Death Of A Sideman

אלבומי קונספט תמיד עניינו ומשכו אותי. כך למשל האלבום Tijuana Moods של Charles Mingus עליו כבר כתבתי כאן. אלבום קונספט נוסף, מעניין ומוצלח מאד בעיניי הוא Death Of A Sideman שהוקלט בשנת 1991 עבור הלייבל היפני DIW תחת שמה של "רביעיית David Murray" למרות שאם תשאלו אותי – זה אלבום של Bobby Bradford נגן ה cornet הנהדר שאינו מוכר מספיק (בטח לא כמו David Murray) ואינו מוערך דיו, שמצרף אליו את רביעיית David Murray.

נכון, David Murray נוכח כאן במלוא הדרו עם הצליל הגדול והעמוק שלו, עם כל ה Overtones שלו שמשכיחים ממך את העובדה שהוא בכלל מנגן בטנור, עם יכולת ההבעה הפנומנלית שמצליחה להוציא מהסקסופון שלו כל כך הרבה עוצמה ורוך בו זמנית אבל לצדו עומד בגאון Bobby Bradford חצוצרן בחסד עם צליל כהה ומשגע, עם אמירה חזקה מאד, עם לחנים (שאת כולם כתב בעצמו) נוגים שיש בהם המון blues ודרייב פנימי שמאיים להתפוצץ גם (ואולי במיוחד) כשמנגנים לאט לאט. . ועם רעיון מצויין – לעשות אלבום שעוסק בגורלו העצוב של ה Sideman בג'אז. ה sideman, אותו נגן שהתאמן בלי סוף, שהפך ברבות השנים לנגן מצויין, שניגן עם כל הגדולים אבל אף פעם לא הצליח למשוך אנשים להופעה שלו. הוא ניגן בתקליטים של אחרים אבל מעולם לא זכה לקבל חוזה הקלטות משלו...

Bradford החליט לכתוב את המוסיקה הזו לאחר מספר אירועים מטרידים שחווה כאשר נודע לו על חבר, מוסיקאי עמית, שנפטר ערירי ובחוסר כל. Bradford שהדבר הגיע לאוזניו מספר ימים לאחר מות החבר ניסה לדאוג לו לקבורה הולמת – גילה לתדהמתו שכבר איחר את המועד ואותו חבר נקבר בצורה רשלנית וגופתו הושחתה. גורלו של אותו אדם כמו גם גורלם של מוסיקאים אחרים נוספים שהכיר שהתדרדרו בזקנתם, נזנחו ונותרו בחוסר כל נגעה לליבו והוא החליט לכתוב מוסיקה לזכרם של כל אותם sideman-ים שהג'אז לא יכול היה להתקיים בלעדיהם, אך איש, מחוץ לקהיליית מוסיקאי הג'אז, אינו מכיר אותם ואינו מוקיר אותם. בפרט מוקדש האלבום הזה לזכרו של John Carter נגן קלרינט, סקסופון וחליל ששיתף פעולה עם Bradford מאמצע שנות השישים ונפטר בשנת 1991.

John Carter 1928-1991

על הרקע הטעון הזה הצליח Bradford להוציא תחת ידיו יצירה נוגה ונפלאה מלאת כח ורגישה (אין פלא, אפוא, שרביעיית David Murray מתאימה לפרוייקט הזה כמו כפפה ליד) כתובה נפלא ומנוגנת עוד יותר נפלא. עם קטעים שנעים על המסלול שבין מאד מלודי לכמעט free.

מלבד Bobby Bradford ו David Murray מנגנים כאן גם Dave Burrell בפסנתר (בשלושה קטעים בלבד) Fred Hopkins בבאס ו Ed Blackwell בתופים.

המוסיקה מצויינת, הביצוע מצויין, הרעיון מעורר מחשבה ואיכות הסאונד פנטסטית. מה עוד צריך ?

Bobby Bradford, 2008

(© 2008 Michael Hoefner/www.zwo5.de)

תודה לצלם Michael Hoefner על התמונה המצויינת

Mal Waldron Quintet - 1986 + A Surprise...

למרות ששהה באירופה מאמצע שנות השישים, הפסנתרן Mal Waldron מעולם לא ויתר על מעריציו הרבים בארה"ב. מדי שנה, ואפילו מספר פעמים בשנה, נהג Waldron לטוס לארה"ב להקליט ולהופיע ולשמור על קשר עם הקהל שלו. אחד המקומות החביבים על Waldron היה מועדון ה Village Vanguard בניו יורק, ובערך אחת לשנה היה Waldron מגיע לשם (בכל פעם עם הרכב אחר) ונותן שבוע של הופעות.

בשנת 1986, באחת מגיחותיו של Waldron לארה"ב הוא הופיע במשך שבוע ב Village Vanguard עם הרכב מעניין במיוחד. במהלך שבוע ההופעות האמור, נתנה החמישייה של Waldron שלושה סטים בערב, ובכל סט שלושה קטעים. אחד הערבים המצויינים הללו תועד על ידי הלייבל האיטלקי SoulNote בשני אלבומים: The Git Go ו- The Seagulls Of Kristiansund.

כל החומר הוא חומר מקורי של Waldron. באלבום הראשון שני קטעים בלבד ובאלבום השני שלושה קטעים. המשמעות היא שאורכו של כל קטע (למעט אחד) הוא כ 20 דקות !! זמן מספיק לכל הדעות על מנת לאפשר לכל אחד מחברי החמישייה לקחת סולו שלם, ארוך ומובנה ולא להסתפק ב"מופע זיקוקים" שכולו הפגנת מקסימום טכניקה במינימום זמן (לא שהייתי חושד במי מחברי ההרכב הזה שיש לו עניין במופע זיקוקים).

מכל מקום, ההרכב מאחד בין Charlie Rouse, מי שהיה הסקסופוניסט של Monk במהלך כמעט 10 שנים, וזכה לכך שהצליל שלו יהיה לעד מזוהה עם צליל האלבומים של Monk, ובין Woody Shaw שהיה החוליה הצעירה של ההרכב, מוסיקאי צעיר ואנרגטי שכל עתידו עוד לפניו (או לפחות כך חשבו ב 1986) לצדם מנגנים Reggie Workman הותיק שעבד שנים עם Art Blakey ועם John Coltrane ומאחוריהם מתופף מדהים – Ed Blackwel שהיה מזוהה בעיקר עם סצינת ה free בשנות השישים.

למיטב ידיעתי זו היתה הפעם היחידה שבה שיתפו Waldron ו Shaw פעולה, ומדובר ללא ספק בשיתוף פעולה מדהים.

Wladron הוא פסנתרן מיוחד, מאד אקספרסיבי ובעל אופי, גם בבחירה של הצלילים וגם באופן בו הוא מנגן (אני חושב שהוא עצמו הגדיר את הסגנון שלו כמינימליסטי) ולצדו Rouse בצליל גדול וחם שנותן לכל הערב תחושה Monk-ית חזקה ו Shaw שפשוט יורק אש מהחצוצרה שלו, כש Workman ו Blackwel משמשים כמנוע של כל העסק הזה. אני מרגיש שמתחילים להיגמר לי הסופרלטיבים, אז בואו נגיד את זה פשוט: It's as good as it gets.

כאן באופן רגיל היה נגמר הסיפור, והייתי שולח אתכם לחפש את הדיסקים ולבלות ערב מדהים ב Vanguard עם חמשיית Mal Waldron, אלא שבמהלך שיטוטיי באינטרנט גיליתי שקיימת הקלטה פרטית של הופעה של אותו הרכב בדיוק שהופיע שנתיים לפני כן בלוגאנו. ולא רק שקיימת הקלטה כזו, אלא שהיא גם שודרה לאחרונה במלואה ברדיו (האיטלקי, כמדומני) ואף הוקלטה על ידי בלוגיסט בשם ubu שהעלה אותה לרשת לטובת קוראיו, וביקש, ממש התחנן, להפיצה הלאה. אבל זה עוד לא הכל. ההקלטה מהארבעה ביולי 1984 כוללת חמישה קטעים, כאשר שלושה מתוכם לא מופיעים באלבומים שיצאו ב SoulNote כולל Soul Eyes הנהדר, שהוא כנראה הקטע המפורסם ביותר שכתב Waldron.

אז ללא הקדמות מיותרות, ועד שתצליחו להניח ידיכם על הדיסקים ב SoulNote (למי שעדיין אין) – קבלו את חמישיית Mal Waldron בהופעה חיה משנת 1984, בהקלטה מהרדיו.

להורדת ההופעה.
להורדת העטיפה.

Mal Waldron Quintet
Mal Waldron, Woody Shaw, Charlie Rouse, Reggie Workman, Ed Blackwel.

The Git Go, The Seagulls Of Kristiansund
(SoulNote, 1986)

Live In Lugano 1984
(Recorded (from the radio) and shared by ubu, 2007)