Charles Mingus - The Jazz Workshop Concerts 1964-65

Mosaic Records התחילו לקדם את הסט החדש שלהם שכולל 7 דיסקים המתעדים 5 הופעות של מינגוס בשנים 1964-1965. מדובר בהקלטות חיות של ההופעות שערך מינגוס עם ההרכב שלו והוקלטו ללייבל העצמאי שלו (jazz workshop).

ההופעות הכלולות: Town Hall, Amsterdam, Monterey '64, Monterey '65 & Minneapolis - למעט town hall המצוינת וההופעה במונטריי 64' (נדירה) שאר ההופעות לא היו זמינות עד כה .

ברוב ההופעות מנגנים Johnny Coles, Eric Dolphy ו Clifford Jordan וכמובן Mingus בבאס ו Dannie Richmond בתופים. אח"כ Dolphy נפטר והיה צריך למצוא לו מחליף. להופעה במונטריי הצטרפו גם כמה אורחים מעניינים.

הסט הזה רחוק מלהיות שלם. הוא לא כולל הופעות רבות מאותן שנתיים (אולי מכיוון שהוקלטו בלייבלים אחרים ?) , אבל למי שהתרגש (כמוני) מהוצאת ההקלטה של ההופעה בקורנל ב Blue Note לפני כמה שנים - מדובר בחגיגה.

בימים האחרונים (ולא ברור עד מתי) ניתן לשמוע את כל ההופעה במיניאפוליס במסגרת "First listen" באתר של NPR, וזה שווה כל רגע. תאמינו לי אני כבר כמה ימים מחובר לזה באינפוזיה. לפי מיטב הבנתי זו ההופעה היחידה בה ההרכב שונה מההרכב הנ"ל, מנגנים שם: Lonnie Hillyer בחצוצרה, Charles McPherson באלט (לצד החברים המקוריים Jaki Byrd הגאון בפסנתר, Mingus בבאס וDannie Richmond בתופים.)

מעבר למוסיקה המצויינת (!!) , מינגוס שופע פנינים והומור וההופעה החיה עושה למוסיקה שלו רק טוב.

Horace Parlan and Us 3 | Part 1

אני שמח להציג בפניכם את סקירתו המצויינת של ברק ויס (שפורסמה לראשונה בפורום הג'אז של פליטי נענע) על הפסנתרן Horace Parlan ו Us 3. הסקירה מחולקת לארבעה חלקים ותפורסם כאן במלואה בימים הקרובים.
פרק ראשון: התחלה, מחלה, שיקום ו... מינגוס

הוראס פרלן נולד בפיצבורג, פנסילבניה בשנת 1931. אביו היה כומר בכנסייה פרסבטירית שחורה והילד ספג את הגוספל הכנסייתי עם חלב אימו. בגיל 5 לקה בפוליו שגרם לו נכות קשה בכל צידו הימני, כולל שיתוק מוחלט של הזרת והקמיצה בידו הימנית. בגיל 8 החל פרלן ללמוד פסנתר כפיזיותרפיה לידו הימנית המשותקת בחלקה. איש לא ציפה שהטיפול הפיזיותרפי הזה יהפוך לתחביבו ואח"כ למקצועו של פרלן הקטן. אחרי הכל, היד הימנית היא האיבר החשוב ביותר של כל פסנתרן.

פרלן פיתח טכניקות נגינה ייחודיות שאיפשרו לו להתגבר על הנכות. מרתק לראות אותו מנגן ביוטיוב: את האקורדים הוא יותר באמצעות האצבעות הפועלות ביד ימין + אצבעות יד שמאל ליצור את ה- Block Chords בהם הרבה להשתמש, ולפעמים, כשרצה לנגן Single Lines נגינת התווים שבאופן מסורתי מבוצעת ביד ימין – השתמש לשם כך ביד שמאל. אין ספק שמבחינה טכנית יכולותיו של פרלן היו מוגבלות הרבה יותר מפסנתרנים אחרים, אך כשרונו המוסיקלי, הלהט שבנגינתו והבלוז שהיווה חלק כ"כ מרכזי בה, הפך אותו לפסנתר מוערך.
בתקופת נערותו ובחרותו של פרלן, עירו פיצבורג היתה שוקקת ג'אז, במיוחד פסנתרני ג'אז נהדרים: ארל היינס, מרי לו וויליאמס, ארול גארנר ודודו מרמרוסה ייצגו את פסנתרני הג'אז המקצועיים. פסנתרני ג'אז בני דורו של פרלן בעיר היו אחמד ג'מאל וסוני קלארק. (מעניין יהיה לבדוק מה היה בעיר ה-22 בגודלה בארה"ב שייצאה כה הרבה פסנתרנים נפלאים לעולם הג'אז).

אבל היו גם ג'אזיסטים צעירים בני דורו של פרלן שאינם פסנתרנים. אחד המבריקים שבהם היה הסקסופוניסט סטנלי טרנטיין Stanley Turrentine. השניים – פרלן וטרנטיין – הרבו לג'מג'ם יחד בתקופת התיכון - למרות שטרנטיין היה צעיר מפרלן בשלוש שנים ולמד בתיכון אחר. לטרנטיין הצעיר היה אח גדול – החצוצרן טומי טרנטיין, אותו פרלן לא הכיר אישית, כי טומי כבר שוטט באותה העת ברחבי ארה"ב עם תזמורות ג'אז וסווינג שונות. פרלן עוד יפגוש מוסיקלית את שני האחים ויהפוך את החברות הנערית לשותפות מוסיקלית.
בשנת 1957 הגיע פרלן לניו יורק ומייד צורף על ידי מינגוס להרכב שלו. כמעט שנתיים פרלן ניגן עם מינגוס – אחד מבתי הספר הגבוהים ללימודי הג'אז.

הנגינה הסווינגית, הפשוטה, והכנה של פרלן, רוויית הגוספל והבלוז, התאימה למינגוס ככפפה ליד. הוא היה הפסנתרן המתאים ביותר למוסיקה של מינגוס עד אותו הזמן ואחד משלושת הפסנתרנים המרכזיים של מינגוס בכלל.

באוקטובר 1958 צירף מינגוס להרכבו טנוריסט טקסני בשם Booker Ervin. היה זה הוראס פרלן שהמליץ למינגוס לצרף את ארווין. פרלן ניגן עם ארווין לא מעט בפיצבורג. השניים הפכו לחברים בנפש, גם מוסיקלית. החיבור עם מינגוס הוכח כמוצלח במיוחד וארווין נותר עם מינגוס במשך כ-4 שנים.
שני האלבומים החשובים של מינגוס בהם השתתף פרלן הם Blues & Roots ו-Mingus Ah Um הגאוני.

שווה להאזין לאלבומים נהדרים אלה שנית ולהטות אוזן לתרומתו החשובה של פרלן בשני האלבומים ובפרט ביצירות בנות אלמוות רוויות גוספל כ- Wednesday Night Prayer Meeting ו-Better Git It In Your Soul. הסולואים שלו בקטעים אלה הם תמצית הגוספל-ג'אז בפסנתר והאינטרלודים שלו נחקקו לנצח בדפי הסטוריית הג'אז.

Mingus: Tijuana Moods

שום דבר לא הכין אותי למה שעמדתי לעבור באותו ערב. הייתי בן 16 בערך וחזרתי מחנות המוסיקה שבמרכז המסחרי השכונתי כשבאמתחתי הרכש החדש - קלטת בקופסא שחורה עליה מצולם נגן באס שנראה די עצבני. שמו של הנגן, שם שלא היה מוכר לי אך די הצחיק אותי באותה תקופה, היה Charles Mingus ושם הקלטת היה Tijuana Moods. מובן שלא ידעתי בכלל במה מדובר.

הכנסתי את הקלטת לטייפ לחצתי play ונשארתי לעמוד פעור פה. זה לא היה דומה לשום דבר שאי פעם שמעתי. מן שילוב של ג'אז ובלוז עם מוסיקה ספרדית. קטעים יפהפיים מתוזמרים היטב שמצד אחד הם מעובדים "על המילימטר" ומצד שני מנוגנים בחופשיות, תוך כדי צעקות, ופתאום מתפרקים לך בין הידיים והופכים לאילתור פרוע ואז, באורח פלא, שוב חוזרים ומתהדקים. ומעל הכל – תחושה של משהו פורק עול, פרוע, ממש בלתי מוסרי עולה מההקלטה הזו.

אני זוכר שהקשבתי לקלטת הזו עוד 3 פעמים באותו ערב ולא יכלתי להפסיק. אני חושב שבאותו ערב התמכרתי.

רק שנים אחר כך קראתי את ה liner notes שכתב Mingus (בקלטת לא השקיעו ב liner notes) והבנתי שאת המוסיקה לאלבום הזה הוא כתב בתקופה מאד סוערת בחייו. במילותיו של Mingus עצמו:

"All the music in this album was written during a very blue period in my life. I was minus a wife, and in flight to forget her with an expected dream in Tijuana"

והיא אכן מתארת לילה של פריקת עול שחוו Mingus וידידו המתופף Danny Richmond ב Tijuana, Mexico.

הרבה פרטים מעניינים נקשרו באלבום הזה, למשל העובדה שהוקלט ב 1957 אבל יצא רק בשנת 1962, אולם עד היום לא ממש ברור מדוע חיכו בלייבל RCA כל כך הרבה זמן. כמו כן העובדה שזה האלבום הראשון של Danny Richmond כמתופף (מסתבר שהוא בכלל היה נגן סקסופון טנור, עד ש Mingus עשה לו הסבה למתופף, כחודש לפני ההקלטה. אגב, הוא לא היחיד שעבר הסבה לתיפוף: Art Blakey הגדול אולץ באיומי אקדח לעבור מכיסא הפסנתרן לכיסא המתופף, ומאז (יכול להיות שמהפחד?) הוא לא קם משם... אבל זה סיפור לפעם אחרת). לכך מצטרפת העריכה המאסיבית שעבר האלבום (שסימניה נוכחים וברורים) והעובדה ש Mingus אמר על האלבום הזה שהוא האלבום הטוב ביותר שעשה מעולם ושהוא מכיל ביצועים של כמה מהמוסיקאים הטובים ביותר עמם עבד. אמירה מסקרנת בהתחשב בכך שרוב המוסיקאים המנגנים כאן היו (ונשארו) די אלמונים.

מנגנים באלבום הזה, מלבד Mingus בבאס, גם Jimmy Knepper המצויין בטרומבון, Curtis Porter הידוע יותר כ Shafi Hadi באלט (ועושה כרגיל עבודה מצויינת), Clarence Shaw המעולה בחצוצרה (Mingus לא מפסיק להתפעל ממנו ומציין שהוא המפסיד העיקרי מכך שהאלבום לא יצא סמוך להקלטתו שכן אז ודאי זוכה להכרה ולפרסום הראויים לו. תחת זאת שקע Clarence Shaw באלמוניות ו Mingus כותב שהוא חיפש אותו כדי לצרף אותו להרכב שלו, אך לשוא), Bill Triglia בפסנתר (זו ההקלטה היחידה בה שמעתי אותו, והוא פשוט מצויין) וכמובן Danny Richmond בתופים (באחריות – אף אחד בעולם לא נשמע ככה אחרי חודש בלבד של תיפוף). אליהם מצטרפים גם Frankie Dunlop בכלי הקשה, Ysabel Morel בקסטנייטות ו Lonnie Elder בקולו.

בפרספקטיבה קצת יותר רחבה מזו שהיתה לי אז – אני עדיין חושב שזה אחד מאלבומי החובה בג'אז בכלל ושל Mingus בפרט, מפני שהוא ללא ספק מתאר את הדבר החמקמק הזה שנקרא ג'אז, ובו בזמן מרחיב את הגבולות של הז'אנר ולטעמי – הקדים את זמנו, ודאי בשנת 1957.

נוסף על כל אלה, יש לאלבום הזה משהו מיוחד שאין להרבה אחרים, והוא גרסה אלטרנטיבית מלאה (כלולה באלבום) שמאפשרת האזנה השוואתית (הפעם ללא העריכה האגרסיבית) בה מתגלה פן נוסף של המוסיקה, ונותנת להבין כמה חופש מוסיקלי ניתן לנגנים וכמה המוסיקה הזו מבוססת על אילתור.

פשוט חובה.

Charles Mingus / Tijuana Moods
(Bluebird (RCA) 1962)
Charles Mingus, Jimmy Knepper, Shafi Hadi, Clarence Shaw, Bill Triglia, Danny Richmond, Frankie Dunlop, Ysabel Morel, Lonnie Elder.

Booker Ervin: Tex Tenor Man

אחד הדברים שמבדילים בין מוסיקאים "מן השורה" ובין ענקים הוא היכולת להישמע שונה ומיוחד. אחרי הכל, אין עניין מיוחד בעוד מוסיקאי שנשמע "כמו קולטריין" או "ממש כמו לסטר". אבל ל Booker Ervin בהחלט היה את ה"דבר הזה" שמייחד ענקים. עובדה שהוא תפס אותי מהשמיעה הראשונה ולא הרפה מאז ...

Booker Ervin נולד בטקסס בשנת 1931. בילדותו אמנם רצה לנגן סקסופון אולם מכיוון שהוריו לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש עבורו סקסופון הוא נאלץ להסתפק בטרומבון של אביו וניגן עליו כמה שנים ואף בתזמות בית הספר התיכון בו למד. הרעיון להפוך למוסיקאי מקצועי כלל לא עלה בדעתו. לאחר שסיים את לימודיו הצטרף לחיל האויר של הצבא האמריקני ושם, במועדון השירות מצא סקסופון טנור, והחל ללמוד לבד לנגן בו. הנגינה העירה בו שוב את חיידק המוסיקה ולאחר שחרורו מהצבא נסע לבוסטון שם למד במשך שנה בבית ספר למוסיקה (לימים: Berklee) ואח"כ חזר לטקסס והצטרף לתזמורת R&B כמו רבים מהמוסיקאים באותה תקופה.

הנגינה בהרכב R&B ודאי תרמה רבות להגבשות סגנונו ולפיתוח הצליל הגדול והחזק המאפיין אותו, אולם לאחר זמן, כשיבש מעיין ההופעות של הלהקה, מצא את עצמו מובטל וחיפש כיוונים חדשים, לאו דווקא בתחום המוסיקה.

הוא עבד כמכונאי ואח"כ כפקיד דואר, ומדי פעם הצליח למצוא מקום להופיע בו אך לא היה בכך די כדי להתפרנס. בסופו של דבר, כאשר כבר כמעט אמר נואש מלמצוא פרנסה בנגינה, נסע ל New York ושם הצטרף להרכב של הפסנתרן Horace Parlan, שהיה גם הפסנתרן שלMingus וסידר ל Booker Ervin בחינה אצל הבסיסט האגדי, שמאד אהב את מה ששמע וצירף אותו להרכב שלו. Booker Ervin ניגן עם Mingus משנת 1959 ועד 1962 וניתן לשמוע אותו באלבומים רבים של Mingus בלייבל Atlantic:

Blues and Roots, Ah Um!, Mingus in Antibes, Mingus Oh Yeah!.

Ervin פיתח צליל מאד ייחודי, כזה שכל אחד שישמע אותו לפחות פעם אחת לעולם לא ישכח את האופן בו הוא דוחף את הצליל האחרון ואז נותן לו ליפול ולגווע, מה שיוצר אפקט של זעקה / בכי (טוב אני מודה, קשה להסביר את זה – פשוט חייבים לשמוע) והמוסיקה הפתלתלה של Mingus ממש מרגישה כאילו נכתבה בשבילו.

בשנת 1961 הוציא Ervin את האלבום That's It! בלייבל Candid ובתקופה שלאחר מכן ניגן כ SideMan בהקלטות של Horace Parlan, Roy Haynes עבור הלייבל Blue Note וכן ניגן עם Randy Weston באלבום המופת שלו: African Cookbook.

התקופה המשמעותית הבאה בקריירה המוסיקלית של Booker Ervin היתה החתמתו בלייבל Prestige שם הוציא בין השנים 1964-1966 מספר אלבומים נהדרים תחת שמו, כמו:

The Song Book, The Blues Book, The Freedom Book, The Space Book, Heavy!!!

ברובם ניתן לשמוע את Richard Davis בבס ואת Alan Dawson בתופים מראים מהי נגינת צוות ש"יושבת" טוב.

בנוסף יצא ב Prestige אלבום נפלא בשם Setting The Pace המכיל הקלטה שנעשתה בהופעה בגרמניה בשנת 1965 עם לא אחר מאשר Dexter Gordon, אשר היה אחת ההשפעות החזקות על Booker Ervin, ומרתק לשמוע את השילוב ביניהם.

האלבומים הללו ב Prestige היו, לטעמי, פסגת הקריירה המוסיקלית של Booker Ervin. הוא נשמע במיטבו, הצליל שלו גדול, חזק, מאד בלוזי ובעיקר מאד מזוהה, והמוסיקה – פשוט Booker Ervin... זאת אומרת, הוא מנגן הרבה סטנדרטים, אבל הם לא נשמעים חבוטים ומשומשים, אלא מקבלים גוון מאד מיוחד, והבלדות, אח הבלדות... בקיצור - Booker Ervin.

לאחר מכן חזר להקליט ב Blue Note אלבומים נוספים (ומאד Blue Note-ים באופיים) כגון:

Structurally Sound, Tex Book Tenor, Booker n' Brass ו The In Between.

בניגוד לחזותו הגברתנית והקשוחה היה Ervin אדם ביישן ורגיש, אשר לכל מי שעבד עמו היו רק דברים טובים לומר עליו.

בשנת 1970, בגיל 39 בלבד, נפטר Booker Ervin ממחלה.

הערה: זו כמובן איננה דיסקוגרפיה מלאה וממצה (רחוק מכך) אבל יש כאן כמה קצוות חוטים מעניינים שכדאי למשוך