות לנגן איתו. אט אט החל Sleet לקבל הצעות להופיע גם מחוץ לחוף המערבי והוא הופיע גם בניו יורק ובשיקגו.

למרות שדון סליט היה לבן שהתחנך ופעל בעיקר בחוף המערבי, הצליל שלו נטה יותר לכיוון של המוזיקאים השחורים שפעלו בחוף המזרחי.

ב 1960 היה Sleet חבר בחמישייה של המתופף Lenny McBrowne, לאחר ש McBrowne, תלמידו של Max Roach, נסע לעבוד בחוף המערבי והקים שם הרכב עם Daniel Jackson בטנור (עוד מוזיקאי מצויין שכמעט ואינו מוכר ועשה את רוב העבודים להרכב הזה), Terry Trotter בפסנתר, Herbie Lewis בבאס.

ההרכב הזה שם לו למטרה להביא את ה Hardbop של המזרח לחוף המערבי והקליט שני אלבומים תחת שמו של Lenny McBrowne: הראשון הוקלט בינואר 1961 בלוס אנג'לס ונקרא Lenny McBrowne and the 4 Souls והוא הוקלט ביוזמתו ובהפקתו של לא אחר מאשר Cannonball Addereley, ששמע את ההרכב בעת שהיה בסיבוב הופעות בחוף המערבי.

האלבום השני נקרא Eastern Lights, והוקלט באוקטובר 1960. ההרכב נשאר אותו הרכב מלבד Herbie Lewis שהוחף בידי Jimmy Bond.

אבל גולת הכותרת בקריירה הקצרה של Sleet וההקלטה הטובה ביותר שלו היתה ללא ספק ב 16 במרץ 1961 אז הקליט Sleet בן ה 22 את אלבומו היחיד כלידר – All Members עבור הלייבל JazzLand. האלבום הוקלט בניו יורק ומנגנים בו חבורה מכובדת ביותר המונה את Jimmy Heath בסקסופון טנור, Wynton Kelly בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Jimmy Cobb בתופים. 

כמצופה מחבורת נגנים כזו, התוצאה בהחלט בהתאם. Sleet מרגיש לגמרי בבית בין המוזיקאים הענקים הללו והמעמד הזה מוציא ממנו את המיטב. הוא מנגן נפלא והשילוב של החצוצרה שלו עם הצליל החם של Jimmy Heath נשמע מעולה. עם רית'ם סקשן כמו קלי/קרטר/קוב קשה ליפול. וגם Wynton Kelly יש כמה סולואים סוחפים, אלגנטיים ומלאי סווינג כהרגלו.

זו היתה אמורה להיות נקודת זינוק בקריירה של Sleet. אלבום ראשון כל כך חזק של חצוצרן לבן מהחוף המערבי עם חבורה כזו של אריות ג'אז ... אלא שעם החשיפה וההצלחה החלו גם הבעיות. בעיקר סמים.

לאחר סשן הקלטות* עם Shelly Manne ביולי-אוגוסט 1964 שתועד ב Shelly Manne and his Men and Orchestra ולאחר מכן יצא כאלבום בשם My Fair Lady, Unoriginal cast, נעלם Sleet מהזירה, בהיותו בן 26 בלבד. במהלך השנים שחלפו הוא היה עסוק בעיקר בניסיונות להיגמל מהסמים ולשקם את עצמו, אבל לאחר שכבר הצליח להיגמל בתחילת שנות השבעים, הסצינה השתנתה מאד עבור מוזיקאי ג'אז. היה לו קשה מאד להתפרנס, לקבל עבודות וכתוצאה מכך נפגע גם כושר הנגינה שלו והוא לא הצליח לחזור ליכולות שהדגים באלבומים שהקליט בתחילת שנות השישים.

* באלבום עם Shelly Manne מנגנים: Don Sleet בחצורה, Charlie Kennedy באלט, Russ Freeman בפסנתר, Monte Budwig בבאס ו Shelly Manne כמובן בתופים. בנוסף הם מגובים בתזמורת עם Conte Candoli, Al Porcino, Ray Triscari, Jimmy Zito בחצוצרות, עם Mike Barone, Bob Edmondson, Frank Rosolino בטרומבונים, עם James Decker, Richard Perissi בקרנות יער, John Bambridge בטובה, Justin Gordon, Jack Nimitz ו Paul Horn בסקסופונים, ו Jack Sheldon ו Irene Kral בשירה.

הוא נפטר מסרטן ביום האחרון של שנת 1986 ובלווייתו ניגנו החצוצרנים Jack Sheldon ו Conte Candoli.

תנו לו צ'אנס. מבטיח לכם שהוא יעיף אתכם.