דפים

‏הצגת רשומות עם תוויות DIW. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות DIW. הצג את כל הרשומות

יום שני, 19 ביולי 2010

ברק וייס כותב על דייויד מארי - חלק שני


להלן חלקה השני של סקירתו של ברק וייס על המוסיקה של .David Murray את החלק הראשון ניתן לקרוא כאן.


חלק שני: 1980-1987: הרכבים גדולים ופסנתרים


חלק שני ובו יסופר על השנים 1980-1987 בהם מארי החל לעבוד עם הרכבים גדולים, וכן החל לעבוד עם פסנתרנים. בשנים הללו מארי הדגיש יותר את העיבודים וההלחנה. בד בבד עם שינויים אלה, דייויד מארי חתם לראשונה חוזה ארוך טווח עם לייבל איטלקי) .בינתיים,
בחזית ה WSQ הרביעייה עברה תהליך של התמרכזות וקריצה לקהל הרחב ע``י הקלטת אלבומי קונצפט, זאת במקביל לחתימת ה WSQ עם לייבל אמריקאי ממוסד).

שנת 1978 הייתה השנה בה הביג בנד של דייויד מארי הופיע בהופעת בכורה. שנה מאוחר יותר – בשנת 1979 – הציג לראשונה את האוקטט שהקים. בשני ההרכבים הגדולים היה פסנתרן. אלה הם שני ציוני דרך חשובים בהתפתחות של מארי: ההקלטות על ההרכבים הגדולים שלו, שליוו אותו החל מאותה עת ועד היום, ושיתופי הפעולה שלו עם פסנתרנים. החל מאותה העת החל מארי לשלב ברוב הרכביו פסנתרנים - לרוב את ג`ון היקס ומאוחר יותר גם את דייב בארל. בהרכבים קטנים אחרים שילב מארי לעיתים את הגיטרה של ג`יימס ``בלאד`` אלמר ככלי ההרמוני.


הקלטת האוקטט הראשונה הייתה בשנת 1980, באלבום Ming. מעט קודם לכן חתם מארי בפעם הראשונה בחייו, חוזה ארוך טווח בלייבל. היה זה הלייבל האיטלקי Black Saint, בו הקליט בעבר הן תחת שמו והן עם ה WSQ . בשנת 1984 יצא אלבום הביג בנד הראשון של מארי בבלאק סיינט - Live At Sweet Basil.


בתקופה הזו דיוויד מארי הרבה להקליט ולהופיע עם הרכביו הגדולים – האוקטט והביג בנד. הרוב המוחלט של המוסיקה שמארי ניגן באותה התקופה היא מפרי עטו. הרבה פעמים עיבודים חדשים משלו למוסיקה אותה ניגן והקליט בשנות ה-70 בהרכבים הקטנים ללא הפסנתר.

בנוסף להקלטותיו כמנהיג, מארי הקליט באותה העת מספר אלבומי דואטים עם פסנתרניםג`ון היקס (Sketches of Tokyo, 1985) ורנדי ווסטון (The Healers, 1987). החל מאותה העת, הפכו הקלטות הדואטים שלו עם פסנתרנים לאלמנט חשוב ביצירתו של מארי.

בשנת 1986 המוסיקה של WSQ עברה שינוי משמעותי: ממוסיקה קשה יחסית לעיכול שהולחנה ע``י חבריה ובעיקר ע``י ג`וליוס המפיל, הפכו האלבומים לאלבומי קונצפט הניתנים לעיכול קל יותר בציבור. במקביל, חתמו ה WSQ על חוזה על הלייבל הגדול יחסית והאמריקאי – Elektra. אלבומי הקונצפט של ה- WSQ היו אלבום של אלינגטון (Plays Duke Ellington, 1986), בלדות וריקודים (Dances and Ballads, 1987) אר אנ' בי (Rhythm and Blues, 1988) . אין לדעת מה הביא למה: הרצון להגיע למיינסטרים יחסי מצד חברי ה WSQ שגרם להתמתנות הנגינה ולחתימה בלייבל מיינסטרימי המופץ בצורה סדירה באמריקה, או שמא להיפך – החתימה ב- Elektra המיינסטרימית, שאילצה אותם למכור את המוסיקה שלהם בקונצפטים יותר נגישים. סביר להניח ששתי האפשרויות נכונות באותה המידה.


בשנת 1987 חתם מארי חוזה ארוך טווח בלייבל היפאני DIW, תחילתה של תקופה חדשה בשבילו.


הקלטות מומלצות (יאיר שפיגל):


השמינייה:

David Murray Octet – Ming (Black Saint, 1980)

David Murray Octet – New Life (Black Saint, 1986)

ביג בנד:

David Murray Big Band – Live at Sweet Basil, Vol. 1 and 2 (Black Saint, 1985)

רביעייה:

David Murray Quartet – Morning Song (Balck Saint, 1984)

דואטים:

Sketches Of Tokyo (with John Hicks) (DIW, 1982)

The Healers (with Randy Weston) (Black Saint, 1987)

יום חמישי, 30 באוקטובר 2008

Who's afraid of David S. Ware?


הפוסט הבא אינו מיועד לבעלי לב חלש. גם לא למי שלא מוכן להשקיע מאמץ בכדי לתת לאוזן להתרגל ולהכיר משהו חדש, מורכב וקצת אחר. אני מדבר על נגן הסקסופון טנור המצויין David S. Ware ועל הרביעייה שלו.
מי ש"נופל" בלי הכנה על הקלטה מקרית של David S. Ware עשוי לפתח טראומה ורעידות בכל הגוף כששמו של Ware מוזכר, אבל אני מאמין שעם כמה המלצות נכונות ונקודות פתיחה ידידותיות ניתן יהיה להפיג את החששות ולהביא את המוסיקה של Ware גם לאנשים שזו אינה כוס התה שלהם.
אני מודה, לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להתחבר למוסיקה של David S. Ware. אינני מעריץ עיוור שלו והרבה מההקלטות שעשה לא מדברות אליי, אבל בכל זאת יש מספר אלבומים שלו שככל שאני שומע אותם יותר – כך אני מגלה בהם יותר ובזכותם אני ממשיך לנסות ולשמוע גם את האלבומים שעדיין קשים לי.
לפני שניגש למוסיקה, מעט רקע: David S. Ware נולד בשנת 1949 והחל לנגן בגיל צעיר, בהתחלה על סקסופון אלט, אח"כ על בריטון ורק מאוחר יותר עבר לנגן בטנור והחליט להתמקד בו. הושפע רבות מ Sonny Rollins מ Coltrane ומ Albert Ayler אבל הצליח די מהר ליצור לעצמו סגנון מאד אישי וייחודי. השליטה שלו בכלי פנומנלית, הצליל מופלא והמוסיקה שלו מאד רוחנית (במובן spiritual).
הוא היה חלק מסצינת הלופטים בניו-יורק של שנות השבעים, לצד מוסיקאים כ David Murray, Sam Rivers, Arthur Blythe, Don Pullen ועוד. את פרסומו הראשון קיבל כשניגן בהרכב של הפסנתרן האוואנטגארדי Cecil Taylor עמו עבד מספר שנים. הוא גם היה חבר בהרכב של החצוצרן Ahmed Abullah בשם The Solomonic Quintet ואף מנגן באלבום (המעולה !!) שהוציא ההרכב הזה בשנת 1987. למעשה העניין המחודש שלי ב David S. Ware התעורר מחדש לאחרונה לאחר ששמעתי אותו מנגן באלבום הזה.
את הרביעייה שלו הקים Ware בשנת 1989 (עד אז, עבד Ware, שסירב להתפשר על המוסיקה שלו וסירב לנגן כ sideman בהרכבים של אחרים, כנהג מונית במשך 14 שנה). ברביעייה חברים, מלבד Ware עצמו, גם הפסנתרן Mathew Shipp והבאסיסט William Parker, שניהם מוסיקאים מדהימים (ומי שראה את William Parker מפרק את הסינמטק יודע שאני לא מגזים אפילו קצת), מנהיגים הרכבים משלהם ונחשבים פיגורות בעלי שם עולמי בזירת הג'אז החופשי. למעשה המתופפים הם היחידים שהתחלפו לאורך השנים, ומשנת 1999 מאייש את כסא המתופף Guillermo E. Brown.
למרות הפורמט של הנגינה שהוא לעיתים חופשי מאד, כנראה שהשמירה על הרכב קבוע מאפשרת למוסיקאים לייצר תקשורת שכולה נמצאת במוסיקה, מכיוון שהם מצליחים להבין מה כל אחד מהם רוצה בכל רגע ומצליחים ללכת איתו יד ביד בדרך חד פעמית ולא נודעת בלי להחליף מילה.
המוסיקה של הרביעייה מבוססת בעיקר על קטעים שכתב Ware ועל Standards שמקבלים טיפול מקיף, מפורקים (או יותר נכון מנופצים לרסיסים) ונבנים מחדש באלתור מלא. התוצאה היא לעיתים קשה לעיכול, מפוזרת ולא ברורה ולעיתים עמוקה, לירית ויפהפיה, מאד מעניינת ואנרגטית ותמיד עם תחושה חזקה של ספיריטואליות.
האלבום Flight Of I שיצא בשנת 1991 היה האלבום הראשון שהקליט Ware בלייבל היפני DIW (והאחרון עם המתופף המקורי של הרביעייה Marc Edwards) הסאונד הוא DIW טיפוסי (מי שמכיר הקלטות בלייבל הזה יודע בדיוק במה מדובר). זה אלבום מקסים, לירי ועמוק שנחשב אחד מהאלבומים הטובים ביותר שיצר Ware. הוא כולל גם ביצועים לסטנדרטים There Will Never Be Another You ו Yesterdays. המלצת הבית.
Surrendered הוקלט בשנת 1999 עבור הלייבל Columbia. זהו אלבומו השני והאחרון של Ware בלייבל הזה (אמנם Columbia אינו הלייבל הטבעי למוסיקה של Ware אך הוא הוחתם בתקופה ש Branford Marsalis היה המנהל האומנותי של הג'אז בלייבל, כשהמוסיקה היתה חשובה לא פחות מהביזנס) והוא למיטב ידיעתי הנגיש ביותר מאלבומיו של Ware. האלבום כולל, בין היתר, ביצוע משגע ל Sweet Georgia Bright של Charles Lloyd. האלבום הזה הוא הכי straight ahead שאפשר לקבל מ David S. Ware. בקיצור זה לא ממש אלבום שמייצג את הרוב אבל בהחלט מעניין ושווה שמיעה. אידיאלי כנקודת פתיחה.
מכאן ברשותכם, נעבור לשני אלבומים מעט יותר מאתגרים
Freedom Suite (יצא בלייבל AUM בשנת 2002) הוא עיבוד ליצירה המפורסמת שהקליט Sonny Rollins בשלישייה עם Oscar Petifford בבאס ו Max Roach בתופים בשנת 1958. הגרסה של רביעיית Ware ארוכה בהרבה מהמקור ונוצרה במיוחד להופעה בפסטיבל ג'אז בסן פרנסיסקו. הסוויטה המקורית היא יצירת מחאה מרשימה וגרסתה החדשה בביצוע רביעיית David S. Ware אינה מביישת את היצירה המקורית ומצליחה להתעלות לרמתה. בעיניי מדובר באבלום נגיש למדי, והיכרות עם המקור של Rollins, למרות שאיננה חובה, רק מעמיקה את החוויה.
Renunciation הוקלט בהופעה חיה בשנת 2006 ויצא בלייבל AUM שנה לאחר מכן. חלקו נגיש יותר וחלקו נגיש פחות אבל האנרגיה שמתפתחת שם, בתוך המוסיקה ובין המוסיקאים היא עצומה והביטוי האישי מרשים ביותר.
ומה טוב יותר מלסיים במילותיו של David S. Ware עצמו, מתוך ראיון שנתן ל Fred Jung עבור ה JazzWeekly:
Our music is not so strange and so other worldly that nobody can hear it and nobody can enjoy it. I don't believe that. I believe that it is just a matter of letting people be exposed to it. That is all.

יום חמישי, 10 ביולי 2008

Death Of A Sideman


אלבומי קונספט תמיד עניינו ומשכו אותי. כך למשל האלבום Tijuana Moods של Charles Mingus עליו כבר כתבתי כאן. אלבום קונספט נוסף, מעניין ומוצלח מאד בעיניי הוא Death Of A Sideman שהוקלט בשנת 1991 עבור הלייבל היפני DIW תחת שמה של "רביעיית David Murray" למרות שאם תשאלו אותי – זה אלבום של Bobby Bradford נגן ה cornet הנהדר שאינו מוכר מספיק (בטח לא כמו David Murray) ואינו מוערך דיו, שמצרף אליו את רביעיית David Murray.

נכון, David Murray נוכח כאן במלוא הדרו עם הצליל הגדול והעמוק שלו, עם כל ה Overtones שלו שמשכיחים ממך את העובדה שהוא בכלל מנגן בטנור, עם יכולת ההבעה הפנומנלית שמצליחה להוציא מהסקסופון שלו כל כך הרבה עוצמה ורוך בו זמנית אבל לצדו עומד בגאון Bobby Bradford חצוצרן בחסד עם צליל כהה ומשגע, עם אמירה חזקה מאד, עם לחנים (שאת כולם כתב בעצמו) נוגים שיש בהם המון blues ודרייב פנימי שמאיים להתפוצץ גם (ואולי במיוחד) כשמנגנים לאט לאט. . ועם רעיון מצויין – לעשות אלבום שעוסק בגורלו העצוב של ה Sideman בג'אז. ה sideman, אותו נגן שהתאמן בלי סוף, שהפך ברבות השנים לנגן מצויין, שניגן עם כל הגדולים אבל אף פעם לא הצליח למשוך אנשים להופעה שלו. הוא ניגן בתקליטים של אחרים אבל מעולם לא זכה לקבל חוזה הקלטות משלו...

Bradford החליט לכתוב את המוסיקה הזו לאחר מספר אירועים מטרידים שחווה כאשר נודע לו על חבר, מוסיקאי עמית, שנפטר ערירי ובחוסר כל. Bradford שהדבר הגיע לאוזניו מספר ימים לאחר מות החבר ניסה לדאוג לו לקבורה הולמת – גילה לתדהמתו שכבר איחר את המועד ואותו חבר נקבר בצורה רשלנית וגופתו הושחתה. גורלו של אותו אדם כמו גם גורלם של מוסיקאים אחרים נוספים שהכיר שהתדרדרו בזקנתם, נזנחו ונותרו בחוסר כל נגעה לליבו והוא החליט לכתוב מוסיקה לזכרם של כל אותם sideman-ים שהג'אז לא יכול היה להתקיים בלעדיהם, אך איש, מחוץ לקהיליית מוסיקאי הג'אז, אינו מכיר אותם ואינו מוקיר אותם. בפרט מוקדש האלבום הזה לזכרו של John Carter נגן קלרינט, סקסופון וחליל ששיתף פעולה עם Bradford מאמצע שנות השישים ונפטר בשנת 1991.

John Carter 1928-1991

על הרקע הטעון הזה הצליח Bradford להוציא תחת ידיו יצירה נוגה ונפלאה מלאת כח ורגישה (אין פלא, אפוא, שרביעיית David Murray מתאימה לפרוייקט הזה כמו כפפה ליד) כתובה נפלא ומנוגנת עוד יותר נפלא. עם קטעים שנעים על המסלול שבין מאד מלודי לכמעט free.

מלבד Bobby Bradford ו David Murray מנגנים כאן גם Dave Burrell בפסנתר (בשלושה קטעים בלבד) Fred Hopkins בבאס ו Ed Blackwell בתופים.

המוסיקה מצויינת, הביצוע מצויין, הרעיון מעורר מחשבה ואיכות הסאונד פנטסטית. מה עוד צריך ?

Bobby Bradford, 2008

(© 2008 Michael Hoefner/www.zwo5.de)

תודה לצלם Michael Hoefner על התמונה המצויינת

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin