North Sea Jazz Festival 2012 - Part I

במהלך הימים האחרונים התלבטתי לא מעט כיצד להעביר את חוויותי ורשמיי מפסטיבל הג'אז בים הצפוני 2012 ברוטרדם. (North Sea Jazz Festival). זהו ביקורי השני בפסטיבל, הביקור הראשון אירע לפני כעשור, כשהפטיבל התקיים עדיין בעיר האג, והוא חרוט בזכרוני כחוויה ראשונית ומדהימה.

מעולם לא ראיתי לפני כן פסטיבל ג'אז כה גדול, שפוקדים אותו עשרות אלפי אנשים מדי יום. מעולם לא ראיתי פסטיבל ג'אז בו מתקיימות כל כך הרבה הופעות טובות במקביל ואתה כל הזמן בתחושה של החמצה על ההופעה שמתנהלת באולם אחר באותו זמן, ובעיקר – מעולם לא היתה לי ההזדמנות להיות בפסטיבל שניגנו בו כל כך הרבה מאלילי הג'אז שלי. באותו פסטיבל ראשוני (עבורי) ומדהים שמעתי וראיתי את Wayne Shorter, Joe Zawinul, Johnny Griffin, Nicholas Payton, Roy Hargrove, Roy Haynes, Gary Bartz, Mingus Big Band, Joshua Redman, John Scofield, Dave Holland, Paulo Fresu, Sam Rivers, Herbie Hancock, Bill Charlap ועוד רבים וטובים שאני כבר לא זוכר. 

כמו ילד בחנות ממתקים, לא ידעתי שובע. רצתי מהופעה להופעה כאחוז אמוק, להוט לתפוס מקום בשורה הראשונה (או השניה) ולשמוע הכי קרוב שאפשר את "הגדולים". דילגתי מהופעה להופעה רק כדי להספיק לראות גם את זה וגם את ההוא ולהספיק לדגום ולטעום את הכל. לא יצאתי מאיזור ההופעות אפילו לא כדי לאכול או לשתות. הבאתי ערימה של סנדביצ'ים (עם גבינת בלייחה...) ובקבוק מים וחיסלתי אותם בין ההופעות כדי לא להפסיד את מקום הישיבה האסטרטגי שלי (בהאג היו אולמות בהם ישבת על הרצפה). התוצאה של כל אלה היתה "הרעלת מוסיקה" כמותה לא חוויתי מעולם. הייתי בכזה Overload שכאבו לי האזניים, הראש, הרגליים. בסופו של דבר חזרתי לארץ מאושר עד הגג אבל חולה ומותש לגמרי.

מאז רציתי לשוב ולבקר בפסטיבל אבל מסיבות שונות זה לא התאפשר. עד השנה.

אני מניח שהייתי נוסע בכל מקרה, ממש לא חשוב אם התוכנית הייתה יותר טובה או פחות טובה. למזלי פרסמו תוכנית מבטיחה ולמרות שהיה נראה שהיום הראשון מעט יותר חלש מהאחרים – לא היה לי שום ספק שאני נוסע והולך להנות מאד.

השלב הבא היה מציאת פרטנרים ואלו נמצאו בקלות יחסית: שני חברים שהכרתי בפורום הפליטים של נענע (ר' וע') וחבר טוב וותיק (נ') שהוא הפרטנר הקבוע שלי לענייני ג'אז ואיתו גם הייתי בפסטיבל הראשון.

בואו נדלג על ענייני הטיסות (לא עוד קונקשן בשביל לחסוך 100 דולר) וכיסי אוויר (שהשאירו אותי ירוק ובלי אוויר). לאחר מסע שנמשך כ-12 שעות מהיציאה מהבית הגענו סוף סוף לרוטרדם. אחרי כל כך הרבה שעות ישיבה הייתי זקוק למעט הליכה נמרצת באוויר הפתוח, ולפיכך צעדנו רגלית לאכסניה שהזמין לנו ר'. 

המבנה הארכיטקטוני ההזוי של האכסניה התגלה לעינינו כעבור כ 30 דקות של הליכה. הנחנו את חפצינו, חתמתי על מגבת באפסנאות, ושמנו פעמינו למקדונלד הקרוב (והמקום היחיד שהיה בו אוכל בשעה כזו) לשבור את הרעב שהרי אין שומרים דיאטה בחו"ל, כידוע.

למחרת בבוקר קמנו חדורי מוטיבציה, אכלנו בוקר קצרה, והתחלנו לתור את העיר בחיפוש אחר משהו להרטיב בו את הגרון. לא לקח זמן רב עד שהבנו שהעיר המנומנמת עדיין לא פתחה את הבוקר.

בשיטוטינו בעיר קשה היה שלא לשים לב שלפרנסי העיר רוטרדם חיבה מיוחדת לתלמידי שנה א' ארכיטקטורה, שאם לא כן כיצד זה שכל הבניינים במרכז העיר תוכננו על ידי פרחי אדריכלות שמעולם לא שמעו על הצורך להתחשב בנוף האורבני הקיים או בחוקי הפיסיקה ?

על כל פנים חזרנו לנמל הקטן שממש מאחורי המלון, שם הבחנו בלילה שלפני, במצבור פאבים. אחד מהם שמח לארח אותנו ב 10 בבוקר לבירה ראשונה. אחרי שיחת פתיחה עם ר' ותיאום ציפיות (הפעם, הודעתי לר' חגיגית, אני לא קופץ מהופעה להופעה אלא רואה מהתחלה עד הסוף את הבחירה שלי) המשכנו לפאב / מסעדה נוסף שבו גם קבענו את משרדנו למשך ימי הפסטיבל. היה טעים ומזין ואחרי 3 בירות הבהרתי לר' שאני חייב לפחות שעה של שנת יופי, אחרת אירדם בפסטיבל. כך, בגדול, היה מדי יום: בוקר, ארוחת בוקר, בירה, טיול רגלי, תדהמה נוכח מפגעי הארכיטקטורה ההולנדיים, עוד בירה, שינה וג'אז. אה, היה  גם ביקור בזק במוזיאון השחמט של רוטרדם (כל חברי כבר מכירים את חיבתי העזה למשחק המלכים) בו ניתן לראות סט שחמט של ה Simpsons ושחמט חוץ הזוי עם אסלה בתפקיד המלכה, כל זאת בארבעה יורו בלבד... 

ביום השני הצטרפו אלינו גם ע' שחלק עמי ועם ר' את החדר עד סוף הפסטיבל ולמשך יום אחד גם נ' ועוד בחור בשם ר', גם הוא עם חיבה עזה לפרי ג'אז.

ובכן אחרי כל ההקדמה הארכנית הזו הגיע הזמן לדבר על המוסיקה. אה, חכו רגע. שכחתי לספר שכל הפסטיבל מתקיים במרכז קונגרסים עצום (Ahoy! Rotterdam) שמספק אולמות בכל גודל וצורה אפשריים מאולמות קטנים של 150 איש, ועד אולמות שמכילים בנחת 30 אלף איש. בין האולמות עומדים דוכני מזון (2.5 יורו לקופון, וחוץ מהבירה והקולה שעבור כוס של 250 מ"ל מהם תשלם קופון אחד, אין כלום בפחות מ- 2 קופונים), דיסקים, כלי נגינה ומרצ'נדייז (מישהו רוצה חולצת פסטיבל ב- 30 יורו ?)

אוקיי, אני חושב שסיימתי עם ההקדמות. אפשר סוף סוף לעבור למוסיקה. אז מה היה לנו שם?

יום שישי:

היום נפתח עם הופעות באולם ה Volga שהוקדש ביום שישי כולו להופעות של אמנים המקליטים בלייבל הפורטוגלי Clean Feed החביב כל כך על ידידי ר'. פתחנו ברביעייה שנקראת Trumpet and Drums וכללה שני חצוצרנים (Peter Evans שניגן גם בחצוצרת פיקולו ו Nate Wooley) ושני מתופפים  (Jim Black במערכת תופים ומחשב Mac ו Paul Lytton  במגוון כלי עבודה וכלי מטבח ממסור ועד מקצפת, ממיתרי מתכת ועד קופסאות קפה). הם עשו הכל כדי לא לנגן על הכלים שלהם באופן הרגיל והפיקו מוסיקת-רעש מהנה ביותר שאיני נוהג לשמוע בדרך כלל. כפתיחה לפסטיבל זה היה מושלם. ניקוי אוזניים ופתיחת ראש לקראת הבאות.

אחריהם עלו חמישיית Angelica Sanchez (פסנתר) ביחד עם בעלה נגן הטנור Tony Malaby, הגיטריסט (שלא היה כל כך קשור) Marc Ducret, הבאסיסט Drew Gress ו Tom Rainey  בתופים. הם היו הרבה יותר "מסורתיים" על הכלים מאשר הרביעייה הראשונה, וניגנו ג'אז מודרני בועט כהלכתו. Malaby, אותו שמעתי רק בדיסקים, ניגן מעולה והפגין טכניקה שמיימית. גם Sanchez ניגנה מאד יפה ומיוחד. השיא נרשם בקטע האחרון כשכולם ממש התפוצצו על הבמה בגרוב עצבני שנתנו Gress ו Rainey. זו היתה אחת ההופעות שנגמרה לי מהר מדי.

משם המשכתי לשמוע את הפסנתרן Uri Caine בטריו עם John Hebert בבאס ו Clarence Penn בתופים. כבר הרבה זמן שאני חולם לשמוע את Caine בטריו. יש לי כמה וכמה אלבומים שלו בסולו, בטריו ובשיתופי פעולה שונים (עם Zorn, בהרכבים של Dave Douglas, עם Fresu ואפילו עם דניאל זמיר) אבל היה לי ברור שלשמוע אותו בטריו תהיה חוויה מיוחדת ואכן כך היה. הוא ניגן בהתלהבות רבה עם המון שמחת חיים ואנרגיה מוסיקה מקורית וסטנדרטים (שבדרך כלל התפתחו מתוך הקטעים המקוריים). זכור לי במיוחד הקטע בעל השם הקליט:

“I’m meshuga for my sugar, and my sugar is meshuga for me”

דבר נוסף ששמתי אליו לב בהופעה הזו היה התיפוף של Clarence Penn שגם כשנדרש לנגן סווינג במהירות האור הוא עשה זאת בקלות מפתיעה ולסווינג שלו, שהיה סמיך ומאד חי, לא נלוותה תחושת הבהילות הרגילה. האזנה מדוקדקת יותר לימדה אותי שהוא פשוט לא מנגן את הביטים (את זה הוא משאיר לבאסיסט לעשות) אלא פשוט רוכב מעל עם סווינג מתון אותו הוא מצליח, באורח פלא, לאזן עם הקצב של הקטע.

אחרי Uri Caine הלכתי לשמוע את Dave Douglas (חצוצרה) עם Joe Lovano (טנור וסופרן) בתוכנית חדשה שנכתבה על ידי שניהם. לצדם ניגנו Linda Oh בבאס, Lawrence Fields בפסנתר ו Joey Barron בתופים. לובאנו, עבורי, הוא מוסיקאי אניגמטי. לפעמים הוא מנגן מופלא ולפעמים הוא פשוט בא להעביר שעה. הבעיה היא שאתה אף פעם לא יודע לפני ההופעה איזה לובאנו תקבל. הפעם קיבלנו את לובאנו שבא להעביר שעה. הלחנים היו מתוחכמים (ואולי בעצם מתחכמים מדי) ולמרות שההרכב ישב מצויין על החומר (זו הופעה ראשונה בטור האירופאי שלהם) והשילוב בין Lovano ו Douglas בהחלט עבד, היתה תחושה ש Lovano פשוט בא לעבוד ולא לנגן. Douglas לעומת זאת, ניגן מקסים.

את הערב סיימתי עם "חבר ותיק" שראיתי לראשונה בפסטיבל הראשון בו הייתי בהאג. אני מדבר על המתופף Brian Blade שניגן בתחילת דרכו עם Joshua Redman ו Brad Mehldau ואחר כך סייע לקאמבק של Wayne Shorter ושימש כמתופף וכמנוע טורבו ברביעייה שלו. הפעם מדובר בהופעה של הרכב שנקרא Fellowship Band ומנגנים בו Myron Walden (אלט ובאס קלרינט), Melvin Butler (טנור וסופרן), Jon Cowherd (פסנתר), Chris Thomas בבאס וכמובן Blade עצמו בתופים.

מה אומר לכם? החבר'ה פשוט עושים מוסיקה. הקטעים נבחרים מפאת יופיים ולא כי הם מורכבים או מאתגרים. אלו הנגנים שלוקחים אותם למחוזות אחרים ומזריקים בהם חיות. Walden ו Butler נשמעים כמו אחד. הם מניחים את האגו בצד ומוסרים את עצמם ואת מלוא כשרונם לטובת המוסיקה כשהמטרה היחידה היא לגרום לתוצאה להישמע טוב. מאחוריהם Brian Blade  שוצף וקוצף, מתופף עם כל הנשמה והגוף ומוסיף למוסיקה את האנרגיה והקצנטים המיוחדים שלו. זו היתה ללא ספק הופעה של band ולא אוסף של שמות שהרכיבו תוכנית לפסטיבל. הפתיע אותי מאד הפסנתרן Jon Cowherd שניגן כל כך יפה והזכיר לי ברגעים הטובים את ג'ארט של שנות השבעים. היה שם משהו בהופעה הזו שפשוט הרים אותך ולקח אותך למסע וזו לטעמי הדרגה הגבוהה ביותר של החוויה המוסיקלית.

המשך יבוא... ועד אז קבלו הופעה של ה Fellowship: