North Sea Jazz Festival - Part III

אחרי יומיים גדושי מוסיקה הגענו ליום השלישי והאחרון של הפסטיבל. אמנם כבר ראינו לא מעט הופעות טובות אבל אני עדיין נותרתי רעב למנת הג'אז היומית. וטוב שכך כי ביום השלישי של הפסטיבל שובצו כמה הופעות אטרקטיביות במיוחד.

פתחנו את היום בהרכב מלא באולם Hudson והתמקמנו במקומות מעולים לקראת ההופעה של Joshua Redman (Artist in Residence, כבר אמרנו?) עם שלישיית ה Bad Plus. הסיפור שלי עם השלישייה הזו ידע עליות ומורדות. הפעם האחרונה שראיתי אותם היתה בפסטיבל החורף באילת והיא זכורה לי כאחת ההופעות הטובות שזכיתי להיות בהן. מובן, אפוא, שרף הציפיות היה גבוה. מנגד – מה קשור Joshua Redman להרכב הטרוגני כמו ה Bad Plus? איך בדיוק הוא ישתלב עם הרכב שמעיד על עצמו שהוא מתנהל כמו להקה מגובשת? עוד אני מהרהר בשאלות הרות גורל מעין אלה והנה הם עולים לבמה. Ethan Iverson הפסנתרן, בחליפה ועניבה, לבוש כמו רואה החשבון של הלהקה ומתעקש להיראות כמו הגיק המושלם, Reid Anderson שהצחיק את הקהל והיה במצב רוח וורבלי במיוחד ועשה את כל הדיבורים על הבמה, וה"ילד הרע" Dave King עם חולצת המשבצות הקבועה שלו. בכלל נראה כאילו לכל אחד בלהקה הזו הוצמד type cast והוא לוקח את התפקיד נורא ברצינות (ממש כמו בלהקות הבנים: יש את הרגיש, המופרע, היפה, זה שעוד לא יצא מהארון וכיוצ"ב). הם התחילו לנגן והסאונד המוכר שלהם מילא את האולם ואת הלב. גם Redman היה מצויין אלא שלטעמי השילוב לא היה יותר מ"בסדר". לא יצא שם משהו אחר, עוצמתי, חדש. נכנסו ה Bad Plus עם Joshua Redman ויצא .... ה Bad Plus עם Joshua Redman. לא פחות ולא יותר. מצד שני הם הודיעו שזו היתה הופעתם הראשונה ביחד ושהם יוצאים עכשיו למסע הופעות משותף, כך שבהחלט יכול להיות שהזרע שנטמן בפסטיבל ינבט ויתפתח במהלך הקיץ למשהו אחר, שלם יותר והומוגני יותר, כי זה בדיוק מה שהתרגלנו ולמדנו לצפות לו מה Bad Plus.

לא העלינו בדעתנו לוותר על המקומות המעולים ונשארנו ישובים בציפייה לקראת ההופעה של Brad Meldahu בטריו. כרבע שעה לפני השעה היעודה עלו Brad וחברי השלישייה (Larry Grenadier בבאס ו Jeff Ballard בתופים) לעשות באלאנס ולתת לצלמים הזדמנות לצלם (כי במהלך ההופעה, כי התחוור לי ממבטו המצמית של זה שישב לפני, אסור היה לצלם. אופס. מזל שזה לא קרה לשלמה בהופעה של Jarrett). ידידיי, זה היה באלאנס מהאגדות. כל אחד ניגן כמה תיבות כדי לוודא שההגברה עובדת ואז Mehldau התחיל לנגן איזה קטע ביבופ, Larry ו Jeff הצטרפו אליו ובמשך כמה דקות הם הפיגו את כל החששות לגבי איך תהיה ההופעה של Mehldau והאם הוא אכן "חזר" כפי שניתן היה להרגיש מאלבומם האחרון. אין חשש. הם כאן ובגדול. הבאלאנס הסתיים במחיאות כפיים סוערות ומוצדקות. Mehldau חייך וירד מהבמה לכמה דקות. ההופעה עצמה כללה כמובן חומר מקורי והרבה קאוורים ולצערי לא מספיק סטנדרטים אבל היה מושלם. אני ריחפתי בין הרקיעים השישי והשביעי וממש לא רציתי לנחות. ר' התלונן על כך ש Mehldau בחר לדבר אל הקהל בהולנדית וטען שהוא התנהג באנטיפתיות מובהקת. לי זה ממש לא הפריע. מבחינתי Brad Mehldau הוא אחד הפסנתרנים הגדולים בג'אז ומקומו לצד Bill Evans, Keith Jarrett ו Paul Bley אינו עומד בכלל בספק.

לא נשארנו לשמוע את Hiromi מתעללת בפסנתר חסר הישע (אחרי Iverson ו Mehldau היה צריך פשוט לארוז את הפסנתר ולא לקלקל לו את הטעם) והלכנו לתפוס מקומות לעוד הבטחה גדולה: חמישיית Ambrose Akinmusire. על אלבומו המצויין בלייבל Blue Note כתבתי כאן לא מזמן, ואחרי שראיתי הופעה מעולה של ההרכב ב Mezzo לא היה לי ספק שזה המקום להיות בו. (אל אף שבווידאו היה Fabian Almazan המצויין על הפסנתר ולפסטיבל, למרבה הצער, הוא לא הגיע). 

נרגשים מאד עלו החצוצרן Akinmusire וחבורתו על הבמה. Walter Smith III בטנור, Sam Harris בפסנתר, Harish Raghaven בבאס ו Justin Brown בתופים. הם ניגנו כמה קטעים מהאלבום ההוא ב Blue Note ואחר כך עברו לנגן חומר חדש אבל לתחושתי משהו שם לא ממש עבד. בניגוד גמור לציפיות שהיו לי, המוסיקה שלהם, שגם בדיסק לא היתה פשוטה וקלה להאזנה, עברה הרבה פחות טוב בהופעה. בדרך כלל זה הפוך: מוסיקה מורכבת שעובדת נהדר בהופעה בזכות הנוכחות הפיזית, הכריזמה של המוסיקאים והחוויה הכוללת מתגלה כמשהו שאי אפשר להאזין לו בסלון בבית מבלי להתעצבן. כאן, כאמור, משום מה, היה המצב הפוך. ככל שהתקדמה ההופעה גברה התחושה שהם פשוט לא מתקשרים עם המאזינים (ואני לא מדבר על חנפנות או הורדת הסטנדרט האומנותי לשם כך). הקש ששבר את גבי היה Harish Raghaven שמשום מה התעקש לתת סולו באס עם קשת, למרות שאין ולא יכול היה להיות כל ספק שזו הפעם השניה שהוא מנגן בקשת. זה נשמע בטווח של בין מזעזע לפאדיחה. בשלב זה ארזנו נ' ואני את כל הסימפטיה שלנו לחצוצרן המוכשר, והלכנו לשמוע את Wayne Shorter.

 

אוקיי. על זה אני מדבר כשאני אומר לתקשר עם הקהל. Shorter עומד על הבמה לא מפסיק להתלבט עם עצמו מה לנגן ובמה לנגן (טנור? סופרן? הבחירה כל כך קשה לפעמים). הוא מתחיל משהו מפסיק, חושב, מתחיל משהו אחר ובכל זאת מצליח לכשף אולם מלא. המוסיקאים שאיתו: Danilo Perez בפסנתר, John Patitucci בבאס ו Jorge Rossy בתופים מתחזקים על הבמה תחנה גרעינית קטנה שמאיימת להתפוצץ בכל רגע. כמה עוצמה ואנרגיה יש שם, וויין הזקן נהנה מכל רגע. כמו בהופעה של Ambrose Akinmusire גם אצל Shorter זה רחוק מג'אז קלאסי, זה מורכב זה פתלתל אבל כאן יש הרבה פחות צלילים והרבה יותר תקשורת, על הבמה ומול הקהל. ראינו בסך הכל שלושה קטעים, אבל היה שווה כל רגע.

כאן פחות או יותר נגמר הפסטיבל. נ' ואני עוד המשכנו וניסינו קצת Maceo Parker (היה גדול מדי, רועש מדי, ובעיקר מרוצה מעצמו מדי – This funk is off the hook, off the hook, מה שזה לא אומר), וקינחנו באלוף נעוריי Michel Camilo, פסנתרן וירטואוז שהחליט (אני חייב להודות שלא נפלתי מהכסא בהפתעה) לעשות קרב ראווה עם חברו Giovani Hidalgo בכלי הקשה. היה נחמד אבל הפסנתר לא הפסיק לשאול מה קרה ל Jamal, Iverson ו Mehldau שהיו כאן לפני כן...

בסיכומו של פסטיבל – היה אחלה. כמובן שלא כל ההופעות היו מושלמות והיו גם כמה נפילות אבל בגדול בהחלט היה גדול ואני חושב שכולנו מאד נהנינו.

למחרת, על ארוחת בוקר של בייגל'ס (מחר חוזרים לארץ ולדיאטה...) ניהלנו ר' ואני שיחה על פניו של הג'אז בשנת 2012. אני הלנתי על כך שבכל הפסטיבל לא ראינו אפילו הופעת Hard Bop אחת. כאילו הסגנון הזה, שרבים מאיתנו שומעים על בסיס יומי, איבד רלוונטיות. במקום זה קיבלנו מנות גדושות של ג'אז שמתעקש להתחכם ולהיות לא קומוניקטיבי. לחנים לא קליטים, מקצבים שעסוקים בלהיות לא סימטריים ובלתי ניתנים לפענוח. שום דבר שמזכיר את הכיף הטהור והאלגנטיות שהביאו איתם הרכבים כמו של Art Blakey, Horace Silver ודומיהם. 

אולי צו השעה הוא להתחכם, להיות בלתי מובן? בלתי מתקשר? מה דעתכם?

Reconsidering Brad Mehldau's Trio

קצת מדכאות אותי כל התרחשויות הימים האחרונים. הסגירה של פסטיבל הג'אז של תל-אביב. הקיצוץ האגרסיבי בפסטיבל הג'אז של אילת. מה הלאה? נראה כאילו 7 השנים הטובות (יחסית) של הג'אז בישראל נגמרו והנה הגיעו 7 השנים הרעות.

מבלי לגרוע מאום מחשיבות הנושאים הללו, אני רוצה לחזור לנושא המקורי לשמו התכנסנו כאן אתם ואני. מוסיקה. זו שקיימת ולא זו שנמנעת מאיתנו.

את Brad Mehldau אני בטוח שאין צורך להציג. לפני כ-15 שנים האיש נחשב למשיח הג'אז, לגאון מוסיקלי חד פעמי, למי שבזכות יכולתו לקחת שירים מהרפרטואר של הרוק ולהפוך אותם לסטנדרטים חדשים יכול להצעיד את הג'אז בבטחה קדימה בשנות האלפיים. ובצדק. שורה של אלבומים מצויינים שהוציא, וגם אנשי יחסי ציבור לא רעים, מיצבו אותו בצמרת פסנתרני הג'אז. דיברו עליו אז כמי שעומד בכבוד לצד ענקים כ Bill Evans ו Keith Jarrett. לא פחות.

רוב האלבומים הללו היו בסדרה שנקראה The Art Of The Trio, והוצאו בלייבל Warner Bros. בין השנים 1996-2001. מנגנים שם Larry Grenadier בבאס ו  Jorge Rossy בתופים. לאחרונה הודפסו שוב האלבומים הללו ואוגדו בקופסא בת שבעה דיסקים שכוללת 5 אלבומים (אחד מהם כפול) ודיסק נוסף עם הקלטות בונוס. למי שאין אותם בבודדת - זה הזמן לקנות. 

אבל לא על התקופה הזו רציתי לדבר. מה שקרה ל Brad Mehldau אחרי 2001 היה ככל הנראה תוצאה ישירה של הציפיות הגבוהות מדי שתלו בו. נכון, הוא באמת פסנתרן נדיר ואדיר אבל אף אחד, אפילו לא Brad, אינו יכול למלא את החליפה העצומה שתפרו לו מעריציו ומכונת יחסי הציבור. Mehldau המשיך לעשות מוסיקה ואף ניסה כל מיני כיוונים חדשים אבל הקהל לא ממש התחבר. בדרך הוא החליף מתופף (Jeff Ballard), שיתף פעולה עם Pat Metheny בשני אלבומים, ניגן כ sideman בהקלטות של אחרים (כולל באלבום האחרון של אלי דג'יברי), ליווה זמרות, עשה פרוייקט קלאסי, הרבה סולו ועוד כל מיני נסיונות מוסיקליים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם מוצלחים פחות.

אבל בקרב חובבי הג'אז (או לפחות בקרב אלו שאני מסתובב איתם...) היה מעין קונצנזוס ש Brad איבד את זה ומה שהיה כבר לא יחזור. כל שנותר הוא להתרפק אל האלבומים הישנים (ראו ההמלצה שלי למעלה על הקופסא של The Art Of The Trio).

לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון נרגש מחבר יקר שהפציר בי לשמוע את החדש של Mehldau. "אני נמצא עכשיו ב"ג'אז באוזן", שומע את "ODE" - הדיסק החדש של Brad" הוא אומר לי "ואני פשוט לא מאמין. Brad חזר. זה ברמה של האלובמים הישנים.". ואללה ? אני שואל. עד כדי כך ? "לגמרי" הוא עונה. "עד כדי כך".

טוב. בהחלט הסתקרנתי. אם Brad באמת חזר זהו אירוע שאין להקל בו ראש, מה עוד שהחבר ההוא שלי ידוע כמי שאינו קושר כתרים לחינם. לקח כשבוע עד שהאלבום סוף סוף הגיע אלי. מדובר באלבום שלישייה עם ההרכב הקבוע של Mehldau בשנים האחרונות, קרי: Grenadier ו Ballard. האלבום יצא במרץ 2012 בלייבל Nonesuch וכולל 11 לחנים חדשים של Mehldau. 

חברים, מה אגיד לכם? מהרגע שהאלבום החל להתנגן במערכת חיוך עצום נסוך על פני ופשוט נשאבתי לתוך המוסיקה. כשהסתיים האלבום לא היתה בכלל שאלה. Brad חזר. בענק. שוב לוחץ Play ומתחיל עוד סיבוב על האלבום. וכך שוב ושוב 4 פעמים ברציפות ביום הראשון ועוד כמה פעמים למחרת ומאז רק עוד ועוד. איזה יופי. יש כאן את כל מה שחובבי Brad רגילים לקבל ממנו: קוים מלודיים נפתלים, מלאי תהפוכות קצביות ומתחים שרק הוא מסוגל לפתור,  המהלכים ההרמוניים האופייניים, וההפרדה המושלמת בין הידיים שגורמת לך להאמין שהאיש ניחן בשני מעבדים שונים, אחד לכל יד. יש אפילו תחושה שהפעם הוא מחובר יותר מבעבר לתחושת ה- swing שלעיתים קצת נעדרה מחלק מאלבומיו. תוסיפו לכל זה את המרכיב החשוב מכולם: שיתוף הפעולה המופלא וארוך השנים בין המוסיקאים שמניב נגינת טריו פסנתר שבאמת מזכירה את הגדולים מכולם.

כמה ימים לאחר מכן החלטתי להקשיב לאלבום הופעה של Mehldau מאוקטובר 2006. זהו אלבום כפול שהוקלט במהלך ארבעה לילות במועדון ה Village Vanguard בניו-יורק עם אותה שלישייה ונקרא בפשטות: Live. שבוי תחת הקונספציה של Brad שאבד לא הקשבתי לאלבום הזה שנים ולא נתתי לו צ'אנס אמיתי כשיצא.

הרפרטואר שם כולל גם קאוורים (מצויינים!!) אבל בגדול משמיעה של שני האלבומים זה לצד זה הסתבר לי להפתעתי שאין אחד מהם נופל ממשנהו מבחינה האיכות המוסקלית. Brad, מסתבר, לא הפסיק לעשות את מה שהוא ידע לעשות ב 2001. הוא אמנם לקח כל מיני כיוונים חדשים, חלקם טובים ומעניינים יותר וחלקם קצת פחות, אבל ברמת הטריו - היכולת לא רק נשמרה, היא אפילו נשתבחה. כנראה שכל מה שהייתי צריך זה את האלבום החדש שיגרום לי לשוב ולהקשיב לאלבום הכפול הזה בגישה אחרת וחיובית. Brad, שמחתי לגלות, לא הלך לשום מקום. יכול להיות שהכל היה אצלי (אצלנו ?) בראש?

חג חירות שמח. 

Brad Mehldau - The SideMan

את Brad Mehldau אני חושב שאין צורך להציג. סדרת האלבומים שהקליט עבור Warner Bros. בשם The Art Of Trio מוכרת היטב לכל מי שקצת מתעניין בג'אז בעשור האחרון. Mehldau הצליח באופן מפתיע להזרים דם חדש בפורמט הטריו פסנתר-באס-תופים הוותיק ולגרום לו להישמע עדכני, רלוונטי, חדשני ומרתק גם אחרי שענקים כמו Bill Evans ו Keith Jarrett טיפלו בפורמט הזה ועשו בו מהפכות של ממש.

בדיוק מסיבה הזו אינני מתמקד הפעם בהרכבי הטריו של Mehldau (ולא שאין לי מה לומר בעניין...) אלא דווקא בעבודתו לצד מוסיקאים אחרים. כן, הפוסט הזה צריך היה להיכתב כבר מזמן מכיוון שהוא קשור ישירות לשמו של הבלוג הזה ולתפקידו החשוב של ה Sideman.

למרות הצלחתו הבלתי מעורערת של Mehldau בהרכב הטריו שלו, ולמרות שהטריו שלו נחשב לאבן דרך בג'אז, הוא מעולם לא הפסיק לנגן גם כפסנתרן מלווה בהרכבים אחרים, שאינם תחת הנהגתו, או במילים אחרות: למרות הצלחתו כ Leader (מנהיג ההרכב) הוא המשיך גם לנגן כ Sideman (נגן מלווה).

זה לא דבר של מה בכך. בדרך כלל אמנים שזוכים להצלחה "בזכות עצמם", שמצליחים לעבור מסטטוס של Sideman לסטטוס של Leader, אינם מוכנים לחשוב אפילו על חזרה לעמדת ה Sideman. כך למשל Bill Evans, Keith Jaerrett, Art Blakey, Thelonious Monk, Charles Mingus, Miles Davis ועוד רבים אחרים – מרגע שזכו להכרה משמעותית חדלו לנגן כמלווים של אחרים והחלו לנגן רק בהקלטות ובהרכבים תחת שמם ובהנהגתם.

אמנים רבים אחרים, לעומתם, לא זנחו את עבודתם כסיידמנים והמשיכו להקליט עם הרכבים "של אחרים", גם לאחר שכבר זכו לתהילה בזכות עצמם: אנשים כמו Herbie Hancock, Joe Henderson, Ron Carter, Lee Morgan, Michael Brecker ועוד.

אני מניח שהסיבות בעד ונגד המשך עבודה כ Sideman רבות ומגוונות, ותלויות בגורמים רבים, חלקם כלכליים, חלקם אומנותיים.

כך או כך, במקרה של Brad Mehladu אני נוטה להאמין שההחלטה להמשיך ולעבוד בהרכבים "של אחרים" נבעה מרצון כן ואמיתי שלו להישאר מחובר לפורמטים אחרים בג'אז מלבד הטריו, ולהמשיך להתפתח כמוסיקאי גם בהרכבים בהם מרכז הכובד אינו הפסנתר. אחרי הכל, עבודתו של הפסנתרן היא פעמים רבות ללוות את המוסיקאים האחרים ולתת מסגרת הרמונית ומבנית למוסיקה ופסנתרן בסדר הגודל של Mehldau פשוט אינו יכול להרשות לעצמו להזניח אספקט כל כך מרכזי.

הפעם הראשונה בה ראיתי את Mehldau היתה כשראיתי בטלויזיה הופעה של רביעיית Joshua Redman (מלבד Mehldau ניגנו שם גם Christian McBride בבאס ו Brian Blade המדהים בתופים, שבינתיים זכה להערכה ולהכרה לה הוא זכאי ומנגן בשנים האחרונות לצידו של Wayne Shorter). זה היה בשנת 93' או 94', כמה שנים לפני פריצתו של Mehldau לתודעתם של חובבי הג'אז והוא היה Sideman מצויין. מלווה שמסוגל לגרום להרכב ו Leader שלו להישמע במיטבם ופסנתרן שיודע להרים את האולם בסולו שלו. למרות ש Mehldau, כמו שאר חברי ההרכב, לא קופח בסולואים, וכבר אז הקהל מאד אהב אותו, הרי שהדגש הושם באופן ברור על Redman, מנהיג ההרכב, שגם נהנה מייחוס משפחתי מכובד.

באותה תקופה (1994-1995) הקליט Mehldau לא מעט עם חבר'ה בני גילו: הגיטריסטים Peter Bernstein ו Kurt Rosenwinkel, והטנוריסטים Mark Turner (האלבומים Consenting Adults, Yam Yam, Signs Of Life) וכמובן עם Joshua Redman (האלבום MoodSwing המצויין).

אבל גם במהלך השנים שלאחר מכן, אחרי שהקים את הטריו המפורסם הראשון שלו (עם Larry Grenadier בבאס ו Jorge Rossi בתופים) וזכה להכרה כאחד מפסנתרני הג'אז החשובים והמשפיעים, הוא המשיך והקליט אלבומים עם חבריו הישנים, הפעם כמלווה:

כך ב 1998 (ממש באותה שנה בה הקליט את Songs, האלבום שסימן באופן סופי את כניסתו לפנתיאון הג'אז) השתתף בהקלטות לאלבום Timeless Tales של Joshua Redman ולאלבום In This World של Mark Turner. מעניין לציין שבשניהם משתתף הבאסיסט הקבוע של Mehldau הלא הוא Larry Grenadier, ובאלבום של Turner משתתף גם המתופף דאז של הטריו: Jorge Rossi.

שנה לאחר מכן הוזמן Mehldau (וגם לשם לקח עמו את Grenadier שותפו לטריו) להקלטות של ההרכב של Charles Lloyd שיצאו בלייבל ECM תחת השמות The Water Is Wide ו Hyperion With Higgins וסימנו קאמבק אדיר של הסקסופוניסט הוותיק. הנגינה של Mehldau באלבומים הללו מושלמת ומענגת. השילוב עם הרכב שונה לגמרי מכל מה שעשה Mehldau עד אז עובר חלק ומוציא מ Mehldau איכויות חדשות כמלווה.

בשנת 2000 משתתף Mehldau כסיידמן בהקלטת האלבום Works For Me של John Scoffield עם Kenny Garrett ועושה, שוב, עבודה מצויינת.

שנה לאחר מכן, שוב משתתף Mehldau, במקביל לעבודת הטריו שלו שהולכת ותופסת תאוצה ונפח, בהקלטה של הסקסופוניסט Walt Weiskopf ללייבל Criss Cross, ובשנה שלאחר מכן הוא מנגן (כל כך יפה) ב American Dreams של Charlie Haden לצדו של Michael Brecker.

בהמשך הוא מנגן בעוד מספר אלבומים של ידידו הוותיק Peter Bernstein ובאלבום המעולה של Kurt Rosenwinkel הקרוי Deep Song, בכולם מנגן איתו גם הבאסיסט (איך ניחשתם?) Larry Grenadier.

בנוסף, במהלך השנים הקליט Mehldau לא מעט אלבומים כ Co-Leader, קרי הרכבים בהנהגה משותפת שלו ושל אחרים, אבל כאן אנחנו כבר חורגים מתחום רשימה זו.

בכל ההקלטות הללו, ללא יוצא מן הכלל, ניתן לזהות בבירור את הסגנון של Brad Mehldau המוכר מהטריו, את הליריות הכובשת, את השימוש בשבירת הקטע לחלקיקים קטנים וצירופם לכדי שלם חדש, את היכולת הפנומנלית להפריד בין עבודת יד ימין ליד שמאל את הצליל האופייני (וגם את הבאס של Larry Grenadier, שככל הנראה הפך כבר לחלק בלתי נפרד מהנגינה של Mehldau) - אבל מכיוון שלכל אחד מהאלבומים האלה יש Leader אחר, שמכתיב דרייב אחר, צבע אחר ולחנים אחרים - Mehldau נדרש להראות בנגינה שלו גוונים שונים ולהתאים את עצמו להרכב והוא עושה זאת בהצלחה ובכשרון רב. והכי חשוב –יש לו הזדמנות ללוות סולן נשפן או גיטריסט ולא רק את ידידו Grendier, והוא מראה בכל פעם איזה מלווה נפלא, רגיש וקשוב הוא.

לפני כמה שנים, נדמה לי שבסמוך לאחר צאתו של האלבום Deep Song הגיעה לכאן חמישיית Kurt Rosenwinkel, שהופיעה במועדון ה Zappa וב"משכן". ההרכב בהנהגתו של Rosenwinkel כלל את Joshua Redman, Brad Mehldau וכמובן – Larry Grenadier ואת Ali Jackson בתופים. ההופעה היתה מעולה. אבל הקהל (לפחות בסביבתי) היה מאוכזב. הוא ציפה לשמוע Brad Mehldau אחר. מי שהצליח להתעלות מעל לאכזבה על כך ש Brad Mehldau לא הגיע עם הטריו שלו אלא בתפקיד Sideman – זכה לראות ולשמוע את Mehldau בערב נדיר חושף עוד נדבך חשוב ומשמעותי באישיות המוסיקלית שלו.

אז קבלו בבקשה, ללא הקדמות נוספות את חמישיית Kurt Rosenwinkel: