יום שבת:
השעה 17:00, אולם Hudson
מפוצץ עד אפס מקום, כולל המעברים. לבמה עולה גבר שחור בן 80 בעל זקן לבן ובחליפה
ירוקה. הוא ניגש לקדמת הבמה נופף בידיו, הפריח נשיקות לקהל (מוטיב חוזר בהופעה)
והתיישב ליד הפסנתר. אני עצמתי עיניים ולקחתי נשימה עמוקה. תבינו, האיש הזה היה
אחת הסיבות בגללן נסעתי לפסטיבל. Ahmad Jamal. דורשי
טובתי המלומדים, גם ר' וגם נ', הזהירו אותי לפני ההופעה שלא לפתח ציפיות כי בשנה שעברה
ההופעה היתה בינונית וההרכב לא ישב מספיק טוב (להגיד דבר כזה על הרכב של Jamal
זו ממש כפירה בקודש), במיוחד התלוננו החברים על נגן כל ההקשה Manolo Badrena.
עד כדי כך הם לא נהנו בשנה שעברה שהחליטו לוותר על ההופעה של Jamal
השנה ואני מצאתי את עצמי יושב לבד בהופעה הזו. רק אני והר של ציפיות שנבנו בעקבות
עברו המפואר של ג'מאל אבל גם בזכות אלבומו הנהדר מהשנה Blue Moon.
קשה לי מאד לסכם את החוויה שעברתי בהופעה
הזו, אבל זו בפירוש היתה חוויה בלתי נשכחת. הם ישבו כל כך טוב ביחד ונשמעו פנטסטי
בכל הקטעים. אני פשוט רקדתי בכסא ואי אפשר היה למחוק את החיוך מעל פני. הופעה
נהדרת עם אנרגיה מטורפת. המשחקים של Jamal בדינמיקה
נשמעים עוד יותר משכנעים כששומעים אותו בלייב. Reginald Veal בבאס ו Herlin Riley בתופים
היו לגמרי איתו ויצרו את הסאונד הג'מאלי המוכר מההרכבים הישנים שלו. אפילו Manolo Badrena שכל כך
חששתי מפניו, לא רק שלא הפריע, הוא הוסיף ניחוח לטיני והומור להרכב. היה מושלם. 
נשארתי במקומי גם להופעה הבאה: Joshua Redman
(שהיה כאמור Artist in residence
השנה) עם ההרכב JAMES
FARM שכולל את
Aaron Parks
בפסנתר, Matt Penman
בבאס ואת המתופף Eric
Harland )מקור השם לא ברור אבל יש טענה ש "JAME"
בא לייצג את השמות הפרטיים של Joshua, Aaron, Matt, Eric). ההרכב
הזה נולד ב 2009 לצורך הופעה בפטיבל הג'אז במונטריאול. הם המשיכו להופיע ביחד
ובשנת 2010 הקליטו אלבום אחד נהדר (שנקרא, כמובן, JAMES FARM).
ההופעה בפסטיבל התבססה כולה על החומר מתוך האלבום הזה, ואיזה תענוג צרוף זה היה.
הכימיה בין הארבעה האלה מצויינת והלחנים כולם ליריים להפליא. להבדיל מרוב המוסיקה
שנוגנה בפסטיבל שכללה הרבה ג'אז מודרני ולחנים אמורפיים שלא מנסים אפילו לתקשר עם
המאזינים, כאן המצב הוא הפוך לגמרי. הם אמנם לא מנגנים סטנדרטים, אבל אלו בהחלט שירים,
והלחנים היפים נושאים על גבם בקלות את קטעי האלתור. מסתבר שבשנת 2012 זה לא דבר
מובן מאליו.
התכנון היה להישאר באותו אולם להופעת
הרביעייה של Dave
Holland. אלא שנ'
נתקף בולמוס פתאומי והביע כמיהה עזה לקרפ עם נוטלה. (נ' זאת עליכם לדעת הוא בעל
שורשים צרפתיים וקרפ עם נוטלה הוא כנראה חלק בלתי נפרד מהקוד הגנטי שלו). משהחליק קרפ
הנוטלה במורד גרונו נרגע נ' וניתן היה לחזור ולדבר עמו בהיגיון. ניצלתי את רגעי
השפיות והובלתי אותו בחזרה לאולמו של Dave Holland. נדמה לי
שהוא עוד מלמל משהו על קרפ עם גרידת לימון (?!) אבל אני, כבר שמעתי את דייב הולנד
מרחוק.
הפעם הצטרף ל Holland
בן אחר ממשפחת Eubanks,
ובמקום הטרומבון של Robin
קיבלנו את הגיטרה של Kevin,
וחבל. וכאילו לא די בכלי הרמוני אחד יותר מדי, גם Craig Taborn
הצטרף לחגיגה בפסנתר ו Fender
Rohdes. לאורך
השנים ההרכבים של Holland
תמיד הציגו צליל מיוחד שנבע משילוב כלים בלתי שגרתי (ויבראפון וטרומבון) ביחד עם
הבאס הדומיננטי של Holland,
מיעוט בהתוויית ההרמוניה (שתמיד היתה שם ברקע מבלי שאף אחד ממש נדרש לנגן אותה) והמון
space
בין הכלים. מסתבר שעם גיטרה (או אולי עם Kevin Eubanks) זה לא
ממש עובד. המוסיקה לא התרוממה והסאונד של ההרכב, שאמור היה לשטוף את האוזניים ברעננותו,
היה בפשטות - סתמי. אשר על כן, קמנו (אני
ו נ') והחשנו פעמינו להופעת הטריו של Tigran Hamasyan. 
זו היתה
אופרה אחרת לגמרי. כשנכנסנו לאולם ה Madeira החשוך, כישף הטריו של Hamasyan את
הנוכחים בבלדה מקסימה ששכנעה אותנו, בקלות, להישאר . אחריה הגיע עוד קטע יפה ולאחר
מכן קטע כסאחיסטי למדי (כנראה שטיגראן שמע שדיג'יי אייר בסביבה והחליט להוכיח שגם
הוא יכול ....) שכלל נגינה אינסופית של לופים על הפסנתר, בעמידה. באופן מפתיע דווקא
התחברתי לזה והצלחתי להיכנס לראש. Nate Wood, המתופף
של Tigran
נראה כמו בובה על חוטים אבל זה לא הפריע לו לנגן מצויין. הבאסיסט Sam Minaie
לעומתו, שניגן על באס חשמלי, החליט בקטע הסולו שלו לנגן כל מיני אפקטים בלתי קשורים
עם מפרט על הבאס. אבל בסך הכל אין ספק שטיגראן חמסיאן יודע לספק את הסחורה. שמחתי
שהספקתי לטעום ממנו.
בהופעה הבאה שוב פגשנו את Joshua Redman,
הפעם בהרכב של רביעיית סקסופונים עם Chris Cheek בבריטון,
Mark Turner
בטנור ובסופרן, Chris
Potter באלט,
טנור וסופרן. Redman
עצמו ניגן גם על טנור, אלט וסופרן.
ההופעה הזו היתה מצויינת ומאד מיוחדת. אחרי
הכל, לשמוע ארבעה סקסופוניסטים מהשורה הראשונה ביחד ברביעיית סקסופונים אינו אירוע
שכיח. כל החומר נכתב על ידי חברי הרביעייה במיוחד להרכב הזה וזו היתה הופעתם
השלישית ביחד. בעוד Chris
Cheek נשמע כמי
שנאבק קצת עם הבריטון, הרי ש Chris Potter ניגן
מדהים באלט, ונשמע שונה לגמרי מאשר איך שהוא נשמע על טנור. Turner,
מה חבל, סבל מצליל אוורירי במיוחד בטנור (בסופרן הוא דווקא נשמע יפה מאד) ואילו Redman
ניגן מצויין כהרגלו אם כי הוא היה קצת סתמי על האלט.
למרבה השמחה יש וידאו מההופעה הזו, כך
שתוכלו לראות ולשפוט בעצמכם.
ההופעה האחרונה לאותו ערב היתה הופעת
החמישייה של Christian Atunde
Adjuah Scott. כן כן,
קראתם נכון. החצוצרן הצעיר והמבריק מתחבר לשורשיו האינדיאנים בניו אורלינס
והוסיף לשמו את השם Atunde
Adjuah. יחד עם Scott
ניגנו Matt Stevens
בגיטרה, John Escreet
בפסנתר, Kristopher Funn
בבאס ו Jamire Williams בתופים. בשלב
מסויים הצטרף גם טרומבוניסט שאת שמו איני זוכר. לצערי, למרות שבאתי עם ציפיות
גבוהות (Christian Scott
הוא חצוצרן נדיר ביכולתו) התאכזבתי קשות. הסאונד היה חזק ודחוס באופן מוגזם ולמרות
שמדובר בהרכב שעובד ומנגן הרבה ביחד הם נשמעו בעיקר כמו להקת רוק שמייצרת הרבה
רעש. אולי זו היתה השעה ועייפות החומר, אבל ממש לא הצלחתי להנות מהמוסיקה. (אגב,
מצפיה בטיובים מההופעה שעלו לרשת המצב נראה פחות נורא)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה