כבר זמן רב שאני מחכה להזדמנות לכתוב על דניאל זמיר, אחד היוצרים המוכשרים והיחודיים שצמחו כאן, אשר זוכה לא רק להצלחה בינלאומית אלא גם להצלחה לא מבוטלת כאן בארצנו הקטנטונת. באופן אישי מדובר באחד היוצרים והמוסיקאים האהובים עלי, אחד מאלה שאני רץ לקנות כל דיסק חדש שלהם ונותן לו להתנגן במערכת שוב ושוב ושוב.
לאחרונה יצא אלבומו הרביעי, I Believe, בלייבל הניו-יורקי Tzadik ואלבומו השני, "אחד" בלייבל התו השמיני. הספק מכובד ביותר בכל קנה מידה.
דניאל זמיר בן 29 "אבל אני לא נוהג לדייק בגיל, אז זה פחות או יותר", התחיל את דרכו המוסיקלית בגיל 6 בלימוד נגינה על פסנתר, לאחר כמה שנים עבר לנגן כינור וקצת תופים, ומגיל 12 גילה את הסקסופון ומאז אין הסקסופון מש מבין שפתיו ואצבעותיו. תחילת דרכו המוסיקלית היתה דומה לדרכם של רבים מחבריו, שמהווים היום את נציגי ישראל בג'אז העולמי. הוא למד ב"תלמה ילין" ואחר כך נסע ללמוד ולהתפתח בניו יורק, שם התפרנס בעיקר מהופעות באירועים חרדיים לצד הופעות עם ההרכב "סאטלה" שהקים שם. דיסק הדגמה עם מוסיקה של ההרכב "סאטלה" שנתן זמיר ל John Zorn, המלחין, המפיק ונגן האלט האוונטגארדיסט, שבה את ליבו של Zorn ומשם קצרה הדרך להקלטת "סאטלה" בלייבל Tzadik הנחשב.
דניאל זמיר הוא איש שיחה מרתק. שעתיים העברתי בשיחה איתו ולא הרגשתי איך הזמן עובר. ממש כמו בנגינתו, כך בשיחה, הוא קולח, רהוט, חופשי, מתמסר באופן טוטאלי, פתוח וכן.
את האלבום הראשון שהקליט, זה שפרץ לו את הדרך והפך אותו מעוד סקסופוניסט מ"תלמה" לכוכב התורן של זירת הג'אז החופשי, לישראלי הראשון שהקליט אצל John Zorn, עם Zorn עצמו, הקליט דניאל זמיר בשנת 1999 עם חבריו להרכב "סאטלה": Shanir Ezra Blumenkranz בבאס ו Kevin Zubek בתופים וכלי הקשה. גם John Zorn נכנס והצטרף לנגינה בחלק מהקטעים. בתקופה ההיא עוד ניגן זמיר בסקסופון אלט. בשנים האחרונות, באופן הדרגתי, עזב את האלט כמעט לחלוטין אבל לדבריו זה לא נבע מהחלטה מודעת, פשוט כך קרה. תקופה ארוכה הוא היה מגיע להופעות עם שני הכלים. את החזרות לדיסק הראשון שהוציא בארץ, "אמן", עוד עשה גם עם האלט וגם עם הסופרן ובסוף החליט שנכון יותר יהיה לנגן סופרן. אבל זה לא סופי. לדבריו הוא בהחלט עוד יכול לחזור לאלט, הכלי המקורי שלו. הכל פתוח.
זמיר מנגן מן שילוב מהפנט ונדיר של מוסיקה יהודית וג'אז חופשי. "ניגון" (במלעיל) חופשי, כלייזמר עם טוויסט אוונטגארד. והכל בווירטואוזיות נדירה. הוא עצמו שונא הגדרות. לדידו המוסיקה צריכה להיות חופשית לגמרי, מכל הגדרות ומכל מגבלות. זה אומר, בין היתר, שאם הוא מרגיש צורך לנגן מוסיקה יותר קומוניקטיבית ממה שהורגלו מאזיניו לקבל ממנו בעבר או לנגן פשוט יותר עם מעט צלילים, או בלי צלילים בכלל, או אפילו לשיר – יש לו את החופש לעשות זאת. Free, הוא אומר, זה לא בהכרח צרחות וחריקות. Free כולל גם את החופש לנגן לכם גם ניגון פשוט ונקי, בלי דאווינים.
שאלתי אותו על ההבדל בין ההקלטות בלייבל הישראלי "התו השמיני" ובין ההקלטות ב Tzadik. לי היה רושם שב Tzadik קיבל חופש אומנותי מלא ואילו ב"תו השמיני" ביקשו שיתרכך וינגן "יותר לאמצע". זמיר סיפר שההיפך הוא הנכון. דווקא ב"תו השמיני" זכה לחופש אומנותי מוחלט, ואילו ב Tzadik היתה ציפייה שיספק את הסחורה המוכרת, שיתן לסקסופון להתפרע, לחרוק ולצרוח כי אחרי הכל הוא מקליט אלבום שיצא תחת הסדרה בעלת השם המפוצץ "Radical Jewish Culture". במהלך ההקלטות פנה אליו Zorn, שלא היה לגמרי מרוצה מהקו "המפוייס" והבהיר לו איך מצופה ממנו לנגן. זמיר, כמובן, מקבל זאת באהבה. מבחינתו זו הפקה של Zorn ואין לו שום בעיה לנגן Radical אם זה מה שיעשה את Zorn מבסוט.
אבל כאמור לאחרונה, וזה התחיל עוד באלבום "אמן", דניאל זמיר כבר לא מבקש לשבור לכם את הסקסופון על הראש ולאתגר לכם את האזניים בנגינת free אגרסיבי. נוח לו מאד לנגן גם דברים שהם יותר קומוניקטיביים, יותר קלים לעיכול. לשלב גיטרות, ושירה. "בכלל, הדברים האלה", אומר זמיר, "לא באים מהחלטה מודעת שלי. הם קורים בעצמם זו סוג של התפתחות, ביטוי של המקום שבו אני נמצא ושל המקום ממנו מגיעה אלי המוסיקה".
המוסיקה, אליבא דזמיר, מגיעה מלמעלה. מה"יש" הגדול, מהאינסופי, מהשכינה, מאלוקים. ויש אלוקים. הוא עצמו רק כלי, צינור, שבו עובר השדר האלוהי אל קהל השומעים. כבר כמה שנים שהוא עובד על עצמו קשה מאד להוריד את ה"אגו" לבטל את העצמי, לנסות להיות "בלתי קיים" על הבמה ולתת ל"גדול מכולם" לדבר דרכו. "אם אהיה עסוק בעצמי", כך הסביר לי, "זה בעיקר יפריע. אני חושב שהרבה פחות מעניין לשמוע מה לי יש להגיד מה אני רוצה לנגן. הרבה יותר מעניין זה לשמוע אותו. את הדבר האמיתי". ובכל זאת, הקשיתי, אתה הרי לא סתם צינור: למדת, חקרת, התאמנת יש לך כשרון – עובדה שהוא מדבר מפיך ולא מפי. "נכון" מסכים זמיר "אבל אני כמו כוס. צריך להוציא אותה, להכין אותה, לנקות ולמרק אותה על מנת שאפשר יהיה למזוג לתוכה יין. אבל היין הוא שחשוב. לא הכוס"
זמיר הושפע ממוסיקאים כמו Coltrane John ("אני לגמרי מבין את מה שהוא חווה. מתחבר לחלוטין למה שהוא עשה בתקופות הכי מופרעות שלו. זה טראנס רוחני. כל המבקרים שירדו עליו בזמנו ב DownBeat פשוט לא מבינים כלום. איך אפשר להגיד על דבר כזה שזה לא יפה? שזה לא קומוניקטיבי? הוא הרי ניגן מתוך האמונה שלו"). כנגן אלט ודאי לא תופתעו לקרוא שהוא הושפע רבות מנגני האלט: Eric Dolphy, Ornette Coleman, Kenny Garrett ו John Zorn ובנוסף גם מהגיטריסט Pat Metheney, מ Micahel Brecker, Chick Corea, Keith Jarrett וגם משירי פופ ורוק ישראליים, מפופ אירופאי של שנות ה 80', ממוסיקת עם ישראלית והרבה מאד ממוסיקה הודית.
כיום, לעומת זאת, אין לו זמן לשמוע מוסיקה בכלל. "אני שם דיסק במערכת הסטריאו בבית אולי פעם בשנתיים. לצערי אין לי זמן לזה. באוטו יש לי רק רדיו ואני מאד אוהב לשמוע גל צה"ל, רשת ג', אפילו גלגל"צ. אוהב להתעדכן בחדשות, אוהב לשמוע ראיונות, אוהב לשמוע אנשים חכמים מדברים, אוהב לשמוע מוסיקה ונחרד לפעמים לשמע הטקסטים שהולכים היום"
גם להתאמן באופן מסודר אין לו פנאי. הוא מנגן בהפקות שונות, עושה חזרות עם ההרכב הקבוע שלו ומופיע הרבה וזה מספיק בשביל לשמור אותו בכושר. לצד כל אלה הוא גם עוסק בהוראת נגינה שדרכה, הוא אומר, הוא לומד המון.
דניאל זמיר שחזר בתשובה לפני מספר שנים והיום הוא חסיד חב"ד ("חוד החנית של היהדות") אינו מצטער לרגע שנולד חילוני. "אני מודה לה' שנולדתי חילוני, שהרי אם הייתי נולד למשפחה חרדית – ברור שלא הייתי עובר את הדרך שעברתי ולא הייתי מתפתח כפי שהתפתחתי". לדבריו יש הרבה מוסיקאים דתיים וחרדיים מצויינים, אבל כל העניין הזה של העיסוק העמוק במוסיקה יהודית הוא עניין חדש יחסית. המוסיקה היתה כמובן חלק בלתי נפרד מהיהדות בעבר (זה היה תפקידם של בני שבט לוי שניגנו בבית המקדש) אבל העיסוק בזה בתקופה המודרנית הוא עדיין בחיתוליו וצריך לראות לאן הוא יתפתח. בינתיים הוא מברך על המגמה הגוברת של מוסיקאים שעוסקים ברצינות במוסיקה יהודית.
עניין אחר שביקשתי מדניאל לפתור עבורי הוא שמות הקטעים שהלחין. רובם רשומים כמספרים. אני חשבתי שזה מן קטע אוונטגארדי סטייל Anthony Braxton לתת שמות סתומים, ממש קודים. ובכן ההסבר הוא פשוט - מדובר לרוב במספר הכרונולוגי של הקטעים לפי סדר הלחנתם. לפעמים המספר מתאר את המקצב בו נכתב הקטע ("שש" למשל ניתן לקטע המנוגן במקצב 6/8), אבל לרוב זה פשוט המספר הסידורי של הקטע.
זמיר הוסיף והסביר שמתן שמות לקטעים נראה לו כיומרנות מוגזמת: "הרי המוסיקה אינה שלי. היא שלך כמו שהיא שלי, אז מי אני שאתן לה שם? בנוסף, מתן שמות לשירים מאד מגביל את החופש של המאזין וישר זורק אותו לסיטואציה מסויימת. אם אני אקרא לקטע "הקיץ שלי באפריקה" אתה ישר תתחיל לחפש איפה התכוונתי לקיץ ואיפה אפריקה, למה להגביל את החופש שלך להבין מה שאתה רוצה?"
ובכל זאת באלבומו האחרון, "אחד", מופיעה "סוויטה לגלעד שליט בלה מינור". בהחלט לא שם שעובר לידך. כשמגיעים לדבר על גלעד שליט ניתן לחוש עד כמה הנושא בוער בעצמותיו. "שואלים אותי כל הזמן מה הקשר, איפה גלעד שליט בתוך השיר הזה. אפשר להסביר בכל מיני דרכים. אפשר לשמוע שיש שם עניין של מצוקה, של תפילה כל מיני דברים. אבל בסופו של דבר – חשוב היה לי להעלות את העניין הזה שוב ולשמר אותו בסדר היום. לא ייתכן שאדם נמצא כבר 3 שנים במצב של פיקוח נפש גמור והממשלה מתעסקת בשטויות במקום לחשוב איך להחזיר אותו הביתה כמה שיותר מהר. יש כנראה תחושה בממשלה שאם יעבור מספיק זמן הציבור ישכח והבעיה תיעלם. חשוב לי לומר לא. אנחנו זוכרים ואנו רוצים שתעשה פעולה בעניין הזה. חייבים להחזיר את גלעד ומהר".
לקראת צאת אלבומו האחרון, "אחד", זמיר מאד חשש, גם בגלל השירה שהלכה והשתלטה על חלקים נרחבים וקיבלה מקום מרכזי, גם בגלל הסגנון שלוקח תפנית חדשה והוא פחות מה שהורגלנו ממנו: יותר Reverb על הסקסופון, יותר גיטרות, יותר הודו. אבל זה החופש שלו. זו האמת שלו. זה מה שהוא חש שעליו לעשות וזה מה שהוא עושה והוא, כרגיל, עושה זאת מצויין. למרות ששירה לא כל כך מדברת אלי בדרך כלל (בייחוד לא כשיש אפשרות לשמוע את הזמר מפליא לנגן בסופרן) דווקא כאן כן הצלחתי להתחבר, כנראה משום שדניאל זמיר לא שר באופן המקובל. אצלו זה תמיד חלק מיצירה מוסיקלית, ארוכה, מתפתחת, בעלת עומק והשירה טעונה, מגיעה מבפנים ונותנת ערך מוסף למוסיקה. במיוחד אהבתי את מה שעשה לברכת "אשר יצר" (אותה ברכה רוטינית שמברכים לאחר היציאה מהשירותים) שקיבלה בפיו של זמיר משמעות חדשה עבורי.
בכל הנוגע להלחנה, מספר זמיר, ישנם שלושה מצבים טיפוסיים: המצב בו הוא יושב ליד הפסנתר ומלחין מאפס, המצב בו יש לו רעיון בסיסי וכעת נותר לפתח אותו לכדי משהו שלם והמצב השלישי בו אתה פשוט "מקבל" מלמעלה את הקטע גמור ומושלם. לשאלתי איזה חלק מהקטעים שהלחין נופל בכל אחד מהמצבים השיב כי החלוקה פחות או יותר שווה. בכל מקרה, הוא הסביר, הלחנה לא באה לו בסבל בין היתר משום שהוא מאמין גדול במחזור ואוהב לנגן אותם קטעים שוב ושוב (כך למשל "השר הממונה" שמופיע במרבית אלבומיו) או לקחת שני קטעים ישנים שלו ולהדביק אותם ביחד וליצור מהם משהו חדש.
יש לדניאל זמיר את היכולת להדביק אותך בתפילה שלו גם אם מעולם לא התפללת. כשהוא מתחיל לנגן הקטע אולי מתחיל תמים, אבל לאט לאט דניאל גורר אותך אחריו לשיחה אחד על אחד עם בורא עולם. זה כבר הרבה מעבר לצינור דרכו עוברת המוסיקה מלעלה למטה, כמו שהוא נוהג להגיד. בשלב מסויים אתה מוצא את עצמך מרחף, מתנועע ללא שליטה או אפילו רוקד ויוצא מההופעה (או מההאזנה לדיסק) בתחושת התעלות, מלא אנרגיות ועם שיר בלב. מן חוויה רוחנית חוויה שהיא הרבה מעבר לחווית השמיעה האינטלקטואלית.
שאלתי את זמיר איך ייתכן שהניגון נשמע אצלו כל כך טבעי למרות שלא זו המוסיקה עליה גדל והוא סיפר לי על אינספור הופעות באירועים חרדיים בניו-יורק שהכניסה לו את המוסיקה הזו עמוק עמוק ללב ולאצבעות.
"איך אתה מסביר את המשיכה של חילוניים גמורים, חילוניים להכעיס, למוסיקה הזו, היהודית כל כך?", שאלתי אותו, "ברוך השם, כנראה שזה מצליח לגעת בנקודה אמיתית, להגיע אל הניצוץ היהודי שבכול אחד מאיתנו" היתה תשובתו.
לפני סיום, בואו נעשה סדר באלבומים שהוציא דניאל זמיר תחת ידיו עד כה:
הראשון, Satlah, כשם ההרכב, (בלייבל Tzadik) אלבום מדהים. טריו של אלט, באס ותופים כשלפעמים מצטרף Zorn באלט נוסף לחגיגה. אוונטגארדי ובועט אבל שווה כל רגע. ללא ספק מציב את הסטנדרט גבוה גבוה.
השני, Exodus, הוקלט שנה לאחר מכן באותו הרכב ולאותו לייבל וניכרת בו הדרך שעשו זמיר וחבריו להרכב. הם מגובשים יותר ונשמעים עדיין מאד רעננים ו"רעבים". כאן גם מציג זמיר לראשונה את נגינת הסופרן שלו. האלבום הזה, כקודמו, בועט וחורק וידבר מאד למי שאוהב את הג'אז שלו עם מסמרים, מבלי להיות בלתי נגיש או בלתי מובן.
שני האלבומים הללו ביססו את מעמדו של זמיר כיוצר מוסיקה יהודית אוואנטגארדית מן המעלה הראשונה והפכו אותו לחבר של כבוד במסדר האבירים ה"ראדיקליים" של John Zorn.
האלבום השלישי, Children Of Israel, (Tzadik, 2002) כבר שונה משני קודמיו. ראשית משום שהמוסיקה בו מורכבת רובה משירי עם ישראליים (שיר השומר, יש לי גן, מה יפים הלילות, ריח תפוח אודם שני, מעמק לגבעה) שקיבלו עיבודים משגעים ויוצאי דופן. שנית, משום שדניאל זמיר שוב הביא איתו את הסופרן, ונתן לו הפעם הרבה יותר ביטוי מהמתוכנן ושלישית, מפני שהרכב הטריו המקורי Satlah מקבל כאן חיזוק רציני מנבחרת סקסופוניסטים מצויינים: ענת כהן ו Paul Shapiro בטנור, Marty Ehrlich ו Ned Rothenberg באלט, Doug Weiselman בבריטון וכמובן – אורח הכבוד John Zorn. דיסק נהדר שכולו מחווה לשירים מצויינים שנשכחו.
האלבום הבא כבר הוקלט בישראל בשנת 2006 בלייבל "התו השמיני" לאחר חזרתו של דניאל זמיר מהגלות בניו-יורק, ונקרא "אמן". דניאל זמיר מנגן כאן עם עומר אביטל בבאס, עומרי מור ("אומרים אור" בפיו של זמיר) הנפלא בפסנתר ודניאל פרידמן בתופים. גם הפעם מגיע אורח מיוחד – אבישי כהן (החצוצרן) שמעלה את הקטע "שש שמיניות" לפסגות חדשות. הסגנון כבר פחות אוונטגרדי, הקטעים ברובם כבר הופיעו באלבומים הקודמים, אבל המוסיקה משובחת והביצועים לעילא. זו ההקלטה הראשונה שבה נוכח הפסנתר (אולי סימן מסויים להרגעת הרוחות) ועומרי מור מנגן את המוסיקה הזו כאילו גדל לתוכה. עומר אביטל ודניאל פרידמן (שמנגנים הרבה ביחד, בין היתר בהרכב Third World Love) מהווים חטיבת קצב מיומנת שיודעת לתת בראש ולהחזיק גם גרוב חסידי למהדרין כשצריך.
האלבום הבא, I Believe, שוב מוקלט ב Tzadik הפעם בהרכב של רביעייה עם Uri Caine המצויין בפסנתר, Greg Cohen בבאס ו Joey Barron בתופים. זמיר יותר רגוע כאן, בוודאי בהשוואה לאלבומיו האחרים ב Tzadik אבל לא מתבייש לרגע ליד השמות הגדולים. הוא מנהיג מלידה ומוביל את ההרכב הזה בבטחה בנבכי המוסיקה שלו. התוצאה קרובה יותר ל"אמן" מאשר למוסיקה הבועטת אליה הורגלו מאזיני Tzadik.
האלבום האחרון, נכון לעכשיו, הוא "אחד" שיצא השנה בלייבל "התו השמיני" המוקדש כולו לחייל החטוף גלעד שליט ומנגנים בו, מלבד זמיר שמנגן בסופרן וגם שר לא מעט, ניתאי הרשקוביץ' בפסנתר, יונתן אלבלק בגיטרות, נעם ויזנברג בבאס ודניאל דור בתופים. כמו כן משתתפים גם רביעיית כלי קשת וכן מתארחים בשיר "שדמתי" ברי סחרוף בגיטרה ושירה וזוהר פרסקו כלי הקשה. זמיר מבקש שלא לחשוב על האלבום הזה כעל "אלבום חדש של הסקסופוניסט דניאל זמיר" שאז אתה עשוי למצוא את עצמך ממתין בציפייה דרוכה דקות ארוכות עד שהוא נוטל סוף סוף את הסקסופון בידיו אלא על "האלבום החדש של המוסיקאי דניאל זמיר". מפתיע, אבל זה עובד. האלבום ממכר.
3 תגובות:
אמן באמת אלבום נפלא.
פוסט נפלא, תודה!
:)
כתבה מעולה על אומן וירטואוז מדהים שמביא את אותם ריגושים גם לבמה פשוט ציון 10, כן ירבו כמותו.
כתבה מעולה נהנתי לקרוא
רק למה אין בכלל התייחסות לאלבום "הזמיר שר(פופ!)"?
למרות שהוא לא ג'אזי אני חושב שהוא ראוי לציון..
הוסף רשומת תגובה