What a night in Jerusalem

כבר שבוע שלם שאנחנו, תושבי הדרום, אוכלים טילים לארוחת בוקר, צהריים וערב והצלילים היחידים שמצליחים לחדור ללב הם של האזעקות הבלתי פוסקות. די נשבר.

אתמול בערב, בסיומו של יום עבודה, ועוד טרם גובש סופית הסכם הפסקת האש נכנסתי לאוטו ועליתי לירושלים. נסעתי לצוללת הצהובה שם נפתחו אתמול אירועי החשיפה הבינלאומית לג'אז ולמוסיקת עולם. ה waze היה ציוני מהרגיל וניסה שוב ושוב לפתות אותי להרפתקה מוטורית בשטחים אבל אני סירבתי בתקיפות. זה כמובן עלה לי בפקקים לא נורמליים בדרך לבירתנו הקדושה. לאחר שעתיים (!!) של נסיעה הגעתי סוף סוף, בדיוק ב 20:30.

הצוללת היתה מלאה עד אפס מקום ועשרות אנשים עמדו בחוץ עת נשמעו הצלילים הראשונים של ההופעה הפותחת. למזלי יש לי קשרים במקומות הנכונים (שוב תודה, ברק) כך שלמרות הכל עלה בידי להידחק פנימה ולתפוס את המקום ששמרו לי בעוד מועד שני חברים טובים שדווקא הגיעו בזמן.

על הבמה, כאמור, כבר ניגן עומר אביטל עם ההרכב שלו Band Of The East. שם ההרכב דומה לשם האלבום האחרון שהוציא אביטל (Suite Of The East), אך ההרכב בהופעה, וגם הקטעים, שונים מזה שבדיסק (שהוקלט אגב ב 2006 ומנגנים בו: אבישי כהן בחצוצרה, Joel Fahrm (שאמור להגיע לארץ בדצמבר) בטנור, עומר קליין שמנגן נפלא בפסנתר, עומר אביטל ו Daniel Freedman). בהופעה ניגנו חברי ההרכב הנוכחי של אביטל: Greg Tardy בטנור, נדב רמז בגיטרה, Jason Lindner בפסנתר וקלידים, Daniel Freedman בתופים וכמובן עומר אביטל בבאס.

איזה כיף של מוסיקה. עומר אביטל יצר כאן את הבלנד המושלם. מצד אחד ישראלי לגמרי ומצד שני שחור משחור. השילוב של Tardy בהרכב הזה, שעל פניו שונה לגמרי מכל מה ש Tardy מנגן ביום יום, נותן לו צבע ששום סקסופוניסט ישראלי (עם כל הכבוד, ויש כבוד) לא היה יכול לתת לו. אני יכול לחשוב על סקסופוניסטים שהיו מנגנים את הסלסולים הים תיכוניים יותר משכנע, אבל אף אחד מהם לא היה מסוגל להכניס כל כך הרבה בלוז שחור למוסיקה המופלאה של אביטל.  Lindner גם הוא אינו מכזיב והסולואים שלו לא רק יפים ומורכבים אלא גם סוחפים. כמו Tardy, גם הוא הופך את המוסיקה הזו מ"ג'אז ישראלי" למוסיקה שהיא מעבר להגדרות מקומיות כי יש בה כל כך הרבה.

את עומר, כתמיד, חוויה לשמוע ולראות. האיש נהנה מכל רגע, שר ורוקד עם הבס ומנגן כל כך טוב. יודע לקחת את ההובלה כשהוא רוצה אבל גם להיות מלווה קשוב ועדין שאין כמותו.

נדב רמז, שאני מאד אוהב, הוא בחירה מושלמת להרכב הזה. כשקראתי שוב את מה שכתבתי בזמנו על האלבום שלו, "So Far", נוכחתי שכבר אז שמתי לב שהמוסיקה שלו מזכירה קצת את זו של עומר, ומסתבר שלא טעיתי. לנגינה של נדב היה חלק לא מבוטל בבלנד המצויין הזה, הצליל שלו, שיש בו כל כך הרבה גוונים, והאופן שבו הוא מצנן את העניינים ומתחיל כל סולו בקטן, בפשוט ומשם הולך וצובר כח ועוצמה פשוט עושים לי את זה בגדול. תוסיפו לזה את התרומה שלו כשצריך גיטרה חשמלית לתפקיד כמו ב"איילת חן" ולא יהיה ספק שהוא האיש הנכון במקום הנכון.

ומאחורי כולם, Daniel Freedman שנדמה שהמקצבים הללו הם ההתמחות שלו. הוא מנגן עם עומר כבר שנים ארוכות (ב Third World Love) והכימיה ביניהם נראית ונשמעת היטב.

למי שפספס את עומר אביטל וה Band Of The East  (הם הגיעו לארץ לשלוש הופעות בלבד), וגם למי שכמוני, פשוט לא יכול להתנתק, אפשר לשמוע את ההרכב הזה בהופעה ב 92Y Tribeca מה 7 בנובמבר 2012.

