Lee Morgan - The Sidewinder

 

לפני כמה שנים לא הייתי מעלה בדעתי לכתוב פוסט על האלבום הזה מתוך ההנחה שאין מי שמתעניין בג'אז שלא מכיר אותו, או לפחות את קטע הנושא שלו – The Sidewinder. אבל הנחת המוצא שלי, מסתבר, כבר לא רלוונטית. אז הנה ההזדמנות לכתוב על האלבום הנפלא הזה.

בשנת 1963 היה Lee Morgan כבר בשלב הקאמבק בקריירה הקצרה שלו. הוא פרץ באמצע שנות החמישים כשהיה רק בן 18 והיה חבר בביג בנד של  Dizzy Gillespie. משם נסללה דרכו להקליט כתריסר אלבומים בהובלתו בלייבל Blue Note (ועוד כמה אלבומים בלייבלים אחרים) ולהשתתף כסיידמן בעוד אלבומים רבים אחרים (אחד מהם – Blue Train, האלבום היחיד של John Coltrane כלידר בלייבל Blue Note). במקביל היה חבר ב Jazz Messengers של Art Blakey משנת 1958, והיה גם זה שהביא את Wayne Shorter להרכב. Lee Morgan היה שגריר מובהק של סגנון ה Hard Bop, גם בנגינה שלו וגם בהלחנה ובכלל בגישה שלו למוזיקה, אבל בשנת 1961 הוא נאלץ לעזוב את ניו יורק ואת ה Messengers  וחזר לפילדלפיה לטפל בעצמו ובבעיית ההרואין שפיתח בינתיים.

כשחזר הוא היה צריך לכבוש בחזרה את מקומו בסצינת הג'אז שהשתנתה בינתיים. את מקומו ב Messengers כבר תפס חצוצרן מבטיח צעיר בשם Freddie Hubbard ואת הסגנון שהיה כל כך מזוהה עמו כבר שמעו פחות. אבל לי מורגן היה חדור מוטיבציה וכשרון והוא שכנע את החברים ב Blue Note לתת לו זמן אולפן. זמן האולפן שניתן לו ב 21.12.1963 הניב את האלבום The Sidewinder.

לצדו של Morgan מנגן Joe Henderson בטנור (זו היתה הפעם הראשונה שהם ניגנו ביחד. כמה שנים לאחר מכן Henderson ניגן באלבום נוסף של Morgan בשם The Rumproller ו  Lee Morgan ניגן כסיידמן ב Mode For Joe של Joe Henderson).

את הרית'ם סקשן איישו Barry Harris, Bob Cranshaw בבס ו Billy Higgins בתופים.

Morgan ו Henderson בהקלטת The Rumproller בשנת 1965

הם כמעט סיימו להקליט את האלבום אבל היו צריכים עוד קטע אחד, ואז לי מורגן יצא לשירותים. כשחזר, אחרי לא מעט זמן, הוא חזר עם The Sidewinder: קטע פאנקי, מאד קליט ורקיד בסגנון שונה משאר הקטעים באלבום, אבל דווקא זה מה שהזניק את מכירות האלבום לשמיים והוא היה לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בג'אז לאחר שהקטע The Sidewinder הגיע, באופן חריג מאד לקטע ג'אז, למקומות הגבוהים במצעדי הפזמונים הכלליים באותה תקופה.

אולי במקום שאני אספר לכם מה שקראתי על איך הוקלט האלבום, למה שלא תקשיבו לסיפורים מפיו של Bob Cranshaw שבאמת היה שם:

לו היה מדובר בהצלחה מסחרית בלבד לא הייתי שולח אתכם להאזין לאלבום המצויין הזה, שהוא מעולה בעייני גם בלי קשר לקטע הנושא שלו. כששומעים את הנגינה של Morgan באלבום אי אפשר לחשוד ולו לרגע שהוא היה בהפסקה ארוכה. בסך הכל חמישה קטעים בלבד (כולם פרי עטו של Lee Morgan) והשילוב בין Morgan ל Henderson עובד מעולה גם מבחינת הסאונד וגם מבחינת האנרגיה. שונה מאד מהשילוב Morgan/Shorter ויפה לא פחות. ותוסיפו לזה את Barry Harris שלשמוע אותו זו תמיד חוויה מתגמלת, במיוחד כשהוא מחוץ לאיזור הנוחות שלו 😊. ההקלטה הזו היא גם שיתוף הפעולה הראשון בין Morgan ו Billy Higgins, שהמשיך אחר כך בעוד אלבומים רבים.

האלבום הזה מיצב את Lee Morgan בחזרה במקום הראוי לו, בלב העשייה של לייבל הבית שלו Blue Note עם עוד עשרות הקלטות הן כלידר והן כסיידמן  והוא אפילו חזר לנגן עם ה Messengers לתקופה מסויימת.

בקיצור – הקשיבו נא לאלבום כולו ולא תצטערו.

אה, ואם אנחנו כבר מדברים על Lee Morgan תוודאו שסימנתם וי ברשימת הסרטים שאתה צריכים לראות על הסרט הדוקומנטרי שמספר את סיפור חייו המרתק והעצוב של גאון החצוצרה מפילדלפיה. הסרט נקרא I called him Morgan והוא זמין בנטפליקס.

-------

אם בא לכם, כתבתי ממש מזמן על ההקלטות המופלאות של Lee Morgan בין השנים 1956-1958. מוזמנים להציץ:

https://www.thesideman.co.il/2007/09/lee-morgan-1956-1958.html

https://www.thesideman.co.il/2007/09/lee-morgan-1956-1958-part-2.html

Daily album #8 - Candy

The only quartet album of the great trumpeter Lee Morgan.

Recorded on late 1957 / Early 1958 for Blue Note records just between two of the label's very famous albums in which Morgan participated: Coltrane's Blue Train and Blakey's Moanin'.
Such and amazing sound, phrasing and grace.

Lee Morgan (tp), Sonny Clark (p), Doug Watkins (b), Art Taylor (d)

מישהו הזמין שליח?

במלאת חמישים שנה ל Indestructible המופלא של Art Blakey וה Jazz Messengers, אני נרגש וגאה להציג פוסט אורח של ידידי עמי, שחשף אותי לעולמם הקסום של תקליטי הויניל בכלל ולתקליט הזה בפרט. שמעתי את Indestructible בדיסק המון פעמים, אבל שום דבר לא באמת הכין אותי למפגש עם Art Blakey ועם  Wayne Shorter, Lee Morgan ו Curtis Fuller כמו שהם נשמעים בתקליט הזה, ברימאסטר של Music Matters, שהוא כנראה הכי קרוב שאפשר להגיע לאיך שרודי ואן גלדר היה רוצה שנשמע את האלבום הזה.

אז ללא הקדמות נוספות, הנה הוא לפניכם – פוסט האורח הראשון של עמי ב The SideMan. תהנו.

תפריט הג'אז שלי כולל מנעד די רחב של סגנונות מסאצ' וג'לי רול עד לאיילר וברוצמן עם כל מה שביניהם, אבל המסנג'רס זה הבית. המסנג'רס של מורגן ושורטר זה ברזיל של פלה וז'רז'יניו, זה הלייקרס של מג'יק וקארים, הינקיז של בייב רות' ולו גריג. הרכב שעוד כשאתה הולך לקחת את התקליט מהמדף נמרח לך חיוך מטופש על הפרצוף כי אתה יודע שיהיה פיצוץ. שאתה בידיים הנאמנות של חמישה או שישה וירטואוזים שנהנים מכל רגע ולא רק עושים את מה שהם עושים הכי טוב שאפשר, אלא גם נותנים שואו אדיר על הדרך. שיש להם מה לומר בדרכים שונות ומגוונות אבל מתחברים ביחד לשלם שגדול פי כמה מכל חלקיו. החיוך הדבילי אגב, בדרך כלל לא עוזב אותך עד סוף הסיבוב השלישי לפחות על האלבום.

ב-24 לאפריל הם מקליטים את When Love is New וב-15 למאי את שאר הקטעים של Indestructible .

אם לא פימפמתי את האלבום הזה מספיק בעבר, שיהיה ברור שהוא מבחינתי אלבום השליחים האולטימטיבי, למרות שלא זכה להכרה של 'Moanin.  אלבום שמתפוצץ בפנים מהשניה הראשונה של המצרי ועד לאחרונה של מר ג'ין. תזקיק מזוכך של הארד-בופ כמו שהארד-בופ צריך להיות.

ז'רז'ניו-פלה-ריבלינו כבר אמרנו? פולר שורט ומורגן במהלך ההקלטות

עוד לפני המוזיקה זה אלבום מיוחד מכמה בחינות. ראשית, לי מורגן, בשר מבשרנו, חוזר לשליחים במקום האבארד שהחליף אותו מאז מוזאיק ב-1961 ויחד עם שורטר נתן להם טעם קצת שונה כמו שאפשר לשמוע באוגטסו ובקרוואן. הסיבה לחילוף המקורי היתה חוסר אמינות בגלל בעיית סמים (יש טענה שבלייקי היה זה שהכיר למורגן את ההרואין). בשנים שחלפו מורגן התמודד עם השדים שלו וחזר בגדול עם ה- Sidewinder   בדצמבר 63 ועם  Search for the new land  כבר ראינו. כעת הוא שוב עם שורטר בפרונטליין של המסנג'רס. לבחור בין האבארד למורגן זה כמו לברור בין אבא לאמא. מורגן הוא האם-אמא של החצוצרנים. הוא לא מהנדס-צליל כמו האבארד או שורטר שחושבים חמישה מהלכים קדימה ומתחילים לצייר תמונות אימפרסיוניסטיות בסולואים שלהם. הכל אצלו קצר, ברור והכי לפנים שאפשר. דווקא בהקשר השליחי הניגוד בין ה'ראוותנות' והסטקאטו התרועתי שלו לתחכום המתפתח של שורטר, עובד נהדר. החזרה שלו נותנת הזדמנות שניה בסך הכל לשמוע את הפרונט-ליין המשולש מורגן-שורטר-פולר (פורמט השישיה התבסס באותו זמן שעזב. רק ב Art Blakey!!!!! Jazz Messengers!!!!! הם היו ביחד).

בלייקי במהלך ההקלטות

שנית, זה האלבום האחרון של שורטר והשליחים (טוב, אם לא סופרים את Golden Boy שהוקלט מתישהו ב-64) לפני שהוא מתחיל להקליט כמוביל בבלו-נוט ולפני שהוא עובר קבוצה לחמישיה לא פחות מוכרת ומשפיעה, אבל אחרת לחלוטין. ושלישית, ואולי הכי משמעותית, זה אלבום הפרידה של המסנג'רס מבלו-נוט. בלייקי שהתחיל את דרכו בבלו-נוט עם מונק ב-47 היה פעימת הלב של הלייבל. לא היה הרכב שזוהה יותר עם התו הכחול של ליון/וולף/מיילס/ואן-גלדר מאשר השליחים. פחות משנה אחרי הקלטת Indestructible  בלו-נוט נמכרה ל-Liberty Records ובהדרגה הפכה ללייבל מת עד שהוחייתה ב-1985. המסנג'רס עברו למחוזות אחרים ולמרות שהביתספר של בלייקי המשיך להעסיק ולהנפיק את טובי הנגנים, לעולם לא שיחזרו את תור הזהב של 1957-65.

האלבום נפתח עם The Egyptian של פולר ומן השניה הראשונה ברור שבלייקי באטרף אפילו יותר מהרגיל. הוא דוחף ומדליק ככה את כולם לאורך כל האלבום. תשמעו את החשמל באויר כשוולטון מנגן את התווים הראשונים. אפשר לחתוך את האוירה בסכין. לתוך הסופה הזו דוהרים שלושת הקטרים העצומים עם הקרנות שלהם ותחושת המאורע נמשכת לאורך כל ההד. האפשרויות ההרמוניות של שלישיית הקרנות מודגמות מייד בפתיחת הכורוס הראשון של פולר שמקבל סיוע מסיבי משורטר ומורגן. פשוט פותחים שערי שמיים. שורטר עוקב עם סולו קולטרייני מ ד ה י ם (והפעם הוא מקבל תמיכה מפולר ומורגן בכורוס השני שלו). עכשיו מגיע הניגוד התהומי בין הסולו שלו לזה של מורגן מייד אחריו. קצר, חד, ולפנים. הסולו של וולטון נסגר בקומבינה עם הקרנות וכולם לוקחים את זה הביתה. איזה קטע פתיחה מהמם. 

הטיפול בהלם נמשך בקטע השני Sortie, גם הוא של פולר. הפעם מורגן פותח והוא הכי מורגן שרק אפשר. פאנק קירקסי מהמעלה הראשונה. למה ? כי רק הוא יכול. עכשיו הסדר מתהפך ומכונת היריה של מורגן מתחלפת ביריעות הצליל של שורטר. פולר אחריו ובסוף סולו קורע של וולטון. כל אחד מהסולואים האלה נדחף על ידי בלייקי באופן מושלם.

מאז ההצלחה של הסייד-ווינדר כל אלבום בלו נוט חייב להכיל 'להיט בוגאלו' פסאודו-לטיני אחד לפחות ופה זה Calling miss Khadija של מי אם לא לי מורגן. כאן אפילו בלייקי לוקח סולו.

ההפוגה היחידה באלבום באה בבלדה When Love is low של וולטון, אבל כמעט כולה בידיים של שורטר. איזה דרך האיש הזה עשה מאז Affricaine ו- Like someone in love. כששומעים אותו פה ברור כמה נכון היה המעבר שלו למיילס בשנה הזו. הוא פשוט גדל והתפתח מעבר למגבלות הז'אנר. 

ואיך אפשר בלי משהו מקורי של שורטר לקינוח. בלייקי פותח את Mr. Jin בסופת רעמים שבעקבותה ההד הסיני-כלשהו שנתן לקטע את שמו. שורטר פשוט עולה באש בקטע הזה וגם מורגן נדלק (ואיך אפשר לא כשכל הזמן התופים של בלייקי רועמים מסביב ולא מפסיקים עד השניה האחרונה של האלבום). פיגוז.

המסנג'רז של שנה אחר כך, עם מורגן, גילמור, היקס וספרולס מנגנים The Egyptian ב-Jazz 625. סולואים יותר 'מתקדמים' אבל האש כבר לא ממש אותו הדבר, וכמה שפולר חסר :

ועוד מישהו שמכיר בערך האלבום הענק הזה :

האלבום זמין בזוג תקליטי 45 של Music Matters וזו אולי ההוצאה הכי טובה שלהם בסדרה מבחינת סונית. עד שלא שמעת את זה, לא באמת שמעת את האלבום. חגיגה אמיתית של מוזיקה וסאונד.

Wayne Shorter - Part II: The BlueNote Recordings

אם חשבתי שלכתוב את החלק הראשון של הסקירה על Wayne Shorter היה קשה, הרי שכתיבת החלק השני כבר הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית. היה לי ברור שעליי לשבת ולשמוע את כל האלבומים שהקליט Shorter ב BlueNote לפי הסדר על מנת לרענן ולחדד את רשמיי. הכל הרי חייב להיות מושלם כשכותבים על Shorter. ובמהלך התקופה מאז העליתי את הפוסט הראשון (על ההקלטות ב Vee-Jay) שמעתי את ההקלטות ב BlueNote לפי סדר כרונולוגי לפחות 3 פעמים, אבל במקום להתקרב למטרה, בכל סוף "סיבוב" שכזה רק הרגשתי שאני הולך ומתרחק יותר ויותר מהיכולת לכתוב משהו עליהן...

מכיוון שכבר השלמתי עם העובדה שקרוב לוודאי שזה לא יצא כפי שחלמתי, ותחת שמירת הזכות לשוב לערוך ולתקן, הנה הוא לפניכם: החלק השני.

Wayne Shorter הקליט עבור BlueNote כלידר 11 אלבומים בין השנית 1964-1970. עם זאת, שלושת האלבומים האחרונים שהקליט כבר אינם בדיוק ג'אז (עד כמה שאפשר לקטלג את המוסיקה של Shorter) אלא יותר מתווים את היסודות למעבר המוצלח מאד של Shorter לסצינת הפיוז'ן, ולצערי לא כל כך מדברים אלי. לכן, כשאני מתייחס לאלבומים שהקליט Shorter ל BlueNote אני מתייחס לשמונת אלבומי הג'אז "הקלאסיים" (או אולי "האקוסטיים" תהיה הגדרה נכונה יותר) שאסקור כאן בהרחבה.

בשנת 1964, עזב Shorter את החממה של Art Blakey וה Jazz Messangers, שם ניגן במשך 5 שנים (משנת 1959) ושימש כמלחין, מעבד ומנהל מוסיקלי. הוא חתם על חוזה הקלטות עם BlueNote ומבלי לבזבז רגע אחד, עוד באותה שנה, הקליט Shorter 3 אלבומים עבור BlueNote. הלחנים נכתבו כולם על ידו, וכבר בשמיעה ראשונה ניתן להבין מדוע לא יכול היה Shorter להמשיך אצל Blakey. נקודת הפתיחה של המוסיקה שמציג Shorter באלבום הראשון מבין שלושת האלבומים הללו מצוייה אולי ב Hard Bop אבל מהר מאד עוזב Shorter את האדמה הבטוחה ומתחיל לחקור כיוונים חדשים.

כל נסיון מצדי לקטלג את המוסיקה הזו נועד לכישלון ולתסכול רב (והאמינו לי שניסיתי), ולכן נקראה לה מעתה – "המוסיקה של Shorter". פתלתלה, מכושפת, מהפנטת, מסעירה, מנחמת, מסתורית, מפתה, בלתי צפויה – you name it – הכל נמצא שם. ובל נשכח את הבלדות, כי ל Shorter יש כשרון נדיר להלחין ולנגן בלדות שכמותן עוד לא נשמעו (בחיי, אני לא מגזים) ובכל אחד מהאלבומים הללו יש לפחות בלדה אחת ששווה רק בשבילה לקנות את האלבום.

בהערת אגב, אציין גם שבמקביל להקלטות שעשה Wayne Shorter עבור BlueNote הוא שימש כחבר קבוע בחמישיית Miles Davis (הלא היא ה- The Second Quintet המהוללת), וגם להרכב של Miles הלחין Shorter קטעים רבים והקליט לא מעט – אבל על פעילותו בהרכב של Miles אכתוב בהרחבה בחלק השלישי והאחרון של הסקירה.

אז בואו ניגש לאלבומים עצמם:

האלבום הראשון הוא Night Dreamer ומשתתפים בו, מלבד Shorter בטנור, Lee Morgan בחצוצרה (שותפו הראשון של Shorter בפרונט ליין של Blakey וגם מי שהביא אותו ל Messangers), McCoy Tyner בפסנתר, Reggie Workman בבאס (גם הוא ניגן עם Shorter אצל Blakey) ו Elvin Jones בתופים. לדעתי, האלבום הזה, בעיקר בגלל Morgan, מייצר את הקשר בין Shorter "הישן" (של ה Messangers) ל Shorter "החדש". דווקא הנגינה של Lee Morgan נשמעת קצת מחוץ להקשר הנכון, ונראה כאילו הוא היחיד שלא הבין ששינו את הכללים. מעניין להווכח שכש Shorter משתתף באלבומים של Morgan (והוא הרבה לעשות זאת) הוא תמיד ידע להתאים את עצמו לחומר שכתב Morgan ואף הלחנים שהוא עצמו כתב לאלבומים אלו מותאמים ככפפה לסגנון של Morgan. ואילו דווקא Lee Morgan, מצדו, קצת פחות הצליח להתאים את עצמו למוסיקה החדשה של Shorter. הוא ממשיך לנגן כאילו היה זה סשן Hard Bop וקצת מפספס את ההזדמנות לצאת עם Shorter למסע חדש ומרתק.

את האלבום השני, Juju, הקליט Shorter ברביעייה כשלושה חודשים לאחר מכן. באלבום משתתף אותו הרכב כמו באלבום הראשון (Shorter, Tyner, Workman, Jones) אך הפעם ויתר Shorter על שירותיו של Lee Morgan. לטעמי בצדק. עכשיו כשהוא בהרכב קטן יותר יכל Shorter ללכת קצת רחוק יותר, לנתק עוד חוליה בשלשלת שמחברת אותו ל Hard Bop ולסגנון של ה Messangers המזוהה כל כך עם BlueNote. לאחר זמן רב שלא הקליט ברביעייה שב Wayne Shorter לפורמט הזה בו אין איש לצדו בפרונט והוא חשוף וחופשי לגמרי. Shorter עובר את המשוכה הזו בהצלחה רבה ועוד יחזור להקליט בפורמט הזה בהמשך. התחושה שלי היא שהנגינה שלו מכאן ואילך מתחילה להשתחרר מהסגנון שכה אפיין אותה עד אז. Shorter כבר לא מתעסק בפראזות אלא יותר ביצירת אווירה באמצעות צלילים, ביצירת קווים וכתמים מוסיקליים באמצעות הסקסופון. מצד אחד זה דומה מאד לקונספציה של Coltrane (שעבר לנגן Sheets of sound) אבל מצד שני - שונה לחלוטין: יותר מלודי והרבה יותר מינימליסטי.

את האלבום השלישי, Speak No Evil, הקליט Shorter שוב בחמישייה, ארבעה חודשים אחרי Juju. הפעם נקרא לדגל חצוצרן אחר, Freddie Hubbard שגם הוא התחנך בבית הספר של Art Blakey וניגן לצד Shorter ב Messangers. השילוב בין Shorter ל Hubbard מייצר ניצוצות וניכר ש Hubbard מסוגל להתאים את עצמו למוסיקה של Shorter בצורה טובה יותר מאשר Lee Morgan (כן, זה לא תחרות. אני יודע) . אבל לא רק החצוצרן הוחלף. לצדם של Shorter ו Hubbard מנגנים הפעם Herbie Hancock בפסנתר, Ron Carter בבאס (שניהם מנגנים באותה תקופה עם Shorter בחמישיית Miles Davis) ו Elvin Jones בתופים. השינוי בכסא הפסנתרן הוא לא פחות ממדהים. Herbie Hancock נשמע כמו אחיו התאום של Shorter. הסגנון שלו שונה לגמרי מהסגנון של McCoy Tyner ולמרות שגם Tyner בהחלט התאים לסגנון החדש של Shorter, עם Herbie Hancock זו כבר ליגה אחרת. הוא לא רק מוצא את מקומו במוסיקה של Shorter, הוא מצליח לשדרג אותה להוסיף לה עוד צבעים ועוד תחושות ולתת תחושת עומק. פתאום אני מוצא את עצמי מחכה בקוצר רוח לסולו של Hancock...

האלבום הרביעי, The Soothsayer, הוקלט בשנת 1965, קצת למעלה מחודשיים לאחר האלבום הקודם. כאן יש שילוב מעניין של sideman-ים. McCoy Tyner שבשני האלבומים הראשונים צוות ל Elvin Jones, בן זוגו המושלם ברביעייה של Coltrane, מקבל פרטנר חדש ומעניין מאד – המתופף Tony Williams, הרכש החדש של חמישיית Miles Davis. הבאסיסט Reggie Workman אף הוא חוזר להקליט עם Shorter, ובנוסף מנגנים כאן גם Freddie Hubbard בחצוצרה ותוספת חדשה ומצויינת היא נוכחותו של James Spaulding באלט. האלבום הזה מצויין אבל סובל מאיכות הקלטה בעייתית. בתדרים מסויימים (בעיקר בצליל של Shorter ושל Spaulding) נשמע buzz מתכתי שגרם לי לרוץ שוב ושוב לבדוק האם הרמקולים שלי בסדר. אז למי שאינו אודיופיל מושלם ומסוגל להתמודד עם קצת זמזום (הדיסק עדיין שמיע, כן?) המוסיקה נפלאה ומעניין לשמוע איך העיבודים של Shorter להרכב של שישייה (Shorter עשה לא מעט עיבודים לשישייה כשהיה עם ה Messangers) התעדכנו והותאמו לסגנון החדש.

יתכן שאיכות ההקלטה היא שגרמה לכך שהאלבום ישכב במחסנים של BlueNote משך שנים ארוכות עד שיראה אור, אבל לא ברור איזה תירוץ ימצאו ב BlueNote למחדל האלבום החמישי.

האלבום החמישי, Etcetera, הוקלט אף הוא בשנת 1965, כשלושה חודשים לאחר The Soothsayer, ואף הוא לא זכה לראות אור אלא שנים רבות לאחר הקלטתו. כאן כבר אי אפשר להאשים את איכות ההקלטה. מבחינת המוסיקה – Shorter חוזר כאן להקליט ברביעייה, הפעם עם Herbie Hancock, Cecil McBee בבאס ו Joe Chambers בתופים. איזה אלבום נהדר. Shorter לוקח את הזמן, מנגן את הקטעים לאט לאט ובדרך מפרק אותם (ואת המאזין) לגורמים. השילוב בין Shorter ו Hancock נוסק לגבהים חדשים.

האלבום השישי, The All Seeing Eye שהקליט Shorter בשנת 1965 (ארבעה חודשים לאחר Etcetera), נחשב כתגובה של Shorter ל A Love Supreme של Coltrane שהוקלט רק כמה חודשים לפניו. למרות שאני מעריץ מושבע של Shorter ובמיוחד של הקלטותיו ב BlueNote, לקח לי שנים רבות עד שהצלחתי להתחבר למוסיקה שבאלבום הזה. Shorter שובר כאן את המסגרות המקובלות של מלודיה ושל קצב והכל נשמע מאד פתוח וחסר גבולות. זה לא אומר שיש ברדק, אלא שכדי להתחבר לאלבום הזה באמת צריך להתנתק מכל ההיסטוריה של Shorter ולא לצפות לשום דבר מוכר (מלבד הצליל וצורת הנגינה שלו, שמזדככת והולכת ונעשית ייחודית יותר ויותר בכל אלבום). לצדו של Shorter מנגנים כאן Freddie Hubbard בחצוצרה ופלוגלהורן, Alan Shorter (אחיו של Wayne) שהלחין את הקטע האחרון ואף מנגן בו בפלוגלהורן, Grachan Moncur III בטרומבון, James Spaulding באלט, Hancock בפסנתר, Carter בבאס ו Joe Chambers בתופים. מוזר בעיניי שב BlueNote החליטו להוציא דווקא את האלבום הזה אחרי Speak No Evil ולהמתין עם האלבומים הרביעי והחמישי (שהם הרבה יותר BlueNote-ים באופיים) כל כך הרבה זמן.

באלבום השביעי, Adam's Apple, (הוקלט בשנת 1966) שוב חוזר Shorter להקליט ברביעייה. ההרכב דומה מאד להרכב שהקליט את Etcetera (Shorter, Hancock, Joe Chambers) אבל את מקומו של Cecil McBee שוב תופס הבאסיסט Reggie Workman. אלבום אדיר עם לחנים מקסימים (מי אמר Footprints ולא קיבל?) ונגינה מצויינת מצד כל המשתתפים. בכלל קשה לי להחליט האם אני מעדיף את Shorter ברביעייה או בהרכב גדול יותר.

האלבום השמיני, Schizophrenia, (הוקלט בשנת 1967, 11 חודשים לאחר Adam's Apple) סוגר את התקופה המדהימה הזו של Shorter בהקלטה של שישייה עם Curtis Fuller בטרומבון (עוד חבר ותיק מתקופת ה Messangers) אליהם מצטרפים James Spaulding הנהדר באלט ובחליל, Herbie Hancock בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Joe Chambers בתופים. למרות שהמוסיקה היא "Shorter מתקדם" דווקא כאן העיבודים מזכירים לי את ימי ה Hard Bop העליזים של ה Messangers או אולי זו נכוחותו ונגינתו של Fuller שגורמים לאלבום להישמע כך. על כל פנים זהו אלבום יפהפה ומומלץ מאד.

להשלמת הסקירה ההיסטורית (והדיסקוגרפיה ב BlueNote) יש לציין כי Shorter הקליט 3 אלבומים נוספים תחת שמו ב BlueNote

Super Nova (הוקלט ב 1969) – צעדיו הראשונים של Shorter בעולם הפיוז'ן. עם: Sonny Sharrock בגיטרה, Miroslav Vitous בבאס, Jack DeJohnette בתופים, Chick Corea בתופים (?!) וכלי הקשה, Airto Moreira בכלי הקשה ו Walter Booker ו Maria Booker בגיטרה אקוסטית וקולות (בקטע הראשון בלבד).

Moto Grosso Fieo (הוקלט ב 1970) – שלמיטב ידיעתי לא יצא מעולם ב CD וגם הוא פיוז'ן. מנגנים בו לצד Shorter גם Dave Holland בגיטרה אקוסטית ובאס, John McLaughlin בגיטרה, Miroslav Vitous ו Ron Carter בבאס, Chick Corea בתופים (שוב ?) מרימבה וכלי הקשה.

Odyssey Of Iska (הוקלט ב 1970) – עוד אלבום פיוז'ן. האחרון שהוציא Shorter תחת הלייבל BlueNote והראשון (תחת שמו) בו הוא מנגן בסקסופון סופרן. מנגנים בו David Friedman בויבראפון ומרימבה, Gene Bertoncini בגיטרה, Ron Carter ו Cecil McBee בבאס, Billy Hart ו Alphonse Mouzon בתופים ו Frank Cuomo בתופים וכל הקשה.

בכתובים מצאתי כי באותה שנה הוא הקליט חומר לאלבום נוסף שנדחה, לא עלינו, על ידי BlueNote, אך אל חשש. בשנת 1971 כבר חתמו Wayne Shorter ו Joe Zawinul (שניגן עם Shorter אצל Maynard Ferguson) עם הלייבל Columbia תחת ההרכב Weather Report שהפך להרכב הפיוז'ן המצליח בכל הזמנים...