אתמול הסתיים פסטיבל הג'אז ה- 27 באילת. הפסטיבל השנה התאפיין בשני מרכיבי
מפתח שתרמו לאוויר ולאווירה המיוחדת. המרכיב הראשון קשור, כאמור, לאוויר. ואני
מתכוון לבריזה המבורכת שנשבה כבר משעות הערב המוקדמות והקלה באופן משמעותי על עומס
החום הרגיל של אילת. למיטב זכרוני בשנים האחרונות הורגש חסרונו של המרכיב הזה
ואילו השנה היה כל כך כיף לחוש שוב את הבריזה הקרירה (יחסית) והמלטפת במשך כל הערב
והלילה.
המרכיב השני קשור לאווירה ואחראי לו אלי דג'יברי שמלבד היותו מנהל אומנותי
בפסטיבל (לצדו של דובי לנץ) היווה גורם מקשר ומאחד בין האמנים השונים שהגיעו
לפסטיבל ונראה שנוכחותו המפרגנת והפמיליאריות
שלו גרמה להם להנות מהפסטיבל וממפגש בין מוסיקאים. השנה, יותר מתמיד, ניתן היה
לראות את המוסיקאים הזרים מסתובבים בין באי הפסטיבל, נהנים מהמגע הבלתי אמצעי עם
הקהל ומחברתם של מוסיקאים אחרים, וכמובן ההשתתפות הערה בג'אם סשן המסורתי.
אבישי ועומר. צילום: אלוני |
דייויד ביני. צילום: אלוני |
הארוסה. צילום: אלוני |
משם עברנו למה שהיה אמור להיות הדובדבן של הפסטיבל: חמישיית כוכבים בהנהגת
Al Foster. אלא שבמקום לקבל טעימה אמיתית ממה שהחבר'ה האלה יכולים לעשות
קיבלנו מופע פושר של שאריות מחוממות. סטנדרטים שנוגנו ללא כיוון ברור וללא הכנה
מוקדמת. אין ספק שמוסיקאים ברמתם מנגנים מצויין סטנדרטים גם ללא שום הכנה מוקדמת,
אלא שעם הרכב כזה הם היו צריכים להרים את הרף לשמיים ולא לג'מג'ם. Wallace Roney
שכולנו זוכרים בתור מי שלמד היטב את תורתו של Miles ניגן סולואים טכניים, חסרי
מתח, ללא התחלה אמצע וסוף. Eric Alexander, היה מתוח וחוסר שביעות הרצון
שלו ניכר לעיני ולאוזני ואפילו Al Foster פתאום נשמע כמו מתופף סתמי
שלא הצליח לאחות את החלקים ולייצר מהם שלם בעל משמעות. תוסיפו לזה את Doug Weiss
שנדם להפתעת כולם כשהיה צריך לנגן את תפקיד הבאס ב So What ותבינו למה עזבתי באמצע.
את היום השני פתחתי עם הטריו של Jeff Ballard, Kevin
Hayes ו Miguel Zenon.
רוב החומר שלהם היה מקורי (של Zenon ושל Hayes) ובניגוד להופעה שסגרה לי את
הלילה הקודם ניכר היה שהם הכינו שיעורי בית. Kevin Hayes זיגזג בחן בין הפסנתר וה Rhodes וניגן מצויין בשניהם. Zenon, שיש לו סגנון מאד מודרני
וייחודי בהחלט סיפק את הסחורה. ההופעה שלו רק גרמה לי להצטער יותר על ביטול ההופעה
של הרביעייה המקורית שלו במשכן מוקדם יותר השנה. אני בהחלט אשמח לשמוע אותו בהרכב
שלו מנגן את המוסיקה הפורטוריקנית שלו.
ברנפורד. צילום: אלוני |
ברנפורד עלה עם הרביעייה שלו על הבמה,
כולם בחליפות מגוהצות ומעומלנות, ותוך דקה החבר'ה האלה פתחו מנועים והמריאו אל על. כל כך מהודק וכל כך אנרגטי. אלה מקצוענים שנמצאים בספירה העליונה של
מוסיקאי הג'אז. Joey Calderazzo, פסנתרן ורסטילי להפחיד, Eric
Revis על הבאס ו
Justin Faulkner שעשה Tain Watts כמעט כמו המקור היו חטיבת קצב שכל נשפן יכול רק
לחלום עליה. מרגע שהם התחילו לנגן הרגליים שלי לא הפסיקו לקפוץ במקום. עכשיו
תוסיפו לזה את Branford שאת מה שהוא שכח רוב הסקסופוניסטים לעולם לא ידעו
ותבינו מה הלך שם. לא פלא שאלי דג'יברי רץ לבמה בסוף ההופעה עם הסקסופון וביקש
לנצל את הרגע וההרכב ולנגן לצד Branford.
ההופעה השלישית באותו ערב זימנה לי התלבטות מסויימת. שתי שלישיות כל כך
שונות: השלישיה של Nicholas Payton מול השלישיה של יותם זילברשטיין. אני שמח שהלכתי
אחרי הלב (והמלצות מחברים שאפשר לסמוך עליהם...) ובחרתי ביותם. זו היתה הופעה
רגועה יחסית, בדיוק מה שהייתי זקוק לו אחרי האינטנסיביות של Marsalis. יחד עם יותם ניגנו Sam Yahel
באורגן האמונד ו Obed Calvire בתופים. יותם, ששפע סופרלטיבים שמימיים לשותפיו
לבמה והגיגים בסגנון: "לא כל יום פורים ולא כל פסטיבל הוא זמר", הוא
גיטריסט מצויין עם סאונד עגול ומתוק, בעל סגנון ישיר ופשוט (זו מחמאה כמובן) אבל
כל הזמן דוחף קדימה. ההופעה כללה מספר קטעים מאלבומו האחרון Brasil (שהוא אלבום נפלא, אך בהרכב
אחר לגמרי) והיתה תענוג צרוף לאזני מתחילתה ועד סופה. למרות גילו הצעיר יש משהו
מאד בוגר בנגינה הקולחת שלו ובבחירת הקטעים הלא טרוויאליים.
זהו כמעט. את הערב אמור היה לסיים Matt Scofield בגיטרה בלוז שדווקא ממש
ציפיתי לה אלא שהוא ביטל ובמקומו גוייסו שלמה יידוב ואלון אולארצי'ק. שני יוצרים
רבי זכויות ומאד שונים זה מזה. הם נתנו הופעה שכללה את השירים המוכרים של כל אחד
מהם, לסירוגין. יידוב באופן כללי נשאר קרוב יותר למקור ואילו אולארצ'יק נתן להרכב
הרבה יותר חופש לשחק עם המוסיקה שלו ובסך הכל זו היתה הופעה כיפית מאד.
אני בוש להודות שכחותיי לא עמדו לי ללכת לג'אמים אבל מי שהיו סיפרו על
נוכחות מרשימה והשתתפות נדיבה של האורחים מחו"ל, ואין לי אלא להצטער שהפעם לא
הגעתי לזה.
וגם.... Gerald Clayton – עוד נשאר אצלי בגדר חובה.