ברשותכם אדלג על שתי הופעות מוסיקת העולם שבאו אחרי ההופעה הזו (אציין רק שמרק אליהו מוסיקאי מצויין) ואקפוץ ישר להופעה הרביעית, ולסיבה השניה בגינה עליתי לירושלים: אבישי כהן טריו.

במקור אמור היה אבישי לנגן עם עומר אביטל ו Nasheet Waits שמנגנים ב Triveni II שאך לאחרונה יצא, אבל Waits  לא הגיע ובמקומו קיבלנו את עומר ו Daniel Freedman. עסקה לא רעה בכל מקרה.

אבישי כרגיל היה פנטסטי, הוא פתח עם Art Decco של Don Cherry ומשם לקטע מקורי שלו  ולקינוח הם ניגנו את Mood Indigo של Ellington. אבישי עם עמעם גומי (פומפה) ניגן את הקטע הזה מושלם ואפשר היה לראות שהוא לאט לאט מרחיב את הגבולות הסגנוניים שלו לכיוונים יותר "קלאסיים" של הג'אז ובכל פעם שאני שומע אותו הוא פשוט נעשה חצוצרן שלם יותר. נראה שאבישי כהן מרגיש מאד בנוח בטריו ללא כלי הרמוני (למעשה רוב האלבומים שהקליט תחת שמו הם בפורמט הזה) ובאמת עומר ודניאל סיפקו את כל הליווי הנדרש מצד אחד ונתנו לו חופש מלא לקחת כל כיוון שחפץ בו.

גם כאן העובדה שהחבר'ה האלה מנגנים כבר המון שנים ביחד עשתה את ההבדל והתקשורת והדינמיקה בין שלושת חברי ההרכב הרימה אותו לגבהים אחרים. חבל רק שההופעה שלהם היתה כל כך קצרה, מכיוון שחלק לא קטן מהקהל הגיע במיוחד בשביל ההופעה הזו.

את הערב סיימה "מארש דונדורמה" שבכל יום רגיל הייתי שמח לשמוע אלא שכאן השעה המאוחרת והעייפות המצטברת נתנו את אותתיהן ואחרי שני קטעים החלטתי לעזוב לטובת נהיגה בטוחה הביתה.

את הדרך הביתה, העברתי עם שני אלבומים מצויינים, אבל על כך בקרוב....

נדב רמז / אלון נחושתן

מכירים את אלון נחושתן ? אז אולי את נדב רמז ?

אם עניתם לא על שתי השאלות, אל תדאגו. אתם בחברה טובה (וממילא זה עומד להשתנות). עד לפני שבועיים גם אני לא הכרתי מי מהם. שמו של נחושתן עוד צלצל לי מוכר אבל לא ידעתי לומר מניין ואפילו לא ידעתי באיזה כלי הוא מנגן.

כל זה השתנה ממש לאחרונה כשקיבלתי לידי, בהפרש של כמה ימים, את אלבומיהם האחרונים של השניים, והאמת – הופתעתי לחלוטין. כמי שחשב שהוא מכיר את סצינת הג'אז הישראלי קיבלתי סטירת לחי מצלצלת. איך זה שני מוסיקאים נפלאים שהוציאו אלבומים מעולים ואני מעולם לא שמעתי עליהם.

נתחיל בנדב רמז. גיטריסט. בוגר תלמה ילין, Berklee וה- New England Conservatory. זהו אלבומו הראשון, שיצא בלייבל Brooklyn Jazz Underground והוא נקרא בפשטות "So Far". האלבום הזה הפתיע אותי לגמרי. אני לא משוגע על גיטרה בג'אז ואלבום ראשון של גיטריסט הוא בדרך כלל ערובה למקבץ קטעים טכניים שמשמשים כלי להפגנת יכולת. אבל כאן התמונה היתה שונה לגמרי.

האלבום מנוגן בשישייה עם James Wylie בסקסופון אלט ובקלרינט, Steve Brickman המדהים בסקסופון טנור, שי מאסטרו בפסנתר, אברי בורכוב בבאס וזיו רביץ בתופים. בנוסף מתארח גם איתמר בורכוב בחצוצרה בשני קטעים. המוסיקה מגוונת, יפה ומושכת את הלב, מזכירה לי קצת את המוסיקה של עומר אביטל. הרשים אותי לא פחות חוסר האגו שהפגין רמז ונראה שהרבה יותר חשוב היה לו להוציא את המוסיקה בצורה הטובה ביותר שאפשר, מאשר להפגין את יכולותיו הטכניות כגיטריסט, ואלו בפירוש אינן מבוטלות. הצליל המקסים שהוא מפיק מן הגיטרה, התזמורים המושלמים והנגינה הקולחת של נדב ושל שאר חברי ההרכב שלו הניבו אלבום מגובש, ברמה גבוהה מאד שתענוג להאזין לו עוד ועוד. באלבומים אחרים הייתי נוטה להתייחס לנגינה של כל אחד מחברי ההרכב, אבל כאן זה יהיה פשוט לא נכון לעשות כן, משום שיותר משיש כאן אוסף של נגנים שחברו יחד לעשות אלבום, יש כאן נגינה של הרכב שהוא בעצם יחידה אחת, שלם הגדול מסכום חלקיו. וזה, בעיני ההישג הגדול ביותר של האלבום הזה.

האתר של נדב רמז

ומכאן נעבור לאלון נחושתן. פסנתרן ומלחין. בשיחה עמו הוא מתגלה לי כאינטלקטואל אמיתי, בעל ספקטרום מוסיקלי רחב ביותר שמיטיב לדבר על מוסיקה לא פחות משהוא מיטיב לעשותה.

נחושתן, בוגר האקדמיה למוסיקה בירושלים המשיך אף הוא את לימודי ב New England Cpnservatory והוא שוהה בניו-יורק משנת 2003. הוא הקליט לא מעט ומופיע די הרבה, בין היתר עם החצוצרן Frank London (שיהיה בספטמבר בירושלים ויופיע עם מארש שונדורמה במסגרת פסטיבל "צדיקים בירושלים"), עם William Parker, עם Roy Campbell, Mark Dresser, Daniel Carter, Chris Cheek ורבים אחרים.

בשנת 2002 הקים את ההרכב TalaT ובשנת 2006 הם הקליטו אלבום ללייבל "צדיק" שנקרא The Growl. חברי ההרכב, מלבד אלון נחושתן שמנגן פסנתר וקלידים, הם Marc Mommaas בסקסופונים, Matt Shulman בחצוצרה, Matt Pavolka בבאס ו Jordan Perlson בתופים.

חברים, שמעתי הרבה אלבומי כליזמר-ג'אז ב"צדיק" וזה בעיני אחד הטובים שבהם. קולח, אינטליגנטי, רב שכבתי, מתכתב היטב הן עם מסורת הג'אז והן עם המסורת היהודית ולא פחות חשוב - מלא הומור.

תשמעו איזה יופי הוא מוציא משיווי משקל את "אדון עולם" (LOA’MADON) או תשמעו את Hassidic Monk שמתחיל עם "אבינו מלכנו" וגולש בטבעיות גאונית ל Well, You Needn’t ול Misterioso. ממש מפתיע אותי בכל פעם מחדש שמוסיקאים שלא גדלו על "מוסיקה יהודית" מצליחים להתחבר לסגנון הזה ולהפיח בו חיים.

לאתר המושקע של TalaT

נחושתן נמצא בימים אלה בארץ וב 23 באוגוסט הוא עורך מופע השקה לאלבומו החדש: Beyond Words. האלבום הוקלט לפני כשנה וחצי אך יצא רק לאחרונה בלייבל buckyball records, ובאופן מפתיע (ובעצם, ממש לא מפתיע כשמכירים קצת את הוורסטיליות של נחושתן) הוא שונה לגמרי מהחומר של TalaT. זהו אלבום טריו פסנתר עם Francois Moutin בבאס ו Dan Weiss בתופים. להבדיל מאשר ב The Growl כאן הנגינה של אלון במרכז ואיזו עבודה נפלאה הוא עושה על הפסנתר כשהוא לוקח את המאזין למסע מופלא שאינו מפסיק להפתיע. הנגינה שלו בוטחת, רגע אחד הוא לגמרי "בפנים" ובמשנהו, ממש כמו עליסה בארץ הפלאות, אתה מוצא את עצמך לגמרי "בחוץ". ושוב נחושתן מצליח לקיים סינרגיה מופלאה בין מסורתי למקורי. בין הבטוח להרפתקני. הוא מאלתר מקורי ומלא השראה שמצליח לגרום לך לא לאבד קשב אפילו לרגע, כי מי יודע מה תפספס. הנגנים שאיתו עושים עבודה מופלאה, Moutin ו Weiss (גם עליהם לא שמעתי עד כה כמובן) מתגלים כצוות מוכשר ביותר וביחד עם אלון הם מייצרים גרוב סוחף שמסוגל בשנייה להישבר לרסיסים קטנים של מקצבים שבורים. Moutin מקבל לא מעט זמן סולו ולמרבה השמחה הוא יודע לנצלו היטב.

Weiss, Nechushtan, Moutin

בהופעה בארץ, שתיערך בתיאטרון הסימטה ביפו, ב 23.8.2011 ילוו אותו דניאל ספיר בבאס ושחר חזיזה בתופים. אליהם יצטרף גם אלון פרבר בסקסופון. אני בהחלט מתכוון להיות שם.

לאתר של אלון