Thelonious Monk - 100 years to his birth

לרגל 100 שנים להולדתו של הגאון החד פעמי Thelonious Monk, הנה דוקומנטרי מעולה עליו משנת 1991 עם  Barry Harris, Billy Taylor, T.S. Monk Jr, Randy Weston, Orrin Keepnews.

Thelonious Monk - American Composer (הסרט מחולק לארבעה חלקים)

שבת שלום.

Monk's Music

לפני כמעט עשרים שנה, בשעת בוקר, עמדתי מול ארון התצוגה של קלטות (קסטות בלעז) הג'אז בקורוס המנוחה, והתלבטתי קשות.

בידי החזקתי 2 קלטות: האחת Thelonious Monk Plays Ellington והשניה Monk’s Music. לשתיהן היתה עטיפה מושכת מבחינה גרפית (קריטריון מרכזי עבורי באותה תקופה) ובשתיהן השתתף Thelonious Monk עליו קראתי איפשהו שהיה אחד ממובילי מהפיכת הבי-בופ וניגן עם הגדולים ביותר: Parker ו Gillespie.

התלבטתי לא מעט. הכסף שהיה לי אפשר לי בקושי לרכוש קלטת אחת, בטח לא את שתיהן. התבונתי בקלטות. הפכתי אותן שוב ושוב וקיוויתי שיצוץ איזה פרט שיעזור לי להחליט. לבסוף ניגש אלי המוכר (אחד בשם ניצן קרמר) ושאל אותי אם אפשר לעזור. הסברתי לו את הדילמה והוא הנהן בהבנה. ההמלצה שלו היתה חד-משמעית: אם אתה רוצה לשמוע את Ellington – תקנה אלבום של Ellington מנגן Ellington. אם אתה רוצה להכיר את Monk – תקנה אלבום של Monk מנגן Monk. כמה פשוט, ככה צודק. לא הייתי יכול לנסח את זה יותר טוב.

לקחתי איתי את Monk’s Music ונסעתי הביתה לחיפה. כל הדרך, באוטובוס קראתי את ה Liner Notes והתיאבון שלי רק גדל. כשהגעתי הביתה לא יכולתי לחכות רגע אחד נוסף, ותחבתי את הקלטת לטייפ הדאבל קאסט שהיה לי. הסרט התחיל להתגלגל ואני נותרתי פעור פה והמום נוכח נגינת Abide With Me, בכלי נשיפה בלבד, ללא פסנתר. לא הצלחתי לסגור את הפה עד סוף הצד. המוסיקה היתה כל כך מקורית, מפתיעה ומלאת הוד. הלחנים היו מקסימים והיה שם קסם לא ברור, כי מחד המוסיקה נשמעה מעובדת עד אחרון הפרטים אבל בו בזמן חופשית לגמרי. והפסנתר. מה זה הפסנתרן הזה ? Monk ניגן אחרת לגמרי מכל מה ששמעתי. מין נגינה שבורה עם כל מיני הדגשות לא צפויות. והליווי שלו היה כל כך נוכח וכל כך מעניין, כל הזמן מגיב למה שקורה מסביבו ובעצם אף פעם לא באמת "יורד" ללוות. כשהצד נגמר החלטתי לשמור לעצמי את הצד השני למחר, ופשוט החזרתי אחורה ושמעתי שוב את הצד הראשון.

באותו לילה, היה לי ממש קשה להירדם. המוסיקה של Monk זרקה אותי כל כך רחוק מהבית ומכל מה שהכרתי. לא חוויתי כזו טלטלה מאז שמעתי את המינגוס הראשון שלי (Tijuana Moods) כמה חודשים לפני כן. פתאום הבנתי שיש שם בחוץ כל כך הרבה הקלטות מופלאות של מוסיקאים שאת שמותיהם אפילו עוד לא שמעתי. אל מול עיני חלפו דמויותיהם של האבות המייסדים Gillespie ו Parker. הם חייכו ונדו בראשיהם כאומרים לי – עכשיו סוף סוף הבנת על מה אנחנו מדברים...

האלבום הוקלט ב 26 ביוני 1957 עבור הלייבל Riverside וההרכב הנגנים המשתתף בו מעניין במיוחד:

מנגנים בו שני דורות של טנוריסטים: Coleman Hawkins הענק שהיה אחד מגיבוריו של Monk, ואף העסיק אותו בהרכב שהקים בשנת 1944 ולצדו מנגן John Coltrane שבילה עם Monk לא מעט שעות בשבועות שקדמו להקלטה ולמד ממקור ראשון לנגן את המוסיקה של Monk. (ראה בפוסט על Monk & Coltrane 1957). כמו כן מנגנים שם Gigi Gryce באלט, שאף נשכר כדי לעזור ל Monk עם העיבודים, Ray Copeland בחצוצרה, Wilbur Ware בבאס ו Art Blakey בתופים.

למעשה ההקלטות החלו עוד ערב לפני כן (ב 25 ביוני 1957) כשההרכב ניסה להקליט את Crepuscule with Nellie, קטע שהלחין Monk לאשתו האהובה Nellie שהיתה במצב בריאותי קשה באותה תקופה, אולם אף אחד מהטייקים לא נמצא ראוי בעיני Monk.

בסופו של דבר, כל המוסיקה באלבום הוקלטה בערב למחרת (26 ביוני 1957) ובנוסף Monk הפתיע עם עיבוד מדהים ביופיו ל Abide With Me, שמילותיו, ככל הנראה, שיקפו את מצב רוחו הירוד לאור מצבה הרפואי של אשתו:

The Darkness deepens; Lord with me abide.

When other helpers fail and comforts flee,

Help of the helpless, O abide with me.

התחושה שהמוסיקה מעובדת בדקדקנות, אותה קיבלתי ששמעתי לראשונה את האלבום, התבררה כמוצדקת. ההרכב הקליט את הקטעים שוב ושוב עד שהגיעו לביצוע שהיה ראוי בעיני Monk. מצד אחד הוא לקח את טובי הנגנים ורצה לתת להם חופש, אבל מצד שני הוא ממש לא התכוון להתפשר וידע בדיוק איך זה צריך להישמע.

במהלך ההקלטות הוא התעצבן לא מעט. Gigi Gryce חטף ממנו על הראש על כך שלא עשה את העיבודים לכלי הנשיפה בדיוק באופן שנתבקש. Hawkins ו Coltrane שלא הצליחו לרדת לסוף דעתו של Monk ונפלו בפער שבין העיבודים שכתב Gryce ובין הוויז'ן של Monk ספגו גם הם.

Art Blakey תיאר זאת כך:

“Monk said to Hawk, ‘You are the great Coleman Hawkins, right? You’re the guy who invented the tenor saxophone, right?’ Hawk agreed. Then Monk said to Trane, ‘You’re the great John Coltrane, right?’ Trane blushed, and mumbled ‘Aw… I’m not so great.’ Then Monk said to both of them, ‘You both play saxophone, right?’ They nodded. ‘Well, the music is on the horn. Between the two of you, you should be able to find it’”.

אבל התוצאה הסופית היא שקובעת והיא, כאמור, מופלאה.

מייד אחרי Abide With Me נכנס Monk בפתיח ל Well, You Needn’t. אני כל כך התרגלתי לשמוע את הקטעים האלה אחד אחרי השני שאצלי Abide with me הוא חלק מהפתיחה של Well, You Needn’t.

ה Head מדהים. הנשפנים קוראים כאיש אחד ו Monk עונה ומגיב בסוף כל משפט שלהם. בסופו של דבר יוצא Monk לסולו שלו. הוא מנגן עם המון space וניכר שהוא חושב על כל צליל ומתכוון אליו. בסוף הסולו שלו הוא צועק את שמו של Coltrane כדי לסמן לו להיכנס. Coltrane נשמע כל כך טוב וכל כך נכון בהקשר המוסיקלי של Monk וברור מיד למה Monk כל כך אהב אותו. אחרי Coltrane נכנס Ray Copeland המצוין שמנגן לא מעט באוקטבה הגבוהה, באופן שמזכיר לי לא מעט את הנגינה של Dizzy. אחריו סולו הבס של Wilbur Ware ומשם לסולו תופים פנטסטי אופייני של Blakey. רק עכשיו מגיע אורח הכבוד – Coleman Hawkins במפגן של נגינה שמזכיר לכולם מי כאן המלך של הטנור ולבסוף עולה Gigi Gryce לסולו חינני. כולם זוכים לליווי מעולה של Monk שלא משעמם לרגע. לפעמים מנגן את הבס, לפעמים תומך עם אקורדים ולפעמים רץ כמו ב stride piano. ואז שוב סולו קצר של Monk לפני ה Tail שסוגר את הקטע.

הקטע הבא, Ruby My Dear, מוריד את הקצב ומנוגן כבלדה בידי Hawkins הנפלא עם סולו קצרצר של Monk.

לאחר מכן מגיע Off Minor (עוף קטן...) עם עיבוד יפהפה לכלי הנשיפה. שוב Hawkins מקבל את זכות הראשונים על הסולו, אחריו Ray Copland בסולו נהדר, מלא רעיונות ומלודי מאד, מכאן Monk לוקח את המושכות ומוביל לסולו שכולו משחק בקצב ובהרמוניה. אחריו Wilbur Ware נותן בבאס ו Blakey מפליא לנגן ומשם מקפלים הכל בחזרה.

הקטע הבא הוא Epistrophy. זהו לחן טיפוסי של Monk, עם Blakey הגדול שמזנב בכולם עם ההיי-הט שלו. Coltrane מקבל את הסולו הראשון, אחריו לפי הסדר Copeland, Gryce, Ware ו Blakey בסולו סוער. Hawkins מנסה להיכנס עם הטנור שלו אבל Blakey שעוד לא סיים פשוט "דורס" אותו, והוא נאלץ לחכות ש Blakey יסיים את חלקו לפני שהוא נכנס לסולו שלו ולבסוף Monk לוקח את הסולו האחרון.

ולבסוף Crepuscule with Nellie המקסים שכתב Monk לאשתו. במקור הוא קרא לו Twilight with Nellie אבל הברונית Nica הציעה לו את "Crepuscule" - החלופה הצרפתית ל twilight והוא השתכנע. Monk עבד על הקטע הזה לא מעט בחודשים האחרונים והרבה מאד בלילות שקדמו להקלטתו. Monk התייחס לקטע הזה כאל הקונצ'רטו שלו והחליט שהוא יהיה כתוב מההתחלה ועד הסוף ללא אילתורים. החצי הראשון מנוגן ללא הנשפנים, והם נכנסים בעדינות רק בחצי השני.

החבורה הקליטה את הקטע הזה מספר פעמים וכאמור, זה לא הלך חלק. אבל בסופו של דבר המאמץ השתלם. Monk השמיע לרעייתו את ההקלטה ו Nellie חייכה. היא אהבה את ששמעה.

אגב, תצלום העטיפה, גם הוא לא הלך חלק. הרעיון המקורי היה take off על משמעות השם Monk (נזיר באנגלית). והכוונה היתה לצלם את Monk כנזיר על דוכן המטיפים עם כוס וויסקי ביד. אבל הוא סירב והתרגז והלך כעוס לשבת באחת הפינות של הסטודיו. הוא התיישב על מריצה אדומה. כך נולדה העטיפה המדליקה והכל כך מזוהה של האלבום הזה.

(והסיפור המלא נמצא בספר Thelonious Monk: The Life and Times of an American Original של Robin D. G. Kelley)

Monk and Coltrane - 1957

לכבוד הפוסט הזה יצרתי רשימת השמעה שמוקדשת למונק וקולטריין.
כדי להנות ממנה יש לכבות את הרשימה הרגילה בנגן שמשמאל למעלה ולהפעיל את זו

השנה היא 1957. לאחר שנים ארוכות של מלחמה ביורוקרטית מקבל Thelonious Monk בחזרה את ה Cabaret Card שלו שנלקח ממנו שש שנים לפני כן בשל האשמת שווא באחזקת סמים. במהלך השנים הארוכות והלא פשוטות הללו הוא לא הופיע בכלל, אבל לא הפסיק לנגן. גם כשהתקווה לחזור ולהופיע נראתה רחוקה הוא המשיך לנגן, להתאמן.

ביולי 1957 מונק מקבל גיג קבוע במועדון ה Five Spot Café בניו יורק. בימים הראשונים הוא מופיע בשלישייה עם Wilbur Ware בבאס ו Shadow Wilson בתופים. לא עובר זמן רב ומצטרף אליהם John Coltrane שאך זה נפרד מחמישיית Miles Davis. ההופעות הראשונות לא משהו. Coltrane מנסה, מתאמץ, אבל משהו שם לא חופשי. לא זורם.

עוברים כמה ימים. בכל ערב הם מנגנים 4-5 סטים ופתאום משהו משתחרר. האנרגיה של Coltrane פוגשת את האנרגיה של Monk. המוסיקה מצליחה להמריא, היא סוחפת ומטלטלת. הלחנים של Monk נשמעים פתאום כל כך נכון. הנגינה הבלתי הגיונית שלו נשמעת כמו הדבר הכי הגיוני והחיבור עם Coltrane נשמע כל כך יפה ונכון. Monk קם מהפסנתר ומתחיל לרקוד לעבר הבר. משאיר את Coltrane על הבמה עם הבאסיסט והמתופף. אחרי רבע שעה הוא חוזר ולוקח את העניינים בחזרה לידיים.

מי שהיו באותם סשנים לא הפסיקו לדבר עליהם גם שנים לאחר מכן. חלקם, כמו המשורר והמחזאי Amiri Baraka מספרים שהיו שם פשוט ערב ערב במשך חמישה חודשים כדי לתפוס עוד קצת מהקסם הזה.

כמה שנים אח"כ, על גבי עטיפת תקליטו המופתי A Love Supreme, יספר Coltrane לעולם שבשנת 1957 קרה לו משהו טוב:

"During the year 1957, I experienced, by the grace of God, a spiritual awakening which was to lead me to a richer, fuller, more productive life. At that time, in gratitude, I humbly asked to be given the means and privilege to make others happy through music."

המפגשים הראשונים

בשנת 1956 הגיע Monk ל Café Bohemia לשמוע את חמישיית Miles Davis. בסוף הערב הוא היה עד לאחת מהמריבות של Miles והנגנים שלו. ל Miles נמאס מההתמכרות של נגניו להרואין שגרמה להם לאחר כל הזמן ולאבד ריכוז ובסוף אותו ערב הוא פיטר את Philly Joe Jones ואת Coltrane מההרכב הידוע כ The New Miles Davis Quintet, לא לפני שהיכה את Coltrane בפניו. Monk שראה את הדברים מהצד ניגש ל Coltrane ואמר לו שאינו חייב לסבול התנהגות כזו מצד Miles. באותו ערב הבטיח Monk ל Coltrane שכשיתאפשר הדבר הוא יזמין אותו לנגן עמו.

Monk ו Coltrane הכירו אצל Pannonica de Koenigswarter שכולם הכירו כ Nica. היא היתה "ברונית הג'אז". ביתה וליבה תמיד היו פתוחים בפני נגני הג'אז (Charlie Parker, למשל, נפטר אצלה בבית) והם מצדם היו מגיעים אליה כמעט מדי יום לאכול, לשתות, לנגן ולהיפגש עם מוסיקאים אחרים או סתם כדי להעביר את הזמן. באחת הפעמים ניגש Coltrane ל Monk וביקש ממנו שילמד אותו לנגן את Monk’s Mood. הוא נענה בשמחה. Monk לימד אותו את הקטע והם ניגנו אותו ביחד. Monk כל כך אהב את מה שהיה ל Coltrane להגיד עליו שהוא פשוט הודיע ל Orrin Keepnews מ Riverside באחד מהימים שנקבעו להקלטת אלבום הסולו שלו ב Riverside שהוא הזמין את Coltrane ו Wilbur Ware להקליט איתו את Monk's Mood. וכך היה.

הם המשיכו להיפגש די הרבה אחר כך. Coltrane סיפר שהיה מגיע לביתו של Monk, מוציא אותו מהמיטה וביחד הם היו עובדים שעות על גבי שעות. Monk היה מנגן על הפסנתר את המוסיקה שלו ו Coltrane היה מנסה להבין מה בדיוק קורה שם. הוא סיפר ש Monk היה מאט בשבילו את הקצב, עובר איתו לאט לאט על האקורדים והמעברים "המוזרים" שוב ושוב ומראה לו אילו צלילים אפשר לנגן עליהם. כשהיו קטעים קשים במיוחד, Monk היה מוציא את תיק התווים בו היו כל הלחנים שלו והם היו עובדים מהדף. המפגשים האלה פתחו ל Coltrane משהו בראש. אצל Miles וגם לפני כן הוא היה רגיל לנגן בעקר בלוזים, אבל עם Monk הדברים היו הרבה יותר מורכבים ומסובכים, גם מבחינה הרמונית וגם מבחינה ריתמית. זה לא בא ל Coltrane בקלות, אבל מצד שני – הוא היה מוסיקאי שידע לעבוד קשה יותר מכל מוסיקאי אחר. ואם זה לא היה מספיק מאתגר, אז באותה שנה Coltrane גם נגמל מסמים.

מה- Five Spot Café ל Carnegie Hall

ביולי 1957 Monk קיים, כאמור, את הבטחתו ל Coltrane והזמין אותו לנגן איתו קבוע ב gig ב Five Spot.

הם ניגנו במועדון הקטן במשך חמישה חודשים ערב ערב, ששה ערבים בשבוע, 4-5 סטים בערב. בהתחלה Wilbur Ware ניגן בבאס אבל באחד הערבים, כשהוא פשוט לא הופיע, Monk נאלץ להזעיק מחליף והביא את Ahmed Abdoul Malik במקומו, והוא המשיך לנגן איתם גם בחודשים שאחרי.

Coltrane עבר שם שינוי רציני מאד וסביר להניח שהתקופה שם הפכה אותו ל Coltrane שאנחנו מכירים היום. השעות הארוכות שבילה מדי ערב כנגן כלי נשיפה יחיד ובעצם כנגן הכלי המלודי היחיד על הבמה, שינו את האופן בו ניגן. המוסיקה של Monk הכריחה אותו לעבוד קשה, לחשוב ולהוציא מעצמו דברים שלא יצא לפני כן. הליווי הבלתי צפוי של Monk, משחקי הקצב, ההפתעות – כל אלו חייבו את Coltrane להתעלות על עצמו רק כדי להחזיק מעמד. יש הטוענים שבאותו זמן פיתח את סגנון ה Sheets of Sound הייחודי לו. דבר אחד בטוח – הוא ניגן עם Miles לפני התקופה עם Monk וכמה שבועות אחרי התקופה הזו עם Monk הוא חזר לעבוד עם Miles והקליט עמו את Kind Of Blue. ההבדלים בין ההקלטות הללו בולטים.

על מה שקרה שם ב Five Spot Café היינו יכולים רק לפנטז אלמלא Naima, אשתו של Coltrane, היתה דואגת להקליט את אחד הסש'נים אחד ברשמקול ביתי. ההקלטה, שבמשך שנים ארוכות נחשבה לאגדה אורבנית ודבר קיומה היה מוטל בספק, ראתה אור בסופו של דבר בשנת 1993 תחת השםLive at The Five Spot Discovery! בלייבל Blue Note. ההקלטה אמנם באיכות בינונית (Coltrane נשמע רחוק והסאונד של התופים די גרוע) אבל המוסיקה באיכות עילאית.

המתופף שם, אגב, הוא ככל הנראה Roy Haynes אבל אף אחד לא יכול לאשר את זה באופן וודאי. אחרי שיצא הדיסק הסתבר כי ההקלטה רצה מהר מדי, מה שמעלה את הצליל בחצי טון והדבר תוקן לאחר מכן בקופסא של מכלול ההקלטות של Monk ב Blue Note.

אבל כאן לא נגמר הסיפור. לפני כחמש שנים יושב בחור יהודי בשם Larry Appelbaum בספריית הקונגרס ועוסק במיון הקלטות. הוא מוצא סליל הקלטה ישן של קונצרט ששודר ברדיו Voice Of America שכתוב עליו T. Monk. הוא מקשיב ולא מאמין למשמע אזניו. יכול להיות שהוא באמת שומע את מה שהוא שומע ? Monk עם Coltrane ? לא. אין סיכוי. הרי חוקרי הג'אז נברו כבר בכל פינה אפשרית בחיפוש אחר הקלטות של השניים. אבל אוזניו אינן מטעות אותו. יש לו ביד שני סטים מערב התרמה שנערך ב Carnegie Hall בהשתתפות הרביעייה של Monk עם Coltrane, Abdoul Malik בבאס ו Shadow Wilson בתופים. האיכות – פנטסטית. הביצוע – מושלם.

כל כך רבה היתה ההתרגשות עם גילוי ההקלטה שב Blue Note גויסו ששה כותבי Liner Notes למשימת כתיבת המלל שילווה את הדיסק החשוב הזה. אבן דרך בתולדות הג'אז ופנינה נדירה למעריצי Monk ו Coltrane.

שתי ההקלטות החיות הללו מצטרפות ליבול האולפני של Monk ו Coltrane שלמרבה הצער גם הוא דל למדי בשל העובדה ש Monk היה חתום ב Riverside ואילו Coltrane היה חתום בלייבל המתחרה Prestige. רוב הקלטות האולפן יצאו בשנת 1961 באלבום Theloinious Monk with John Coltrane בלייבל JazzLand שמאחד הקלטות מכמה סשנים ובנוסף קיים גם האלבום Monk's Music בו משתתפים לצד Coltrane גם Coleman Hawkins, Gigi Gryce באלט, Ray Copeland בחצוצרה, Wilbur Ware בבאס ו Art Blakey בתופים. בשנת 2006, לאחר ש Blue Note הוציאה את ההופעה ב Carnegie Hall, ערכו ב Riverside שני דיסקים המכילים את כל החומר האולפני (כולל false starts וכו'( שהותירו Monk ו Coltrane תחת השם: The Complete 1957 Riverside Recordings.

לסיכום

אם עוד לא נחשפתם למוסיקה הזו, יש שלושה אלבומים שאתם חייבים לרכוש:

1. Thelonious monk with John Coltrane at Carnegie Hall (Blue Note)

2. Monk's Music (במקור ב Riverside, היום ב concord Records)

3. Monk and Coltrane (במקור ב JazzLand, היום ב concord Records)

"A Genius Is The One Most Like Himself" and some more advice from Thelonius Monk

מסמך מרתק שערך ככל הנראה נגן סקסופון הסופרן, Steve Lacy, ובו הוא מרכז רשימת עצות ותובנות מפיו של Thelonious Monk עמו ניגן לראשונה בשנת 1960 ולימים הפך לאחד הפרשנים החשובים והמעניינים של המוסיקה של Monk. חלק מן העצות האלה מופיע לעיתים קרובות בספרי הדרכה ולימוד אילתור וג'אז כך שחלקן מוכרות. (תודה רבה ליותם שמצא את המסמך)

לחץ על התמונה כדי לראותה בבירור

1. MONK'S ADVICE (1960)

JUST BECAUSE YOU'RE NOT A DRUMMER, DOESN'T MEAN THAT YOU DON'T HAVE TO KEEP TIME.

PAT YOUR FOOT AND SING THE MELODY IN YOUR HEAD, WHEN YOU PLAY.

STOP PLAYING ALL THOSE WEIRD NOTES (THAT BULLSHIT), PLAY THE MELODY!

MAKE THE DRUMMER SOUND GOOD.

DISCRIMINATION IS IMPORTANT.

YOU'VE GOT TO DIG IT TO DIG IT, YOU DIG?

ALL REET!

ALWAYS KNOW....(MONK) --- [flip it over and upside down and read]

IT MUST BE ALWAYS NIGHT, OTHERWISE THEY WOULDN'T NEED THE LIGHTS.

LET'S LIFT THE BAND STAND!!

I WANT TO AVOID THE HECKLERS.

DON'T PLAY THE PIANO PART, I'M PLAYING THAT. DON'T LISTEN TO ME. I'M SUPPOSED TO BE ACCOMPANING YOU!

THE INSIDE OF THE TUNE (THE BRIDGE) IS THE PART THAT MAKES THE OUTSIDE SOUND GOOD.

DON'T PLAY EVERYTHING (OR EVERYTIME); LET SOME THINGS GO BY. SOME MUSIC JUST IMAGINED. WHAT YOU DON'T PLAY CAN BE MORE IMPORTANT THAN WHAT YOU DO.

A NOTE CAN BE SMALL AS A PIN OR AS BIG AS THE WORLD, IT DEPENDS ON YOUR IMAGINATION.

STAY IN SHAPE! SOMETIMES A MUSICIAN WAITS FOR A GIG, AND WHEN IT COMES, HE'S OUT OF SHAPE AND CAN'T MAKE IT.

WHEN YOU'RE SWINGING, SWING SOME MORE!

(WHAT SHOULD WE WEAR TONIGHT? SHARP AS POSSIBLE!)

ALWAYS LEAVE THEM WANTING MORE.

DON'T SOUND ANYBODY FOR A GIG, JUST BE ON THE SCENE.

THESE PIECES WERE WRITTEN SO AS TO HAVE SOMETHING TO PLAY AND TO GET CATS INTERESTED ENOUGH TO COME TO REHEARSAL.

YOU'VE GOT IT! IF YOU DON'T WANT TO PLAY, TELL A JOKE OR DANCE, BUT IN ANY CASE. YOU GOT IT! (TO A DRUMMER WHO DIDN'T WANT TO SOLO.)

WHATEVER YOU THINK CAN'T BE DONE, SOMEBODY WILL COME ALONG AND DO IT.

A GENIUS IS THE ONE MOST LIKE HIMSELF.

THEY TRIED TO GET ME TO HATE WHITE PEOPLE, BUT SOMEONE WOULD ALWAYS COME ALONG AND SPOIL IT.

Johnny Griffin - My Favorite Albums (Part I)

בסוף השבוע האחרון הלך לעולמו אחד מאחרוני "ענקי הג'אז" – נגן סקסופון הטנור Johnny Griffin. בניגוד לאמני ג'אז רבים, Griffin הלך לעולמו בשיבה טובה (יחסית, בגיל 80) ובזמן שהיה עדיין מוסיקאי פעיל. למעשה היתה לו הופעה קבועה לעוד יומיים.

את Johnny Griffin יצא לי לראות בפסטיבל הג'אז בים הצפוני לפני מספר שנים. הוא הופיע שם עם Roy Hargrove ונתן הופעה מחשמלת. למרות גילו הוא היה מלא אנרגיה ומרץ ובעיקר שמחה. ההנאה שלו על הבמה היתה מדבקת ממש, וזה לא דבר פשוט לשמר את האנרגיה הזו אחרי שניגנת עם כולם.

אז גם הבנתי מדוע כונה "Little Giant". הטנור פשוט הגיע לו עד הברכיים כמעט.

מכל מקום, לרגל מותו אסקור כאן מספר אלבומים שלו ברובם הוא הלידר אבל יש גם יוצא מן הכלל. אינני בטוח שהם הטובים ביותר או המייצגים ביותר שלו, אבל הם ליוו אותי במשך השנים ומבחינתי – הם שהגדירו עבורי את המוסקאי הנהדר הזה.

Griffin הקליט לא מעט, בהרכבים מאד מגוונים, הן כלידר והן כ Sideman, תחת לייבלים שונים. ניגש אפוא לעבודה:

ראשון ושני, הם האלבומים Introducing Johnny Griffin ו Congregation שהקליט Griffin ל BlueNote בשנת 1956 ובשנת 1957 (בהתאמה). Introducing הוא האלבום הראשון של Griffin עבור BlueNote (ואחד הראשונים שלו בכלל כלידר) וחוץ ממנו ומהאלבום Congregation לא הקליט Griffin ברביעייה עבור BlueNote. Griffin שהיה בן 28 שהקליט את האלבומים הללו נשמע בשל לגמרי, המוסיקה שלו מלאת שמחה ומאד אלגנטית, וניתן לשמוע שרידים של ההשפעות העיקריות עליו: Coleman Hawkins ו Dexter Gordon.

באלבום Introducing מנגנים יחד עם Griffin גם Wynton Kelly בפסנתר, Curley Russel בבאס ו Max Roach בתופים. התקליט הזה פשוט נפלא בעיניי.

באלבום השני מנגנים עם Griffin הפסנתרן Sonny Clark הנהדר, שוב Paul Chambers בבאס ו Kenny Davis בתופים.

האלבום השלישי הוא האלבום המפורסם ביותר של Griffin עבור BlueNote, הלא הוא Blowing Session שמשום מה גם נקרא vol. 2 (ואין, לא היה ולא יהיה Volume 1. בדקתי !) האלבום הזה שהוקלט בשנת 1957 נראה על הנייר כמו חלום. טוב מדי בכדי להיות אמיתי. מנגנים בו, מלבד Griffin, גם Hank Mobley ו John Coltrane, מה שמעמיד את מספר הטנוריסטים כאן על 3, וכולם ראויים. כדי לחזק ב Brass מצטרף Lee Morgan (מעט מבוגר מגיל 18 בעת ההקלטה) והוא, כנראה מרגיש את גודל המעמד, כי הוא מחצרץ את נשמתו ב session הזה. את כל הרכבת הזו מניעים Wynton Kelly, Paul Chambers ו Art Blakey.

הבעיה היחידה באלבום הזה היא שרף הציפיות למקרא שמות המשתתפים בו מרקיע שחקים (לא סתם צולמה להקת ציפורים טסה מעל Griffin על עטיפת האלבום). מעצם החיבור בין שלושה מוסיקאים, שכולם מנגנים באותו כלי נוצרת תחרות (הגם ש Griffin מתעקש להכחיש) ובתחרות הזו Griffin מוכיח ללא ספק שהוא הטנור המהיר במערב והסאונד שלו (במיוחד ברגיסטר הנמוך) מזכיר שהוא אמנם צעיר יחסית אבל שייך לחבורת ה Tenor Titans.

Coltrane הוא Coltrane ואני מת על התקופה המוקדמת שלו (כאן בהפוגה מהתקופה הראשונה עם Miles (ההקלטות ב Prestige) לתקופה השניה (ההקלטות ב Columbia)). הנפגע העיקרי הוא Mobley שפשוט נותר חסר נשימה נוכח שני החבר'ה שלידו.

באופן מפתיע (נוכח ההרכב) לקח לי זמן להתרגל לאלבום הזה (קצת עמוס מדי, קצת מהיר מדי), אבל ההתמדה משתלמת, ולמי שאוהב לעשות השוואות בין סגנונות נגינה שונים – יש כאן בית ספר מצויין.

באלבומים הרביעי והחמישי, Thelonious In Action ו Misterioso, (שניהם עבור הלייבל Riverside) אמנם Griffin אינו הלידר אבל אי אפשר לערוך רשימת אלבומי Griffin בלעדיהם. האלבום מתעד שיתוף פעולה של Griffin עם Thelonious Monk הפסנתרן הכי אינדיווידואליסט בג'אז. השניים הקליטו ביחד בהופעות ב Five Spot Café ב New York בשנת 1958 . אציין גם כי קיים אלבום אולפן בו שיתפו Monk ו Griffin פעולה, יחד עם Art Blakey וה Jazz Messangers באלבום שיצא ב Atlantic, אבל הוא לא מדגדג אפילו את ההופעה הנ"ל).

באופן מפתיע מתברר שהשילוב של Griffin ו Monk מספק את הסחורה אפילו יותר טוב מאשר השילוב בין Monk ומי שהיה לאחר מכן הסקסופוניסט הקבוע שלו: Charlie Rouse. היכולת הטכנית הפנומנלית של Griffin מסייעת לו להשתלב ולנגן את כל הקטעים ממש מהשרוול והצליל שלו פשוט מתאים למוסיקה של Monk כמו כפפה. למרות ששיתוף הפעולה ביניהם היה קצר למדי, Griffin מרגיש נוח לחלוטין עם המוסיקה של Monk ומצליח גם להחדיר בה את סגנונו האישי. שילוב חד פעמי ונדיר ! בנוסף מנגנים כאן גם Ahmed Abdul Malik בבאס ו Roy Haynes בתופים.

המשך בוא יבוא...