השבוע נפטר הטרומבוניסט הענק Curtis Fuller. לצערנו בשנים האחרונות אנחנו נפרדים לאט לאט מדור ענקי ההארדבופ. תוך שצללתי לאלבומים של Curtis Fuller (פוסט זכרון חגיגי על פולר בדרך....) נזכרתי ב Curtis אחר שכבר הרבה זמן אצלי ברשימת הפוסטים המתוכננים בשל האלבומים שהקליט Harold Land עם Curtis Counce שיצאו תחת שמה של חמישייתו של האחרון. הנושא עלה השבוע באחת השיחות שלי עם ברק וייס שנזכר שיש לו משהו כתוב ממש על זה. וכך יצא שיש לנו הפעם פוסט אורח נפלא של ברק וייס.
חמישיית קרטיס קאונס
חמישיית קרטיס קאונס היתה לטעמי אחת מהרכבי הג'אז הטובים – אך הנשכחים
- של שנות ה-50. לתקופה קצרה בסוף שנות ה-50 – שיא תקופת ההארדבופ - אחד מהרכבי
ההארדבופ המשובחים ביותר הגיע, לא מניו יורק, ערש ההארדבופ, אלא דווקא מלוס אנג'לס
– מרכז הקוּל-ג'אז. גם הנשכחוּת הזו וגם מיקומו הלא צפוי של ההרכב מהווים סיבה
מספיק טובה לדבר ולכתוב עליהם.
ואלה הם חברי ההרכב המקוריים:
Curtis Counce |
Harold Land |
סקסופוניסט הטנור הרולד לאנד :Harold
Land מוכר לנו מהיותו חבר של קבע בחמישייה של קליפורד בראון ומרס רואץ'
שותף לאלבומים הטובים ביותר של הקווינטט האלמותי הזה. לאנד עזב את בראוני-אורץ' כשאלה
החליטו "להגר" לחוף המזרחי. לאנד החליט להשאר קרוב לביתו ולמשפחתו.
Jack Sheldon |
החצוצרן ג'ק שלדון – Jack Sheldon: בל.א. ניגן עם ארט פפר,
דקסטר גורדון וורדל גריי ושאר הביבופרים שניגנו בעיר המלאכים. הוא היה חבר קבוע בהרכבים של ג'ו מייני ושל לני
ברוס.
Carl Perkins |
הפסנתרן קארל פרקינס - Carl Perkins: היה אחד הפסנתרנים
המקוריים והמבריקים ביותר של תקופתו. הוא ניגן והקליט פחות או יותר עם כל
הג'אזיסטים המשמעותיים בחוף המערבי – ארט פפר, דקסטר גורדון, חמישיית
בראוני-רואץ', צ'ט בייקר ועוד. הסגנון
הייחודי שלו נבע גם מהשורשים הבלוזיים שבנגינתו וגם מנכותו (פוליו) שגרמה לו לנגן
עם יד שמאל במקביל ממש לקלידים. מנח היד הזה שלו זיכה אותו בכינוי "הסרטן" (י.ש.)
Frank Butler |
המתופף פרנק באטלר – Frank Butler: מתופף סופר-מוכשר שהקליט
וניגן עם, בין היתר, דיוק אלינגטון, דייב ברובק, מיילס דייויס, ארט פפר ואפילו עם
ג'ון קולטריין. הקריירה שלו לא המריאה כמו שראוי היה, גם בגלל חוסר הערכה מצד
הקולגות שלו, שסברו שהוא מתופף שעושה שואו ופחות מוסיקה, וגם, ואולי בעיקר, בגלל
ביקוריו התכופים בבתי כלא, תוצאה מההתמכרות לסמים שלו.
תחילת ההרכב וההקלטות הראשונות
באוגוסט 1956 הוקם ההרכב The Curtis Counce
Group. ההרכב אמנם נשא את שמו של קרטיס קאונס – יוזם הרעיון ומי שגייס
את חבריו - אבל למעשה היה מדובר בקואופרטיב. עסק משותף. לעומת הרבה הרכבים אחרים,
החברים פשוט נהנו לחיות ולנגן יחד ולא נתנו לאגו שלהם להפריע.
ההופעה הראשונה של החמשייה היתה ב The Haig בספטמבר. חודש אח"כ
הם כבר נכנסו לאולפן ההקלטות. Lester Koenig מהלייבל Contemporary תמיד חיפש מוסיקאים מבטיחים ומתקדמים. בחצי
השני של שנות ה-50 הוא הקליט את אורנט ואת ססיל טיילור. קוניג התלהב מאוד ממה ששמע
ב"הייג" והזמין את החמישייה להקליט.
ב-8 באוקטובר החמישייה נכנסה לראשונה לאולפן ההקלטות. הנה השיר הראשון
שהקליטו – Landslide
אחריו נוספו עוד שירים, והקלטת השלמה שבוע מאוחר יותר חתמה את מכלול
השירים לאלבום הראשון של ההרכב: Landslide: The Curtis
Counce Group שראה אור בראשית 1957.
האלבום אמנם קיבל ביקורות חיוביות: למשל נאט הנטהוף נתן לו ארבעה
כוכבים בדאונביט, אבל ההכרה הלאומית לא הגיעה. בל.א. אהבו אותם והם ניגנו שם באופן
קבוע, אבל לא בכלל ארה"ב.
במקביל, הלהקה המשיכה להקליט בקונטמפוררי.
אלבומם השני, הטוב כמעט כמו הראשון, הורכב משירים שהוקלטו בסשנים
שונים. הוא נקרא You Get More Bounce with Curtis Counce עם עטיפה אלמותית שהיום
תחריד כל פמיניסט/ית – במיוחד בשילוב שם האלבום.
השיר Complete מתוך האלבום You Get More
Bounce with Curtis Counce
הסוף
האלבום You Get More Bounce with Curtis Counce ראה אור
בסוף 1957 ונראה היה שעתיד ההרכב ורוד יותר מבקבוק שמפו של פנינה רוזנבלום. במיוחד הדבר היה בולט בהשוואה להתפרקות של
הרכבים רבים בשנת 1957, בשל ירידת הפופולריות של הג'אז בארה"ב.
אבל המציאות טפחה על פני גיבורינו.
במרץ 1958 נפטר הפסנתרן קארל פרקינס ממנת יתר. הוא היה בן 29 בלבד.
בזאת הסתיימה לה תקופה בחיי הקואופרטיב.
בנוסף למותו של פרקינס, גסיסתם של מועדוני הג'אז בל.א. הביאה בסופו
של דבר להתפרקות ההרכב בראשית 1958.
בראשית 1958, ממש לפני שפרקינס החליט לנטוש באופן מפתיע, הלהקה עוד
הספיקה להקליט חומרים המספיקים לאלבום נוסף. היו אלה הקלטותיו האחרונות של קרל
פרקינס
האלבום הזה ובו ההקלטות האחרונות של החמישייה המקורית, ראה אור רק
בשנת 1960 – למעלה משנתיים אחרי שהוקלט ואחרי שההרכב התפרק. שמו כשם אחד משירי
האלבום שנכתב ע"י קארל פרקינס ושמו מתאים במיוחד: Carl's
Blues
Nica's Dream
Pink Lady
בשני השירים האחרונים תפס ג'ראלד ווילסון Jerald
Wilson
את כסאו של החצוצרן ג'ק שלדון (שנעדר באותו יום מאולפן ההקלטות
מ"סיבות אישיות").
Carl's Blue לא היה האלבום ובו
ההקלטות האחרונות של ההרכב של קרטיס קאונס. כחודש אחרי מותו של פרקינס, החמישייה
המחודשת הקליטה אלבום בלייבל Dootone. קאונס, לאנד ובאטלר
נותרו מההרכב והחצוצרן השבדי רולף אריקסון Rolf Ericsson תפס את כסא החצוצרן. הפסנתרן החדש – והנהדר
- של ההרכב היה אלמו הופ Elmo Hope.
האלבום נקרא Exploring
the Future
למרות חברי ההרכב המשובחים, ניכר היה בהרכב שהוא לא הרכב עובד, המכיר
זה את זה בעל פה. האלבום, שהיה טוב כשלעצמו, והציג חמישיית מוסיקאים מוכשרים
ביותר, לא מעניק למאזין את הדבר מה הנוסף שאיפיין כ"כ את החמישייה המקורית -
חוויית הקולקטיב היוצר מוסיקה הגדולה מסכום חלקיו.
מדוע חמישיית קרטיס קאונס זכתה להתעלמות גורפת?
מדוע ההרכב הנהדר הזה זכה פחות או יותר להתעלמות גורפת מצד המבקרים
והציבור כאחד? נראה שהיו מספר סיבות לכך.
העיקרית שבהן היתה העובדה הידוע לכל איש נדל"ן מתחיל – לוקיישן,
לוקיישן, לוקיישן. העובדה שההרכב פעל בלס אנג'לס בחוף המערבי, אבל הוא ניגן הארדבופ,
שזוהה עם ניו יורק והחוף המזרחי. לכן הם לא התאימו לדיכוטומיה שהיתה שלטת בקרב
מבקרי וכותבי הג'אז של אותן השנים – שהארד בופ מגיע מהחוף המזרחי וקוּל ג'אז -
מהחוף המערבי.
יתרה מכך, רוב עיתונאי, מבקרי וכותבי הג'אז שאהבו, תמכו ודחפו את
ההארדבופ התרכזו בניו יורק. לוס אנג'לס היתה רחוקה מהעין אלפי מילין וכנראה – גם
רחוקה מהלב.
The Curtis Counce Quintet |
סיבה נוספת היא העובדה שהלהקה (כמעט) לא עשתה סיבובי הופעות (טוב, הם
הופיעו פעם אחת בדנבר...) ולכן בסיס האוהדים שלה היה ונותר מרוכז אך ורק בלוס
אנג'לס.
היום, במרחק השנים, כל הדברים הללו הפכו למשמעותיים הרבה פחות. היום
ההקלטות שנותרו מאפשרות לנו להעריך את המוסיקה בלי כל ההייפ והקיטלוגים. והמוסיקה
של חמישיית קרטיס קאונס היא הארדבופ מעולה הראויה להיות מוכרת ע"י כל חובבי
הז'אנר. בעצם, ע"י כל מי שאוהב מוסיקה.
הנה מכלול ההקלטות שעשתה החמישייה המקורית: