שנה טובה ממונטריאל....

שלום חברים ושנה טובה.

למי מכם שתוהה להיכן נעלמתי בחודשים האחרונים – אל דאגה, הכל בסדר. נסעתי עם משפחתי למונטריאל למשך שנתיים ולכן אהיה מנותק בשנתיים הקרובות מסצינת הג'אז הישראלית, לפחות בכל מה שקשור בהופעות חיות בישראל.

מצד שני, הצד החיובי הוא שיש במונטריאול סצינת ג'אז שוקקת והמון מוסיקאים מצוינים, מקוריים ורעבים ולא מעט מקומות שאפשר לשמוע בהם מוסיקה חיה מדי ערב.

עד כה הלכתי למספר הופעות, חלקן במסגרת פסטיבל הג'אז הבינלאומי של מונטריאול, שהוא אגב שונה מאד מפסטיבלים אחרים שאני רגיל ללכת אליהם.

ה  Festival International du Jazz de Montreal  קיים מ 1980  ומתרחש בסוף חודש יוני – תחילת חודש יולי. זה פסטיבל ענק מבחינת כמות הבמות וסדר הגודל של האמנים המופיעים בו, רובם כמובן אינם מנגנים ג'אז...

חלק גדול מן ההופעות מתקיים בחוץ, בבמות גדולות ופתוחות וכמובן בחינם. הקהל מאד מגוון, המון צעירים ומשפחות שמגיעים במיוחד מכל רחבי קנדה לשמוע מוזיקה ולהיות חלק מההפנינג, ופה דוכני הרחוב והאווירה בין המופעים היא באמת חלק בלתי נפרד מהעניין.

הופעות ההארד קור ג'אז מתקיימות באולמות שונים ברחבי העיר והן לא "הופעות פסטיבל" של 45-50 דקות, אלא הופעות מלאות של שעה וחצי עד שעתיים, כל שזה לא פסטיבל שתופרים בו 6-7 הופעות בערב אלא אחד-שתיים.

ההפקה בסטנדרט מטורף מבחינת סאונד וארגון והאמנים לא מפסיקים לדבר על כמה שהם אוהבים לבוא ולהופיע כאן. ולמרות שהם אומרים את זה בכל ערב במקום אחר – כאן הם באמת מתכוונים לזה (נראה לי, לא?)

במסגרת הפסטיבל השנה (נחתנו בקנדה באמצע הפסטיבל) ראיתי 3 הופעות:

הראשונה היתה טריו של Danilo Perez עם Ben Street בבאס ו Adam Cruz בתופים. Danilo Perez מנגן בשנים האחרונות עם Wayne Shorter לצד הנגינה בטריו שלו. לא מפתיע שהוא בכושר מצוין ומנגן מדהים, במין תערובת של ג'אז קלאסי / מודרני / לטיני  ובדגש ריתמי חזק ומגוון מאד. נראה שהשנים עם Shorter לקחו אותו לכיוון יותר הרפתקני ומחפש ופחות ווירטואוזי מזה שהיה לו לפני כמה שנים, אבל עדיין המנוע הלטיני בוער מתחת למכסה הפסנתר שלו.

ההופעה השניה שראיתי בפסטיבל היתה של רביעיית Still Dreaming של Joshua Redman בטנור, Ron Miles בקורנט, Scott Colley בבאס ו Brian Blade המופלא בתופים.

זהו למעשה Tribute band ל Tribute band אחר. ז'תומרת: Joshua Redman והחברים מנגנים את המוסיקה של ההרכב Old and New Dreams שניגנו בו Dewey Redman (אבא של Joshua), Don Cherry, Charlie Haden ו Ed Blackwell, שהוא בעצמו היה הרכב מחווה למוסיקה של Ornette Coleman.

Old and New Dreams היו פעילים כעשור מאמצע שנות השבעים והוציאו ארבעה אלבומים: שניים ב Black Saint (Old and New Dreams מ 1976 ו Tribute to Blackwell מ 1987) ושניים ב ECM (Old and New Dreams מ 1979 ואלבום בהופעה חיה מ 1980 שנקרא Playing). מכיוון שכולם היו באמת מוזיקאים מופלאים - העדרו של כלי הרמוני הוא יתרון כי הוא מאפשר להם חופש פעולה אדיר מחד ומכריח אותם לשתף פעולה כדי ליצור חיבור ללא קונטקסט הרמוני מאידך. התוצאה שניתן לשמוע בארבעת האלבומים של Old and New Dreams באמת אחת המדהימות שיש.

ההרכב של Redman הבן, לא נופל רחוק מהעץ מבחינת הקונספט ואיכות הביצוע. הנגנים מעולים, האנרגיה גבוהה והתקשורת ביניהם מדהימה. הם נשמעים מצוין... אתם יודעים מה? אם כבר להיות קטנוני אז אולי יותר מדי מצוין. הבעיה מתחילה בהשוואה הבלתי נמנעת. אני אוהב יותר את Old and New Dreams עם הצליל המאד rough שלהם, עם המון אפריקה שקצת הולכת לאיבוד בהרכב של Joshua Redman שנשמע פחות מחוספס ויותר מהוקצע, ובעיקר חסרים לי שני הענקים Charlie Haden ו Ed Blackwell שהנוכחות שלהם גרמה ל Old and New Dreams להישמע כל כך טוב.

הנה וידאו של Still Dreaming מהופעה בניו יורק ב 2016:

והנה המקור, אלבום ההופעה החיה של Old and New Dreams ב 1980:

ההופעה השלישית והאחרונה שראיתי בפסטיבל השנה היתה של הרכב של החצוצרן Dave Douglas עם הסקסופוניסט Chet Doxas, פיגורה מוכרת ומוערכת מאד בסצינת הג'אז המקומית. הם הופיעו בעבר והקליטו  ב 2014  אלבום מקסים עם מוזיקה מקורית של שניהם. ההרכב נקרא Riverside ומנגן בו גם Steve Swallow בבאס ו Jim Doxas (אח של chet). הפעם הם הביאו גם אורחת מכובדת: Carla Bley.

אם להודות על האמת – Carla היתה הסיבה המקורית שבגינה הלכתי להופעה הזו. מעולם לא ראיתי אותה לפני כן בלייב והנחתי שחלון ההזדמנויות לראות אותה מופיעה הולך ונסגר.

לצערי התברר שקצת איחרתי  וה Escalator went over the hill. Carla נראית תשושה ורזה מהרגיל, ולמרות שניגנו שני קטעים שלה, והקהל הרעיף עליה אהבה ומחיאות כפיים, היא לא ממש הצליחה לשחזר את האנרגיות והקסם שלה, לא בנגינה ולא בנוכחות. אבל הי - עדיין יש לנו את Steve Swallow הנפלא.

בתופים, כאמור, ניגן Jim Doxas, האח של Chet, שגם הוא מסתבר מוזיקאי מקומי עסוק למדי. כבר הספקתי לראות אותו בעוד שתי הופעות מאז... מתופף מוכשר מאד שהולך בדרכיו הבלתי שגרתיות של Han Bennink יבל"א כולל כל השטיקים של קריעת ניירות, תיפוף על קירות, עמודים, כוסות, תיפוף על הגוף (ידעתם שזה נקרא "תיגוף"??), תליית שרשראות של פעמונים על הגוף, והקלאסי מכולם: רגל על ה snare.

מלבד שני קטעים של Carla Bley, ההופעה הוקדשה למוסיקה מתוך האלבום השני של Riverside שהוקלט כחודש לפני כן ונקרא The New National Anthem. אצל Douglas תמיד כיף, זה כמו להיכנס לחדר מלא מתגים וכפתורים ומותר להתנסות, להתעסק ולגעת בהכל. את Chet Doxas לא הכרתי לפני כן, אבל אני בהחלט יכול להבין למה כל כך אוהבים ומעריצים אותו כאן. צליל נהדר, מלא דמיון ובעיקר לא נשמע גנרי כמו עשרות סקסופוניסטים אחרים שפעילים היום. 

ממליץ בחום לשמוע את האלבום הראשון שלהם, הנה דגימה:

והנה קטע מההופעה עצמה:

בקיצור היתה לי חווית פסטיבל מגוונת וכייפית בסך הכל ובואו לא נשכח את עשרות דוכני האוכל ואת זה במיוחד (Le Smoking BBQ)

Daily album #9 - Paul Motian and the Electric Bebop Band

The first album of the EBBB (Electric bebop band), leaves no doubt that Paul Motian was a genius, giving beautiful modern form to bebop classics from Parker, Powell, Gillespie, Monk ,Dameron and others.
It sounds so fresh and live.

The original band features:
Paul Motian (d), Joshua Redman (ts), Brad Schoeppach (g, left side) and Kurt Rosenwinkel (g, right side), Stomu Takeishi (b).

Bird lives !

North Sea Jazz Festival - Part III

אחרי יומיים גדושי מוסיקה הגענו ליום השלישי והאחרון של הפסטיבל. אמנם כבר ראינו לא מעט הופעות טובות אבל אני עדיין נותרתי רעב למנת הג'אז היומית. וטוב שכך כי ביום השלישי של הפסטיבל שובצו כמה הופעות אטרקטיביות במיוחד.

פתחנו את היום בהרכב מלא באולם Hudson והתמקמנו במקומות מעולים לקראת ההופעה של Joshua Redman (Artist in Residence, כבר אמרנו?) עם שלישיית ה Bad Plus. הסיפור שלי עם השלישייה הזו ידע עליות ומורדות. הפעם האחרונה שראיתי אותם היתה בפסטיבל החורף באילת והיא זכורה לי כאחת ההופעות הטובות שזכיתי להיות בהן. מובן, אפוא, שרף הציפיות היה גבוה. מנגד – מה קשור Joshua Redman להרכב הטרוגני כמו ה Bad Plus? איך בדיוק הוא ישתלב עם הרכב שמעיד על עצמו שהוא מתנהל כמו להקה מגובשת? עוד אני מהרהר בשאלות הרות גורל מעין אלה והנה הם עולים לבמה. Ethan Iverson הפסנתרן, בחליפה ועניבה, לבוש כמו רואה החשבון של הלהקה ומתעקש להיראות כמו הגיק המושלם, Reid Anderson שהצחיק את הקהל והיה במצב רוח וורבלי במיוחד ועשה את כל הדיבורים על הבמה, וה"ילד הרע" Dave King עם חולצת המשבצות הקבועה שלו. בכלל נראה כאילו לכל אחד בלהקה הזו הוצמד type cast והוא לוקח את התפקיד נורא ברצינות (ממש כמו בלהקות הבנים: יש את הרגיש, המופרע, היפה, זה שעוד לא יצא מהארון וכיוצ"ב). הם התחילו לנגן והסאונד המוכר שלהם מילא את האולם ואת הלב. גם Redman היה מצויין אלא שלטעמי השילוב לא היה יותר מ"בסדר". לא יצא שם משהו אחר, עוצמתי, חדש. נכנסו ה Bad Plus עם Joshua Redman ויצא .... ה Bad Plus עם Joshua Redman. לא פחות ולא יותר. מצד שני הם הודיעו שזו היתה הופעתם הראשונה ביחד ושהם יוצאים עכשיו למסע הופעות משותף, כך שבהחלט יכול להיות שהזרע שנטמן בפסטיבל ינבט ויתפתח במהלך הקיץ למשהו אחר, שלם יותר והומוגני יותר, כי זה בדיוק מה שהתרגלנו ולמדנו לצפות לו מה Bad Plus.

לא העלינו בדעתנו לוותר על המקומות המעולים ונשארנו ישובים בציפייה לקראת ההופעה של Brad Meldahu בטריו. כרבע שעה לפני השעה היעודה עלו Brad וחברי השלישייה (Larry Grenadier בבאס ו Jeff Ballard בתופים) לעשות באלאנס ולתת לצלמים הזדמנות לצלם (כי במהלך ההופעה, כי התחוור לי ממבטו המצמית של זה שישב לפני, אסור היה לצלם. אופס. מזל שזה לא קרה לשלמה בהופעה של Jarrett). ידידיי, זה היה באלאנס מהאגדות. כל אחד ניגן כמה תיבות כדי לוודא שההגברה עובדת ואז Mehldau התחיל לנגן איזה קטע ביבופ, Larry ו Jeff הצטרפו אליו ובמשך כמה דקות הם הפיגו את כל החששות לגבי איך תהיה ההופעה של Mehldau והאם הוא אכן "חזר" כפי שניתן היה להרגיש מאלבומם האחרון. אין חשש. הם כאן ובגדול. הבאלאנס הסתיים במחיאות כפיים סוערות ומוצדקות. Mehldau חייך וירד מהבמה לכמה דקות. ההופעה עצמה כללה כמובן חומר מקורי והרבה קאוורים ולצערי לא מספיק סטנדרטים אבל היה מושלם. אני ריחפתי בין הרקיעים השישי והשביעי וממש לא רציתי לנחות. ר' התלונן על כך ש Mehldau בחר לדבר אל הקהל בהולנדית וטען שהוא התנהג באנטיפתיות מובהקת. לי זה ממש לא הפריע. מבחינתי Brad Mehldau הוא אחד הפסנתרנים הגדולים בג'אז ומקומו לצד Bill Evans, Keith Jarrett ו Paul Bley אינו עומד בכלל בספק.

לא נשארנו לשמוע את Hiromi מתעללת בפסנתר חסר הישע (אחרי Iverson ו Mehldau היה צריך פשוט לארוז את הפסנתר ולא לקלקל לו את הטעם) והלכנו לתפוס מקומות לעוד הבטחה גדולה: חמישיית Ambrose Akinmusire. על אלבומו המצויין בלייבל Blue Note כתבתי כאן לא מזמן, ואחרי שראיתי הופעה מעולה של ההרכב ב Mezzo לא היה לי ספק שזה המקום להיות בו. (אל אף שבווידאו היה Fabian Almazan המצויין על הפסנתר ולפסטיבל, למרבה הצער, הוא לא הגיע). 

נרגשים מאד עלו החצוצרן Akinmusire וחבורתו על הבמה. Walter Smith III בטנור, Sam Harris בפסנתר, Harish Raghaven בבאס ו Justin Brown בתופים. הם ניגנו כמה קטעים מהאלבום ההוא ב Blue Note ואחר כך עברו לנגן חומר חדש אבל לתחושתי משהו שם לא ממש עבד. בניגוד גמור לציפיות שהיו לי, המוסיקה שלהם, שגם בדיסק לא היתה פשוטה וקלה להאזנה, עברה הרבה פחות טוב בהופעה. בדרך כלל זה הפוך: מוסיקה מורכבת שעובדת נהדר בהופעה בזכות הנוכחות הפיזית, הכריזמה של המוסיקאים והחוויה הכוללת מתגלה כמשהו שאי אפשר להאזין לו בסלון בבית מבלי להתעצבן. כאן, כאמור, משום מה, היה המצב הפוך. ככל שהתקדמה ההופעה גברה התחושה שהם פשוט לא מתקשרים עם המאזינים (ואני לא מדבר על חנפנות או הורדת הסטנדרט האומנותי לשם כך). הקש ששבר את גבי היה Harish Raghaven שמשום מה התעקש לתת סולו באס עם קשת, למרות שאין ולא יכול היה להיות כל ספק שזו הפעם השניה שהוא מנגן בקשת. זה נשמע בטווח של בין מזעזע לפאדיחה. בשלב זה ארזנו נ' ואני את כל הסימפטיה שלנו לחצוצרן המוכשר, והלכנו לשמוע את Wayne Shorter.

 

אוקיי. על זה אני מדבר כשאני אומר לתקשר עם הקהל. Shorter עומד על הבמה לא מפסיק להתלבט עם עצמו מה לנגן ובמה לנגן (טנור? סופרן? הבחירה כל כך קשה לפעמים). הוא מתחיל משהו מפסיק, חושב, מתחיל משהו אחר ובכל זאת מצליח לכשף אולם מלא. המוסיקאים שאיתו: Danilo Perez בפסנתר, John Patitucci בבאס ו Jorge Rossy בתופים מתחזקים על הבמה תחנה גרעינית קטנה שמאיימת להתפוצץ בכל רגע. כמה עוצמה ואנרגיה יש שם, וויין הזקן נהנה מכל רגע. כמו בהופעה של Ambrose Akinmusire גם אצל Shorter זה רחוק מג'אז קלאסי, זה מורכב זה פתלתל אבל כאן יש הרבה פחות צלילים והרבה יותר תקשורת, על הבמה ומול הקהל. ראינו בסך הכל שלושה קטעים, אבל היה שווה כל רגע.

כאן פחות או יותר נגמר הפסטיבל. נ' ואני עוד המשכנו וניסינו קצת Maceo Parker (היה גדול מדי, רועש מדי, ובעיקר מרוצה מעצמו מדי – This funk is off the hook, off the hook, מה שזה לא אומר), וקינחנו באלוף נעוריי Michel Camilo, פסנתרן וירטואוז שהחליט (אני חייב להודות שלא נפלתי מהכסא בהפתעה) לעשות קרב ראווה עם חברו Giovani Hidalgo בכלי הקשה. היה נחמד אבל הפסנתר לא הפסיק לשאול מה קרה ל Jamal, Iverson ו Mehldau שהיו כאן לפני כן...

בסיכומו של פסטיבל – היה אחלה. כמובן שלא כל ההופעות היו מושלמות והיו גם כמה נפילות אבל בגדול בהחלט היה גדול ואני חושב שכולנו מאד נהנינו.

למחרת, על ארוחת בוקר של בייגל'ס (מחר חוזרים לארץ ולדיאטה...) ניהלנו ר' ואני שיחה על פניו של הג'אז בשנת 2012. אני הלנתי על כך שבכל הפסטיבל לא ראינו אפילו הופעת Hard Bop אחת. כאילו הסגנון הזה, שרבים מאיתנו שומעים על בסיס יומי, איבד רלוונטיות. במקום זה קיבלנו מנות גדושות של ג'אז שמתעקש להתחכם ולהיות לא קומוניקטיבי. לחנים לא קליטים, מקצבים שעסוקים בלהיות לא סימטריים ובלתי ניתנים לפענוח. שום דבר שמזכיר את הכיף הטהור והאלגנטיות שהביאו איתם הרכבים כמו של Art Blakey, Horace Silver ודומיהם. 

אולי צו השעה הוא להתחכם, להיות בלתי מובן? בלתי מתקשר? מה דעתכם?

North Sea Jazz Festival 2012 - Part II

 

כזכור, סיימנו את היום הראשון עייפים אך מרוצים. חזרנו כולנו לאכסניה (נ' עוד נשאר לראות את Lenny Kravitz), ונפלנו שדודים.

 

יום שבת:

השעה 17:00, אולם Hudson מפוצץ עד אפס מקום, כולל המעברים. לבמה עולה גבר שחור בן 80 בעל זקן לבן ובחליפה ירוקה. הוא ניגש לקדמת הבמה נופף בידיו, הפריח נשיקות לקהל (מוטיב חוזר בהופעה) והתיישב ליד הפסנתר. אני עצמתי עיניים ולקחתי נשימה עמוקה. תבינו, האיש הזה היה אחת הסיבות בגללן נסעתי לפסטיבל. Ahmad Jamal. דורשי טובתי המלומדים, גם ר' וגם נ', הזהירו אותי לפני ההופעה שלא לפתח ציפיות כי בשנה שעברה ההופעה היתה בינונית וההרכב לא ישב מספיק טוב (להגיד דבר כזה על הרכב של Jamal זו ממש כפירה בקודש), במיוחד התלוננו החברים על נגן כל ההקשה Manolo Badrena. עד כדי כך הם לא נהנו בשנה שעברה שהחליטו לוותר על ההופעה של Jamal השנה ואני מצאתי את עצמי יושב לבד בהופעה הזו. רק אני והר של ציפיות שנבנו בעקבות עברו המפואר של ג'מאל אבל גם בזכות אלבומו הנהדר מהשנה Blue Moon.

קשה לי מאד לסכם את החוויה שעברתי בהופעה הזו, אבל זו בפירוש היתה חוויה בלתי נשכחת. הם ישבו כל כך טוב ביחד ונשמעו פנטסטי בכל הקטעים. אני פשוט רקדתי בכסא ואי אפשר היה למחוק את החיוך מעל פני. הופעה נהדרת עם אנרגיה מטורפת. המשחקים של Jamal בדינמיקה נשמעים עוד יותר משכנעים כששומעים אותו בלייב. Reginald Veal  בבאס ו Herlin Riley בתופים היו לגמרי איתו ויצרו את הסאונד הג'מאלי המוכר מההרכבים הישנים שלו. אפילו  Manolo Badrena שכל כך חששתי מפניו, לא רק שלא הפריע, הוא הוסיף ניחוח לטיני והומור להרכב. היה מושלם. 

נשארתי במקומי גם להופעה הבאה: Joshua Redman (שהיה כאמור Artist in residence השנה) עם ההרכב JAMES FARM שכולל את Aaron Parks בפסנתר, Matt Penman בבאס ואת המתופף Eric Harland )מקור השם לא ברור אבל יש טענה ש "JAME" בא לייצג את השמות הפרטיים של Joshua, Aaron, Matt, Eric). ההרכב הזה נולד ב 2009 לצורך הופעה בפטיבל הג'אז במונטריאול. הם המשיכו להופיע ביחד ובשנת 2010 הקליטו אלבום אחד נהדר (שנקרא, כמובן, JAMES FARM). ההופעה בפסטיבל התבססה כולה על החומר מתוך האלבום הזה, ואיזה תענוג צרוף זה היה. הכימיה בין הארבעה האלה מצויינת והלחנים כולם ליריים להפליא. להבדיל מרוב המוסיקה שנוגנה בפסטיבל שכללה הרבה ג'אז מודרני ולחנים אמורפיים שלא מנסים אפילו לתקשר עם המאזינים, כאן המצב הוא הפוך לגמרי. הם אמנם לא מנגנים סטנדרטים, אבל אלו בהחלט שירים, והלחנים היפים נושאים על גבם בקלות את קטעי האלתור. מסתבר שבשנת 2012 זה לא דבר מובן מאליו.

התכנון היה להישאר באותו אולם להופעת הרביעייה של Dave Holland. אלא שנ' נתקף בולמוס פתאומי והביע כמיהה עזה לקרפ עם נוטלה. (נ' זאת עליכם לדעת הוא בעל שורשים צרפתיים וקרפ עם נוטלה הוא כנראה חלק בלתי נפרד מהקוד הגנטי שלו). משהחליק קרפ הנוטלה במורד גרונו נרגע נ' וניתן היה לחזור ולדבר עמו בהיגיון. ניצלתי את רגעי השפיות והובלתי אותו בחזרה לאולמו של Dave Holland. נדמה לי שהוא עוד מלמל משהו על קרפ עם גרידת לימון (?!) אבל אני, כבר שמעתי את דייב הולנד מרחוק.

הפעם הצטרף ל Holland בן אחר ממשפחת Eubanks, ובמקום הטרומבון של Robin קיבלנו את הגיטרה של Kevin, וחבל. וכאילו לא די בכלי הרמוני אחד יותר מדי, גם Craig Taborn הצטרף לחגיגה בפסנתר ו Fender Rohdes. לאורך השנים ההרכבים של Holland תמיד הציגו צליל מיוחד שנבע משילוב כלים בלתי שגרתי (ויבראפון וטרומבון) ביחד עם הבאס הדומיננטי של Holland, מיעוט בהתוויית ההרמוניה (שתמיד היתה שם ברקע מבלי שאף אחד ממש נדרש לנגן אותה) והמון space בין הכלים. מסתבר שעם גיטרה (או אולי עם Kevin Eubanks) זה לא ממש עובד. המוסיקה לא התרוממה והסאונד של ההרכב, שאמור היה לשטוף את האוזניים ברעננותו, היה בפשטות - סתמי.  אשר על כן, קמנו (אני ו נ') והחשנו פעמינו להופעת הטריו של Tigran Hamasyan. 

זו היתה אופרה אחרת לגמרי. כשנכנסנו לאולם ה Madeira החשוך, כישף הטריו של Hamasyan את הנוכחים בבלדה מקסימה ששכנעה אותנו, בקלות, להישאר . אחריה הגיע עוד קטע יפה ולאחר מכן קטע כסאחיסטי למדי (כנראה שטיגראן שמע שדיג'יי אייר בסביבה והחליט להוכיח שגם הוא יכול ....) שכלל נגינה אינסופית של לופים על הפסנתר, בעמידה. באופן מפתיע דווקא התחברתי לזה והצלחתי להיכנס לראש. Nate Wood, המתופף של Tigran נראה כמו בובה על חוטים אבל זה לא הפריע לו לנגן מצויין. הבאסיסט Sam Minaie לעומתו, שניגן על באס חשמלי, החליט בקטע הסולו שלו לנגן כל מיני אפקטים בלתי קשורים עם מפרט על הבאס. אבל בסך הכל אין ספק שטיגראן חמסיאן יודע לספק את הסחורה. שמחתי שהספקתי לטעום ממנו.

בהופעה הבאה שוב פגשנו את Joshua Redman, הפעם בהרכב של רביעיית סקסופונים עם Chris Cheek בבריטון, Mark Turner בטנור ובסופרן, Chris Potter באלט, טנור וסופרן. Redman עצמו ניגן גם על טנור, אלט וסופרן.

ההופעה הזו היתה מצויינת ומאד מיוחדת. אחרי הכל, לשמוע ארבעה סקסופוניסטים מהשורה הראשונה ביחד ברביעיית סקסופונים אינו אירוע שכיח. כל החומר נכתב על ידי חברי הרביעייה במיוחד להרכב הזה וזו היתה הופעתם השלישית ביחד. בעוד Chris Cheek נשמע כמי שנאבק קצת עם הבריטון, הרי ש Chris Potter ניגן מדהים באלט, ונשמע שונה לגמרי מאשר איך שהוא נשמע על טנור. Turner, מה חבל, סבל מצליל אוורירי במיוחד בטנור (בסופרן הוא דווקא נשמע יפה מאד) ואילו Redman ניגן מצויין כהרגלו אם כי הוא היה קצת סתמי על האלט.

למרבה השמחה יש וידאו מההופעה הזו, כך שתוכלו לראות ולשפוט בעצמכם.

ההופעה האחרונה לאותו ערב היתה הופעת החמישייה של Christian Atunde Adjuah Scott. כן כן, קראתם נכון. החצוצרן הצעיר והמבריק מתחבר לשורשיו האינדיאנים בניו אורלינס והוסיף לשמו את השם Atunde Adjuah. יחד עם Scott ניגנו Matt Stevens בגיטרה, John Escreet בפסנתר, Kristopher Funn בבאס ו Jamire Williams בתופים. בשלב מסויים הצטרף גם טרומבוניסט שאת שמו איני זוכר. לצערי, למרות שבאתי עם ציפיות גבוהות (Christian Scott הוא חצוצרן נדיר ביכולתו) התאכזבתי קשות. הסאונד היה חזק ודחוס באופן מוגזם ולמרות שמדובר בהרכב שעובד ומנגן הרבה ביחד הם נשמעו בעיקר כמו להקת רוק שמייצרת הרבה רעש. אולי זו היתה השעה ועייפות החומר, אבל ממש לא הצלחתי להנות מהמוסיקה. (אגב, מצפיה בטיובים מההופעה שעלו לרשת המצב נראה פחות נורא)

עד כאן בינתיים, stay tuned לחוויות מהיום השלישי ולסיכום.

Brad Mehldau - The SideMan

את Brad Mehldau אני חושב שאין צורך להציג. סדרת האלבומים שהקליט עבור Warner Bros. בשם The Art Of Trio מוכרת היטב לכל מי שקצת מתעניין בג'אז בעשור האחרון. Mehldau הצליח באופן מפתיע להזרים דם חדש בפורמט הטריו פסנתר-באס-תופים הוותיק ולגרום לו להישמע עדכני, רלוונטי, חדשני ומרתק גם אחרי שענקים כמו Bill Evans ו Keith Jarrett טיפלו בפורמט הזה ועשו בו מהפכות של ממש.

בדיוק מסיבה הזו אינני מתמקד הפעם בהרכבי הטריו של Mehldau (ולא שאין לי מה לומר בעניין...) אלא דווקא בעבודתו לצד מוסיקאים אחרים. כן, הפוסט הזה צריך היה להיכתב כבר מזמן מכיוון שהוא קשור ישירות לשמו של הבלוג הזה ולתפקידו החשוב של ה Sideman.

למרות הצלחתו הבלתי מעורערת של Mehldau בהרכב הטריו שלו, ולמרות שהטריו שלו נחשב לאבן דרך בג'אז, הוא מעולם לא הפסיק לנגן גם כפסנתרן מלווה בהרכבים אחרים, שאינם תחת הנהגתו, או במילים אחרות: למרות הצלחתו כ Leader (מנהיג ההרכב) הוא המשיך גם לנגן כ Sideman (נגן מלווה).

זה לא דבר של מה בכך. בדרך כלל אמנים שזוכים להצלחה "בזכות עצמם", שמצליחים לעבור מסטטוס של Sideman לסטטוס של Leader, אינם מוכנים לחשוב אפילו על חזרה לעמדת ה Sideman. כך למשל Bill Evans, Keith Jaerrett, Art Blakey, Thelonious Monk, Charles Mingus, Miles Davis ועוד רבים אחרים – מרגע שזכו להכרה משמעותית חדלו לנגן כמלווים של אחרים והחלו לנגן רק בהקלטות ובהרכבים תחת שמם ובהנהגתם.

אמנים רבים אחרים, לעומתם, לא זנחו את עבודתם כסיידמנים והמשיכו להקליט עם הרכבים "של אחרים", גם לאחר שכבר זכו לתהילה בזכות עצמם: אנשים כמו Herbie Hancock, Joe Henderson, Ron Carter, Lee Morgan, Michael Brecker ועוד.

אני מניח שהסיבות בעד ונגד המשך עבודה כ Sideman רבות ומגוונות, ותלויות בגורמים רבים, חלקם כלכליים, חלקם אומנותיים.

כך או כך, במקרה של Brad Mehladu אני נוטה להאמין שההחלטה להמשיך ולעבוד בהרכבים "של אחרים" נבעה מרצון כן ואמיתי שלו להישאר מחובר לפורמטים אחרים בג'אז מלבד הטריו, ולהמשיך להתפתח כמוסיקאי גם בהרכבים בהם מרכז הכובד אינו הפסנתר. אחרי הכל, עבודתו של הפסנתרן היא פעמים רבות ללוות את המוסיקאים האחרים ולתת מסגרת הרמונית ומבנית למוסיקה ופסנתרן בסדר הגודל של Mehldau פשוט אינו יכול להרשות לעצמו להזניח אספקט כל כך מרכזי.

הפעם הראשונה בה ראיתי את Mehldau היתה כשראיתי בטלויזיה הופעה של רביעיית Joshua Redman (מלבד Mehldau ניגנו שם גם Christian McBride בבאס ו Brian Blade המדהים בתופים, שבינתיים זכה להערכה ולהכרה לה הוא זכאי ומנגן בשנים האחרונות לצידו של Wayne Shorter). זה היה בשנת 93' או 94', כמה שנים לפני פריצתו של Mehldau לתודעתם של חובבי הג'אז והוא היה Sideman מצויין. מלווה שמסוגל לגרום להרכב ו Leader שלו להישמע במיטבם ופסנתרן שיודע להרים את האולם בסולו שלו. למרות ש Mehldau, כמו שאר חברי ההרכב, לא קופח בסולואים, וכבר אז הקהל מאד אהב אותו, הרי שהדגש הושם באופן ברור על Redman, מנהיג ההרכב, שגם נהנה מייחוס משפחתי מכובד.

באותה תקופה (1994-1995) הקליט Mehldau לא מעט עם חבר'ה בני גילו: הגיטריסטים Peter Bernstein ו Kurt Rosenwinkel, והטנוריסטים Mark Turner (האלבומים Consenting Adults, Yam Yam, Signs Of Life) וכמובן עם Joshua Redman (האלבום MoodSwing המצויין).

אבל גם במהלך השנים שלאחר מכן, אחרי שהקים את הטריו המפורסם הראשון שלו (עם Larry Grenadier בבאס ו Jorge Rossi בתופים) וזכה להכרה כאחד מפסנתרני הג'אז החשובים והמשפיעים, הוא המשיך והקליט אלבומים עם חבריו הישנים, הפעם כמלווה:

כך ב 1998 (ממש באותה שנה בה הקליט את Songs, האלבום שסימן באופן סופי את כניסתו לפנתיאון הג'אז) השתתף בהקלטות לאלבום Timeless Tales של Joshua Redman ולאלבום In This World של Mark Turner. מעניין לציין שבשניהם משתתף הבאסיסט הקבוע של Mehldau הלא הוא Larry Grenadier, ובאלבום של Turner משתתף גם המתופף דאז של הטריו: Jorge Rossi.

שנה לאחר מכן הוזמן Mehldau (וגם לשם לקח עמו את Grenadier שותפו לטריו) להקלטות של ההרכב של Charles Lloyd שיצאו בלייבל ECM תחת השמות The Water Is Wide ו Hyperion With Higgins וסימנו קאמבק אדיר של הסקסופוניסט הוותיק. הנגינה של Mehldau באלבומים הללו מושלמת ומענגת. השילוב עם הרכב שונה לגמרי מכל מה שעשה Mehldau עד אז עובר חלק ומוציא מ Mehldau איכויות חדשות כמלווה.

בשנת 2000 משתתף Mehldau כסיידמן בהקלטת האלבום Works For Me של John Scoffield עם Kenny Garrett ועושה, שוב, עבודה מצויינת.

שנה לאחר מכן, שוב משתתף Mehldau, במקביל לעבודת הטריו שלו שהולכת ותופסת תאוצה ונפח, בהקלטה של הסקסופוניסט Walt Weiskopf ללייבל Criss Cross, ובשנה שלאחר מכן הוא מנגן (כל כך יפה) ב American Dreams של Charlie Haden לצדו של Michael Brecker.

בהמשך הוא מנגן בעוד מספר אלבומים של ידידו הוותיק Peter Bernstein ובאלבום המעולה של Kurt Rosenwinkel הקרוי Deep Song, בכולם מנגן איתו גם הבאסיסט (איך ניחשתם?) Larry Grenadier.

בנוסף, במהלך השנים הקליט Mehldau לא מעט אלבומים כ Co-Leader, קרי הרכבים בהנהגה משותפת שלו ושל אחרים, אבל כאן אנחנו כבר חורגים מתחום רשימה זו.

בכל ההקלטות הללו, ללא יוצא מן הכלל, ניתן לזהות בבירור את הסגנון של Brad Mehldau המוכר מהטריו, את הליריות הכובשת, את השימוש בשבירת הקטע לחלקיקים קטנים וצירופם לכדי שלם חדש, את היכולת הפנומנלית להפריד בין עבודת יד ימין ליד שמאל את הצליל האופייני (וגם את הבאס של Larry Grenadier, שככל הנראה הפך כבר לחלק בלתי נפרד מהנגינה של Mehldau) - אבל מכיוון שלכל אחד מהאלבומים האלה יש Leader אחר, שמכתיב דרייב אחר, צבע אחר ולחנים אחרים - Mehldau נדרש להראות בנגינה שלו גוונים שונים ולהתאים את עצמו להרכב והוא עושה זאת בהצלחה ובכשרון רב. והכי חשוב –יש לו הזדמנות ללוות סולן נשפן או גיטריסט ולא רק את ידידו Grendier, והוא מראה בכל פעם איזה מלווה נפלא, רגיש וקשוב הוא.

לפני כמה שנים, נדמה לי שבסמוך לאחר צאתו של האלבום Deep Song הגיעה לכאן חמישיית Kurt Rosenwinkel, שהופיעה במועדון ה Zappa וב"משכן". ההרכב בהנהגתו של Rosenwinkel כלל את Joshua Redman, Brad Mehldau וכמובן – Larry Grenadier ואת Ali Jackson בתופים. ההופעה היתה מעולה. אבל הקהל (לפחות בסביבתי) היה מאוכזב. הוא ציפה לשמוע Brad Mehldau אחר. מי שהצליח להתעלות מעל לאכזבה על כך ש Brad Mehldau לא הגיע עם הטריו שלו אלא בתפקיד Sideman – זכה לראות ולשמוע את Mehldau בערב נדיר חושף עוד נדבך חשוב ומשמעותי באישיות המוסיקלית שלו.

אז קבלו בבקשה, ללא הקדמות נוספות את חמישיית Kurt Rosenwinkel: