דפים

יום ראשון, 18 בספטמבר 2016

סופשבוע של ג'אז

בסוף השבוע האחרון מצאתי את עצמי עושה את הדרך מביתי שבדרום לתל אביב פעמיים. בשישי בצהריים ושוב בשבת בצהריים. בשתי הפעמים נסעתי כדי לשמוע ג'אז חי, אבל מה שייחד את שתי ההופעות בהן נכחתי היו המוסיקאים והמסגרות בהן ניגנו. מיד תבינו.

ביום שישי, בבית העמודים שליד המדרחוב בנחלת בנימין, התקבצו חברים, בני משפחה וחובבי ג'אז לשמוע את הפרוייקט החדש של בית העמודים. מדובר ביוזמה מקסימה שבאה לתת מענה למוסיקאים לא מקצועיים, כאלה שהמוסיקה היתה חלק נכבד מחייהם בצעירותם ושתשוקתם למוסיקה לא שככה עם הזמן, אבל במשך השנים הם נאלצו להניח את הנגינה בצד לטובת העבודה, המשפחה ושגרת היום יום של החיים עצמם. גם אם המשיכו לנגן זה בדרך כלל היה לבד, מקסימום עם מערכת הסטריאו....

אלא שכמו שכל מוסיקאי יודע, הרצון לנגן, במיוחד ביחד עם מוסיקאים אחרים, בהרכב, חזק יותר מהכל, וכאן נכנס בית העמודים לתמונה. לפני מספר חודשים הם פרסמו מודעה שמזמינה מוסיקאים חובבים להצטרף למסגרת של נגינה בהרכבים, כאשר את המקום מספק בית העמודים ואת ההדרכה מספק מוסיקאי מקצועי.

בסך הכל יצאו לדרך שלושה הרכבים, מתוכם הגיעו לקו הסיום שני הרכבים. ההופעה הראשונה של אחד ההרכבים נערכה בצהרי יום שישי וניגנו בה שישה: מאיה איצקוביץ' בחצוצרה, נעם לוי, חבר ותיק שלי, בטנור ובחליל, אילן דיאמונד בגיטרה, יואב כהן אזולאי בפסנתר, גיא דויד, שהוא גם המדריך המוסיקלי של ההרכבים, בבאס ושחר עילם בתופים.

גיא דויד לא בא לנוח, לא עשה לחברי ההרכב הנחות וקבע רף דרישות גבוה. בהתאם לכך הקטעים שנבחרו היו יפים, מעניינים ומאד מאתגרים. הם גם הקפידו לבצע את הקטעים בעיבודים המקוריים, מה שהוסיף המון עניין וצבע למוסיקה.

חלק נכבד מהקטעים שנוגנו, כמו Cup Bearers של Tom Mcintosh (מתוך אלבום בשם הזה של Blue Mitchell), Mirrors של Joe Chambers (מתוך האלבום Breaking Point המופלא של Freddie Hubbard), Kiss and Run של Sam Coslow מתוך האלבום Plus Four וגם Gertrude Bounce של Richie Powell מתוך at Basin Street (Plus Four ו at Basin Street הם שני האלבומים האחרונים שהקליטה חמישיית Clifford Brown עם Max Roach ו Sonny Rollins) , לא זכיתי מעולם לשמוע בהופעה חיה לפני כן, והיה זה תענוג צרוף לשמוע אותם מנוגנים בפני קהל אוהד ומחבק שכלל גם לא מעט ילדים קטנים, שבאו לשמוע את הוריהם מגשימים חלום. היה יפה ומרגש, ואני מקווה שתהיה המשכיות גם להרכב הזה וגם לפרוייקט המבורך. זו ההזדמנות גם לספר שביום שישי הקרוב תתקיים ההופעה של ההרכב השני. ממליץ לקפוץ לשמוע ולתמוך.

בשבת, כאמור, נסעתי שוב לתל אביב. הפעם כדי לשמוע מחווה למוסיקאי האהוב עלי ביותר: Wayne Shorter. ההופעה התקיימה במסגרת פסטיבל הג'אז הבינלאומי ה-2 ביפו הנערך במרכז תרבות מנדל ביפו, שהוא מקום קטן ואינטימי. בכניסה קיבלו את פנינו (באתי עם שני בני) טריו של גיטרה-באס-תופים ובמבואה הוצגה תערוכת צילומים קטנה אך נהדרת של כל צלמי הג'אז בישראל. מדהים לראות איך, ממש כמו במוסיקה, כל אחד מהם מציג זוית ייחודית משלו ואמירה אישית. היו שם צילומים של אברהם קביליו, נעמי גנגי, יוסי צבקר (ששימש כאוצר התערוכה), בוב רוזנבאום, דיגי דקל,פטר ויט, עידו הלוי, מרגלית חרסונסקי וויקטור "מופרפוטו", כל אחד מהם נדרש לבחור שש תמונות בלבד, ואין לי ספק שהבחירה שלהם היתה בלתי אפשרית, מכיוון שלחבר'ה האלה יש כל כך הרבה תמונות טובות, גם של מוסיקאים מקומיים וגם של מוסיקאים מחו"ל. הייתי בהחלט שמח לראות תערוכה כזו בקנה מידה גדול בהרבה שתתן לכל אחד מהם יותר מקום לביטוי.


אדם נוסבאום. צילום: פטר ויט


אבל בואו נחזור להופעה. הפסטיבל כולו בנוי על שילובים של מוסיקאים ישראליים עם מוסיקאים אורחים מחו"ל, וגם המחווה ל Wayne Shorter היתה כזו. אבל בניגוד להופעות האחרות, כאן הנגנים היו כולם סטודנטים למוסיקה. ביניהם שלושה ישראלים: אסא קוק בחצוצרה, יובל דרבקין בטנור, ורועי קימלמן בתופים ושלושה אורחים: הבלגים קארל קוולנאר בפסנתר, ווילם היילן בגיטרה והסרבי מילוש קולביץ' בבאס.

מתוך החזרה להופעת המחווה לויין שורטר. צילום: פטר ויט
בחירת הקטעים היתה וודאי אתגר לא פשוט מכיוון שספר הלחנים של שורטר עצום ואין בו ולו קטע אחד שאיננו ראוי. ההרכב ניגן קטעים מתקופות שונות לאורך הקריירה של שורטר עם דגש חזק על שנות השישים המצויינות. היו שם קטעים מהתקופה עם ה Jazz Messangers של Art Blakey (Look at the Birdie מתוך Roots and  Herbs), עם ה Second Quintet של Miles Davis (Pinocchio מתוך Nefertiti) וכמובן קטעים רבים מתוך אלבומי ה Blue Note שיצאו תחת שמו של שורטר: Lost מתוך The Soothsayer, El Gaucho ו Footprints מתוך האלבום Adam’s Apple , Armageddon ו Virgo מתוך Night Dreamer , S.S. Golden Mean מתוך Without a Net (אלבום החזרה של Shorter ל BlueNote).


מתוך החזרה להופעת המחווה לויין שורטר. צילום: פטר ויט
הבחירה בדרבקין כנגן הטנור בהופעה הזו (מי שאמור להיכנס כביכול לנעליו הגדולות של Wayne Shorter) היתה מוצלחת ביותר, בשל הצליל שלו ואופי הנגינה המהורהר והפתלתל שמאפיין את Shorter. אבל האמת היא שכולם היו טובים. לאסא קוק היו כמה סולואים נהדרים , במיוחד ב Virgo וב El Gaucho, שני הבלגים, הפסנתרן והגיטריסט, סיפקו את המצע ההרמוני אבל בהחלט ידעו לתת בראש בסולואים והבאסיסט והמתופף שביחד היוו חוליית קצב מצויינת, אחידה ומהודקת שקשה להאמין שעד לפני שלושה ימים לא הכירו זה את זה. והיה גם צ'ופר בדמותו של המתופף Adam Nussbaum, מאסטר אמיתי, שהדריך את ההרכב ועבד איתם בימים שלפני ההופעה וגם עלה לנגן איתם את El Gaucho, שהיה אחד משיאי ההופעה.

יום שישי, 9 בספטמבר 2016

פסטיבל הג'אז הבינלאומי השני ביפו: 15-17 בספטמבר 2016

בשבוע הבא  (15-17 בספטמבר) יערך, זו הפעם השניה פסטיבל הג'אז הבינלאומי במרכז תרבות מנדל, יפו. הפסטיבל שנוסד על ידי עמיקם קימלמן יכלול 12 הופעות (ועוד שני ג'אם סשנים) בהם ישתפו פעולה מוסיקאים אורחים מחו"ל עם מוסיקאים מקומיים שינגנו שלל מחוות למלחינים האמריקאיים הגדולים (אלה שהשירים שכתבו הפכו לסטנדרטים: רוג'רס והארט, קול פורטר, הוגי קראמייקל) ולמבצעים ומלחינים מפנתיאון הג'אז (דיוק אלינגטון, אנטוניו קרלוס ג'ובים, ת'לוניוס מונק, הוראס סילבר, וויין שורטר, ג'אקו פסטוריוס).

האולמות קטנים יחסית ולחלק מן ההופעות כבר אזלו הכרטיסים, אז למה אתם מחכים ?



Sonny Stitt. צילום: בוב רוזנבאום
בנוסף, השנה תתקיים במקביל לפסטיבל גם תערוכת צילומים של מיטב צלמי הג'אז בארץ. למי שאינו יודע, יש לא מעט כאלה, ואהבתם הבלתי מתפשרת לג'אז ניכרת היטב בתמונותיהם. עד כה זכו להנות מהתמונות בעיקר מי שביקרו בדפי הפייסבוק של אותם צלמים (ולא לכולם יש חשבון פייסבוק) אבל הנה הזדמנות לראות את התמונות מודפסות, מוצגות על הכתלים ומקבלות את הכבוד המגיע להן.

את התערוכה אוצר צלם נהדר ואיש מקסים, יוסי צבקר, שהוא גם הצלם של בית האופרה הישראלית. יוסי מביא איתו מקצוענות אמיתית ונקודת המבט הייחודית שלו מניבה תמונות נפלאות שמצליחות ללכוד רגעים קטנים גם לפני וגם מאחורי הקלעים ולהעביר לצופה חוויה שהיא לא רק אסתטית אלא כמעט מוסיקלית.

עם הצלמים שתמונותיהם תשתתפנה בתערוכה נמנים: אברהם קביליו, נעמי גנגי, יוסי צבקר, בוב רוזנבאום, פטר ויט, דיגי דקל, עידו הלוי, מרגלית חרסונסקי וויקטור מופרפוטו. כל מי שנכח בהופעות ג'אז בארץ בשנים האחרונות בוודאי נתקל בהם, באותן צלליות שמתגנבות בשקט בחשכת האולם, מטפסים על הפיגומים בצדי הבמה, זוחלים על רצפות האולמות, סוחבים ציוד כבד על כתפיהם והכל כדי לתפוס רגע אחד נדיר ולהנציח אותו במצלמתם. בואו לראות יהיה מדהים.

התערוכה תתקיים במשך ימי הפסטיבל ותמשך עד ה-30 בספטמבר. 

יום שבת, 3 בספטמבר 2016

סיכום פסטיבל הג'אז באילת 2016

שי זלמן. צילום: יוסי צבקר
פסטיבל הג'אז באילת עמד השנה בסימן חגיגת ג'אז ישראלי. כל מופעי הפסטיבל, למעט הופעתו של Chick Corea, היו על טהרת המוסיקה הישראלית. לפני הפסטיבל שמעתי לא מעט תלונות על העדרם של אמנים זרים, על ריבוי הופעות שאינן ג'אז ועל התמחור הגבוה (בפרט על התמחור בנפרד של הופעתו של Chick Corea), ובאמת רבים מחבריי, רובם פיוריסטים של ג'אז, העדיפו להדיר השנה רגליהם מהפסטיבל.

אבל מסתבר שקומץ מכורי הג'אז שאני גאה להשתייך אליו אינו מהווה מדגם מייצג של קהל הפסטיבל, שכן על פי הדיווחים השנה נמכרו כמעט פי שניים כרטיסים מבשנים שעברו והפסטיבל הוכתר על ידי מארגניו כהצלחה גדולה.

פסטיבלים בכל העולם כבר הבינו מזמן שאי אפשר לקיים פסטיבל על טהרת הג'אז וכל הפסטיבלים הגדולים משלבים גם מוסיקה מחוץ לגבולות הז'אנר. החוכמה היא כמובן באיזונים ובמינונים. הפעם, מכיוון שמראש הלכו על ג'אז ישראלי בלבד, המשימה היתה עוד יותר מורכבת, אבל אני חושב שאלי דג'יברי עמד בה בכבוד. כמובן שהייתי שמח לראות יותר ג'אז פרופר (ואני בטוח שגם דג'יברי היה שמח לכך) אבל כולנו חיים תחת אילוצים ולומדים לעבוד עם מה שיש.

אז מה היה לנו שם? ארבעה ערבים גדושים הופעות (כל ההופעות חד פעמיות !). את הערב הראשון של הפסטיבל פספסתי לצערי הרב, אבל בשלושת הלילות הבאים בהחלט היה מה לשמוע.

גלעד הקסלמן. צילום: יוסי צבקר.
יום ראשון
פתחתי עם שלישיית גלעד הקסלמן, במופע שעל פניו היה בעל פוטנציאל אדיר גם בגלל הקסלמן וגם בגלל שני חברי הטריו שלו: הבאסיסט Joe Martin והמתופף Jeff Ballard. היו כמה רגעים במהלך ההופעה שההרכב הזה הצליח להמריא לגבהים שהוא מסוגל אליהם. המקצבים המורכבים של באלארד, הפולס החזק והברור של הבס של מרטין והקווים המלודיים המיוחדים של הקסלמן כולם נכחו שם אבל מה שחסר לי היה מיקוד. נדמה היה שחלק גדול מהזמן הם שייטו במקביל זה לזה, מחפשים את הנקודה שתאפשר להם להתחבר ולעוף עם המוסיקה למעלה. זה קרה מדי פעם, אבל לא מספיק.












איתי מזרחי, ג'ולייטה, יונתן פלד והלל סאלם. צילום: קביליו
ההופעה הבאה העמידה בפני בחירה לא קלה: דור המייסדים של סדנת הג'אז או נבחרת של הדור הצעיר. מכיוון שלא מזמן שמעתי את ה elders (גוטפריד, פיאמנטה וקמינסקי) בחרתי ללכת לקולקטיב הצעירים: הלל סאלם (הבן של אילן) בחצוצרה, יונתן פלד בטרומבון, שחר אלנתן בגיטרה, גדי להבי בפסנתר, דור סמוכה בבאס ואיתי מזרחי בתופים ואורחת אחת מסתורית: ג'ולייטה בטנור. החבר'ה האלה נתנו בראש כמו שרק מוסיקאים צעירים ומלאי תשוקה יכולים. לחנים נהדרים (אהבתי במיוחד את Goku’s Heart של הלל סאלם) ונגינה מצויינת עם המון מסורת (במיוחד אצל הנשפנים סאלם ופלד) עשו את ההופעה הזו לאחת המהנות שראיתי בפסטיבל. עתיד הג'אז הישראלי, למי שעדיין בספק, בידיים טובות.





ירון אוזנה בטרומבון, שלום חנוך ויוסי פיין. צילום: יוסי צבקר
משם המשכתי לאורקסטרה של אבי לייבוביץ' שאירחה את שלום חנוך, שיתוף פעולה שהגה אלי דג'יברי. את הפרוייקט הקודם של האורקסטרה (עם שם טוב לוי) אהבתי מאד וגם כאן, עם המוסיקה של חנוך, הם עשו עבודה מצויינת. לדעתי הפרוייקט הזה אפילו יותר מורכב מכיוון שבבסיסה המוסיקה של חנוך היא פשוטה יותר (רוקנ'רול) ונדרש הרבה דמיון וכשרון כדי לעבד ולתזמר אותה להרכב כזה. אבל צוות מוכשר של מעבדים (יאיר סלוצקי, תומר בר, רון אלמוג, יוסי פיין, אייל וילנר, אמיר לנקנר ויונתן אלבלק), של נגנים, ושל סולנים מעולים עמדו במלאכה הזו בגבורה וייצרו הופעה חד פעמית ססגונית שסחפה את הקהל, מחובבי ההארד-קור הג'אז  (שלנגן את המוסיקה של חנוך בפסטיבל מהווה חילול הקודש מבחינתם) ועד מעריציו השרופים של חנוך. גם שלום חנוך עצמו נהנה מכל רגע. אני מקווה שכמו במקרה של שם טוב לוי, גם שיתוף הפעולה הזה יוקלט ויצא באלבום.



שלום והאורקסטרה. צילום: קביליו.

יום שני:

נועם דוד, גלעד אברו ועומרי מור. צילום: קביליו.
הערב נפתח עם שלישיית עומרי מור (עומרי מור בפסנתר, גלעד אברו בבאס ונועם דוד בתופים). כבר כמה שנים שעומרי מור הולך בכיוון של עירוב בין ג'אז לבין מוסיקה אנדלוסית. למעשה הוא כבר העלה הופעה כזו באחד הפסטיבלים הקודמים (אז קראו לזה אנדלוג'אז כמדומני). מסתבר אפוא שלא מדובר באפיזודה מוסיקלית חולפת אלא בסגנון שאימץ עומרי מור, ששורשיו בלימודיו ונגינתו המשותפת עם נינו ביטון (נגן העוד האלג'יראי - ירושלמי). בנגינתו עושה מור את מה שניסו גוטפריד ופיאמנטה לעשות בשנות ה-70 במסגרת "סדנת הג'אז" – עירוב של הג'אז עם מוסיקה מקומית – ובצורה מאד משכנעת. הנגינה של עומרי מור תמיד וירטואוזית ומלאת דמיון, מזכירה לי לפעמים את המוסיקה של Vajif Mustafazade (אביה של Aziza Mustafazade), אבל בניגוד להרבה אמנים אחרים שניסו לעשות את השילוב הזה, אצל מור ה"מקומי" לא בא על חשבון הג'אז, וזה מה שעושה את הנגינה שלו לכל כך ייחודית. השילוב עם שלמה בר הדרמטי הוסיף נופך אותנטי להופעה אבל הייתי בהחלט מסתפק בשלושת הנגנים המצויינים שהיו על הבמה.

משם עברנו למופע של שלומי שבן שהקיף את עצמו בשלושה ג'אזיסטים מוכחים: אבישי כהן בחצוצרה, יונתן אלבלק בגיטרה וברק מורי בבאס, ולצדם אסף אמדורסקי בקלידים, רע מוכיח בתופים , לופים וסמפלרים וביחד עם מרינה מקסימיליאן בלומין הנהדרת, טונה הרהוט וגלעד "חשבתם ששלמה בר דרמטי?" כהנא, הם העלו מופע מקורי עם שירים שנכתבו על ידי שבן ומוכיח במיוחד לפסטיבל. ג'אז זה לא היה, אבל לזכותם ייאמר שהם גם לא ניסו. אצל שבן כמו אצל שבן – יש שיאהבו ויש שישנאו אבל את המקוריות, התעוזה והאינטיליגנציה אי אפשר לקחת מהם. וברשותכם, מילה אחת לסאונדמן: "תוריד".

אייל וילנר ושרניי וייד. צילום: יוסי צבקר.
ההופעה הבאה היתה הטובה ביותר מכל ההופעות שראיתי בפסטיבל: הביג בנד של אייל וילנר. הבחור המוכשר הזה, ישראלי, בן 31 בסך הכל, הצליח להחיות את הפורמט של הביג בנד הקלאסי (וכשאני אומר קלאסי תחשבו על הביגבנדס של Basie ו Ellington) עם חבורה של נגנים צעירים מעולים שנולדו הרבה אחרי עידן התזמורות הגדולות. הוא פעיל בעיקר בניו יורק, שם הספיק להופיע כבר בכל הבמות המכובדות (כולל ב Lincoln Center) וכאילו לא די בכך שהוא מנצח על הביג בנד שלו וכותב ומעבד בעצמו את החומר הוא אף מנגן (מצויין) בקלרינט, חליל וסקסופון אלט. בכל הסולואים שוילנר לקח, תמיד הרגשתי שהוא יוצר סיפור. בלי שטף בלתי נגמר של צלילים, בלי פירוטכניקה ובלי להפציץ, אבל כן הרבה רגש ושכל וסאונד משגע.

עודד מאיר, יונתן וולצ'וק וינתן פלד. צילום: יוסי צבקר.
וילנר הביא עמו לארץ חלק מחברי ההרכב הניו יורקי שלו (חלקם אמריקאים כמו Brian Davis ו Wayne Tucker בחצוצרה וחלקם ישראלים שחיים בניו יורק כמו עדן ברקת בבאריטון סקסופון, יונתן גרינשטיין ואיתן גופמן - שניהם בטנור, יונתן פלד בטרומבוןותמיר שמרלינג בבאס) והשלים את ההרכב עם נגנים מקומיים נהדרים (גרגורי ריבקין ואסא קוק בחצוצרה, עודד מאיר ויונתן וולצ'וק בטרומבונים, עופר שפירא ואורי מנשה (איזה סולואים יפים שהבחור הזה לקח) באלטים יונתן ריקליס בפסנתר ויונתן רוזן בתופים)

הם נתנו הופעה מבריקה, אנרגטית, מלאת שמחה, עם עיבודים משגעים ומלאי ניצוצות. עם הביג בנד הופיעה הזמרת המוכשרת והכריזמטית Charenee Wade שהוסיפה נופך מאד אותנטי למוסיקה ולכמה קטעים הצטרף גם אלון אולארצ'יק. האולם היה מלא לחלוטין כולל שורות של אנשים שעמדו ליד הקירות-מכולות. כשנגמרה ההופעה אף אחד לא התכוון לתת להם ללכת. ואכן בסוף ההופעה עלה גם אלי דג'יברי לברך ונשאר להדרן. הם ניגנו בלוז במשך כ 20 דקות, במהלכו לקחו כל חברי ההרכב, הזמרים ואלי עצמו סולואים. היה פשוט כיף.

יום שלישי:

היום השלישי שלי בפסטיבל היה כולו ג'אז. הערב התחיל באלי דג'יברי שניגן עם הרביעייה שלו  (גדי להבי בפסנתר, ברק מורי בבאס ואביתר סליבניק בתופים) חומרים בעיקר מתוך אלבומיו האחרונים Cliff Hanging ו Twelve.

אלי דג'יברי הוא כבר מזמן מעבר לסקסופוניסט מצויין. כמו לסקסופוניסטים הגדולים יש לו חתימת צליל שהיא לגמרי שלו, הוא מצליח לרגש ולשאוב את המאזין לעולמו הפנימי בלחנים המקוריים שלו, הוא לגמרי מודרני אבל גם נטוע עמוק במסורת הג'אז ומכיר אותה מקרוב. לאורך השנים הוא ניגן עם הגדולים ביותר ובשנים האחרונות ההרכבים שלו הם בית גידול לנגנים צעירים. גדי להבי ואביתר סליבניק הם דוגמאות מצויינות, וספק אם היו מגיעים לרמת ביצוע כפי שהפגינו בנגינתם אלמלא היו עוברים את טבילת האש אצל דג'יברי.
אין פלא שההופעה היתה sold out והקהל חיבק אותו בחום. בשורה לפני התעניינה גברת סגולת שיער אצל חברתה "על מה הוא מנגן הדגיברי הזה?" ונענתה ב "הוא מנגן חצוצרה. את תשתגעי ממנו". ושתיהן, אכן נהנו מאד... בסוף ההופעה דג'יברי אפילו פירגן בהדרן וניגן את  Soul Station של Hank Mobley. היה תענוג.

עופר גנור ועמוס הופמן. צילום: קביליו.
אחרי ההופעה של דג'יברי הלכתי לתפוס קצת מהדיקסילנד השמח של ישראדיקסיבנד עם אברהם פלדר הענק, ז'ק סאני ומרטון קם, שהופיעו ברחבת הפסטיבל, ומשם בצעדי ריקוד קלילים להופעת הדואט שלי שני ענקי גיטרה ישראליים: עמוס הופמן (שהגיע במיוחד מניו יורק) ועופר גנור. הופמן וגנור הגישו דואט אינטימי ומקסים, קשוב, מלא הערכה הדדית והומור. הם ניגנו בעיקר סטנדרטים, אבל כמו שקורה תמיד אצל מוסיקאים גדולים, גם סטנדרטים ששמעת כבר אלף פעמים נשמעו רעננים לגמרי כשיצאו מבין אצבעותיהם. למרות ההרכב הצנוע והווליום המתון, לא היה רגע משעמם בדואט הזה, מה שבעיקר גרם לי להצטער על כך שעמוס הופמן ארז מזוודה וחזר לניו יורק לפני כשנה.

שלישיית צ'יק קוריאה. צילום: קביליו.
את הפסטיבל סיימתי עם הטריו של Chick Corea שחוגג השנה 75. לפני כ-18 שנה, היה זה אבישי כהן הבאסיסט שהצית בו את הלהבה מחדש. היכולות הפנומנליות של אבישי כהן על הבאס והפולריתמיות החריגה שהביא איתו לא השאירו את Corea אדיש והוא, שכבר עבד עם הבאסיסטים הטובים ביותר שעולם הג'אז יכול להציע, הקליט והופיע עם אבישי כהן במשך מספר שנים. באותה תקופה  הם הקליטו גם בטריו עם ג'ף באלארד וגם בהרכב גדול יותר בשם Origin, וגם עם ההרכב הזה הם הגיעו לאילת באותה תקופה. הפעם, לצדם של Corea וכהן ניגן המתופף  Marcus Gilmore (נכדו של המתופף Roy Haynes שניגן והקליט גם הוא לא מעט עם Chock Corea).

אבישי כהן וצ'יק קוריאה. צילום: יוסי צבקר.


הקהל שהגיע להופעה הזו היה בהיי עוד לפני תחילתה, וכש Chick Corea עלה לבמה הוא זכה לתשואות רמות במשך כמה דקות. הוא מצדו מאד נהנה מהמחווה ואף צילם את הקהל בנייד שלו. בכלל, Corea היה במצב רוח מצויין ואחרי שגמר להקניט את המארגנים על כך שקבעו את ההופעה שלו ל- 11 בלילה, פנה לעשות כיוון כלים עם אבישי ועם הקהל ואז ניגש ישר לעניינים. הקטע הראשון, כמו גם ההדרן, היו מתוך האלבום המוכר ביותר של Corea שהוקלט בשנת 1972 ונקרא Light As A Feather. הם פתחו עם 500 Miles High ואת.... ניחשתם נכון: Spain ניגנו כהדרן. בין לבין ניגן Corea שתי מחוות לאמנים שהשפיעו עליו רבות: Alice in Wonderland כמחווה ל Bill Evans ואת Tempus Fugit כמחווה ל Bud Powell. ובנוסף את Fingerprints ש Corea סיפר שכתב כתשובה ל Footprints האלמותי של Wayne Shorter (ואבישי כהן ציטט ממנו בסולו שלו), את  Continuos ואת Ana’s Tango, טנגו שהוקדש לאמו של Chick Corea ונכתב במקור, יחד עם עוד 14 קטעי טנגו, לצורך פס קול לסרט. אף אחד מהטנגואים הללו לא מצא את דרכו לסרט, אגב.

Chick Corea היה קצת "על אוטומט" בקטעים הראשונים, אבל ככל שעבר הזמן, ועם ההשראה מנגינת הבאס המעולה של אבישי כהן, נפתחו מעיינות היצירה שלו והוא התחיל לצאת לאילתורים יותר הרפתקניים.

מרטון קם, ז'ק סאני ואברהם פלדר. צילום: קביליו.
ולסיום, כמה הערות כלליות:
למעט כמה הופעות בודדות שהוגברו ביתר (רובן משתייכות לזן הפחות ג'אזי של הופעות הפסטיבל), הסאונד השנה היה מעולה. גם הבחירה לשים את מסכי הוידאו מאחורי הבמה, בגובה האמנים ולא בצידי הבמה היתה מצויינת. הגישה דרך הכניסה הדרומית של הנמל מבורכת ומקלה מאד על ההגעה אל הפסטיבל ועל היציאה ממנו. ומתחמי השתייה והמזון היו מאורגנים היטב. באופן כללי, בהיבט הארגוני הפסטיבל בהחלט מראה שיפור ממשי.

ואחרונים חביבים, אך מאד חשובים: תודה רבה לשני צלמים נהדרים ומתעדים נאמנים של סצינת הג'אז הישראלית: אברהם קביליו ויוסי צבקר, על שנאותו לחלוק עמי את תמונותיהם מהפסטיבל. כל אחד מהם בעל גישה שונה וזוית ראיה ייחודית, וביחד אני חושב שהם מספקים חוויה ויזואלית, אפילו מוסיקאילת בדרכה, על הפסטיבל. 

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin