דפים

יום שלישי, 25 בדצמבר 2007

Oscar Peterson - 1925-2007

אתמול, בגיל 82, נפטר פסנתרן הג'אז האדיר Oscar Peterson.

לזכרו...



יום ראשון, 23 בדצמבר 2007

Omer Avital - Arrival


משהו טוב קורה לג'אז הישראלי בזמן האחרון. כבר התרגלנו לשמוע על מוסיקאים ישראלים צעירים שמצליחים בחו"ל; כבר הפסקנו להתרגש מכך שבאלבומים של מוסיקאים ישראלים מנגנים כמה מהשמות החמים והמבוקשים בעולם הג'אז; כבר התרגלנו לראות את המוסיקאים הישראלים מופיעים, בלי שום רגשי נחיתות, לצד "כוכבים" מחו"ל שבאים להופיע בארץ – אבל לא לזה אני מתכוון.

הדבר הטוב והחשוב באמת הוא השינוי המוסיקלי שמביאים המוסיקאים הישראלים, שינוי שמביא איתו בשורה חדשה, רעננה ומעניינת לנוף המוסיקלי שלנו.

על מה אני מדבר, אתם שואלים ?

סוף השבוע האחרון שלי היה בסימן עומר אביטל. הוא החל בהופעה המצויינת שלו יחד עם עומר קליין בפסנתר ואיתמר דוארי המעולה בכלי הקשה במועדון "הכוכב השמיני" בהרצליה. ההופעה היתה מצויינת הן בזכות המיקום המצויין (לא קטן מדי, לא גדול מדי, וסאונד סביר בהחלט) אבל בעיקר בזכות השלישייה שניגנה חומר מקורי הן של עומר אביטל והן של עומר קליין. המוסיקה, שנטתה לכיוון המזרח תיכוני, נהנתה משליטתו המופלאה של דוארי בכל ההקשה ומפרשנות מצויינת שהעניקו לה צמד העומרים. מבלי להיכנס לניתוחים מוסיקליים אציין רק שהם יודעים היטב לנצל את המתח הטבעי הנוצר בין נגינת העוד, על רבעי הטונים שלו ובין נגינת הפסנתר שמוגבלת להרמוניות מערביות. התוצאה פשוט מקסימה. אני כבר לא בטוח שניתן לכנות את המוסיקה הזו ג'אז, למרות שהאילתור הוא עדיין מרכיב חשוב בה. היא רפטטיבית למדי, מאד ריתמית ומלאה בהומור, בקריצות ואזכורים למוסיקה שמקיפה את כולנו ביום יום: מוסיקה ערבית, מוסיקה טורקית ו"מוסיקה מזרחית" פופולרית. עומר אביטל עצמו התייחס אליה, בשיחה שנערכה לאחר ההופעה, כאל מוסיקת עולם שמנוגנת על ידי מוסיקאי ג'אז (או בלשונו, מוסיקאים שיודעים לנגן Donna Lee ו All The Things You Are) ולא נותר לי אלא להסכים.

עומר אביטל הוא אחד הישראלים שזכו להקליט הרבה (יחסית) והמוסיקה שלו תמיד מצליחה לרגש אותי. למרות שהוא מאז ומעולם היה מוסיקאי ייחודי, בכל אחד מההרכבים בהם הוא פעל, הרי שבאלבום האחרון שלו, Arrival, שהיווה את פס הקול לשאר סוף השבוע שלי, אפשר לשמוע, יותר מתמיד לטעמי, את החיבור החזק שלו עם שורשיו ועם המוסיקה המקומית.

זה מתחיל בנגינת העוד שנותנת למוסיקה צבע מדהים ומאד מקומי ומאפשרת לו לקחת כיוונים בנגינה שאי אפשר להוציא משום כלי אחר (פרט אולי לקונטרה באס תחת ידיו של עומר אביטל), ממשיך בתחושה הריתמית החזקה (ולטעמי זו תמיד היתה אחת התכונות החזקות באופיו המוסיקלי) במקצבים הבלתי סימטריים הסוחפים, ובליריות המאד מיוחדת הזו, של שישי אחר הצהריים, שכל ישראלי מכיר. בניגוד להופעה, האלבום הזה אינו מנוגן בטריו אלא בשישייה ולמרות שהכיוון הרבה פחות אתני, הוא עדיין מאד "ישראלי". ההלחנה של עומר אביטל, נשענת באופן מובהק על מקצבים שפועמים חזק לכל אורכה, היא מלאת חום ומאד מלודית, עד שממש אי אפשר שלא להתחיל לשיר עם המוסיקה...

האלבום מעובד, מופק ומנוגן היטב וניכר שהושקעו בו אהבה, מחשבה וכשרון רבים, כל זה עוד לפני שאמרנו משהו על המוסיקאים הנהדרים שמשתתפים בהקלטה הזו: אבישי כהן בחצוצרה, אבי לייבוביץ' בטרומבון, Jason Lindner בפסנתר, Joel Frahm בסקסופונים, Jonathan Blake בתופים.

בקיצור – אלבום נפלא, הופעה מעולה, וצעד נוסף בדרך להגדרת הג'אז הישראלי.

סדרת הג'אז בהרצליה – מומלץ ולחלוטין לא יקר


Omer Avital – Arrival
Fresh Sound, 2007
Avishai Cohen, Avi Leibovich, Joel Frahm, Jason Lindner, Omer Avital, Jonatahn Blake.

יום ראשון, 16 בדצמבר 2007

V.S.O.P. Quintet


הפוסט הקודם, על הרית'ם סקשן של Miles, הזכיר לי שעוד לא כתבתי כאן כלום על ההרכב הנהדר והמוכר ביותר של יוצאי ה Second Quintet של Miles. אני מתכוון, כמובן להרכב V.S.O.P. שחבריו הקבועים היו: Wayne Shorter בסקסופון, Herbie Hancock בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Tony Williams בתופים.

את עמדת החצוצרן איישו במהלך השנים מבחר חצוצרנים: Freddie Hubbard (שהיה החצוצרן "המקורי" של ההרכב), Wynton Marsalis, Wallace Roney. אבל מבחינתי, התקופה עם Freddie Hubbard היתה הגדולה מכולה.

נתחיל בהבהרה: המוסיקה של V.S.O.P. היא לא המוסיקה של Miles. נכון, הם ניגנו גם חומרים מהרפרטואר של Miles אבל שום דבר לא נשמע כמו Miles אם Miles לא נמצא שם כדי לנגן אותו. ובכלל הרעיון לא היה לעשות הרכב מחווה ל Miles אלא לקחת את הצוות המוכשר (והמוכר לקהל... השיקול המסחרי כאן הוא ברור) ולתת לו לעשות מוסיקה אקוסטית טובה ואנרגטית. זה לא דבר של מה בכך בסוף שנות השבעים.

דווקאה העמדת חצוצרנים שכל כך שונים מ Miles בחזית, נתנה להרכב הזה את האפשרות לנצל את היכולת המוסיקלית המופלאה שלהם ביחד וליצור משהו אחר לגמרי, שלמרות שהוא ללא ספק יונק מ Miles – הוא מספק חוויה אחרת.

כל מה ששמעתי מבית היוצר של החמישיה המופלאה הזו הוא ג'אז מצויין.

אז נכון, Miles היה שם לפני זה. הוא מצא ואיחד את כל המוסיקאים האלה וגרם להם לדבר בשפה חדשה. אבל, עם כל הכבוד ל Miles (ויש כבוד) – הוא לא הצליח להרים את ההרכב שלו לכאלה רמות של אנרגיה, מן הסתם בגלל שלמרות כל הגאוניות, הכריזמטיות והסקס-אפיל שלו, הוא לא היה חצוצרן מלהיב ועוצמתי כמו Hubbard, שנותן לקהל בדיוק מה שהוא רוצה - ``שיתנו לו בראש``.

האלבום הראשון שלהם, The Quintet, הוקלט בשנת 1977 בהופעה חיה והוא פשוט תענוג צרוף לאוזניים ולרגליים. מה ש Ron Carter ו Tony Williams עושים שם זה לא פחות מבית ספר לרית'ם סקשן. Carter עם הצליל הבשרני ומשיכות הצליל המפורסמות שלו משרה על המאזין מין קסם אפל ועבודת הצוות המושלמת (כבר נמאס לי לחזור שוב ושוב על המילה הזו, אבל אין ברירה במקרה הזה) עם Williams שהמילה מתופף ג'אז נראית קצת קטנה עליו, היא דבר שאפשר רק לחלום עליו.

הקטעים עצמם הם קטעים מקוריים שנכתבו על ידי חברי ההרכב, ובין היתר ניתן למצוא שם גרסת חמישייה ל Third Plane של Ron Carter (הקטע המופלא הזה מופיע, בגרסת הטריו, באלבום מעולה שנקרא על שמו – עליו כבר כתבתי כאן)

האלבום השני, Live Under The Sky, הוקלט במהלך שתי הופעות חיות ביפן (אלבום כפול) והוא מכיל אנרגיות של קונצרט רוק, דינמיקה, לחנים מדהימים ונגינה פשוט ``מעיפה`` של כל המעורבים. בכל פעם מחדש אני נפעם מהסינרגיה המושלמת בין Williams ובין Carter, מהגרוב של Hancock, מהזיקוקים מהחצוצרה של Hubbard ומהסולואים המכשפים והמהורהרים של Shorter.

אגב בשנת 1978 ביקרה כאן חבורת המופלאים (עם Hubbard) ונתנה הופעה בלתי נשכחת בהיכל התרבות בתל-אביב. אני לצערי הייתי אז בן 5, אבל תנסו לשאול אנשים שהיו בהופעה ותראו איך פתאום העיניים בורקות בהתלהבות והפה מתייבש מהתרגשות...

אז לטובת מי שלא זכה לראות המופלאים הללו ב live אני מצרף שלושה קטעי וידאו. לצערי אף אחד מהם לא מראה את החמישייה המקורית (עם Shorter ו Hubbard), אבל בכל זאת כולם כאן.

בראשון יש מן "איחוד" של Under The Sky משנת 1992 עם Wallace Roney במקום Hubbard.

בשני יש אמנם את Hubbard אבל עם Joe Henderson במקום Shorter.

ובשלישי ההרכב המכונה V.S.O.P. II עם האחים Wynton and Branford Marsalis בפרונט.











Joe Henderson with Wynton Kelly Trio


מה קורה כשרית'ם סקשן מהסרטים נפגש עם אחד הסקסופוניסטים הכי טובים שיש ? הרבה פעמים, הקלטות מרובות "כוכבים", כאלה שבהן המפיק חיבר רית'ם סקשן מצויין (כזה שעובד כל יום עם נשפן אחר) עם "לידר" כלשהו שהגיע זמנו להוציא תקליט, מניבות אלבומים משעממים וחסרי עניין.

אבל זה בהחלט לא המצב עם האלבומים Four ו Straight, No Chaser שהקליטו Joe Henderson יחד עם רית'ם סקשן החלומות: Wynton Kelly בפסנתר, Paul Chambers בבאס ו Jimmy Cobb בתופים, שיצאו בלייבל Verve. מדובר בשני אלבומים, אשר למרות הדפסתם כשני אלבומים נפרדים, מתעדים הופעה אחת, שנערכה בבולטימור ב 21.4.1968 בפני כ- 400 איש.

Kelly, Chambers ו Cobb עבדו ביחד תקופה ארוכה וזכו ללוות אומנים רבים, אבל ללא ספק הם זכורים בעיקר בזכות היותם הרית'ם סקשן של חמישיית Miles Davis משנת 1959 ועד 1963.

הרביעייה נשמעת מגובשת לחלוטין, ולמרות שניתן לשמוע ש Joe Henderson בהחלט נוטה לכיוון יותר "חופשי" ומודרני ממלוויו הרי שזה, לטעמי, חלק מהיופי של ההקלטות האלה. בואו לא נשכח שלחבר'ה האלה יש נסיון לא מבוטל בנגינה עם סולנים חופשיים יותר ומודרניים יותר...

הליווי ש Henderson מקבל כאן הוא חלומו של כל נשפן. Kelly, אחד הסיידמנים המבוקשים ביותר להקלטות בג'אז, מדגים בקלות על מה כל המהומה, והשילוב שלו עם Chambers ו Cobb בהחלט מוציא מכולם את המיטב.

