לפני כמעט עשרים שנה, בשעת בוקר, עמדתי מול ארון התצוגה של קלטות (קסטות בלעז) הג'אז בקורוס המנוחה, והתלבטתי קשות.
בידי החזקתי 2 קלטות: האחת Thelonious Monk Plays Ellington והשניה Monk’s Music. לשתיהן היתה עטיפה מושכת מבחינה גרפית (קריטריון מרכזי עבורי באותה תקופה) ובשתיהן השתתף Thelonious Monk עליו קראתי איפשהו שהיה אחד ממובילי מהפיכת הבי-בופ וניגן עם הגדולים ביותר: Parker ו Gillespie.
התלבטתי לא מעט. הכסף שהיה לי אפשר לי בקושי לרכוש קלטת אחת, בטח לא את שתיהן. התבונתי בקלטות. הפכתי אותן שוב ושוב וקיוויתי שיצוץ איזה פרט שיעזור לי להחליט. לבסוף ניגש אלי המוכר (אחד בשם ניצן קרמר) ושאל אותי אם אפשר לעזור. הסברתי לו את הדילמה והוא הנהן בהבנה. ההמלצה שלו היתה חד-משמעית: אם אתה רוצה לשמוע את Ellington – תקנה אלבום של Ellington מנגן Ellington. אם אתה רוצה להכיר את Monk – תקנה אלבום של Monk מנגן Monk. כמה פשוט, ככה צודק. לא הייתי יכול לנסח את זה יותר טוב.
לקחתי איתי את Monk’s Music ונסעתי הביתה לחיפה. כל הדרך, באוטובוס קראתי את ה Liner Notes והתיאבון שלי רק גדל. כשהגעתי הביתה לא יכולתי לחכות רגע אחד נוסף, ותחבתי את הקלטת לטייפ הדאבל קאסט שהיה לי. הסרט התחיל להתגלגל ואני נותרתי פעור פה והמום נוכח נגינת Abide With Me, בכלי נשיפה בלבד, ללא פסנתר. לא הצלחתי לסגור את הפה עד סוף הצד. המוסיקה היתה כל כך מקורית, מפתיעה ומלאת הוד. הלחנים היו מקסימים והיה שם קסם לא ברור, כי מחד המוסיקה נשמעה מעובדת עד אחרון הפרטים אבל בו בזמן חופשית לגמרי. והפסנתר. מה זה הפסנתרן הזה ? Monk ניגן אחרת לגמרי מכל מה ששמעתי. מין נגינה שבורה עם כל מיני הדגשות לא צפויות. והליווי שלו היה כל כך נוכח וכל כך מעניין, כל הזמן מגיב למה שקורה מסביבו ובעצם אף פעם לא באמת "יורד" ללוות. כשהצד נגמר החלטתי לשמור לעצמי את הצד השני למחר, ופשוט החזרתי אחורה ושמעתי שוב את הצד הראשון.
באותו לילה, היה לי ממש קשה להירדם. המוסיקה של Monk זרקה אותי כל כך רחוק מהבית ומכל מה שהכרתי. לא חוויתי כזו טלטלה מאז שמעתי את המינגוס הראשון שלי (Tijuana Moods) כמה חודשים לפני כן. פתאום הבנתי שיש שם בחוץ כל כך הרבה הקלטות מופלאות של מוסיקאים שאת שמותיהם אפילו עוד לא שמעתי. אל מול עיני חלפו דמויותיהם של האבות המייסדים Gillespie ו Parker. הם חייכו ונדו בראשיהם כאומרים לי – עכשיו סוף סוף הבנת על מה אנחנו מדברים...
האלבום הוקלט ב 26 ביוני 1957 עבור הלייבל Riverside וההרכב הנגנים המשתתף בו מעניין במיוחד:
מנגנים בו שני דורות של טנוריסטים: Coleman Hawkins הענק שהיה אחד מגיבוריו של Monk, ואף העסיק אותו בהרכב שהקים בשנת 1944 ולצדו מנגן John Coltrane שבילה עם Monk לא מעט שעות בשבועות שקדמו להקלטה ולמד ממקור ראשון לנגן את המוסיקה של Monk. (ראה בפוסט על Monk & Coltrane 1957). כמו כן מנגנים שם Gigi Gryce באלט, שאף נשכר כדי לעזור ל Monk עם העיבודים, Ray Copeland בחצוצרה, Wilbur Ware בבאס ו Art Blakey בתופים.
למעשה ההקלטות החלו עוד ערב לפני כן (ב 25 ביוני 1957) כשההרכב ניסה להקליט את Crepuscule with Nellie, קטע שהלחין Monk לאשתו האהובה Nellie שהיתה במצב בריאותי קשה באותה תקופה, אולם אף אחד מהטייקים לא נמצא ראוי בעיני Monk.
בסופו של דבר, כל המוסיקה באלבום הוקלטה בערב למחרת (26 ביוני 1957) ובנוסף Monk הפתיע עם עיבוד מדהים ביופיו ל Abide With Me, שמילותיו, ככל הנראה, שיקפו את מצב רוחו הירוד לאור מצבה הרפואי של אשתו:
The Darkness deepens; Lord with me abide.
When other helpers fail and comforts flee,
Help of the helpless, O abide with me.
התחושה שהמוסיקה מעובדת בדקדקנות, אותה קיבלתי ששמעתי לראשונה את האלבום, התבררה כמוצדקת. ההרכב הקליט את הקטעים שוב ושוב עד שהגיעו לביצוע שהיה ראוי בעיני Monk. מצד אחד הוא לקח את טובי הנגנים ורצה לתת להם חופש, אבל מצד שני הוא ממש לא התכוון להתפשר וידע בדיוק איך זה צריך להישמע.
במהלך ההקלטות הוא התעצבן לא מעט. Gigi Gryce חטף ממנו על הראש על כך שלא עשה את העיבודים לכלי הנשיפה בדיוק באופן שנתבקש. Hawkins ו Coltrane שלא הצליחו לרדת לסוף דעתו של Monk ונפלו בפער שבין העיבודים שכתב Gryce ובין הוויז'ן של Monk ספגו גם הם.
Art Blakey תיאר זאת כך:
“Monk said to Hawk, ‘You are the great Coleman Hawkins, right? You’re the guy who invented the tenor saxophone, right?’ Hawk agreed. Then Monk said to Trane, ‘You’re the great John Coltrane, right?’ Trane blushed, and mumbled ‘Aw… I’m not so great.’ Then Monk said to both of them, ‘You both play saxophone, right?’ They nodded. ‘Well, the music is on the horn. Between the two of you, you should be able to find it’”.
אבל התוצאה הסופית היא שקובעת והיא, כאמור, מופלאה.
מייד אחרי Abide With Me נכנס Monk בפתיח ל Well, You Needn’t. אני כל כך התרגלתי לשמוע את הקטעים האלה אחד אחרי השני שאצלי Abide with me הוא חלק מהפתיחה של Well, You Needn’t.
ה Head מדהים. הנשפנים קוראים כאיש אחד ו Monk עונה ומגיב בסוף כל משפט שלהם. בסופו של דבר יוצא Monk לסולו שלו. הוא מנגן עם המון space וניכר שהוא חושב על כל צליל ומתכוון אליו. בסוף הסולו שלו הוא צועק את שמו של Coltrane כדי לסמן לו להיכנס. Coltrane נשמע כל כך טוב וכל כך נכון בהקשר המוסיקלי של Monk וברור מיד למה Monk כל כך אהב אותו. אחרי Coltrane נכנס Ray Copeland המצוין שמנגן לא מעט באוקטבה הגבוהה, באופן שמזכיר לי לא מעט את הנגינה של Dizzy. אחריו סולו הבס של Wilbur Ware ומשם לסולו תופים פנטסטי אופייני של Blakey. רק עכשיו מגיע אורח הכבוד – Coleman Hawkins במפגן של נגינה שמזכיר לכולם מי כאן המלך של הטנור ולבסוף עולה Gigi Gryce לסולו חינני. כולם זוכים לליווי מעולה של Monk שלא משעמם לרגע. לפעמים מנגן את הבס, לפעמים תומך עם אקורדים ולפעמים רץ כמו ב stride piano. ואז שוב סולו קצר של Monk לפני ה Tail שסוגר את הקטע.
הקטע הבא, Ruby My Dear, מוריד את הקצב ומנוגן כבלדה בידי Hawkins הנפלא עם סולו קצרצר של Monk.
לאחר מכן מגיע Off Minor (עוף קטן...) עם עיבוד יפהפה לכלי הנשיפה. שוב Hawkins מקבל את זכות הראשונים על הסולו, אחריו Ray Copland בסולו נהדר, מלא רעיונות ומלודי מאד, מכאן Monk לוקח את המושכות ומוביל לסולו שכולו משחק בקצב ובהרמוניה. אחריו Wilbur Ware נותן בבאס ו Blakey מפליא לנגן ומשם מקפלים הכל בחזרה.
הקטע הבא הוא Epistrophy. זהו לחן טיפוסי של Monk, עם Blakey הגדול שמזנב בכולם עם ההיי-הט שלו. Coltrane מקבל את הסולו הראשון, אחריו לפי הסדר Copeland, Gryce, Ware ו Blakey בסולו סוער. Hawkins מנסה להיכנס עם הטנור שלו אבל Blakey שעוד לא סיים פשוט "דורס" אותו, והוא נאלץ לחכות ש Blakey יסיים את חלקו לפני שהוא נכנס לסולו שלו ולבסוף Monk לוקח את הסולו האחרון.
ולבסוף Crepuscule with Nellie המקסים שכתב Monk לאשתו. במקור הוא קרא לו Twilight with Nellie אבל הברונית Nica הציעה לו את "Crepuscule" - החלופה הצרפתית ל twilight והוא השתכנע. Monk עבד על הקטע הזה לא מעט בחודשים האחרונים והרבה מאד בלילות שקדמו להקלטתו. Monk התייחס לקטע הזה כאל הקונצ'רטו שלו והחליט שהוא יהיה כתוב מההתחלה ועד הסוף ללא אילתורים. החצי הראשון מנוגן ללא הנשפנים, והם נכנסים בעדינות רק בחצי השני.
החבורה הקליטה את הקטע הזה מספר פעמים וכאמור, זה לא הלך חלק. אבל בסופו של דבר המאמץ השתלם. Monk השמיע לרעייתו את ההקלטה ו Nellie חייכה. היא אהבה את ששמעה.
אגב, תצלום העטיפה, גם הוא לא הלך חלק. הרעיון המקורי היה take off על משמעות השם Monk (נזיר באנגלית). והכוונה היתה לצלם את Monk כנזיר על דוכן המטיפים עם כוס וויסקי ביד. אבל הוא סירב והתרגז והלך כעוס לשבת באחת הפינות של הסטודיו. הוא התיישב על מריצה אדומה. כך נולדה העטיפה המדליקה והכל כך מזוהה של האלבום הזה.
(והסיפור המלא נמצא בספר Thelonious Monk: The Life and Times of an American Original של Robin D. G. Kelley)