Yuval Drabkin

 

צילום: יואב טריפמן

מזה כמה שנים שאני עוקב אחרי המוזיקה של יובל דרבקין. שמעתי אותו לראשונה כשהיה תלמיד בתכנית האקדמית של קונסרבטוריון שטריקר / הניו סקול, וכבר מהפעם הראשונה היה ברור שיש שם משהו מיוחד.

לא חסרים בארץ סקסופוניסטים, בעיקר טנוריסטים, שמנגנים מעולה, שולטים במסורת ובמקביל מביאים טוויסט ישראלי ומודרני. אבל מעטים יודעים לספר סיפור כמו יובל דרבקין.

הרבה מאד דובר על כך שג'אז היא שפה, ושאי אפר לנגן ג'אז ולהישמע טוב מבלי לשלוט בשפה. ובאמת אחד הדברים המדהימים בג'אז הישראלי הוא העובדה שכל כך הרבה מוזיקאים צעירים פיתחו שליטה מרשימה ברזי השפה הזו על סגנונותיה המגוונים ועל שלל תקופותיה. אבל כישורי שפה לבדם אינם מספיקים בשביל לספר סיפור מעניין. בשביל זה צריך משהו נוסף. עומק, בגרות, נסיון והרבה כושר המצאה. פה לטעמי טמון הכח המיוחד של יובל דרבקין. מעטים יודעים לקחת את המאזין למסע שיש בו משהו מעבר לשפה ולסגנון – גם תחושה של מסע. סולו שלא רק נשמע טוב, אלא ממש גורם לך לרצות להצטרף למסע של הסולן, להיכנס לעולמו ולשמוע לאיפה יוביל אותך הדמיון המוזיקלי שלו.

צילום: פיטר ויט

דרבקין, יליד 1994, החל את המסע המוזיקלי שלו בגיל 7 על פסנתר ולאחר מכן, כשהיה בן 12, עבר לסקסופון. הוא למד סקסופון אצל איתן גופמן ולאחר מכן גם אצל ארז בר-נוי, נח רוזנצווייג, גלעד רונן. הוא למד בתיכון קרית שרת בחולון במגמת המוזיקה, ולאחר מכן בתכנית האקדמית של שטריקר והניו סקול. לאחר הלימודים בשטריקר הוא סיים את התואר באקדמיה למוזיקה בירושלים.

במקביל לימד וניגן באינספור הרכבים בארץ: לצדם של יוני רכטר, שלום חנוך, שלמה גרוניך, הביג בנד של אלי דג'יברי, הביג בנד של אייל וילנר, הביגבנד של יונתן וולצ'וק, אבישי כהן (בס), שי מאסטרו וכמובן הרכבים רבים אחרים. רק בשבוע הקרוב למשל, יופיע יובל שלוש פעמים בבית העמודים:

ביום ראשון, 3 ביולי ב 19:30 וב 21:00, עם שמיניית רם ארז.

ביום חמישי, 7 ביולי ב 22:30 ברביעייה שלו עם רון מגריל, אורן הרדי ודוד סירקיס.

ביום שישי, 8 ביולי ב 16:30, עם הרביעיה של הפסנתרן נדב ברקוביץ, עם אברי בורוכוב בבס ודוד סירקיס בתופים.

הפעם האחרונה ששמעתי את דרבקין היתה לפני חודש עם רביעיית רון מגריל (לצדו של דרבקין בטנור ניגנו רון מגריל – גיטרה, אורן הרדי – בס, יונתן רוזן - תופים) כשביצעו הופעת מחווה לסוני רולינס ולאלבום הקאמבק המופתי שלו משנת 1962, The Bridge. הם ניגנו את האלבום בשלמותו לפי הסדר וזו היתה הופעה מהפנטת גם בגלל שהקטעים באלבום ממש טובים וגם מפני שהם הצליחו לשמר את רוחו הייחודית של האלבום המקורי ועדיין להביא לתוכו משהו שהוא לגמרי שלהם.