בתחילת 1960 עמדה חמישיית Miles Davis, שכונתה The First Great Quintet, בפני זעזוע. את סיבוב ההופעות האחרון שלה
באירופה ערכה החמישייה לאחר ש John Coltrane, הסקסופוניסט שהיה כל כך
מזוהה עמה, כבר החליט והודיע למיילס שהוא עוזב כדי להקים הרכב משלו.
מיילס שכבר התחיל לחפש מחליפים (בהמלצת קולטריין הוא פנה ל Wayne Shorter, אך שורטר שהיה באותו זמן חבר ב Jazz Messengers של Art Blakey סירב), ביקש מקולטריין שיצטרף
לסיבוב אחרון. הטור הזה, שבו מיילס היה כמעט סיידמן בהרכב שלו עצמו, זכור כאחד
הטורים הטובים והמעניינים. קולטריין כבר היה עסוק לגמרי בפיתוח האישיות המוזיקלית
שלו וניגן סולואים ארוכים (הרבה יותר מאשר מיילס) ומאד מתקדמים מבחינה מוזיקלית.
אך מכל מקום, עם סיומו של הטור, נסתיימה תקופת שיתוף הפעולה בין מיילס
לקולטריין והחמישייה היתה זקוקה לסקסופוניסט שימלא את נעליו הענקיות של קולטריין.
במהלך השנים הקרובות, ועד להצטרפותו של וויין שורטר להרכב בשנת 1964, עברו בהרכב
לא מעט סקסופוניסטים מצויינים, בעלי סגנון ואישיות מגובשים, אך אף אחד מהם לא הצליח
להתחבר למיילס ולהישאר לאורך זמן בהרכב.
הראשון שבהם היה Sonny Stitt. למיילס ולסוני היתה
היכרות מוקדמת עוד משנת 1946 כשניגנו ביחד בתזמורת של Billy
Eckstine. באוטוביוגרפיה שלו, מיילס טוען שהחצוצרן Freddie
Webster שמיילס מחשיב אותו כאחת ההשפעות המוקדמות שלו, מת כתוצאה ממנת סם
מקולקלת שהיתה מיועדת בכלל ל Sonny Stitt...
כשמיילס הקים את התשיעייה שלו והקליט את האלבום Birth
Of The Cool, הוא רצה את Stitt בתפקיד האלט (כמובן ש bird היה המועמד הטבעי לתפקיד, אבל הוא היה עסוק מדי בקריירת הסולו
שלו), בסופו של דבר Gerry Mulligan שכנע אותו שעם כל כך הרבה
בופרים מהחוף המזרחי (Miles, Al Haig, Al McKibbon, Max
Roach) הוא לא יצליח לייצר סאונד אחר והאלבום יישמע כמו "סתם"
עוד אלבום ביבופ. בהמלצת Mulligan הוזמן Lee Konitz, שהיה בעל צליל וסגנון שונים לגמרי מזה של bitrd ו stitt לנגן את תפקיד האלט
באלבום והשאר היסטוריה....
מיילס, התייחס לסוני כאל אחד היורשים המובהקים של Bird, ומכיוון שבינתיים Stitt עבר לנגן בעיקר טנור (כדי
להימנע מההשוואה ל Charlie Parker) ולאחר התקופה הארוכה עם
קולטריין בהרכב מיילס היה מוכן לנסות משהו אחר.
הניסיון הזה, כאמור, לא האריך ימים. פחות מחצי שנה היה סטיט חבר
בהרכב. ההרכב של מיילס היה כבר במקום אחר לגמרי מבחינה מוזיקלית. מיילס וקולטריין הרגילו
את הקהל שלהם לרעיונות מתקדמים יותר (גם מודאליים וגם משוחררים וחופשיים יותר מכבלי
שפת הביבופ) וצירופו של סוני סטיט להרכב היה בבחינת צעידה אחורה. מיילס נהג
להתלונן באזני חבריו, בעיקר באזני Jimmy Heath, על הנגינה המסורתית של
סטיט בקטעים כמו So What.
אבל דווקא זה מה שמעניין בכל הסיפור הזה. לשמוע את סטיט, בית ספר
לביבופ, כחלק מההרכב המתקדם של מיילס נותן לנו מתח אדיר, ומהי מוזיקה טובה אם לא
מתח ופתרון ? מיילס מנגן, כפי שניגן עם קולטריין – מאד מינימליסטי, משרטט את
המוזיקה בקווים כלליים ומייצר את הסאונד והאווירה שכל כך מזוהים איתו. סטיט לעומתו
מביא את המסורת לתוך הקטעים המודרניים. הוא שופע ליקים של ביבופ ומנגן בתוך ואת את
ה Changes באדיקות.
הרית'ם סקשן של מיילס, ללא ספק הטוב ביותר שאפשר לבקש: Wynton Kelly בפסנתר, Paul Chambers בבאס ו Jimmy Cobb בתופים.
למזלנו החמישייה של מיילס עם סטיט תועדה בחמש הופעות שיצאו לאורך
השנים כבוטלגים, אבל ניתנים להשגה כיום די בקלות. כמיטב המסורת, אני עושה לכם סדר
בברדק ומצרף את כל הופעות כסדרן.
הופעה ראשונה – 27 בספטמבר 1960 ב Free Trade
Hall
במנצ'סטר, אנגליה
הופעה שניה – ב 11 באוקטובר 1960 במועדון Olympia בפריז, צרפת
הופעה שלישית ורביעית – ב 13 באוקטובר 1960 - שני סטים ב Konserthuset בשטוקהולם, שוודיה
הופעה חמישית – ב 15 באוקטובר 1960 ב Concertgebouw באמסטרדם, הולנד