הרפרטואר כאן הוא בעיקר סטנדרטים ולא חומר מקורי של Henderson, מן הסתם בגלל שמדובר בהרכב חד פעמי שגובש לצורך ההופעה בלבד, מה שמאפשר הזדמנות די נדירה (לפחות יחסית לאותה תקופה) לשמוע את Henderson מנגן סטנדרטים ונותן להם את המגע והטעם הייחודי שלו. ואצל Henderson שום דבר לא נשמע שגרתי.

והכיף הגדול לא נגמר בסולו של Henderson, כי מייד אחריו Wynton Kelly מתחיל "לערבב" את הפסנתר ומוציא תחת ידיו סולו גרובי, אלגנטי וסוחף כמו שרק הוא יודע לתת.

יש לי חבר, סקסופוניסט, שאמר לי שאת כל מה שהוא יודע על Autumn Leaves הוא יודע מההקלטה הזו. ותאמינו לי, זה הרבה מאד.

במשך תקופה ארוכה לא ניתן היה להשיג את האלבומים האלו, אולם לאחרונה הודפסו שניהם ויצאו על ידי הלייבל הספרדי LoneHill Jazz תחת השם: Wynton Kelly Trio With Joe Henderson Complete Recordings (ובתוספת של שני קטעים נוספים, ללא Joe Henderson, משנת 1961).


Joe Henderson With Wynton Kelly Trio
Live in Baltimore 21.4.1968
Issued by Verve as: Four, Straight, No Chaser.
Issued by LoneHill Jazz as: Wynton Kelly with Joe Henderson – Complete Recordings
Joe Henderson, Wynton Kelly, Paul Chambers, Jimmy Cobb

יום שישי, 14 בדצמבר 2007

Thelonious Monk - Big Band


שני אלבומים הקליט Thelonious Monk בליווי Big Band. מי שמכיר את המוסיקה של Monk אבל לא מכיר את האלבומים הללו, בטח מרים גבה. איך אפשר לנגן את המוסיקה שלו בהרכבים גדולים? הרי כבר ברביעייה זה נשמע מורכב מדי, ומעטים הם הנגנים שמסוגלים לנגן את המוסיקה של Monk כמו שצריך, עם כל הפאוזות הבלתי צפויות, ההדגשות ה"משונות" והלחנים ה"מוזרים". על אחת כמה וכמה מעטים הם הנגנים שמסוגלים לנגן את המוסיקה של Monk כשהוא עצמו יושב ליד הפסנתר.

אז מסתבר שאפשר לעשות את זה, ואפילו לצאת מזה בשלום, אם כי אקדים ואומר - לא מדובר ביצירות מופת, ולא באלבומי חובה של Monk.

האלבום הראשון נקרא The Thelonious Monk Orchestra At Town Hall והוקלט, בהופעה חיה, עבור הלייבל Riverside בשנת 1959.


משתתפים בהרכב, מלבד Monk עצמו, בפסנתר כמובן, גם Donald Byrd בחצוצרה, Eddie Bert בטרומבון, Robert Northern בקרן יער, Phil Woods באלט, Charlie Rouse ששום אלבום של Monk אינו שלם בלעדיו - בטנור, Pepper Adams בבריטון, Jay McAlister בטובה, Sam Jones בבאס ו Art Taylor בתופים. סה"כ תשעה נגנים מלבד Monk.

את העיבודים כתבו Monk ו Hall Overton, ואם יש מה לומר על העיבודים – זה בעיקר שאין שם שום דבר יוצא מגדר הרגיל. העיבודים אינם מורכבים באופן מיוחד ולא מייצרים איזשהי אווירת Big band חגיגית אלא משחזרים, פחות או יותר, את ה mood ה"רגיל" באלבומים של Monk, אם כי כמובן מרחיבים אותו מבחינת הצבע שהרכב מרובה נגנים יכול לתת. התחושה היא ש Monk ו Overton הלכו על עיבודי Monk סטנדרטיים יחסית, שוב - עד כמה שאפשר להתייחס למוסיקה של Monk כמשהו סטנדרטי.

הסולואים, זה כבר משהו אחר לגמרי. לטעמי כל האלבום הזה שווה רק בשביל לשמוע את Pepper Adams לוקח סולו ב Little Rootie Tootie, אבל כל אחד זוכה כאן לנגן סולו ואף אחד מהנגנים לא באמת צריך את ההמלצה שלי. מי שרגיל לשמוע את Monk בשלישייה או רביעייה יהנה לשמוע כאן עוד סולו ועוד סולו וישמח על ההזדמנות לשמוע נגנים נוספים, מלבד ה"קבועים", מנגנים לצד המאסטרו.

Monk עצמו מנגן כל כך יפה (אני מעדיף את הנגינה שלו באלבום הזה על הנגינה שלו באלבום השני) בצורה שלא מותירה מקום לספק שהוא נהנה מההרכב המוגדל, ואכן הוא הופיע עם העיבודים הללו, בהרכבים גדולים, אם כי קצת אחרים, בשנים שלאחר מכן עוד מספר פעמים.

בשני הסרטונים הקצרים שלהלן מספר Orrin Keepnews המפיק האגדי של Riverside על הקלטת האלבום הזה ונותן הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של ההפקה.








האלבום השני, אלבום אולפן, הוקלט בשנת 1968, בשלהי הקריירה של Monk, עבור הלייבל Columbia ונקרא Monk's Blues. כאן ההרכב גדול יותר ומונה 15 נגנים, מלבד Monk בפסנתר מנגנים כאן Ernie Small, Thomas Scott, Gene Cipriano, Ernie Watts וכמובן Charlie Rouse בסקסופונים, Robert Bryant, Frederick Hill, Conte Candoli, Robert Brookmeyer בחצוצרות, William Byres, Mike Wimberly בטרומבונים, Howard Roberts בגיטרה (!!), Lawrence Gale בבאס, Ben Riley בתופים ו John Guerin בכלי הקשה.

קשה שלא לשים לב שהנגנים בהרכב השני פחות מוכרים והדבר נובע בעיקר מהסיבה שההקלטה לא נערכה בניו יורק אלא בהוליווד, שם התגורר המעבד של האלבום, לא אחר מאשר Oliver Nelson. באותה תקופה הוזמן Nelson להוליווד לכתוב מוסיקה לסדרת טלוויזיה וזו היתה התקופה בה החלה הקריירה שלו כמלחין מוסיקה לסדרות טלויזיה ולסרטים לצבור תאוצה. הוא הועסק על ידי Universal Studios ולמרות שכמעט לא עסק בג'אז, הוא עדיין נחשב מעבד מוכשר ומבוקש מאד. כל כך מבוקש עד שלפי אחת הגרסאות Monk עמד על כך שרק הוא יהיה המעבד של האלבום, ו Monk עצמו נסע (יחד עם חלק מהנגנים הקבועים שלו Rouse ו Riley) עד להוליווד כדי להקליט את האלבום תחת עינו הפקוחה של Oliver Nelson העסוק, שמצא זמן להתפנות להקלטה.

העיבודים שעשה Nelson למוסיקה של Monk מצליחים להרים את המוסיקה של Monk לגבהים חדשים ולתת לה צבעים שלא שומעים בדרך כלל. Monk הוא כמובן אותו Monk עם אותם גינונים מוסקליים אופיניים ויחודיים שאין לטעות בהם. הוא נהנה, כרגיל, מחופש מוחלט והעובדה שהמוסיקה עובדה ונתפרה מראש להרכב כל כך גדול לא משפיעה כהוא זה על היכולת שלו לנגן בצורה הכי חופשית והכי אישית שאפשר. העניין הוא ש Oliver Nelson עשה כאן עיבודי Big band מודרניים שלא מנסים לחקות את המוסיקה של Monk או להתחנף אליה, ודווקא זה יוצר מן מתח בין העיבוד המודרני (והלא כל כך Monk-י) ובין המוסיקה של Monk.

בשני האלבומים לא ניתן לטעות בהערכה הרבה שרוחש Monk לנגן הטנור Charlie Rouse, שכן אין כמעט שום קטע שבו Rouse אינו זוכה לנגן סולו. ובצדק.

בשורה התחתונה – כאמור, אין אלו מאלבומי החובה של Monk. לדעתי האלבומים הללו מתאימים בעיקר למי שכבר יש לו הרבה Monk על המדפים. שני האלבומים מכילים קטעים מהרפרטואר הענק של Monk ומספקים הזדמנות מצויינת לשמוע את המוסיקה המוכרת הזו עם "טוויסט" קצת אחר, עם סולנים אחרים, ותחת שני מעבדים מאד שונים.

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin