יום חמישי, 16 בפברואר 2017

Daily album #11 - Long Way To Go

It's Thursday - Israeli jazz day :)

Amit Friedman's second album is so lyrical, energetic and fun. I just love his music and his playing always fills me with joy.

This time the link is not to the full album, but to a live performance of the quintet: Amit Friedman (ts,ss), Tom Oren (p), Gilad Abro (b), Amir Bar-Akiva (d) ,Roni Ivrin (prc).

BTW - you can hear them tonight at Givatay'im Theater !
http://www.t-g.co.il/main/siteNew/index.php…

יום רביעי, 15 בפברואר 2017

Daily album #10 - You better believe it!

I discovered Gerald Wilson's Orchestra from the great box set of his pacific recordings, issued on Mosaic records.

Gerald was a trumpet player but also used to write for some of the best big bands in the forties and fifties, such as: Benny Carter, Duke Ellington, Count Basie and Dizzy Gillespie.
His own orchestra (a 17 piece orchestra) swings, grooves and sounds nothing less than those of the bands he used to work for.

This is his first album of his LA orchestra, recorded in 1961 for Pacific records.

Just to name a few of the great musicians playing here: Teddy Edwards and Harold Land (ts), Buddy Collette (as, cl, fl), Joe Maini (as), Richard "Groove" Holmes (org), Mel Lewis (d)

יום שלישי, 14 בפברואר 2017

Daily album #9 - Paul Motian and the Electric Bebop Band

The first album of the EBBB (Electric bebop band), leaves no doubt that Paul Motian was a genius, giving beautiful modern form to bebop classics from Parker, Powell, Gillespie, Monk ,Dameron and others.
It sounds so fresh and live.

The original band features:
Paul Motian (d), Joshua Redman (ts), Brad Schoeppach (g, left side) and Kurt Rosenwinkel (g, right side), Stomu Takeishi (b).

Bird lives !

יום שני, 13 בפברואר 2017

Daily album #8 - Candy

The only quartet album of the great trumpeter Lee Morgan.

Recorded on late 1957 / Early 1958 for Blue Note records just between two of the label's very famous albums in which Morgan participated: Coltrane's Blue Train and Blakey's Moanin'.
Such and amazing sound, phrasing and grace.

Lee Morgan (tp), Sonny Clark (p), Doug Watkins (b), Art Taylor (d)

יום ראשון, 12 בפברואר 2017

Daily album #7 - Pres and Sweets

Classics time. The more you listen and transcribe you understand that those guys were such bad ass players. From the roots of jazz and blues - everything is there, just listen !
Recorded for Verve, 1955.

Lester Young (ts), Harry "Sweets" Edison (tp), Oscar Peterson (p), Herb Ellis (g), Ray Brown (b), Buddy Rich (dr)

יום חמישי, 9 בפברואר 2017

Daily album #6 - Boomerang

יום חמישי יוקדש לג'אז ישראלי. נראה לי הולם.

אז הרשו לי לעשות לכם היכרות עם החדש, המקסים והמיוחד של איתמר בורכוב: "בומרנג". איתמר בורוכוב נולד וגדל ביפו והוא מגיע ממשפחה מוסיקלית (אביו הוא ישראל בורוכוב שניגן עם "הברירה הטבעית" ואחיו הוא הבאסיסט אברי בורוכוב). זה אלבומו השני והוא יצא ב 2016.

מנגנים בו: איתמר בורוכוב בחצוצרה, Michael King בפסנתר, אברי בורוכוב בבאס ו Jay Sawyer בתופים.

יום רביעי, 8 בפברואר 2017

Daily album #5 - Sonny Rollins, Vol.1


This is the first album Sonny Rollins recorded for BlueNote records, with the great Donald Byrd, Wynton Kelly, Gene Ramey and Max Roach.

A hard-bop classic from 1957 (Recorded on Dec. 1956), in which Rollins continues the legacy of the Brownie & Roach quintet, of which he was part.

In the coming years Rollins will invent the "power trio", take a two year break from recording and performing, practice like mad, change direction and come back as a revised Rollins, but in the meantime, let's enjoy this fantastic album.

יום שלישי, 7 בפברואר 2017

Daily album #4 - Mingus Dynasty

Charles Mingus - Mingus Dynasty (Columbia records, 1959).
Fantastic and somehow forgotten album by Mingus and his band. This album is much more orchestrated than most of Mingus' albums, and contains some of the his best compositions.
I bought this album after hearing the "Mingus Big Band" playing tribute to the music from it. But the source is even better.
Just take a look at some of the amazing musicians playing here:
John Handy, Booker Ervin, Benny Golson, Jerome Richardson - Saxes
Richard Williams, Don Ellis - trumpets
Jimmy Knepper – trombone
Roland Hanna - piano
Charles Mingus - bass
Dannie Richmond – drums
Teddy Charles - vibes

יום שני, 6 בפברואר 2017

Daily album #3 - Duet

One of the albums that first took me off the Verve / BN / Prestige track. This is a magical piano / tenor duet with Abdullah Ibrahim (AKA: $) and Archie Shepp.
A true must.

יום ראשון, 5 בפברואר 2017

Daily album #2 - True Blue and Silver's Blue

From 1974 on Xanadu with an amazing lineup:
Al Cohn & Dexter Gordon - tenor saxophone
Blue Mitchell & Sam Noto - trumpet
Barry Harris - piano
Sam Jones - bass
Louis Hayes - drums
I love how they take the head and the tail of Art Blakey's Messengers "Lady Bird" (on Cafe Bohemia album) and play it simultaneously - saxes against trumpets.

יום שבת, 4 בפברואר 2017

Daily album #1 - Roots

My daily album:
Magnificent collaboration between Clifford Jordan, Slide Hampton and Cedar Walton. They sound sooooo good together !

יום שבת, 28 בינואר 2017

הזורעים בדמעה - חמישיית עומר אביטל ואורחים במשכן בתל אביב



צילום: יוסי צבקר
את מה שקרה אמש במשכן אפשר לסכם במילים מתוך תהילים קכו, פסוק ה': "הזורעים בדמעה, ברנה יקצורו". עומר אביטל, אחד מעמודי התווך של הג'אז הישראלי, הגיע להופיע במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב (בפעם הראשונה עם הרכב בהובלתו), וסיפק הוכחה חיה וניצחת כי הג'אז הישראלי חי, בועט והתקדם מן השוליים אל המרכז המוסיקלי. הקהל שגדש את המשכן, שרובו לא ממש צרכן ג'אז בימים כתיקונם, הצביע בידיים וברגליים כשההופעה נסתיימה כמעט לא היה מי שנותר אדם ישוב במקומו. כולם רקדו, מחאו כפיים והריעו.
לאורך כל ההופעה בלטו האנרגיות ושמחת החיים שמאפיינים את עומר אביטל, האיש והמוסיקה, ואי אפשר היה לפספס את העובדה שאביטל נהנה על הבמה לא פחות מהקהל שבא לשמוע אותו. הוא צחק, שר, רקד אפילו יותר מאשר בדרך כלל (וזה הרבה).
צילום: יוסי צבקר
אבל אפילו אביטל לא יכול היה לעשות את זה לבד. הפרטנרים שלו היו נפלאים.  הבחירה להעמיד בפרונט שני טנוריסטים היא פשוט הברקה. אלכסנדר לוין ואסף יוריה נשמעים מעולה ביחד והחיבור ביניהם כמו גם החיבור של שניהם למוסיקה של אביטל מחשמל. האנרגיה שזורמת בין שני הטנורים מזכירה את ה Duels שהיו נהוגים בין גדולי הטנוריסטים בימיו הגדולים של הג'אז והיכולת שלהם לעבור מנגינת מוטיבים תימניים לנגינת בלוז חמה ומשם לסקרימינג קולטרייני מייצרת ניצוצות. כשיוריה עובר ל Saxello הסאונד של ההרכב בכלל מקבל אדג' מטורף.
עופרי נחמיה שיכול לנגן כל דבר, ניגן מעולה כהרגלו תוך שהוא עובר בקלילות בין המקצבים והמשקלים המשתנים ללא הפסק וביחד עם עומר אביטל נתן את הגרוב שמניע את הרכבת הזאת ועדן לדין, התוספת האחרונה להרכב (החליף את יונתן אבישי), הביא את הקטע שלו ומשך החוצה בצורה נפלאה ומעוררת בסולואים שלו, חושף קו מחשבה מקורי ומסקרן.


צילום: יוסי צבקר
באלבומים ובסיבובי ההופעות הקודמים שלו שיתף עומר אביטל פעולה עם נגנים ותיקים (יחסית) ומוכרים, כמו החצוצרן אבישי כהן, יונתן אבישי, Joel Frahm, Aaron Goldberg, Mark Turner, Jason Lindner ועוד אבל הפעם הוא הלך על הרכב צעיר בעל נסיון מועט. העובדה שאביטל מסתובב כיום בעולם ומופיע עם חבורת ישראלים צעירים ולא כל כך מוכרים עדיין (בדומה להרכבים של אלי דג'יברי ואבישי כהן הבאסיסט, למשל) גם היא חלק חשוב ממסורת הג'אז. לאורך השנים תמיד היו מובילי ההרכבים מחפשים את הצעירים המוכשרים והמבטיחים, ובעצם צירופם להרכב הם טיפחו והכשירו את הדור הבא. 


צילום: יוסי צבקר
לצד החמשייה הזו הופיעו גם שלושה אורחים: הזמרת חיה סמיר, הזמר והתופעה רביד כחלני (שהקים יחד עם אביטל את ימן בלוז לפני כשש שנים) ובשני הקטעים האחרונים הצטרף גם הפרקשניסט הפנטסטי דודו בלילטי. ביחד הם ביצעו ביצועים מורחבים ל"הזורעים בדמעה", איילת חן, אלי (של ימן בלוז), חמינא ו Afrique שלא השאיר אף מאזין אדיש. לא פחות מהמוסיקה של עומר היתה זו הכריזמה של כחלני המוכשר שניחן בסטאר קואליטי נדיר במקומותינו ולצד השירה המעולה בתימנית, הקולות והאפקטים שהוציא מעצמו ומקופסת הפח עליה תופף, רקד על הבמה תוך שהוא מטריף, ובצדק, את כל מי שנמצא לידו.
היה קצת מצחיק לראות בכל החגיגה התימנית / מרוקאית / אפריקאית הזו את שני הסקסופוניסטים, שאין לבנים מהם, מנסים להשתלב בחגיגה האוריינטלית ולרקוד אבל כשהם הרימו את הכלים ונשפו – הם נשמעו אותנטיים כאילו ינקו את המוסיקה הזו משחר ילדותם.




רוצים דוגמה? קבלו את "איילת חן" בוידאו (ותודה ליובל אראל מ"הבלוג של יובל אראל" ששיתף בשמחה):



צילום: יוסי צבקר
המוסיקה של אביטל כל כך אפקטיבית משום שהיא נטועה עמוק הן במסורת הג'אז והן במסורת האפריקאית ואביטל הצליח למצוא ולהביא את נקודת החיבור האישית שלו בין המוסיקה מהרחוב ומהבית לבין הג'אז האמריקאי. בהתחשב בכך שמוסיקת הרחוב והבית שלו מכילה לא מעט מוסיקה תימנית ומרוקאית, הרי שאפריקה היתה שם כל הזמן ברקע, בדיוק כפי שאפריקה נכחה במוסיקה של כל גדולי הג'אז האמריקאי. כל מה שהיה צריך זה את האדם הנכון, עם הפתיחות המוסיקלית, עם הידע והנסיון הרב שצבר בסצינת הג'אז האמריקאי ועם לב וחיוך ענק שידע לייצר את קוקטייל הג'אז הישראלי הזה שידבר לא רק אל הגרעין המצומצם של חובבי הג'אז אלא לקהל רחב הרבה יותר.
תודה מקרב הלב ליוסי צבקר, האחד והיחיד, על התמונות הנהדרות.
החמישיה: לוין, אביטל, יוריה, לדין ונחמיה
צילום: יוסי צבקר


ובונוס אחד קטן לפני סיום, הנה הופעה של החמישייה (עם יונתן אבישי בפסנתר) ביריד הג'אז Jazzahead מנובמבר 2016:




יום חמישי, 19 בינואר 2017

חמישיית עומר אביטל במשכן - 27.1.2017

ביום שישי ה 27.1.2017 תופיע חמישיית עומר אביטל במשכן. בשנים האחרונות יש פחות ופחות סיכוי לתפוס את עומר וההרכב שלו בארץ מכיוון שהם מופיעים בעיקר בחו"ל, אז הנה הזדמנות נהדרת וממש ימים ספורים לאחר שהחמישייה הקליטה אלבום חדש.

ההרכב החדש דומה מאד להרכב שהקליט לפני פחות משנה את Abutbul Music המצוין , למעט עדן לדין שמחליף את יונתן אבישי על הפסנתר, מנגנים שם: אסף יוריה ואלכסנדר לוין בסקסופונים, עומר אביטל בבאס ועופרי נחמיה בתופים.


בהופעה במשכן הם יארחו את חיה סמיר ורביד כחלני (מ"ימן בלוז") וכמו בכל ההופעות של עומר אביטל – תהיה מוסיקה מעולה, אנרגיות גבוהות וכיף.

אז מי בא ?

יום שבת, 17 בדצמבר 2016

פסטיבל הג'אז ירושלים 2016

ענת פורט וג'ו מרטין
צילום: קביליו
יום רביעי בערב, נוסעים לירושלים לערב הפתיחה של פסטיבל הג'אז. בחוץ גשם ורוחות עזות ובאוטו הופעה של חמישיית Miles Davis ב Olympia עם Coltrane, Wynton Kelly, Paul Chambers ו Jimmy Cobb.

הדרך התארכה מהצפוי ולצערי פספסתי את ההופעה של Jeff Ballard עם Chris Cheek אבל לפחות הספקתי לשמוע חצי מהסט של רביעיית Mark Turner. (Turner בטנור, אבישי כהן בחצוצרה, Joe Martin בבאס ו Damion Reid בתופים). אני חייב לומר שיצאתי ברגשות קצת מעורבים. Turner נגן ענק, וגם הדיסק של הרביעייה שלו, Lathe Of Heaven משובח ברמות. אבל במקום בו עמדתי (מחוץ לגלריה לאומנות סוריאליסטית שהיתה דחוסה עד אפס מקום) הצלילים של Turner לא ממש התחברו לי והרבה מהזמן הרגשתי שהוא משוטט ללא כיוון וללא מטרה. בסולואים של אבישי החיבור היה לי הרבה יותר פשוט.

Mat Maneri and Lucian Ban
צילום: קביליו
אחרי ההופעה מיהרתי לתצוגת מנורות החנוכה (ללא ספק הלוקיישן היפה והמיוחד ביותר בפסטיבל) לתפוס את קצה הדואט של הפסנתרן Lucian Ban והוויולן Mat Maneri. ל Mat Maneri התוודעתי רק לאחרונה. הוא נגן כינור וויולה אמריקאי, בנו של הסקסופוניסט Joe Maneri (וגם השתתף בכמה אלבומים של אביו) וכמו אביו גם הוא מסתובב באזורי ה Free Jazz והאלתור הקבוצתי. ביחד עם Lucian Ban, פסנתרן שמוצאו מרומניה, הם הוציאו אלבום ב ECM שנקרא Transylvanian Concert שמתעד קונצרט מכשף שנתנו השניים ב Targu Mures, האיזור בו גדל Lucian Ban.

קשה מאד להגדיר את המוסיקה שהם עושים. זה לא ממש ג'אז As we know it אבל בהחלט מוסיקה מאולתרת שמתכתבת עם מוסיקה קלאסית, ג'אז, בלוז ומוסיקת עם רומנית וצוענית. ההרכב פסנתר/ויולה זורק אותך מיד למוסיקה קאמרית אבל המוסיקה שהצמד הזה מנגן הרבה פחות נוחה לעיכול ומצריכה פתיחות והתמסרות וזה בדיוק מה שקרה לי בשלושת הקטעים בהם נכחתי. הרפיתי מן הדעות הקדומות, הנחתי את הציפיות בצד, התמסרתי לחלוטין לחוויית הרגע והצלחתי להתחבר ולהיות חלק מהקסם הזה.




חגיגה (טל רונן, יונתן וולצ'וק, חגי אמיר, אלון פרבר ותום אורן)
צילום: קביליו
משם הלכתי לגלריה לאומנות ישראלית לשמוע את שישיית "חגיגה". אלון פרבר (שמנגן גם באורקסטרא של אבי לייבוביץ') והמתפף ונגן כלי ההקשה דני בנדיקט הקימו את ההרכב הזה לפני כ-15 שנים ומלבדם ומלבד חגי אמיר שמנגן בסקסופון אלט הנגנים בו מתחלפים. אני חושש שהפעם האחרונה ששמעתי את ההרכב הזה היתה באילת לפני בערך 10 שנים, וכבר אז הוא השאיר עלי רושם עז גם בלחנים וגם מבחינת האנרגיה על הבמה. מאז לא יצא לשמוע אותם בהופעה חיה.

בהופעה בירושלים הם השיקו את אלבומם השלישי New Directions. ההרכב שנגן בהופעה שונה מההרכב שניגן באלבום: אלון פרבר בסופרן, חגי אמיר באלט, יונתן וולצ'וק בטרומבון (באלבום מנגן עודד מאיר), תום אורן בפסנתר (באלבום מנגנים, לסירוגין, גדי להבי ותומר בר), טל רונן בבאס (באלבום מנגן אסף חכימי) ודני בנדיקט בתופים וכלי הקשה.

שישיית חגיגה
צילום: קביליו
לא לחינם ההרכב הזה שורד כל כך הרבה זמן. המוסיקה מקורית, מרתקת מעובדת ומתוזמרת לעילא, שואבת השראה ממוסיקה ישראלית ומזרח תיכונית אך הסאונד הכללי מאד מיוחד, עכשווי, בועט ולא מתחנף לאוזן הישראלית. הנגנים (גם באלבום וגם בהופעה) מעולים אחד אחד והעובדה שכל אחד מהם מאלתר בסגנון שונה מהאחרים עושה את ההבדל בין ההרכב הזה להרכבים אחרים.



אתם יכולים לשמוע את האלבום החדש במלואו כאן. כדאי לכם.


אחרי שישיית חגיגה הלכנו לשמוע את הפסנתרנית הנפלאה ענת פורט בדואט עם הבאסיסט Joe Martin (שאך שעה קלה לפני כן ניגן עם Mark Turner). Joe Martin הוא אחד הבאסיסטים הנחשבים והעסוקים בסצינה הניו-יורקית. ענת פורט חיה בישראל ומופיעה בכל העולם ומאחוריה שלושה אלבומים מעולים ב ECM. בכלל הפסטיבל השנה די עומד בסימן ECM. ולא, אין לי שום בעיה עם זה.

ג'ו מרטין
צילום: קביליו
היא ומרטין הכירו בקולג' בבניו ג'רזי לפני 25 שנים אבל לא ניגנו הרבה מאז, וההופעה הזו באה לאחר חזרה אחת קצרה מאד. אף על פי כן, וכמו שקורה לא אחת אצל מוסיקאים גדולים, הרעננות שבמפגש מניבה תוצאות מעולות.

את ענת הכרתי מהאלבומים שלה (אני עוד זוכר ששפשפתי עיניים בהשתאות כששמעתי על פסנתרנית ישראלית שמוציאה אלבום ב ECM (A Long Story) עם לא אחר מאשר Paul Motian הענק), וכבר מההאזנות הראשונות היה ברור שיש כאן כשרון עצום. מוסיקאית רגישה עם יכולת  הבעה נדירה שהולכת בדרך משלה (אבל עומדת על כתפי ענקים...). בהמשך הגיעו עוד אלבום טריו (And If) ואחריו אלבום רביעייה עם Gianluigi Trovesi הנפלא (Birdwatching).

ההופעה נפתחה עם שני קטעים מקוריים של ענת: Song Of The Phoenix ו Jumpin' in (את שניהם אפשר לשמוע באלבומה האחרון, Birdwatching). עד כמה שהקטעים הללו עובדים מצויין באלבום, בהופעה הם נטענים באנרגיה אחרת, ממש מהפנטת. אחריהם ניגנו קטע של Joe, גם הוא במוטיב ציפורים, שנקרא Two Birds

הקטע הבא היה סולו מקסים של Joe Martin ואחריו עוד קטע של ענת בשם Something 'bout camels (מתוך And If, אלבומה השני)

ענת פורט
צילום: קביליו
אז הגיע תורה של ענת לנגן קטע סולו, והיא הגישה ביצוע מהמם ל "אגדת דשא" של שלום חנוך (לפני כמה שנים הופיעה רביעיית ענת פורט, עם Gianluigi Trovesi, במשכן לאומנויות הבמה בתל-אביב עם תוכנית שלמה של מחווה לשלום חנוך). אחרי הסולו המופלא הזה הם ניגנו את Blues In Motion של Charlie Haden שיושב על הסגנון של ענת כמו כפפה (הקטע נוגן במקור על ידי פסנתרנית פנטסטית אחרת, Geri Allen, בטריו עם Charlie Haden ו Paul Motian)

ההופעה הסתיימה בקטע Melida של Joe Martin והשאירה אצל כולנו רצון לשמוע עוד מהמוסיקאים המצוינים האלה. אני בוודאי אלך לשמוע עוד את ענת פורט בלייב.

למי שזקוק להיכרות עם המוסיקה של ענת, אני ממליץ בכל לב לבקר בדף ה SoundCloud שלה ולשמוע קטעים מאלבומיה. 


בנוסף, במגזין המוסיקה "קולומבוס" פורסם החודש ראיון שערכה עמה תום יוגב.



יום שני, 12 בדצמבר 2016

יומן שישי - פטסיבל הג'אז תל אביב

חמיד דרייק
צילום: קביליו
אתחיל מהסוף. אתמול חזיתי בתחייתו של פסטיבל הג'אז בתל-אביב.

זה היה יום שישי שמשי ומקסים שהתחיל בשלישייה של Ari Brown, Joshua Abrams ו Hamid Drake. דרייק הודה בחיוך רחב שגם הם עצמם היו מעדיפים לבלות את אחר הצהריים בחוץ, בשמש החמימה. אבל מאחר שנכפתה עליהם הופעת צהריים הם לא איכזבו וחיממו את האוירה באולם 1 של הסינמטק עד לטמפרטורת רתיחה. Ari Brown האדיר בטנור, כבר בן 72, אבל מלא אנרגיות כמו שני חבריו הצעירים יותר להרכב.

הם העניקו לקהל שבא שעה של שיקאגו-ג'אז אגרסיבי אך מלא נשמה כמו בימים הטובים של הפסטיבל. את חמיד דרייק, שהוא נגן כלי הקשה טוטאלי ונפלא, הייתי מוכן לשמוע גם בסולו, קל וחומר בטריו כזה. ארי בראון מנגן עם צליל ענק, יורה בסמכותיות ליינים מודליים ובלוזיים קולטריינים בקצב בינוני ומאחוריו סוערים, לעיתים בעוצמה רבה ולעיתים בלחש, אברמס ודרייק במקצבים מורכבים שמשתלבים באופן יפהפה עם הפשטות הלירית של בראון ויוצרים את התבשיל השיקגואי הסמיך והממכר הזה. הופעה אדירה שמשאירה אותך באויר שעות ארוכות לאחר שנסתיימה.

ארי בראון, ג'ושוע אברמס וחמיד דרייק
צילום: קביליו

ארי בראון
צילום: קביליו

אחרי מנוחת צהריים מתחייבת (מה לעשות, הגיל והסטייק עושים את שלהם) הגעתי שוב לסינמטק להופעות הערב שהתחילו עם הרביעייה החדשה של Enrico Rava. הרביעיה החדשה מונה את Francesco Diodaty הפנטסטי בגיטרה, Gabriele Avngelista בבאס ו Enrico Morello בתופים. לאורך הקריירה הארוכה של ראווה (בן 77 כיום) הוא ניגן במגוון רחב של הרכבים וסגנונות אבל תמיד הביא עמו את הסגנון הייחודי שלו: צליל נהדר, ליריות איטלקית, פראות מאופקת, דרמטיות והנטייה לנגן פראזות ולהשאיר אותן תלויות באויר, בלי פתרון.

אנריקו ראווה.
צילום: יוסי צבקר
ברביעיה החדשה ראווה חוזר לנגן בהרכב נטול פסנתר אלא עם גיטרה חשמלית (כמו שניגן באלבומים מתחילת הקריירה שלו בשנות ה 70), אבל לא גיטרת נפח שבאה לעשות נעים באוזן, אלא חשמלית עמוסת אפקטים שיודעת גם לכסח ולנסר כשצריך. הגיטריסט Francesco Diodaty הנפלא לא הפסיק להפתיע לרגע בהתפרצויות צליליות, בסאונדים, באפקטים ובאוניסונים מטורפים (עם ראווה) שפורצים כאילו לפתע משום מקום. ניכר היה שהוא לא מפסיק לאתגר ולהפתיע גם את ראווה, שהיה מקסים והרפתקן כהרגלו ותלה עיניים משתאות ומתלהבות בגיטריסט שלו בציפייה דרוכה לראות מה יעשה בעוד רגע. קשה להאמין שמוסיקאי כה ותיק מסוגל יהיה לשחזר את הרעננות והסקרנות המוסיקלית שלו ושל הקהל שלו, אבל ראווה של אתמול הוכיח שהוא עדיין מלא תשוקה למוסיקה כמו אותו ראווה משנות ה-70 שהקליט את  Katchapari ו Il Giro Del Giorno in 80 Mondi ו The Plot ועוד. בסוף ההופעה פגשתי ידיד ותיק שחשף אותי לפני כ-20 שנה לאלבומי המופת של ראווה משנות ה-70. דמעות עמדו בעיניו. "לשמוע את ראווה ככה, בהרכב כזה זה חלום שהתגשם" הוא אמר. צודק.

אגב, אם עוד לא שמעתם את Wild Dance, האלבום שהקליטו ראווה והרביעייה הזו ל ECM  לפני כשנה, יחד עם הטרומבוניסט הנהדר Gianluca Petrella – עשו לעצמכם טובה גדולה והוסיפוהו ל wish list שלכם.

חברתי מ', שפעם יכולתי להשפיע על טעמה המוסיקלי מקרוב (חלקנו משרד), לא הכירה את ראווה של שנות ה-70 (נו טוב, קשה להספיק להדביק את כל הפערים, בכל זאת צריך גם לעבוד) הופתעה לגלות חשמלית עם דיסטורשן בהופעת ג'אז ונהנתה מההופעה בכלל ומהאפיל של ראווה בפרט. בשתי מילים - "איטלקי בועט", הגדרה די קולעת.


Francesco Diodaty
צילום: גנגי (https://www.facebook.com/gangijazz)

Enrico Rava's New Quartet
צילום: גנגי (https://www.facebook.com/gangijazz)

אילו בכך היה מסתיים ערבנו – דיינו, אבל נותרה עוד הופעה. הפקה מיוחדת לפסטיבל: אלי דג'יברי ברביעייה חדשה (עם תום אורן בפסנתר, תמיר שמרלינג בבאס ואביתר סליבניק בתופים) מנגנים את Soul Station, אלבום המופת האייקוני של Hank Mobley מ 1960. ממש לאחרונה נתקלתי בבחור (טנוריסט בשם Joe Grziosi) שלקח על עצמו כפרוייקט אימונים להוציא את כל האלבום הזה ב-12 סולמות ולקח לו "רק" 3 שנים להשלים את המשימה (בהצלחה רבה, תודה ששאלתם) ולהעלות את התוצאות לרשת.

לדג'יברי היה ודאי הרבה פחות זמן להקדיש לפרוייקט הזה אבל גם הוא הוציא את הסולואים מתוך האלבום וניכר שיש בו אהבה והערכה גדולים גם ל Mobley  (הן כסקסופוניסט והו כמלחין) וגם לסגנון ה Hard Bop ש Mobley בכלל והאלבום Soul Station בפרט, היו ממייצגיו המובהקים.  


דג'יברי פתח בסערה עם  Bugle Call Rag של Earl Bostic ומשם עבר לנגן את הקטעים מ Soul Station כשביניהם שיבץ גם כמה קטעים מקוריים שלו. מעניין לשמוע את ההבדלים בין הסגנון של Mobley ובין זה של דג'יברי אבל באופן לא מפתיע, דגיברי נשמע לא פחות טוב ולא פחות משכנע ממובלי כשהוא מנגן את הסולואים של Mobley, אחד לאחד, כפי שהם מופיעים באלבום. אבל לא רק את הסולואים של מובלי הוא שחזר על הבמה, גם סולו הפסנתר הנפלא של Wynton Kelly בקטע This I Dig Of You זכה לשחזור באוניסון פסנתר/סקסופון סופרן שישב כל כך טוב שקשה היה להאמין שיש כאן שני כלים שמנגנים בו זמנית.


תום אורן
צילום: גנגי (https://www.facebook.com/gangijazz)

האנרגיות, הכריזמה, הצליל החם והמוסיקליות שדג'יברי מביא איתו עוברים היטב מהבמה לקהל שמצדו נופל שבוי לגמרי בקסמו. אין הרבה ג'אזיסטים ישראליים שהיו יכולים למלא את האולם הגדול בסינמטק בשעה 23:30 ביום שישי וגם דג'יברי יודע זאת היטב ומקפיד להודות שוב ושוב לקהל.


הרביעייה החדשה של דג'יברי כוללת את תום אורן הגאון (שהחליף את גדי להבי) והפגין יכולות מרשימות בסולואים שלקח ששילבו באופן מעורר השראה בין מוסיקה קלאסית וג'אז א-לה Wynton Kelly, ושלהבו את הקהל ; את תמיר שמרלינג (שהחליף את ברק מורי) ושניהם, יחד עם אביתר סליבניק, עושים עבודה מצויינת ואני יכול רק לנחש שהעבודה עם דג'יברי היא בית ספר מצויין למוסיקאים צעירים בכל האספקטים של המוסיקה.


אביתר סליבניק
צילום: גנגי  (https://www.facebook.com/gangijazz)

בסיכום – לא נכחתי אמנם בכל ימי הפסטיבל, אבל ביום שישי בו נכחתי היה מרתק ומענג. ולא פחות חשוב - נוכחתי שלמרות הפשרות הרבות (בעיני חובבי הג'אז) פסטיבל תל אביב הוא עדיין מותג ג'אז איכותי ונקווה שימשיך להיות פעיל גם בשנים הבאות ואם אפשר – יותר ג'אז הארד קור ובמחירים יותר הגיוניים.

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin