Keith Jarrett - Setting Standards

לכבוד הוצאת הקופסא "החדשה" של Keith Jarrett בלייבל ECM הכוללת הוצאה מחודשת של 3 ההקלטות הראשונות שעשה הטריו שלו עם Gary Peacock ו Jack DeJohnette במהלך יום אחד לפני 25 שנים – אקדיש הפעם את הפוסט לטריו המופלא הזה, שללא ספק הפך לאחד המוצלחים ביותר בג'אז וקבע את הסטנדרט (תרתי משמע) לכל טריו שבא אחריו.

חברי הטריו, Keith Jarrett בפסנתר, Gary Peacock בקונטרה-באס ו Jack DeJohnette בתופים הצליחו לעשות את הבלתי ייאמן. ממש כך.

בצילה של מסורת ארוכה ומכובדת של נגינת טריו פסנתר בידי מוסיקאים ופסנתרנים מעולים כמו Bill Evans, Ahamad Jamal, Bobby Timmons, Bud Powell, Hampton Hawes, Oscar Peterson ועוד מובילי הרכבי טריו פסנתר שעיצבו ופיתחו את הז'אנר הזה לכל כיוון אפשרי, ואחרי כארבעים שנה של נגינת סטנדרטים על ידי כל נגני הג'אז, בכל הכלים, ללא יוצא מן הכלל – מי העלה בדעתו שניתן יהיה לחדש משהו באיזה מן התחומים הללו, וקל וחומר בשניהם גם יחד ?

אבל ל Keith Jarrett היה כיוון ברור ומוגדר, צליל ותחושה שהוא הצליח להגדיר לעצמו באופן ברור וחד משמעי, ועם המטען הזה, ביחד עם שני שותפיו לעשייה, הוא הלך כל הדרך.

עד לתחילת שנות השמונים היה Jarrett מוכר כפסנתרן מחונן שעבד עם Miles Davis ו Art Blakey, הוא התפרסם לראשונה בזכות עבודתו כסיידמן עם Charles Lloyd. בשנות השבעים פרץ Jarrett לתודעה כ Leader עם הקוורטטים שלו בלייבלים Atlantic ו Impulse (תקופת הרביעייה האמריקנית, עם Dewey Redman, Charlie Haden ו Paul Motian) ואח"כ בלייבל ECM (תקופת הרביעייה האירופאית, עם Jan Garbarek, Palle Danielsson ו Jon Christensen) ובנוסף לכל אלה בעבודות הסולו שלו שעד היום נחשבות ליצירות מופת.

הסגנון והצליל הייחודי שאפיין כל אחת מהרביעיות הללו וגם את עבודות הסולו, הכיוון החדשני ובעיקר האסתטיקה המדהימה שאפיינה את עבודותיו (בעיקר ברביעייה האירופיאית בלייבל ECM) קנו ל Jarrett מעריצים רבים ומיצבו אותו כקול חדשני בג'אז עם נטייה ל"מוסיקת עולם" (אם כי אני די בטוח שהמונח "מוסיקת עולם" לא היה באותה תקופה) ול Free Improvisation.

Jarrett נתפס כאמן ויוצר צעיר וחדשני, פורץ דרך וכמי שסייע לא מעט להרחיב את גבולות הג'אז.

אבל אז הגיע המפנה, שאני כלל לא בטוח ש Jarrett עצמו שיער בנפשו שישנה את מהלך הקריירה שלו.

ההחלטה להקליט אלבום סטאנדרטים היתה החלטה מוזרה למדי באותה תקופה, בוודאי כשהיא באה מכיוונו של אמן כ Jarrett שהיתה לו מוסיקה משלו (המון מוסיקה משלו) והרכב קבוע משלו וממש לא היה לו צורך להופיע בכל ערב עם נגנים מקומיים (מה שעמד בבסיס ההזדקקות לסטנדרטים, כמכנה משותף רחב לכלל המוסיקאים, וגם לקהל).

אינני יודע מה גרם לו להקליט אלבום סטאנדרטים. ייתכן שדווקא Jarrett שפרח בשנות השבעים שהיו שנות השפל של הג'אז והתעקש להמשיך וליצור מוסיקה אקוסטית מורכבת גם כשכל חבריו המוסיקאים פנו לערוצים אחרים, חשמליים יותר, פופולריים יותר ומסחריים יותר, הרגיש שהג'אז "הישן" נח מספיק והגיע הזמן לחזור למקורות. או אולי היתה זו החלטה מסחרית ...

כך או כך, Standards vol. 1 ו Standards Vol. 2 שהוקלטו ב New York ביום אחד בשנת 1983 היו, באופן מפתיע למדי, אלבומים פורצי דרך ולטעמי – לא פחות מאלבומי מופת.

הבחירה של החומר שהיתה מפתיעה מאד עבור מלחין פורה כ Jarrett שמגיע מכיוון מודרני לגמרי והטיפול המלודי המופלא, העדין מחד והאנרגטי מאידך בכל אותם סטאנדרטים שחוקים ומשומשים לעייפה והפיכתם לחומר חדש, רענן ומרתק, מצליחים לייצר את הקסם שמתרחש שעה שמקשיבים למוסיקה טובה באמת.

כמובן ש Jarrett לא היה לבד בעניין הזה, ושותפיו לנגינה כאן, הלא הם שותפיו הבלעדיים לנגינה בעשרים וחמש השנים שחלפו (למעט בדיסק At The Deer Head Inn שם מחליף Paul Motian את DeJohnette מאחורי התופים) עושים עבודה מושלמת בבניית הצליל המאפיין את הטריו הזה וביצירת הזרימה והדינמיקה המיוחדת לו.

חבל לנסות לתאר במילים את המוסיקה השמיימית הזו כי כל תיאור יחטא לאמת ולא יצליח להציג תמונה מלאה של החוויה שבשמיעת המוסיקה שבאלבומים הללו. אני מציע לכל מי שאינו מכיר פשוט לפנות לעצמו ערב ולשבת בשקט (עדיף בחושך) ולהקשיב ליצירת המופת הזו. הצליל של ההרכב, שהוא הרבה יותר מסכום הצלילים של שלושת כלי הנגינה, מורכב לא רק ממה שהם מנגנים אלא גם ממה שהם אינם מנגנים. הפאוזות, השקט הסמיך שבין הצלילים הם חלק בלתי נפרד מהגדרת הצליל של ההרכב הזה כמו גם היכולת המדהימה שלהם לייצר Tense and Relief ("מתח" ו"פתרון" הרמוניים) בלתי פוסקים. לצליל הפסנתר של Jarrett אין מתחרים, אולי רק בעולם הפסנתרנים הקלאסיים. לתקשורת התלפאטית שלו עם Gary Peacock ועם Jack Dejohnette אין אח ורע, הם איתו בכל רגע, מלווים כל מהלך שלו לפני ואחרי. מנגנים ביחד, נושמים ביחד. הטריו הזה מביא לכדי שלמות את קונספציית הטריו שהנהיג Bill Evans, בה אין פסנתרן ומלווים אלא שלושה שמנגנים כאחד. הנגינה של Peacock על הבאס פשוט מהפנטת, עוצמתית ונקייה מאין כמוה, נכנסת בדיוק במקומות הנכונים ועוזרת להרכב להישמע אורירי. הדינמיות של Dejohnette על התופים, נעה מנגיעות קטנות שבקטנות, עבור בליטוף חרישי ומינימליסטי על המצילות, משם לקציבת פעימות הלב של הטריו (ושל המאזינים) והכל מלווה בהתפרצויות אנרגיה מדודות ומדוייקות, כאלה שנכנסות בדיוק במקומות הנכונים כדי לייצר את הדרייב והמתח שמהווים חלק חיוני מהצליל של ההרכב הזה.

וכל היופי הזה משמש לנגינת שירים. Jarrett תמיד מצליח להזכיר לי שסטנדרטים הם לא סתם מבנים ידועים לאילתור, אלא בראש ובראשונה שירים יפהפיים שעמדו היטב במבחן הזמן. הביצועים של הטריו הזה מצליחים לערבב בקטע אחד מלאנכוליות ואופטימיות, שקט והתפרצות, בקיצור, כמו שכבר אמרתי – מילים לא יספיקו כאן. צריך לשמוע.

אבל זו רק תחילת הדרך, כי בעשרים וחמש השנים שחלפו מאז הקלטת האלבומים הללו קיבלה הקריירה של Jarrett שינוי כיוון משמעותי הן בכך שההרכב שגובש אז הפך להרכב הקבוע והמזוהה ביותר של Jarrett והן בכך שנגינת סטאנדרטים היוותה חלק עיקרי במוסיקה שלו מאותו רגע ועד היום. אין זאת אומרת שהוא זנח את סגנונו הקודם, הוא כמובן המשיך להקליט גם מוסיקה מאולתרת בסולו (כמו ההופעות ב Paris וב La Scala שהן מהמשובחות שבהקלטות הסולו שנעשו אחרי "מהפך הסטנדרטים", ולאחרונה גם ההופעה ב Carnegie Hall שאת הקטעים החופשיים בה אני, אישית, פחות אוהב) וגם מוסיקה חופשית יותר עם הטריו הזה באלבומים כמו Always Let Me Go ו Inside Out.

מכל מקום, לאחר שני אלבומי הסטאנדרטים הראשונים הוציא Jarrett אלבומי Standards רבים (ויש שיאמרו רבים מדי) כמעט כולם הוקלטו בהופעות חיות הטובים שבהם לדעתי הם: Still Live (ה Jarrett הראשון שרכשתי ועד היום משמש כאלבום החורף שלי, שזוכה להשמעה עם הגשם הראשון), Standards Live, Live In Japan, Standards In Norway, At The Deer Head Inn, Whisper Not , The Out Of Towners וכמובן סט של שישה אלבומים המתעדים שש הופעות (שונות) שניתנו משך שלושה ימים במועדון ה Blue Note ב New York.

הוסיפו לכל אלה גם את האלבום האחרון של Jarrett שיצא בשנה שעברה: My Foolish Heart. האלבום הוקלט בהופעה בפסטיבל הג'אז של Montreux ב 2001 ודומה מבחינת התחושה ל Whisper Not המצויין והאופטימי שהוקלט ב 1999 בהופעה בפריז.

ומעבר ליפי האלבומים עצמם, לא ניתן להתעלם מההשפעה שהיתה להם על אמנים אחרים, שהבולט שבהם הוא Brad Mehldau שממש כמו Jarrett הצליח ליצור צליל טריו הומוגני (שמזכיר לא פעם את צליל הטריו של Jarrett) ואף הוא חוזר שוב ושוב לנגינת סטאנדרטים (וגם שירים עכשוויים) כבסיס לירי למוסיקה שהוא יוצר, ובכך הוא הולך בדרכו של Jarrett ובו בזמן לוקח צעד נוסף קדימה.

שתי הערות לסיום:

1. הקופסא החדשה כוללת מלבד Standards Vol. 1,2 גם 3 קטעים שאינם סטאנדרטים (וכל כך יפים) של ההרכב הזה שהוקלטו אף הם באולפן באותו יום ויצאו באלבום בשם Changes.

2. יש אנשים שהשירה של Jarrett (כן, אני קורא לציוצים המוזרים שהוא משמיע בזמן הנגינה "שירה") מפריעה להם, מפרה את שלוותם ובאופן כללי מוציאה אותם מהכלים. כמובן שהיה עדיף בלי זה אבל כנראה שהאיש לא יכול, ותאמינו לי, זה החסרון הכי קטן שלו. בשורה התחתונה – תתגברו. זה נראה לי מחיר פעוט לשלם תמורת ההנאה שבהאזנה למוסיקאי הגאון הזה.

Keith Jarrett Trio / Setting Standards
Reissue of : Standards Vol, 1 & 2 and Changes.
(ECM, 2008)
Keith Jarrett, Gary Peacock, Jack DeJohnette.

The Paul Motian Trio

אני לא ממש בטוח איזו מהתכונות באופיו המוסיקלי של המתופף Paul Motian, גורמת לכך שטריו בהשתתפותו הופך לחוויה שמגיעה לגבהים חדשים ויוצרת אצל המאזין רושם מוסיקלי חזק ועמוק. עם זאת, אני בטוח שמלבד לכשרון הנגינה ולהבנה המוסיקלית שלו, האיש הזה ניחן בנדיבות ביכולת הכאילו ברורה מאליה - להקשיב.

ההיכרות הראשונה שלי עם Paul Motian היתה בהאזנה לטריו של Bill Evans עם Scott LaFarro. ללא ספק אחד מהרכבי הטריו הקלאסי (באס-פסנתר-תופים) הטובים ביותר שידע עולם הג'אז. הטריו הזה (ששווה פוסט ארוך בפני עצמו) שינה את כללי המשחק ונתן ביטוי שווה לבאס ולתופים. לא עוד פסנתר בליווי באס ותופים אלא שלוש צלעות של שלכל אחת מהן תפקיד מרכזי בצליל הכולל של ההרכב. כבר אז, אצל Bill Evans הגדול ניתן היה לשמוע ש Paul Motian הוא מתופף מסוג אחר. אחד שבא להחליף רעיונות, שמסוגל לתפקד מצויין גם אם באופן שקט מינימליסטי, אחד שבא לנגן ולא רק ללוות.

שנים אחר כך בא הטריו של Paul Bley עם Charlie Haden ו Paul Motian, ולקח את הטריו הקלאסי עוד צעד אחד קדימה, חלוקת התפקידים המסורתית נעלמה כאן, הטריו הזה חגג את החופש היצירתי של חבריו ואפשר להם לבטא מקצבים, משקלים ולחנים משוחררים יותר ששידרגו לחלוטין את החויה המוסיקלית שניתן לקבל מטריו קלאסי, ולטעמי אפילו הגדירו אותו מחדש.

ואז יצא לי לשמוע את הטריו של Paul Motian עם Joe Lovano בסקסופון ועם Bill Frisell בגיטרה באלבום I Have The Room Above Her ומה אומר לכם ? Paul Motian עשה זאת שוב.

למרות שבאופן אישי אני לא מת על Joe Lovano (ושמעתי אותו לאחרונה פעמיים, גם בתל אביב וגם באילת – הוא היה פשוט מאכזב) וגם המוסיקה של Frisell אינה כוס התה שלי, כאן מדובר ביצירה שהיא הרבה מעבר ל Lovano או ל Frisell. המונח "טריו" מקבל כאן את משמעותו האמיתית. אתה לא מקשיב לכל אחד מהנגנים בפני עצמו, אין כאן עניין של סולואים אלא נגינה משותפת, בו זמנית, שבה כולם מנגנים סולו ומלווים אחד את השני כל הזמן. הסולו הופך לליווי והליווי הופך לסולו, והם נשזרים זה בזה ללא הפסקה עד שכבר לא חשוב להבדיל ולהבין מי מנגן מה. אתה פשוט יושב ומקשיב למכלול המוסיקלי.

יתר על כן, למרות שבאופן הרגיל, איני נמנה, כאמור, על מעריצי Lovano ו Frisell, הרי שכאן נדמה שהם עוברים ל mode אחר, שהדבר העיקרי שמאפיין אותו זו התקשורת הפתוחה ביניהם. הגם שמדובר ב"כוכבים" (במושגים של ג'אז) שאינם נטולי אגו (בלשון המעטה), הרי שכאן הם פשוט מניחים את האגו בצד ונותנים למוסיקה את מרכז הבמה. האופן שבו הם משתלבים זה ברעיונותיו של זה, ומסייעים אחד לשני להישמע מצויין הוא לא פחות ממעורר השתאות.

ועוד לא דיברנו על Paul Motian, האיש שכבר למעלה מ- 20 שנה מאחד מסביבו את הטריו המופלא הזה וגורם לו להישמע כל כך חי ודינמי וגם אחראי להלחנת רוב החומר.

Motian רב הנסיון הוא בן 76 כיום אבל נדמה שהוא רק משתבח עם השנים. הוא כבר מזמן לא מתופף במובן הרגיל של המילה, אלא מוסיקאי שמצליח להוציא מהתופים קשת שלמה של צלילים ותחושות (בצדק רב ה N.Y Times כינה אותו: "Rhythm Melodist") ומעל לכל הוא מוסיקאי שמיטיב לתקשר עם שותפיו ומצליח לשמש הלב הפועם בגוף הטריו. לפעמים נדמה שהגדולה של Motian היא לא במה שהוא מנגן, אלא דווקא במה שאינו מנגן, כי Motian יודע להשתמש בהפסקות, בהשהיות ובהדגשות בצורה מבריקה ולנגינה שלו יש חיים משל עצמה.

בראיון שנתן בשנת 2005 ל AllAboutJazz, סיפר Motian על אופן הנגינה והאלתור שלו:

“Everything comes from the sound. It’s in the sound. It’s in the sound of my drums. It’s in the sound of whatever I’m hearing,” Paul Motian says describing his unique musical style. “I don’t have any idea what I’m doing, what I’m going to do. I don’t plan. I’m playing off of the other people I’m playing with. I’m getting my ideas from the other people I’m playing with…I’m getting my ideas from the sound - the sound of the drums. That’s really the most important thing.”

אגב, העדרו של הבאס אינו מורגש מכיוון ששלושת הנגנים מכסים את כל המנעד (Lovano בטנור מנגן חלק ניכר מהזמן אי שם במרומי הרגיסטר הגבוה ואילו Frisell ו Motian שומרים בלי שום בעיה על מנעד נמוך מלא ועשיר) כך שהחלק התחתון אינו חסר מאום. (להשלמת התמונה אציין כי יש להרכב הזה הקלטות מצויינות גם ברביעיה עם באסיסטים כ Charlie Haden ו Marc Johnson – אבל הפעם אנו בענייני טריו).

אני מתנצל מראש אם התיאורים הם די אמורפיים, אבל גם המוסיקה כזו. החומר, הקצב והמשקל חופשיים למדי ונראה שכל אחד מהמוסיקאים יכול לקחת אותם לאיזה כיוון שירצה, ויותר מכך – הוא יכול להיות סמוך ובטוח ששאר חבריו להרכב ילכו לשם יחד איתו.

מכל מקום, האלבום הנ"ל מייצר קסם מוסיקלי יוצא דופן. מדובר אמנם במוסיקה חופשית, אך מאד אסתטית ונגישה. אני לא בטוח שכולם יסכימו שהמוסיקה הזו נופלת בקטגוריית ה- Free Jazz, אבל כנראה שזה בדיוק העניין ב free...

רק לאחר ששמעתי לראשונה את האלבום הסתבר לי שהטריו המופלא הזה הקליט אלבומים רבים במשך למעלה מ- 20 שנות פעילותו, בתחילה ב ECM לאחר מכן בלייבל האיטלקי SoulNote אחר כך בלייבל Winter and Winter ובשנים האחרונות שוב חזר להקליט ב ECM. לשמחתי איני מכיר כמעט אף אחת מההקלטות הללו כך שהאלבום הזה מהווה עבורי נקודת פתיחה למסע מענג בעקבות הטריו הזה.

אגב, בגיליון אוגוסט 2007 של JazzTimes פורסמה כתבה גדולה שהוקדשה ספציפית לטריו הזה – התקציר כאן.

לראיון המלא של Motian ב AllAboutJazz

לכתבה שהקדיש ה N.Y. Times ל Motian

Paul Motian trio / I Have The Room Above Her
(ECM 2005)
Paul Motian, Joe Lovano, Bill Frisell.