דפים

יום חמישי, 30 באוקטובר 2008

Who's afraid of David S. Ware?


הפוסט הבא אינו מיועד לבעלי לב חלש. גם לא למי שלא מוכן להשקיע מאמץ בכדי לתת לאוזן להתרגל ולהכיר משהו חדש, מורכב וקצת אחר. אני מדבר על נגן הסקסופון טנור המצויין David S. Ware ועל הרביעייה שלו.
מי ש"נופל" בלי הכנה על הקלטה מקרית של David S. Ware עשוי לפתח טראומה ורעידות בכל הגוף כששמו של Ware מוזכר, אבל אני מאמין שעם כמה המלצות נכונות ונקודות פתיחה ידידותיות ניתן יהיה להפיג את החששות ולהביא את המוסיקה של Ware גם לאנשים שזו אינה כוס התה שלהם.
אני מודה, לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להתחבר למוסיקה של David S. Ware. אינני מעריץ עיוור שלו והרבה מההקלטות שעשה לא מדברות אליי, אבל בכל זאת יש מספר אלבומים שלו שככל שאני שומע אותם יותר – כך אני מגלה בהם יותר ובזכותם אני ממשיך לנסות ולשמוע גם את האלבומים שעדיין קשים לי.
לפני שניגש למוסיקה, מעט רקע: David S. Ware נולד בשנת 1949 והחל לנגן בגיל צעיר, בהתחלה על סקסופון אלט, אח"כ על בריטון ורק מאוחר יותר עבר לנגן בטנור והחליט להתמקד בו. הושפע רבות מ Sonny Rollins מ Coltrane ומ Albert Ayler אבל הצליח די מהר ליצור לעצמו סגנון מאד אישי וייחודי. השליטה שלו בכלי פנומנלית, הצליל מופלא והמוסיקה שלו מאד רוחנית (במובן spiritual).
הוא היה חלק מסצינת הלופטים בניו-יורק של שנות השבעים, לצד מוסיקאים כ David Murray, Sam Rivers, Arthur Blythe, Don Pullen ועוד. את פרסומו הראשון קיבל כשניגן בהרכב של הפסנתרן האוואנטגארדי Cecil Taylor עמו עבד מספר שנים. הוא גם היה חבר בהרכב של החצוצרן Ahmed Abullah בשם The Solomonic Quintet ואף מנגן באלבום (המעולה !!) שהוציא ההרכב הזה בשנת 1987. למעשה העניין המחודש שלי ב David S. Ware התעורר מחדש לאחרונה לאחר ששמעתי אותו מנגן באלבום הזה.
את הרביעייה שלו הקים Ware בשנת 1989 (עד אז, עבד Ware, שסירב להתפשר על המוסיקה שלו וסירב לנגן כ sideman בהרכבים של אחרים, כנהג מונית במשך 14 שנה). ברביעייה חברים, מלבד Ware עצמו, גם הפסנתרן Mathew Shipp והבאסיסט William Parker, שניהם מוסיקאים מדהימים (ומי שראה את William Parker מפרק את הסינמטק יודע שאני לא מגזים אפילו קצת), מנהיגים הרכבים משלהם ונחשבים פיגורות בעלי שם עולמי בזירת הג'אז החופשי. למעשה המתופפים הם היחידים שהתחלפו לאורך השנים, ומשנת 1999 מאייש את כסא המתופף Guillermo E. Brown.
למרות הפורמט של הנגינה שהוא לעיתים חופשי מאד, כנראה שהשמירה על הרכב קבוע מאפשרת למוסיקאים לייצר תקשורת שכולה נמצאת במוסיקה, מכיוון שהם מצליחים להבין מה כל אחד מהם רוצה בכל רגע ומצליחים ללכת איתו יד ביד בדרך חד פעמית ולא נודעת בלי להחליף מילה.
המוסיקה של הרביעייה מבוססת בעיקר על קטעים שכתב Ware ועל Standards שמקבלים טיפול מקיף, מפורקים (או יותר נכון מנופצים לרסיסים) ונבנים מחדש באלתור מלא. התוצאה היא לעיתים קשה לעיכול, מפוזרת ולא ברורה ולעיתים עמוקה, לירית ויפהפיה, מאד מעניינת ואנרגטית ותמיד עם תחושה חזקה של ספיריטואליות.
האלבום Flight Of I שיצא בשנת 1991 היה האלבום הראשון שהקליט Ware בלייבל היפני DIW (והאחרון עם המתופף המקורי של הרביעייה Marc Edwards) הסאונד הוא DIW טיפוסי (מי שמכיר הקלטות בלייבל הזה יודע בדיוק במה מדובר). זה אלבום מקסים, לירי ועמוק שנחשב אחד מהאלבומים הטובים ביותר שיצר Ware. הוא כולל גם ביצועים לסטנדרטים There Will Never Be Another You ו Yesterdays. המלצת הבית.
Surrendered הוקלט בשנת 1999 עבור הלייבל Columbia. זהו אלבומו השני והאחרון של Ware בלייבל הזה (אמנם Columbia אינו הלייבל הטבעי למוסיקה של Ware אך הוא הוחתם בתקופה ש Branford Marsalis היה המנהל האומנותי של הג'אז בלייבל, כשהמוסיקה היתה חשובה לא פחות מהביזנס) והוא למיטב ידיעתי הנגיש ביותר מאלבומיו של Ware. האלבום כולל, בין היתר, ביצוע משגע ל Sweet Georgia Bright של Charles Lloyd. האלבום הזה הוא הכי straight ahead שאפשר לקבל מ David S. Ware. בקיצור זה לא ממש אלבום שמייצג את הרוב אבל בהחלט מעניין ושווה שמיעה. אידיאלי כנקודת פתיחה.
מכאן ברשותכם, נעבור לשני אלבומים מעט יותר מאתגרים
Freedom Suite (יצא בלייבל AUM בשנת 2002) הוא עיבוד ליצירה המפורסמת שהקליט Sonny Rollins בשלישייה עם Oscar Petifford בבאס ו Max Roach בתופים בשנת 1958. הגרסה של רביעיית Ware ארוכה בהרבה מהמקור ונוצרה במיוחד להופעה בפסטיבל ג'אז בסן פרנסיסקו. הסוויטה המקורית היא יצירת מחאה מרשימה וגרסתה החדשה בביצוע רביעיית David S. Ware אינה מביישת את היצירה המקורית ומצליחה להתעלות לרמתה. בעיניי מדובר באבלום נגיש למדי, והיכרות עם המקור של Rollins, למרות שאיננה חובה, רק מעמיקה את החוויה.
Renunciation הוקלט בהופעה חיה בשנת 2006 ויצא בלייבל AUM שנה לאחר מכן. חלקו נגיש יותר וחלקו נגיש פחות אבל האנרגיה שמתפתחת שם, בתוך המוסיקה ובין המוסיקאים היא עצומה והביטוי האישי מרשים ביותר.
ומה טוב יותר מלסיים במילותיו של David S. Ware עצמו, מתוך ראיון שנתן ל Fred Jung עבור ה JazzWeekly:
Our music is not so strange and so other worldly that nobody can hear it and nobody can enjoy it. I don't believe that. I believe that it is just a matter of letting people be exposed to it. That is all.

אין תגובות:

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin