A Disc Per Week #7

אלבום השבוע שלי הוא גם אלבום השנה שלי לשנת 2010 והוא אלבום המציין עשור לקיומו של ההרכב הנקרא Bandwagon של Jason Moran בפסנתר, Tarus Mateen בבאס ו Nasheet Waits בתופים. האלבום נקרא בפשטות: Ten.

האמת היא שלא הייתי חובב גדול של ההרכב הזה לפני כן אבל דווקא האלבום הזה תפס אותי. אולי מפני שבינתיים נחשפתי מקרוב לנגינה של Moran שהיה כאן ברביעיה של Charles Lloyd.

בכל מקרה מדובר באלבום מעולה של הרכב מגובש מאד. המוסיקה מאתגרת ואינטליגנטית, מודרנית ועכשווית לגמרי (כולל הרעשים המושתלים בחלק מן הקטעים, שניתן היה בכיף לוותר עליהם לדעתי) אבל לרגע לא מאבדת את הקשר שלה עם המקורות (למשל To Bob Vatel Of Paris בו מתכתב Moran עם מורו Jaki Byard או הביצוע הבלתי סטנדרטי בעליל לסטנדרט Crepuscule With Nellie של Thelonious Monk).

ג'ייסון מורן וחבריו שומרים על קומוניקטיביות לאורך האלבום כולו ומשאירים אותך בסוף עם חיוך ענק על הפרצוף וטעם של עוד. אולי באמת הגיע הזמן לתת צ'אנס נוסף לאלבומים הקודמים שלהם.

A Disc Per Week #6

חברים יקרים, לא זנחתי את הפרוייקט ואני מבטיח לכם שיש לי דיסק שבועי מדי שבוע אלא שקצב החיים (שנהיה מטורף יותר משבוע לשבוע) משאיר אותי בלי אוויר כשמגיע הזמן לכתוב, ואני לא תמיד מגיע לזה.

אז קבלו פיצוי בדמות המלצה נהדרת על אלבומו הראשון של Sam Rivers עבור הלייבל Blue Note.

האלבום הוקלט בדצמבר 1964 ונקרא Fuchsia Swing Song ומנגנים בו Sam Rivers בטנור, Jaki Byrd בעל אלף הפרצופים בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Tony Williams בתופים.

ההקלטה נערכה זמן קצר לאחר ש Rivers חזר מסיבוב הופעות ארוך עם Miles Davis שהיה בחיפוש אחר יורש ראוי ל Coltrane. לא מעט סקסופוניסטים ניסו להתברג למשבצת הזו ו Sam Rivers היה האחרון שבהם (ממש לפני Wayne Shorter שקיבל את התפקיד הנחשק ויצר ביחד עם Miles, Herbie Hancock, Tony Williams ו Ron Carter את ה Second Quintet המפורסמת של Miles).

Sam Rivers ניגן יותר מדי אוונטגארד לטעמו של Miles, אבל דווקא החבר'ה של Miles מאד אהבו אותו ולראיה הם (Carter ו Williams) הסכימו בשמחה להקליט איתו את אלבום הבכורה שלו ל Blue Note.

ההקלטה הזו פשוט נפלאה. Sam Rivers נמצא בדיוק במקום הנכון (לטעמי) על הקו שבין מוסיקה חופשית לג'אז הבועט של אמצע שנות השישים. לטעמי האלבום הזה (יחד עם כמה אלבומים של Shorter ושל Joe Henderson) הוא אחד המייצגים הטובים של הסגנון המכונה: Post Bop. האלבום הזה מציג את מגוון יכולותיו של Rivers בטנור ותאמינו לי – הוא יכול, והוא לא נופל מאף אחד מהגדולים.

Rivers עצמו הלחין את כל הקטעים באלבום, והוא נע בחופשיות בין קטעים שחשבתי שרק Shorter מסוגל להלחין כמותם ומסתבר שלא כך הוא (כמו Luminous Monolith, Cyclic Episode, Fuchsia Swing Song), בלוז (Downstairs Blues Upstairs שזוכה כאן לכמה גרסאות חלופיות ששוות האזנה) ובלדה מפילה ביופיה (Beatrice, לכבוד אשתו של Rivers).

Carter ו Williams עושים את מה שהם יודעים לעשות כל כך טוב ונותנים לסשן הזה דרייב אדיר שמאפשר ל Rivers לעשות מה שהוא רוצה.

Jaki Byard שמנגן כאן הוא עוד דומה לנגן פנטסטי אך בלתי מוכר. האיש הזה שולט בכל רזי הפסנתר ומסוגל לנגן בכל סגנון אפשרי. מ stride piano וצפונה, דרך ביבופ, הרד בופ וכל הדרך עד לנגינה כמעט חופשית אבל נטועה עמוק במסורת כמו שרק גאון כמו Byard יכול לייצר.

כרגיל, טוב אין טוב ממשמע אזניים (וכמו בפעם הקודמת יש כאן למעשה את כל האלבום ללא הגרסאות החלופיות):

(כרגיל, לא לשכוח לכבות את הנגן בצד שמאל למעלה)

A Disc Per Week #5

דיסק השבוע הוא בעצם פנינה נדירה. זהו אלבומו השני של החצוצרן Thad Jones עבור הלייבל Blue Note שהוקלט ב 14 ביולי בשנת 1956 ונקרא The Magnificent Thad. באותה תקופה ואף לאחריה ניגן Thad Jones בביג-בנד של Count Basie, דבר שעיצב את הקריירה המוסיקלית שלו, שכן Thad Jones לבד מהיותו נגן מופלא, עסק לא מעט בהלחנה, עיבוד ותזמור להרכבים גדולים.

אלא שלהבדיל מרובן המוחלט של הקלטותיו, האלבום הזה מוצא את Thad Jones בהרכב של חמישייה עם Billy Mitchell בסקסופון טנור, Barry Harris בפסנתר, Percy Heath בבאס ו Max Roach בתופים. למעט קטע אחד (If Someone Had Told Me) שמנוגן ברביעייה, ללא סקסופון.

לרוב, גם כש- Thad Jones הקליט בהרכבים קטנים, התחושה היא של הרכב גדול. זה נובע מהעיבודים האופיניים של Jones שמצליחים לתת גם להקלטה בשישייה סאונד שלם הגדול יותר מסכום חלקיו, אולם כאן הדגש הוא לגמרי על הנגינה היחידנית והרבה פחות על עיבודים ותזמורים ודווקא משום כך האלבום הזה כל כך יוצא דופן בנוף הקלטותיו של Thad Jones.

האלבום (בגרסת ה CD שלו) מורכב משבעה קטעים מתוכם חמישה סטנדרטים ושני קטעים נהדרים: Thedia ו Billie-Doo, הם פרי עטו של Thad Jones והם כל כך אופיניים לסגנון הכתיבה שלו שהוא אמנם פוסט בופ אבל שולח שורשים עמוקים וחזקים לבי-בופ.

בגרסת ה CD נכללת גם הקלטה של Something To Remember You By שנערכה פחות משבוע לפני כן בדואט משגע של Thad Jones (בחצוצרה עם סורדינה – "עמעם" בעברית) עם הגיטריסט Kenny Burrell.

Thad Jones היה חצוצרן אדיר, עם צליל ענק וחם שהצליח לבטא את אישיותו המקסימה והרגישה במוסיקה שניגן. הוא הפליא לנגן גם קטעי ביב-בופ מהירים (If I Love Again) גם וגם בלדות רכות (כגון: April In Paris הפותח את האלבום הזה, I've Got A Crush On You, ו- If Someone Had Told Me) למרות שהיכולת הטכנית שלו היתה גבוהה מאד, הוא אף פעם לא נשמע טכני אלא תמיד מאד מוסקלי ומלא רגש.

הנגינה של חבריו לצוות גם היא מצויינת. צליל הסקסופון של Billy Mitchell משתלב נהדר עם החצוצרה של Jones והליווי של Barry Harris בפסנתר אלגנטי כתמיד (אף אם קטעי הסולו שלו אינם פסגת הפסנתרנות). Percy Heath ו Max Roach עושים עבודה מצויינת ומאד דינמית.

להבדיל מהאלבום של השבוע שעבר, הפעם יש טיובים לרוב (למעשה של כל האלבום) אז תהנו (ואל תשכחו לסגור את הנגן שמספק את מוסיקת הרקע, בצד שמאל למעלה):

A Disc Per Week #4

לא עבר זמן רב מאז התחלתי בפרויקט A Disc Per Week וכבר צברתי פיגור בדיווח השבועי. האמת שזה היה צפוי ולמרות שמאד לא הייתי רוצה בכך – אין לי ספק שעוד יהיו שבועות שלא אספיק בהם להגיע לכתיבה. אז במקום לבזבז זמן מיותר על התנצלויות והבטחות לעתיד בואו ניגש ישר לעניין.

הדיסק שלא מפסיק להתנגן אצלי בשבוע האחרון (ואף יותר) הוא הקלטה בהופעה חיה של הרכב "כוכבים" שבנה לעצמו הפסנתרן Chick Corea. ההקלטה נערכה בפסטיבל הג'אז ב Montreux שבשוויץ בשנת 1981 ומנגנים בה, לצדו של Chick Corea גם Joe Henderson בטנור, Gary Peacock בבאס ו Roy Haynes בתופים. שנות השמונים לא היו שנים טובות במיוחד להיות בהן מוסיקאי ג'אז. Chick Corea ששרד את שנות השבעים בזכות המעבר ל Fusion חיפש לחזור לשורשים והחליט להקים הרכב ולהסתובב איתו בעולם כמה חודשים. הם הופיעו די הרבה אבל מיעטו להקליט. ההקלטה שנקראת בפשטות "Live in Montreux" היא למעשה התיעוד היחיד של ההרכב הזה. ואיזה תיעוד.

האלבום הזה כל כך טוב שאי אפשר להסתפק בשמיעה אחת ולעבוד למשהו אחר. כשאני שולף אותו מהספריה הוא נשאר שבוע-שבועיים בחוץ ואני שומע כמעט רק אותו בלופ. Chick Corea מוכיח כאן (למי שעוד זקוק להוכחה) כי הוא פסנתרן ענק ומתחת לכל הגימיקים הוא עדיין מוסיקאי מהשורה הראשונה שיודע ללוות כמו שרק הוא יודע והסולואים שלו, מעבר להיותם מושלמים טכנית, מיוחדים, יחודיים ומופלאים. וכאילו לא די בכך, הוא גם הלחין יותר ממחצית מהקטעים באלבום הזה: Hairy Canary שפותח את ההופעה, Folk Song שמקבל ביצוע פנטסטי של Henderson, ואחריו Psalm, quintet #2 ו Slippery When Wet, כמעט כולם (למעט Psalm) הוקלטו מוקדם יותר באותה שנה ברביעייה עם Michael Brecker, Eddie Gomez ו Steve Gadd ויצאו באלבום Three Quartets.

Joe Henderson הוא אחד הסקסופוניסטים האהובים עלי ומסתבר שגם על Chick Corea שמאד נהנה לנגן איתו. הוא משדרג כל הרכב שהוא מנגן איתו וכאן הוא פשוט מושך את Corea ואת כל ההרכב לנגינת פוסט בופ גועש.

גם חטיבת הקצב מוכיחה את עצמה כבחירה נבונה של Corea. מצד אחד Peacock הפנטסטי, מאופק ומדוייק כמו מטרונום ומצד שני Roy Haynes (שתמונתו מתנוססת על העטיפה הפנימית כשלגופו "גופיית ריסוקים") מתופף מדהים (מספיק להקשיב ל Drum Interlude ולפתיחה של Slippery When Wet כדי להבין כמה המתופף הזה הוא מוסיקאי שאינו נופל מאף מוסיקאי שמנגן כלי מלודי או הרמוני) שבשנת 1981 עוד היה בשיא כוחו ותורם כאן מנות נדיבות של גרוב בתיפוף משובח.

לצד הקטעים של Corea מנגנת הרביעייה גם את Up, Up and… הנהדר של Gary Peacock, את Trinkle, Trinkle של Monk ואת So In Love של Cole Porter.

ההקלטה הזו היא באופן מובהק בעלת גוון חופשי יותר מרוב ההקלטות של Corea ולדעתי יש לזקוף זאת לזכות Henderson ו Haynes שפשוט מצליחים לקחת את Corea לכיוונים אחרים מאלו שהוא לוקח בדרך כלל. אלבום תענוג.

A Disc Per Week #3

את Bud Powell נדמה שאין צורך להציג, ובאופן מוזר, דווקא משום כך, יש צורך להציגו. Bud Powell היה אחד מאבות הביבופ בג'אז, פסנתרן מעולה, מלחין וחדשן ברמה של Thelonious Monk. אולם להבדיל מ Monk שהצליח להשריש את לחניו בקרב נגני הג'אז ולחניו הפכו לסטנדרטים המנוגנים ומוקלטים באופן תדיר עד היום, הרי ש Powell היה המבצע העיקרי של יצירותיו והן כמעט ולא הוקלטו או נוגנו בידי אחרים. המוסיקה שלו, למרבה הצער, נשארה נחלתם של מוסיקאים וידעי ח"ן והוא כמעט ואינו מוכר מחוץ לקהילת המכורים קשה (לג'אז),

Powell הניח את היסודות לפסנתרנות הג'אז המודרנית ונחשב ל Charlie Parker של הפסנתרנים, בין היתר משום שהיה הראשון שהתייחס לפסנתר לא כאל כלי מלווה אלא ככלי סולו שיכול לנגן קווי ביבופ מפותלים ומהירים, בדיוק כמו כלי הנשיפה.

מצבו הנפשי של Powell, שבילה תקופות ארוכות באשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, ביחד עם התמכרותו לסמים גרמו לו להיות בלתי יציב, מבולבל וחברות התקליטים ובעלי המועדנים העדיפו שלא לקחת איתו סיכון ומיעטו לתת לו עבודה.

רוב מבקרי הג'אז מסכימים כי הקלטותיו הטובות יותר של Powell נעשו לפני 1954, וכי הפסנתרנות שלו בתקופה שאחרי 1954 אינה משתווה לזו שלפני כן. (בשנים 1951 עד 1953 שהה Powell באשפוז כפוי וחטף כמות הגונה של מכות חשמל שללא ספק השאירו בו את רישומן).

אני, באופן אישי, מאד אוהב אותו גם בהקלטות מאוחרות יותר כמו ההקלטה מ 24 במאי 1958 שעשה עבור הלייבל Blue Note ויצאה באלבום Time Waits או בשמו המלא:The Amazing Bud Powell, Vol.4. בהקלטה הזו מנגנים לצידו של Bud Powell גם Sam Jones בבאס ו Philly Joe Jones בתופים. ל Bud Powell לא היה הרכב קבוע והשניים, שהיו "אמני בית" בלייבל Blue Note, נשכרו באותו יום כדי ללוות את Powell. התוצאה נפלאה ומציגה את הגאונות של Powell לא רק בהיבט הפסנתרני שהוא כביכול כבר רחוק מיכולותיו בשנים שלפני כן (אבל אל תטעו. גם ב 1958 Powell לא היה פראייר) אלא גם בהיבט ההלחנה. כל שבעת הקטעים באלבום הם פרי עטו של Powell (יש גם שני alternates: ל Sub City ול John's Abbey) והם פורשים תמונה מרתקת של מלחין ויוצר מקורי, אף אם באותה תקופה כבר לא כל כך חדשני.

לצערי, לא מצאתי טיוב ישירות מהאלבום הזה, אבל הנה הקלטה של John's Abbey שנעשתה ב 1959 עם Pierre Michellot בבאס ו Kenny Clarke בתופים:

לא לשכוח לכבות את מוסיקת הרקע בנגן שבצד שמאל למעלה

אגב, כל ארבעת הדיסקים שהקליט Powell ל Blue note, שיצאו תחת השם: The Amazing Bud Powell vol.1-4 וכוללים הקלטות משנת 1949 ועד 1958 בהרכבים שונים - מומלצים מאד.

A Disc Per Week #2

כבר עבר שבוע, ואני שמח לספר לכם שהפינה הזו גורמת לי להתחבט כבר מיום שלישי מה יהיה הדיסק עליו אמליץ השבוע. בסך הכל היו שתי אופציות מאד שונות זו מזו. על אחת תשמעו מיד, והשניה בטח באחד השבועות הקרובים. אבל למה להשאיר אתכם במתח ? אני מניח שכולם מכירים את Art Blakey וה- Jazz Messangers שלו. רוב ההקלטות המפורסמות שלהם יצאו בלייבל Blue Note. הם כנראה ההרכב הכי מזוהה עם הלייבל הזה ויש שיגידו שהסאונד שלהם זה הסאונד של Blue Note. לא רחוק מהאמת, לדעתי. והנה אני עומד להמליץ לרכם על הקלטה פשוט נפלאה של ההרכב הזה דווקא בלייבל Riverside, כמעט חילול הקודש. שם האלבום הוא Ugetsu, פנטזיה ביפנית, ומדובר בהקלטה של הופעה חיה שנערכה במועדון ה Birdland בניו יורק ב 16 ביוני 1963. מנגנים כאן Freddie Hubbard בחצוצרה, Curtis Fuller בטרומבון, Wayne Shorter בטנור, Cedar Walton בפסנתר, Reggie Workman בבאס וכמובן הלידר הבלתי מעורער Art Blakey. תשעה חודשים לאחר מכן ההרכב הזה בדיוק יתכנס באולפן של Rudy Van Gelder להקלטת האלבום Free For All. תשעה קטעים יש בדיסק הזה וכולם מולחנים נהדר ומעובדים לתפארת כמסורת ה Messangers. ארבעה קטעים של Shorter, שניים של Fuller, אחד של Walton וגם סטנדרט אחד: I didn't know what time it was של Rodgers and Hart. כולם נמצאים כאן בכושר מעולה ובמיוחד מתבלטים בנגינה Shorter ו Walton.

ועוד קוריוז אחד לפני שנתחיל את השבוע – ב Liner Notes שעל העטיפה מציין Ed Sherman כי נדהם לראות שבלייקי, מנהיג ההרכב, לא לוקח ולו סולו אחד כל ההופעה. איזה מפגן של שליטה עצמית, הוא אומר. אלא שכשיצא התקליט על גבי קומפקט דיסק נוספו לו שלושה קטעים ובקטע האחרון - בדיוק. סולו תופים....

אז שיהיה שבוע טוב, והנה כמובן Ugetsu שהלחין Cedar Walton: (לא לשכוח לכבות את מוסיקת הרקע בנגן שמצד שמאל למעלה)

A Disc Per Week #1

אני רוצה לחנוך פינת המלצות שבועית. זו תהיה פינה קטנה. לא סקירה מקפת, לא ה"אלבום הכי טוב" או תארים בומבסטיים כאלה. רק משהו כיפי שעשה לי את השבוע. בתקוה שאצליח לפרסם המלצה כזו כל שבוע.

אז את (סוף) השבוע הזה עשה לי בגדול האלבום El Hombre של הגיטריסט Pat Martino. האלבום הוקלט ללייבל Prestige בשנת 1967 והוא גם האלבום הראשון שהקליט Pat Martino תחת שמו.

בבסיסו עומד הרכב כֶּלי שהיה מאד מקובל בסול-ג'אז של שנות השישים: גיטרה-אורגן-תופים. כאן אלו הם Martino בגיטרה כמובן, Truddy Pits באורגן ו Mitch Fine בתופים.

אבל זה לא הכל. מלבד המתופף משתתפים גם Abdu Johnson בקונגה ו Vance Anderson בבונגוס, והם מוסיפים טאצ' לטיני לגרוב. לחלק מהקטעים מצטרף גם Danny Turner המצויין בחליל.

זה אלבום כיפי וגרובי, יש בו שבעה קטעים, מתוכם חמישה קטעים מקוריים של Martino ושני סטנדרטים שזוכים לביצועים יפים במיוחד: Once I loved של Jobim ו Just Friends.

רוצים לשמוע דוגמה ? בבקשה. (לא לשכוח לכבות את מוסיקת הרקע בנגן שצד שמאל למעלה)

הנה One For rose:

והנה A Blues For Mickey O: