בכנות, מי מכם שמע על Don Sleet ?

לאחרונה אני שומע יותר ויותר אלבומים של מוזיקאים פחות מוכרים. נכון, באופן כללי, רוב אמני הג'אז, מלבד אולי Parker, Miles, Louis Armstrong ו Coltrane, אינם מוכרים מחוץ לחוג המצומצם של חובבי הג'אז. אבל אני מדבר על מוזיקאים שנותרו אלמוניים אפילו לאזניהם של מאזינים וותיקים ומנוסים. 

בכנות, מי מכם שמע על Don Sleet ?

Don Sleet היה חצוצרן נפלא שפעל בתחילת שנות השישים, בנגינתו הוא מזכיר מאד את Blue Mitchell, אבל ניתן לשמוע גם לא מעט השפעות של Art Farmer, Chet Baker, Kenny Dorham ו Miles Davis. אלא שבניגוד לכל אלו, Sleet נותר אלמוני מכיוון שכמעט ולא הקליט ומיעט להופיע. יש לו בסך הכל אלבום אחד תחת שמו ועוד מספר אלבומים בהם השתתף כסיידמן. בכולם הוא מנגן אדיר באופן שרק מדגיש את סיפורו הטרגי.

Sleet נולד באינדיאנה בשנת 1938. בגיל 10 עברה משפחתו לסן דייגו. אביו ניהל תכנית מוזיקה בבתי ספר ודון הצעיר קיבל חינוך מוזיקלי קלאסי, בתחילה על פסנתר למשך ארבע שנים ולאחר מכן בחצוצרה. הוא למד כשנה עם Childers Buddy, שהיה החצוצרן המוביל בהרכב של Stan Kenton, וסגנונו הושפע ממנו מאד. בנוסף הוא למד תיאוריה והרמוניה עם Daniel Lewis בסן דייגו ועם Shorty Rogers בלוס אנג'לס.

כנער הוא ניגן חצוצרה שניה בפילהרמונית של סן דייגו אבל ליבו תמיד נטה לג'אז. כבר בתקופת התיכון הוא רצה לעזוב את בית הספר ולהתחיל להופיע אבל אביו עצר אותו. אחרי שסיים את לימודיו בתיכון הוא החל להופיע באיזור סן דייגו ולוס אנג'לס. הוא ניגן עם נגנים מקומיים, בהרכבים קטנים וב big bands - בין היתר עם ב San Diego’s State College Band, עם הוויברפוניסט Terry Gibbs,  ובשלב מסוים אף הצטרף לתזמורת של Stan Kenton לתקפוה קצרה. הוא ניגן במועדון Jazz City בלוס אנג'לס כחימום בהופעות של בילי הולידיי ואפילו של ארט בלייקי והג'ז מסנג'רז. במהלך שנות השישים המוקדמות הוא ניגן עם Shelly Manne והיתה אפילו פעם אחת כשצ'ט בייקר הופיע בעיר והזמין את Sleet לעלות לנגן איתו. אט אט החל Sleet לקבל הצעות להופיע גם מחוץ לחוף המערבי והוא הופיע גם בניו יורק ובשיקגו.

למרות שדון סליט היה לבן שהתחנך ופעל בעיקר בחוף המערבי, הצליל שלו נטה יותר לכיוון של המוזיקאים השחורים שפעלו בחוף המזרחי.

ב 1960 היה Sleet חבר בחמישייה של המתופף Lenny McBrowne, לאחר ש McBrowne, תלמידו של Max Roach, נסע לעבוד בחוף המערבי והקים שם הרכב עם Daniel Jackson בטנור (עוד מוזיקאי מצויין שכמעט ואינו מוכר ועשה את רוב העבודים להרכב הזה), Terry Trotter בפסנתר, Herbie Lewis בבאס.

ההרכב הזה שם לו למטרה להביא את ה Hardbop של המזרח לחוף המערבי והקליט שני אלבומים תחת שמו של Lenny McBrowne: הראשון הוקלט בינואר 1961 בלוס אנג'לס ונקרא Lenny McBrowne and the 4 Souls והוא הוקלט ביוזמתו ובהפקתו של לא אחר מאשר Cannonball Addereley, ששמע את ההרכב בעת שהיה בסיבוב הופעות בחוף המערבי.

האלבום השני נקרא Eastern Lights, והוקלט באוקטובר 1960. ההרכב נשאר אותו הרכב מלבד Herbie Lewis שהוחף בידי Jimmy Bond.

אבל גולת הכותרת בקריירה הקצרה של Sleet וההקלטה הטובה ביותר שלו היתה ללא ספק ב 16 במרץ 1961 אז הקליט Sleet בן ה 22 את אלבומו היחיד כלידר – All Members עבור הלייבל JazzLand. האלבום הוקלט בניו יורק ומנגנים בו חבורה מכובדת ביותר המונה את Jimmy Heath בסקסופון טנור, Wynton Kelly בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Jimmy Cobb בתופים. 

כמצופה מחבורת נגנים כזו, התוצאה בהחלט בהתאם. Sleet מרגיש לגמרי בבית בין המוזיקאים הענקים הללו והמעמד הזה מוציא ממנו את המיטב. הוא מנגן נפלא והשילוב של החצוצרה שלו עם הצליל החם של Jimmy Heath נשמע מעולה. עם רית'ם סקשן כמו קלי/קרטר/קוב קשה ליפול. וגם Wynton Kelly יש כמה סולואים סוחפים, אלגנטיים ומלאי סווינג כהרגלו.

זו היתה אמורה להיות נקודת זינוק בקריירה של Sleet. אלבום ראשון כל כך חזק של חצוצרן לבן מהחוף המערבי עם חבורה כזו של אריות ג'אז ... אלא שעם החשיפה וההצלחה החלו גם הבעיות. בעיקר סמים.

לאחר סשן הקלטות* עם Shelly Manne ביולי-אוגוסט 1964 שתועד ב Shelly Manne and his Men and Orchestra ולאחר מכן יצא כאלבום בשם My Fair Lady, Unoriginal cast, נעלם Sleet מהזירה, בהיותו בן 26 בלבד. במהלך השנים שחלפו הוא היה עסוק בעיקר בניסיונות להיגמל מהסמים ולשקם את עצמו, אבל לאחר שכבר הצליח להיגמל בתחילת שנות השבעים, הסצינה השתנתה מאד עבור מוזיקאי ג'אז. היה לו קשה מאד להתפרנס, לקבל עבודות וכתוצאה מכך נפגע גם כושר הנגינה שלו והוא לא הצליח לחזור ליכולות שהדגים באלבומים שהקליט בתחילת שנות השישים.

* באלבום עם Shelly Manne מנגנים: Don Sleet בחצורה, Charlie Kennedy באלט, Russ Freeman בפסנתר, Monte Budwig בבאס ו Shelly Manne כמובן בתופים. בנוסף הם מגובים בתזמורת עם Conte Candoli, Al Porcino, Ray Triscari, Jimmy Zito בחצוצרות, עם Mike Barone, Bob Edmondson, Frank Rosolino בטרומבונים, עם James Decker, Richard Perissi בקרנות יער, John Bambridge בטובה, Justin Gordon, Jack Nimitz ו Paul Horn בסקסופונים, ו Jack Sheldon ו Irene Kral בשירה.

הוא נפטר מסרטן ביום האחרון של שנת 1986 ובלווייתו ניגנו החצוצרנים Jack Sheldon ו Conte Candoli.

תנו לו צ'אנס. מבטיח לכם שהוא יעיף אתכם.

Randy Weston - African Cookbook

הפגישה הראשונה שלי עם ה African Cookbook של Randy Weston היתה דווקא ב"גדה השמאלית" בתל-אביב. חיכינו לתחילת ההופעה (נדמה שאבישי כהן (חצוצרה) ויונתן אבישי (פסנתר) היתה הסיבה שהביאה אותי לשם מלכתחילה) וברקע מישהו שם דיסק. בהתחלה הייתי בטוח שזו הקלטה של יונתן אבישי. הלחן המיוחד והנגינה החופשית שאינה דומה לשום דבר ששמעתי ובייחוד הפסנתר הממזרי, שנשמע מושפע מאד מ Thelonious Monk תמכו במסקנה, אבל אז נכנס Booker Ervin. בכך לא היה ספק. ומכיוון ש Booker נפטר עוד לפני שיונתן אבישי נולד – נאלצתי לחפש התאמה לפסנתרן אחר.

בהפסקה מישהו גילה לי את הסוד – מדובר ב Randy Weston ובאלבום שנקרא The African Cookbook. לקח קצת זמן להשיג את הדיסק – אבל היה שווה לחכות.

African Cookbook:

לטעמי זהו אחד הדיסקים היותר יפים ומעניינים בג'אז (עומד בשורה אחת עם Tijuana Moods, עליו כבר כתבתי כאן בעבר), בעיקר בזכות ההלחנה המבריקה והבלתי שגרתית של Weston אבל גם בזכות הביצוע המבריק של שותפיו לאלבום: Booker Ervin בסקסופון טנור (בראיון שנתן Weston בשנת 1993 הוא טען שמבחינתו Ervin היה מוסיקאי ונגן ברמה של Coltrane), Ray Copeland (פשוט מוסיקאי נהדר! חבל שאין הרבה הקלטות שלו) בחצוצרה ובפלוגלהורן, Vishnu Bill Wood בבאס, Lenny McBrowne בתופים, Big Black (איזה שם, הא?) בקונגאס ו Sir Harold Murray בכלי הקשה.

המוסיקה זורמת בצורה יוצאת דופן, והאינטראקציה בין הנגנים מצויינת. בחלק גדול מהקטעים הבאס חוזר על המקצב שוב ושוב לאורך הקטע ומאפשר למתופף ולנגני כל ההקשה לשחק עם המקצבים. הליווי של Randy Weston, הכניסות שלו, ההדגשות שלו, ההתמקדות שלו והתרומה שלו למשחקי הקצב ואפילו הצליל שלו שלעיתים הוא הוא צליל גדול וכבד ולעיתים קליל, זריז וקופצני הם יחודיים לו ומהווים שינוי מרענן משאר הפסנתרנים (גם באותה תקופה וגם היום).

האלבום המקורי הוקלט בשנת 1964 והוא הופק ויצא לאור על ידי Randy Weston עצמו בהוצאה מוגבלת. כמו כל דבר טוב, דבר קיומו עבר מפה לאוזן משך שנים ארוכות, עד שבשנת 1972 גאל אותו הלייבל Atalantic מאלמוניותו והדפיס אותו באופן מסחרי.

Randy Weston הוא אחד הנציגים הבולטים ביותר של הקשר בין ג'אז לאפריקה, והנושא הזה מעסיק אותו בכל אלבומיו (ויש כאלה רבים ומצויינים). הוא עצמו נולד וגדל בברוקלין, וביקר לראשונה באפריקה רק בשנת 1961, אבל כפי שסיפר לא אחת בראיונות, "אפריקה תמיד היתה נוכחת אצלם בבית". הנגינה של Weston מזכירה יותר מכל את Thelonious Monk אבל יש בה גם צבעים רבים נוספים.

זוהי יצירת מופת שחוגגת את המורשת האפריקאית ובראשה את המוסיקה של "אמא אפריקה". הנגינה של Weston וחברי ההרכב, מתאפיינת, כאמור, בהבלטת מוטיבים ריתמיים של המוסיקה. הרפטטיביות רק מדגישה את העוצמה והיופי של הסולואים, והלחנים הבלתי שגרתיים. הקטעים מאד בלוזיים והסולאים אינם מתמקדים בהפגנת יכולות וירטואוזיות אלא ביצירת קו מוסיקלי רציף ומתפתח לאורך הקטע. לא תמצאו שם פראזות bebop או hard bop, מחד, אבל המוסיקה היא לא free, מאידך. בקיצור, זה משהו אחר לגמרי.

אגב, משנשאל Weston מה משמעות ה "Cookbook" הוא השיב שהקטע נכתב בין היתר בהשראתו של Booker Ervin, שהיה מכונה בפי חברי ההרכב "Book", ובזמן שהיה מנגן סולו היו נוהגים לצעוק לו: "Cook, Book. Cook!"

Monterey '66:

אני מאד אוהב את "ספר הבישול האפריקאי" ולכן גם כל כך שמחתי לגלות שההרכב במלואו, בתוספת שחקן החיזוק Cecil Payne (שהיה שכן וחבר ילדות קרוב של Weston) בסקסופון בריטון, תועד בהופעה חיה במסגרת פסטיבל הג'אז של Monterey בשנת 1966, באלבום שנקרא Randy Weston Sextet: Monterey '66. מדובר בהופעה האחרונה של ההרכב אחרי שלוש שנות פעילות משותפת, ו Randy Weston מציין כי בזכות העבודה המשותפת הארוכה כל כך הם הגיעו לרמה מאד גבוהה של ביצוע ושל תקשורת בין הנגנים. מעניין לציין כי Booker Ervin מוצג בהופעה כ"כוכב אורח" למרות שבפועל היה חלק בלתי נפרד מהשישייה (אם כבר מישהו היה "כוכב אורח" – הרי זה Cecil Payne שלמרות שנהג להצטרף מעת לעת להרכב – הוא לא היה חבר קבוע בו), הסיבה לכך היא שבאותה תקופה ביקש Booker Ervin לפתח הרכב משלו והעדיף להציג את עצמו כ Leader ולא כ Sideman.

מכל מקום הנגנים נמצאים בכושר מצויין וההקלטה מענגת ונותנת הזדמנות להנות מאותו הרכב שהקליט את African Cookbook, ובתוספת Cecil Payne שתרומתו בהחלט מורגשת לטובה, בהופעה חיה, על כל המשתמע מכך.

אגב, שימו לב בתמונות כמה Weston גדול מבחינה פיזית. כפות הידיים שלו מכסות כמעט חצי פסנתר והרגליים לא נכנסות מתחת למקלדת...

Randy Weston – African CookBook
(Recorded: 1964, Commercialy Released : Atlantic, 1972)
Current print: Koch Jazz
Randy Weston, Booker Ervin, Ray Copeland, Vishnu (Bill) Wood, Lenny McBrowne, Big Black, Sir Harold Murray.