יום שישי, 31 במרץ 2017

Oliver Nelson & Eric Dolphy

Oliver Nelson ו Eric Dolphy - שני מוסיקאים מדהימים, שונים לגמרי באישיותם המוסיקלית, שיתפו פעולה בין השנים 1960-1961 בהקלטת ארבעה אלבומים מופלאים. אחד מהם, The Blues And The Abstract Truth (או בקיצור: The Blues) שהוקלט ללייבל impulse!, הפך, ובצדק,לאחד מאלבומי הג'אז המוערכים ביותר ואילו שלושת האחרים, נשארו אלמוניים יחסית.

אבל מי שאהב את השילוב של Nelson ו Dolphy ב The Blues לא יכול להרשות לעצמו לפסוח על האלבומים האחרים שהקליטו ביחד: Screamin’ The Blues, Straight Ahead ו Trane Whistle.



יוצא הדופן מכל ארבעת האלבומים הוא האלבום הראשון, Trane Whistle, שהוקלט ב  1960, תחת שמו של Eddie “Lockjaw” Davis.

Oliver Nelson הלחין ועיבד לביג בנד ארבעה מתוך ששת הקטעים שבאלבום וזו למעשה הפעם הראשונה שהעיבודים שלו לתזמורת גדולה מוקלטים. הכתיבה לביג בנד תהפך באמצע שנות השישים לעיסוקו המרכזי של Oliver Nelson. למרות ש Eric Dolphy משתתף באלבום (הוא ו Nelson מגנים באלט כחלק מהביג בנד) שניהם לגמרי סיידמנים. אגב באלבום הזה הוקלטה הגרסה הראשונה של Stolen Moments, הקטע שפותח את The Blues שהפך כל כך מזוהה עמו. כאן הוא נקרא The Stolen Moment


אבל לעומת האלבום הזה, בשלושת האלבומים הבאים מקומם של Nelson  ושל Dolphy מרכזי הרבה יותר, והם מדגישים במכוון את השוני ביניהם אבל גם נשענים על המשותף.





באלבום השני, Screamin’ The Blues, שהוקלט בינואר 1961 ללייבל New Jazz Records, מנגנים נלסון (בטנור ואלט), דולפי (באלט סקסופון ובס קלרינט), Richard Williams בחצוצרה, Richards Wyands בפסנתר  ו George Duvivier בבס ו Roy Haynes בתופים. הוא, אגב, המתופף בכל ארבעת האלבומים.

מה שעושה את האלבום זה הניגוד המופלא בין הנגינה של Oliver Nelson שהיא מאד מלודית, מפוקסת, מצייתת להרמוניה ומשתמשת בשפה המוכרת של הבלוז, הביבופ וההרד בופ, ולעומתו, על Eric Dolphy לא חלים אותם חוקים. הוא מנגן פראי, כאילו ללא קשר להרמוניה בקוים שבלתי אפשרי לשיר אבל מצליח, באורח קסם, להישמע "בפנים" גם כשהוא לגמרי "בחוץ".



שניהם בלוזיסטים מדהימים, אנרגטיים, סוחפים, עם צליל בלתי נשכח ואמירה ברורה ובוטחת. וכשהם מנגנים ביחד את החלקים הכתובים (Nelson כותב ומעבד מדהים) הם נשמעים פשוט פנטסטי. כל זה מבלי לגרוע מהתרומה החשובה של Richard Williams שהוא חצוצרן מצויין ולא מספיק מוכר.

באלבום השלישי, The Blues, שהוקלט חודש לאחר Sreamin’, בפברואר 1961, משתתפת סוללת כוכבים רצינית: Freddie Hubbard בחצוצרה, Bill Evans בפסנתר, Paul Chambers בבס ו George Barrow בבריטו סקסופון. Eric Dolphy מנגן כאן אלט וחליל (ללא הבס קלרינט שבולט כל כך באלבום שלפני ובאלבום שאחרי). 

נלסון ודולפי ממשיכים לחקור את הבלוז, אבל הנוכחות של Evans ו Hubbard מאד משמעותית והסולואים שהם לוקחים מרימים את האלבום הזה לגבהים אחרים. ההרכב גם יותר גדול מאשר ב Screamin’ מה שמאפשר ל Neslon ללכת עוד צעד משמעותי לעיבודים עשירים יותר. האלבום הזה הוא קלאסיקה במלוא מובן המילה: לחנים מעולים, עיבודים עשירים, סולואים בלתי נשכחים ובעיקר אווירה מדהימה.




חודש נוסף חולף מאז The Blues ובמרץ 1961 שוב נכנסים נלסון ודולפי לאולפן להקליט את Straight Ahead, שוב עבור הלייבל   New Jazz Record. האלבום הזה הוא הרבה דברים אבל בוודאי לא Straight Ahead. ההרכב הוא אותו הרכב שניגן ב Screamin’ מינוס Williams החצוצרן. אבל גם בהרכב של חמישייה נלסון לא מאבד את יכולתו לכתוב עיבודים מתוחכמים שאף אחד אחר לא יכול לכתוב. נלסון  מנגן כאן גם בקלרינט (בנוסף על הטנור והאלט) ואילו דולפי מנגן בשלושת הכלים שלו: אלט, חליל ובס קלרינט. גם כאן הם ממשיכים לחקור את הבלוז ואת הדומה והשונה בגישות שלהם. מוסיקה מדהימה, לא מתחנפת אבל מאד נגישה. חלוקת התפקידים ברורה:Dolphy  הוא ה"מתח" ואילו נלסון הוא ה"פתרון" והסינרגיה מדהימה.

המפיק של האלבום, Joe Goldberg, מספר שההקלטות נקבעו לשעה 13:00. הוא הגיע לאולפן ב 15:30 מתוך הנחה שעד אז הם יסיימו להתכונן ואפשר יהיה להתחיל להקליט. אולם כשהגיע מצא אולפן ריק מלבד מפקח ההקלטה מטעם הלייבל ומהנדס ההקלטה Rudy Van Gelder מקפל ציוד. מסתבר שכל הקטעים באלבום הזה הוקלטו בטייק אחד, והנגנים סיימו והלכו.



במהלך השנים הבאות הלך Nelson לכיוון של כתיבה להרכבים גדולים (לביג בנד שלו היו הקלטות נהדרות) ולאחר מכן התעסק יותר במוסיקה מסחרית - הלחנה לסרטים ולטלוויזיה. אבל בעיני השנתיים האלה ושיתוף הפעולה עם דולפי מציגים את נלסון הסקסופוניסט ההארד קור בצורה הטובה ביותר.

יום רביעי, 1 במרץ 2017

הוראס פרלן - חלק ראשון

לפני שבוע נפטר הוראס פרלן, פסנתרן מיוחד, מלא נשמה וגרוב שהותיר אחריו לא מעט הקלטות מופת.

ברק וייס, מנהלו האומנותי של פסטיבל הג'אז בתל-אביב, מנהלה האומנותי של החשיפה הבינלאומית לג'אז, בלוגיסט BarakMusic וחבר יקר מתארח בבלוג ומביא את סיפורו המדהים.

עקב אורכו הפוסט חולק לשניים. תהנו.

פרק ראשון: התחלה, מחלה, שיקום ו...מינגוס


Horace Parlan נולד בפיצבורג, פנסילבניה בשנת 1931. אביו היה כומר בכנסייה פרסבטירית שחורה והילד ספג את הגוספל הכנסייתי עם חלב אימו. 

בגיל 5 לקה בפוליו שגרם לו נכות קשה בכל צידו הימני, כולל שיתוק מוחלט של הזרת והקמיצה בידו הימנית. בגיל 8 החל פרלן ללמוד פסנתר כפיזיותרפיה לידו הימנית המשותקת בחלקה. איש לא ציפה שהטיפול הפיזיותרפי הזה יהפוך לתחביבו ואח"כ למקצועו של פרלן הקטן. אחרי הכל, היד הימנית היא האיבר החשוב ביותר של כל פסנתרן. 

פרלן פיתח טכניקות נגינה ייחודיות שאיפשרו לו להתגבר על הנכות. מרתק לראות אותו מנגן ביוטיוב: את האקורדים הוא יותר באמצעות האצבעות הפועלות ביד ימין + אצבעות יד שמאל ליצור את ה
Block chords בהם הרבה להשתמש, ולפעמים, כשרצה לנגן Single Lines נגינת התווים שבאופן מסורתי מבוצעת ביד ימין – השתמש לשם כך ביד שמאל. 

אין ספק שמבחינה טכנית יכולותיו של פרלן היו מוגבלות הרבה יותר מפסנתרנים אחרים, אך כשרונו המוסיקלי, הלהט שבנגינתו והבלוז שהיווה חלק כ"כ מרכזי בה, הפך אותו לפסנתר מוערך. 

בתקופת נערותו ובחרותו של פרלן, עירו פיצבורג היתה שוקקת ג'אז, במיוחד פסנתרני ג'אז נהדרים: ארל היינס, מרי לו וויליאמס, ארול גארנר ודודו מרמרוסה ייצגו את פסנתרני הג'אז המקצועיים. פסנתרני ג'אז בני דורו של פרלן בעיר היו אחמד ג'מאל וסוני קלארק. (מעניין יהיה לבדוק מה היה בעיר ה-22 בגודלה בארה"ב שייצאה כה הרבה פסנתרנים נפלאים לעולם הג'אז(

אבל היו גם ג'אזיסטים צעירים בני דורו של פרלן שאינם פסנתרנים. אחד המבריקים שבהם היה הסקסופוניסט סטנלי טרנטיין 
Stanley Turrentine. השניים – פרלן וטרנטיין – הרבו לג'מג'ם יחד בתקופת התיכון - למרות שטרנטיין היה צעיר מפרלן בשלוש שנים ולמד בתיכון אחר. לטרנטיין הצעיר היה אח גדול – החצוצרן טומי טרנטיין, אותו פרלן לא הכיר אישית, כי טומי כבר שוטט באותה העת ברחבי ארה"ב עם תזמורות ג'אז וסווינג שונות. פרלן עוד יפגוש מוסיקלית את שני האחים ויהפוך את החברות הנערית לשותפות מוסיקלית.

בשנת 1957 הגיע פרלן לניו יורק ומייד צורף על ידי מינגוס להרכב שלו. כמעט שנתיים פרלן ניגן עם מינגוס – אחד מבתי הספר הגבוהים ללימודי הג'אז.

הנגינה הסווינגית, הפשוטה, והכנה של פרלן, רוויית הגוספל והבלוז, התאימה למינגוס ככפפה ליד. הוא היה הפסנתרן המתאים ביותר למוסיקה של מינגוס עד אותו הזמן ואחד משלושת הפסנתרנים המרכזיים של מינגוס בכלל.

באוקטובר 1958 צירף מינגוס להרכבו טנוריסט טקסני בשם Booker Ervin.  היה זה הוראס פרלן שהמליץ למינגוס לצרף את ארווין. פרלן ניגן עם ארווין לא מעט בפיצבורג. השניים הפכו לחברים בנפש, גם מוסיקלית. החיבור עם מינגוס הוכח כמוצלח במיוחד וארווין נותר עם מינגוס במשך כ-4 שנים. 

שני האלבומים החשובים של מינגוס בהם השתתף פרלן הם 
Blues & Roots ו Mingus Ah Um  הגאוני. 



שווה להאזין לאלבומים נהדרים אלה שנית ולהטות אוזן לתרומתו החשובה של פרלן בשני האלבומים ובפרט ביצירות בנות אלמוות רוויות גוספל כ  Wednesday Night Prayer Meetingו- Better Get It In Your Soul. הסולואים שלו בקטעים אלה הם תמצית הגוספל-ג'אז בפסנתר והאינטרלודים שלו נחקקו לנצח בדפי הסטוריית הג'אז. 





פרק שני: לו דונלדסון ובלו נוט


אחרי הקלטת Mingus Ah Um עזב פרלן את מינגוס והצטרף ביוני 1959 להרכב של Lou Donaldson  בו ניגן כשנה וחצי.

המעבר המוסיקלי לא היה פשוט בתחילה להוראס פרלן. אצל מינגוס פרלן אותגר תמידית בנגינה מורכבת הרמונית, עם נטיות אבסטרקטיות ואילו אצל לו דונלדסון נדרש לנגן ביבופ/הארדבופ פשוט-אקורדים והאתגר היה כיצד להפוך את הפשטות היחסית הזו למעניינת. להוות תמיכה ראויה לסולן ובה בעת לא להפריע לסקסופוניסט לפתח את הנגינה המלודית שלו. בתקופה זו פרלן ליטש במיוחד את יכולת נגינתו כחלק אינטגרלי מרית'ם סקשן וכמלווה מעולה לנשפנים.


באוקטובר 1959 הקליט פרלן את אלבום הבכורה שלו עם LD שהיה גם אלבום הבכורה שלו בלייבל בלו נוט    The Time Is right
אלבום זה, ויתר שני האלבומים שהקליט עם LD בבלו נוט, הכירו את פרלן למנהל של בלו נוט אלפרד ליון, שהתרשם ממנו מאוד והחליט לטפח את הפסנתרן המוכשר ולהוסיף אותו למשפחה המוסיקלית של בלו נוט.

עוד אירוע שהתברר כגורלי לפרלן אירע אוקטובר 1959: המתופף אל הרווד 
Al Harewood הצטרף ללו דונלדסון. אל הרווד היה מתופף עם טיימינג מושלם. הוא ניגן עם סווינג דוחף גדול, אך בה בעת היה מאוד מעודן ורגיש עם עבודת מצילות נהדרת. כזה שידע תמיד לא להדחף לרגליים של הנשפנים איתם ניגן ושייחס חשיבות לצליל הכולל ופחות להיותו באור הזרקורים. לפני שהגיע ללו דונלדסון הרווד עבד עם הג'אזטט ועם הרכב הטרומבונים Jay & Kai של ג'יי ג'יי ג'ונסון וקיי ווינדינג.

יחד עם אל הרווד ובצירוף של הבסיסט סם ג'ונס, הקליט פרלן בפברואר 1960 את אלבומו הראשון בבלו נוט -  
Movin' and Groovin' .

יום חמישי, 16 בפברואר 2017

Daily album #11 - Long Way To Go

It's Thursday - Israeli jazz day :)

Amit Friedman's second album is so lyrical, energetic and fun. I just love his music and his playing always fills me with joy.

This time the link is not to the full album, but to a live performance of the quintet: Amit Friedman (ts,ss), Tom Oren (p), Gilad Abro (b), Amir Bar-Akiva (d) ,Roni Ivrin (prc).

BTW - you can hear them tonight at Givatay'im Theater !
http://www.t-g.co.il/main/siteNew/index.php…

יום רביעי, 15 בפברואר 2017

Daily album #10 - You better believe it!

I discovered Gerald Wilson's Orchestra from the great box set of his pacific recordings, issued on Mosaic records.

Gerald was a trumpet player but also used to write for some of the best big bands in the forties and fifties, such as: Benny Carter, Duke Ellington, Count Basie and Dizzy Gillespie.
His own orchestra (a 17 piece orchestra) swings, grooves and sounds nothing less than those of the bands he used to work for.

This is his first album of his LA orchestra, recorded in 1961 for Pacific records.

Just to name a few of the great musicians playing here: Teddy Edwards and Harold Land (ts), Buddy Collette (as, cl, fl), Joe Maini (as), Richard "Groove" Holmes (org), Mel Lewis (d)

יום שלישי, 14 בפברואר 2017

Daily album #9 - Paul Motian and the Electric Bebop Band

The first album of the EBBB (Electric bebop band), leaves no doubt that Paul Motian was a genius, giving beautiful modern form to bebop classics from Parker, Powell, Gillespie, Monk ,Dameron and others.
It sounds so fresh and live.

The original band features:
Paul Motian (d), Joshua Redman (ts), Brad Schoeppach (g, left side) and Kurt Rosenwinkel (g, right side), Stomu Takeishi (b).

Bird lives !

יום שני, 13 בפברואר 2017

Daily album #8 - Candy

The only quartet album of the great trumpeter Lee Morgan.

Recorded on late 1957 / Early 1958 for Blue Note records just between two of the label's very famous albums in which Morgan participated: Coltrane's Blue Train and Blakey's Moanin'.
Such and amazing sound, phrasing and grace.

Lee Morgan (tp), Sonny Clark (p), Doug Watkins (b), Art Taylor (d)

יום ראשון, 12 בפברואר 2017

Daily album #7 - Pres and Sweets

Classics time. The more you listen and transcribe you understand that those guys were such bad ass players. From the roots of jazz and blues - everything is there, just listen !
Recorded for Verve, 1955.

Lester Young (ts), Harry "Sweets" Edison (tp), Oscar Peterson (p), Herb Ellis (g), Ray Brown (b), Buddy Rich (dr)

יום חמישי, 9 בפברואר 2017

Daily album #6 - Boomerang

יום חמישי יוקדש לג'אז ישראלי. נראה לי הולם.

אז הרשו לי לעשות לכם היכרות עם החדש, המקסים והמיוחד של איתמר בורכוב: "בומרנג". איתמר בורוכוב נולד וגדל ביפו והוא מגיע ממשפחה מוסיקלית (אביו הוא ישראל בורוכוב שניגן עם "הברירה הטבעית" ואחיו הוא הבאסיסט אברי בורוכוב). זה אלבומו השני והוא יצא ב 2016.

מנגנים בו: איתמר בורוכוב בחצוצרה, Michael King בפסנתר, אברי בורוכוב בבאס ו Jay Sawyer בתופים.

יום רביעי, 8 בפברואר 2017

Daily album #5 - Sonny Rollins, Vol.1


This is the first album Sonny Rollins recorded for BlueNote records, with the great Donald Byrd, Wynton Kelly, Gene Ramey and Max Roach.

A hard-bop classic from 1957 (Recorded on Dec. 1956), in which Rollins continues the legacy of the Brownie & Roach quintet, of which he was part.

In the coming years Rollins will invent the "power trio", take a two year break from recording and performing, practice like mad, change direction and come back as a revised Rollins, but in the meantime, let's enjoy this fantastic album.

יום שלישי, 7 בפברואר 2017

Daily album #4 - Mingus Dynasty

Charles Mingus - Mingus Dynasty (Columbia records, 1959).
Fantastic and somehow forgotten album by Mingus and his band. This album is much more orchestrated than most of Mingus' albums, and contains some of the his best compositions.
I bought this album after hearing the "Mingus Big Band" playing tribute to the music from it. But the source is even better.
Just take a look at some of the amazing musicians playing here:
John Handy, Booker Ervin, Benny Golson, Jerome Richardson - Saxes
Richard Williams, Don Ellis - trumpets
Jimmy Knepper – trombone
Roland Hanna - piano
Charles Mingus - bass
Dannie Richmond – drums
Teddy Charles - vibes

יום שני, 6 בפברואר 2017

Daily album #3 - Duet

One of the albums that first took me off the Verve / BN / Prestige track. This is a magical piano / tenor duet with Abdullah Ibrahim (AKA: $) and Archie Shepp.
A true must.

יום ראשון, 5 בפברואר 2017

Daily album #2 - True Blue and Silver's Blue

From 1974 on Xanadu with an amazing lineup:
Al Cohn & Dexter Gordon - tenor saxophone
Blue Mitchell & Sam Noto - trumpet
Barry Harris - piano
Sam Jones - bass
Louis Hayes - drums
I love how they take the head and the tail of Art Blakey's Messengers "Lady Bird" (on Cafe Bohemia album) and play it simultaneously - saxes against trumpets.

יום שבת, 4 בפברואר 2017

Daily album #1 - Roots

My daily album:
Magnificent collaboration between Clifford Jordan, Slide Hampton and Cedar Walton. They sound sooooo good together !

יום שבת, 28 בינואר 2017

הזורעים בדמעה - חמישיית עומר אביטל ואורחים במשכן בתל אביב



צילום: יוסי צבקר
את מה שקרה אמש במשכן אפשר לסכם במילים מתוך תהילים קכו, פסוק ה': "הזורעים בדמעה, ברנה יקצורו". עומר אביטל, אחד מעמודי התווך של הג'אז הישראלי, הגיע להופיע במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב (בפעם הראשונה עם הרכב בהובלתו), וסיפק הוכחה חיה וניצחת כי הג'אז הישראלי חי, בועט והתקדם מן השוליים אל המרכז המוסיקלי. הקהל שגדש את המשכן, שרובו לא ממש צרכן ג'אז בימים כתיקונם, הצביע בידיים וברגליים כשההופעה נסתיימה כמעט לא היה מי שנותר אדם ישוב במקומו. כולם רקדו, מחאו כפיים והריעו.
לאורך כל ההופעה בלטו האנרגיות ושמחת החיים שמאפיינים את עומר אביטל, האיש והמוסיקה, ואי אפשר היה לפספס את העובדה שאביטל נהנה על הבמה לא פחות מהקהל שבא לשמוע אותו. הוא צחק, שר, רקד אפילו יותר מאשר בדרך כלל (וזה הרבה).
צילום: יוסי צבקר
אבל אפילו אביטל לא יכול היה לעשות את זה לבד. הפרטנרים שלו היו נפלאים.  הבחירה להעמיד בפרונט שני טנוריסטים היא פשוט הברקה. אלכסנדר לוין ואסף יוריה נשמעים מעולה ביחד והחיבור ביניהם כמו גם החיבור של שניהם למוסיקה של אביטל מחשמל. האנרגיה שזורמת בין שני הטנורים מזכירה את ה Duels שהיו נהוגים בין גדולי הטנוריסטים בימיו הגדולים של הג'אז והיכולת שלהם לעבור מנגינת מוטיבים תימניים לנגינת בלוז חמה ומשם לסקרימינג קולטרייני מייצרת ניצוצות. כשיוריה עובר ל Saxello הסאונד של ההרכב בכלל מקבל אדג' מטורף.
עופרי נחמיה שיכול לנגן כל דבר, ניגן מעולה כהרגלו תוך שהוא עובר בקלילות בין המקצבים והמשקלים המשתנים ללא הפסק וביחד עם עומר אביטל נתן את הגרוב שמניע את הרכבת הזאת ועדן לדין, התוספת האחרונה להרכב (החליף את יונתן אבישי), הביא את הקטע שלו ומשך החוצה בצורה נפלאה ומעוררת בסולואים שלו, חושף קו מחשבה מקורי ומסקרן.


צילום: יוסי צבקר
באלבומים ובסיבובי ההופעות הקודמים שלו שיתף עומר אביטל פעולה עם נגנים ותיקים (יחסית) ומוכרים, כמו החצוצרן אבישי כהן, יונתן אבישי, Joel Frahm, Aaron Goldberg, Mark Turner, Jason Lindner ועוד אבל הפעם הוא הלך על הרכב צעיר בעל נסיון מועט. העובדה שאביטל מסתובב כיום בעולם ומופיע עם חבורת ישראלים צעירים ולא כל כך מוכרים עדיין (בדומה להרכבים של אלי דג'יברי ואבישי כהן הבאסיסט, למשל) גם היא חלק חשוב ממסורת הג'אז. לאורך השנים תמיד היו מובילי ההרכבים מחפשים את הצעירים המוכשרים והמבטיחים, ובעצם צירופם להרכב הם טיפחו והכשירו את הדור הבא. 


צילום: יוסי צבקר
לצד החמשייה הזו הופיעו גם שלושה אורחים: הזמרת חיה סמיר, הזמר והתופעה רביד כחלני (שהקים יחד עם אביטל את ימן בלוז לפני כשש שנים) ובשני הקטעים האחרונים הצטרף גם הפרקשניסט הפנטסטי דודו בלילטי. ביחד הם ביצעו ביצועים מורחבים ל"הזורעים בדמעה", איילת חן, אלי (של ימן בלוז), חמינא ו Afrique שלא השאיר אף מאזין אדיש. לא פחות מהמוסיקה של עומר היתה זו הכריזמה של כחלני המוכשר שניחן בסטאר קואליטי נדיר במקומותינו ולצד השירה המעולה בתימנית, הקולות והאפקטים שהוציא מעצמו ומקופסת הפח עליה תופף, רקד על הבמה תוך שהוא מטריף, ובצדק, את כל מי שנמצא לידו.
היה קצת מצחיק לראות בכל החגיגה התימנית / מרוקאית / אפריקאית הזו את שני הסקסופוניסטים, שאין לבנים מהם, מנסים להשתלב בחגיגה האוריינטלית ולרקוד אבל כשהם הרימו את הכלים ונשפו – הם נשמעו אותנטיים כאילו ינקו את המוסיקה הזו משחר ילדותם.




רוצים דוגמה? קבלו את "איילת חן" בוידאו (ותודה ליובל אראל מ"הבלוג של יובל אראל" ששיתף בשמחה):



צילום: יוסי צבקר
המוסיקה של אביטל כל כך אפקטיבית משום שהיא נטועה עמוק הן במסורת הג'אז והן במסורת האפריקאית ואביטל הצליח למצוא ולהביא את נקודת החיבור האישית שלו בין המוסיקה מהרחוב ומהבית לבין הג'אז האמריקאי. בהתחשב בכך שמוסיקת הרחוב והבית שלו מכילה לא מעט מוסיקה תימנית ומרוקאית, הרי שאפריקה היתה שם כל הזמן ברקע, בדיוק כפי שאפריקה נכחה במוסיקה של כל גדולי הג'אז האמריקאי. כל מה שהיה צריך זה את האדם הנכון, עם הפתיחות המוסיקלית, עם הידע והנסיון הרב שצבר בסצינת הג'אז האמריקאי ועם לב וחיוך ענק שידע לייצר את קוקטייל הג'אז הישראלי הזה שידבר לא רק אל הגרעין המצומצם של חובבי הג'אז אלא לקהל רחב הרבה יותר.
תודה מקרב הלב ליוסי צבקר, האחד והיחיד, על התמונות הנהדרות.
החמישיה: לוין, אביטל, יוריה, לדין ונחמיה
צילום: יוסי צבקר


ובונוס אחד קטן לפני סיום, הנה הופעה של החמישייה (עם יונתן אבישי בפסנתר) ביריד הג'אז Jazzahead מנובמבר 2016:




יום חמישי, 19 בינואר 2017

חמישיית עומר אביטל במשכן - 27.1.2017

ביום שישי ה 27.1.2017 תופיע חמישיית עומר אביטל במשכן. בשנים האחרונות יש פחות ופחות סיכוי לתפוס את עומר וההרכב שלו בארץ מכיוון שהם מופיעים בעיקר בחו"ל, אז הנה הזדמנות נהדרת וממש ימים ספורים לאחר שהחמישייה הקליטה אלבום חדש.

ההרכב החדש דומה מאד להרכב שהקליט לפני פחות משנה את Abutbul Music המצוין , למעט עדן לדין שמחליף את יונתן אבישי על הפסנתר, מנגנים שם: אסף יוריה ואלכסנדר לוין בסקסופונים, עומר אביטל בבאס ועופרי נחמיה בתופים.


בהופעה במשכן הם יארחו את חיה סמיר ורביד כחלני (מ"ימן בלוז") וכמו בכל ההופעות של עומר אביטל – תהיה מוסיקה מעולה, אנרגיות גבוהות וכיף.

אז מי בא ?

יום שבת, 17 בדצמבר 2016

פסטיבל הג'אז ירושלים 2016

ענת פורט וג'ו מרטין
צילום: קביליו
יום רביעי בערב, נוסעים לירושלים לערב הפתיחה של פסטיבל הג'אז. בחוץ גשם ורוחות עזות ובאוטו הופעה של חמישיית Miles Davis ב Olympia עם Coltrane, Wynton Kelly, Paul Chambers ו Jimmy Cobb.

הדרך התארכה מהצפוי ולצערי פספסתי את ההופעה של Jeff Ballard עם Chris Cheek אבל לפחות הספקתי לשמוע חצי מהסט של רביעיית Mark Turner. (Turner בטנור, אבישי כהן בחצוצרה, Joe Martin בבאס ו Damion Reid בתופים). אני חייב לומר שיצאתי ברגשות קצת מעורבים. Turner נגן ענק, וגם הדיסק של הרביעייה שלו, Lathe Of Heaven משובח ברמות. אבל במקום בו עמדתי (מחוץ לגלריה לאומנות סוריאליסטית שהיתה דחוסה עד אפס מקום) הצלילים של Turner לא ממש התחברו לי והרבה מהזמן הרגשתי שהוא משוטט ללא כיוון וללא מטרה. בסולואים של אבישי החיבור היה לי הרבה יותר פשוט.

Mat Maneri and Lucian Ban
צילום: קביליו
אחרי ההופעה מיהרתי לתצוגת מנורות החנוכה (ללא ספק הלוקיישן היפה והמיוחד ביותר בפסטיבל) לתפוס את קצה הדואט של הפסנתרן Lucian Ban והוויולן Mat Maneri. ל Mat Maneri התוודעתי רק לאחרונה. הוא נגן כינור וויולה אמריקאי, בנו של הסקסופוניסט Joe Maneri (וגם השתתף בכמה אלבומים של אביו) וכמו אביו גם הוא מסתובב באזורי ה Free Jazz והאלתור הקבוצתי. ביחד עם Lucian Ban, פסנתרן שמוצאו מרומניה, הם הוציאו אלבום ב ECM שנקרא Transylvanian Concert שמתעד קונצרט מכשף שנתנו השניים ב Targu Mures, האיזור בו גדל Lucian Ban.

קשה מאד להגדיר את המוסיקה שהם עושים. זה לא ממש ג'אז As we know it אבל בהחלט מוסיקה מאולתרת שמתכתבת עם מוסיקה קלאסית, ג'אז, בלוז ומוסיקת עם רומנית וצוענית. ההרכב פסנתר/ויולה זורק אותך מיד למוסיקה קאמרית אבל המוסיקה שהצמד הזה מנגן הרבה פחות נוחה לעיכול ומצריכה פתיחות והתמסרות וזה בדיוק מה שקרה לי בשלושת הקטעים בהם נכחתי. הרפיתי מן הדעות הקדומות, הנחתי את הציפיות בצד, התמסרתי לחלוטין לחוויית הרגע והצלחתי להתחבר ולהיות חלק מהקסם הזה.




חגיגה (טל רונן, יונתן וולצ'וק, חגי אמיר, אלון פרבר ותום אורן)
צילום: קביליו
משם הלכתי לגלריה לאומנות ישראלית לשמוע את שישיית "חגיגה". אלון פרבר (שמנגן גם באורקסטרא של אבי לייבוביץ') והמתפף ונגן כלי ההקשה דני בנדיקט הקימו את ההרכב הזה לפני כ-15 שנים ומלבדם ומלבד חגי אמיר שמנגן בסקסופון אלט הנגנים בו מתחלפים. אני חושש שהפעם האחרונה ששמעתי את ההרכב הזה היתה באילת לפני בערך 10 שנים, וכבר אז הוא השאיר עלי רושם עז גם בלחנים וגם מבחינת האנרגיה על הבמה. מאז לא יצא לשמוע אותם בהופעה חיה.

בהופעה בירושלים הם השיקו את אלבומם השלישי New Directions. ההרכב שנגן בהופעה שונה מההרכב שניגן באלבום: אלון פרבר בסופרן, חגי אמיר באלט, יונתן וולצ'וק בטרומבון (באלבום מנגן עודד מאיר), תום אורן בפסנתר (באלבום מנגנים, לסירוגין, גדי להבי ותומר בר), טל רונן בבאס (באלבום מנגן אסף חכימי) ודני בנדיקט בתופים וכלי הקשה.

שישיית חגיגה
צילום: קביליו
לא לחינם ההרכב הזה שורד כל כך הרבה זמן. המוסיקה מקורית, מרתקת מעובדת ומתוזמרת לעילא, שואבת השראה ממוסיקה ישראלית ומזרח תיכונית אך הסאונד הכללי מאד מיוחד, עכשווי, בועט ולא מתחנף לאוזן הישראלית. הנגנים (גם באלבום וגם בהופעה) מעולים אחד אחד והעובדה שכל אחד מהם מאלתר בסגנון שונה מהאחרים עושה את ההבדל בין ההרכב הזה להרכבים אחרים.



אתם יכולים לשמוע את האלבום החדש במלואו כאן. כדאי לכם.


אחרי שישיית חגיגה הלכנו לשמוע את הפסנתרנית הנפלאה ענת פורט בדואט עם הבאסיסט Joe Martin (שאך שעה קלה לפני כן ניגן עם Mark Turner). Joe Martin הוא אחד הבאסיסטים הנחשבים והעסוקים בסצינה הניו-יורקית. ענת פורט חיה בישראל ומופיעה בכל העולם ומאחוריה שלושה אלבומים מעולים ב ECM. בכלל הפסטיבל השנה די עומד בסימן ECM. ולא, אין לי שום בעיה עם זה.

ג'ו מרטין
צילום: קביליו
היא ומרטין הכירו בקולג' בבניו ג'רזי לפני 25 שנים אבל לא ניגנו הרבה מאז, וההופעה הזו באה לאחר חזרה אחת קצרה מאד. אף על פי כן, וכמו שקורה לא אחת אצל מוסיקאים גדולים, הרעננות שבמפגש מניבה תוצאות מעולות.

את ענת הכרתי מהאלבומים שלה (אני עוד זוכר ששפשפתי עיניים בהשתאות כששמעתי על פסנתרנית ישראלית שמוציאה אלבום ב ECM (A Long Story) עם לא אחר מאשר Paul Motian הענק), וכבר מההאזנות הראשונות היה ברור שיש כאן כשרון עצום. מוסיקאית רגישה עם יכולת  הבעה נדירה שהולכת בדרך משלה (אבל עומדת על כתפי ענקים...). בהמשך הגיעו עוד אלבום טריו (And If) ואחריו אלבום רביעייה עם Gianluigi Trovesi הנפלא (Birdwatching).

ההופעה נפתחה עם שני קטעים מקוריים של ענת: Song Of The Phoenix ו Jumpin' in (את שניהם אפשר לשמוע באלבומה האחרון, Birdwatching). עד כמה שהקטעים הללו עובדים מצויין באלבום, בהופעה הם נטענים באנרגיה אחרת, ממש מהפנטת. אחריהם ניגנו קטע של Joe, גם הוא במוטיב ציפורים, שנקרא Two Birds

הקטע הבא היה סולו מקסים של Joe Martin ואחריו עוד קטע של ענת בשם Something 'bout camels (מתוך And If, אלבומה השני)

ענת פורט
צילום: קביליו
אז הגיע תורה של ענת לנגן קטע סולו, והיא הגישה ביצוע מהמם ל "אגדת דשא" של שלום חנוך (לפני כמה שנים הופיעה רביעיית ענת פורט, עם Gianluigi Trovesi, במשכן לאומנויות הבמה בתל-אביב עם תוכנית שלמה של מחווה לשלום חנוך). אחרי הסולו המופלא הזה הם ניגנו את Blues In Motion של Charlie Haden שיושב על הסגנון של ענת כמו כפפה (הקטע נוגן במקור על ידי פסנתרנית פנטסטית אחרת, Geri Allen, בטריו עם Charlie Haden ו Paul Motian)

ההופעה הסתיימה בקטע Melida של Joe Martin והשאירה אצל כולנו רצון לשמוע עוד מהמוסיקאים המצוינים האלה. אני בוודאי אלך לשמוע עוד את ענת פורט בלייב.

למי שזקוק להיכרות עם המוסיקה של ענת, אני ממליץ בכל לב לבקר בדף ה SoundCloud שלה ולשמוע קטעים מאלבומיה. 


בנוסף, במגזין המוסיקה "קולומבוס" פורסם החודש ראיון שערכה עמה תום יוגב.



LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin