OJP1 - Roberto Tarenzi Trio / Roberto Gatto Quintet

צילום: קביליו

במוצאי שבת, כשהפסנתרן Roberto Tarenzi התיישב ליד הפסנתר וניגן את הצלילים הראשונים של With A Song In My Heart הקטע שפתח את הופעת הטריו שלו, דמעות עמדו בעיני. מי שלא ראה את הזאפה דחוסה עד אפס מקום במוצאי שבת, לא חווה את השקט המתוח שלפני ההופעה ואת ההקלה העצומה כשהקהל הריע ושאג בסוף ההופעה בדרישה להדרן יתקשה אולי להבין על מה אני מדבר.

את הערב האיטלקי שהתקיים בזאפה במוצ"ש האחרון אני מכיר היטב כאחד מהמייסדים של קבוצת הג'אז החברתית (,OurJazzProject@gmail.com אם אתם קוראים של הבלוג הזה ועדיין לא הצטרפתם – תתביישו ותצטרפו) וכחלק מן הגרעין הפעיל של הקבוצה, ביחד עם חבריי שלמה סלבינסקי, רון קורנבליט, רז סקלס, וברק וייס. אחרי חודשים של תכנונים, תיאומים, עבודה מאומצת, עשרות שיחות טלפון, פגישות ואלפי הודעות ווטסאפ – הפרוייקט השאפתני שלנו הגיע לשלב הקריטי שלו. האיטלקים נחתו ביום שישי לקראת חצות (אחרי שהטיסה שעליה היו אמורים לעלות בוטלה עקב שביתה בנמל התעופה ברומא). בשבת בצהריים עוד הספקנו להיפגש איתם להיכרות אישית קצרה מעל שולחנות עמוסים, ומשם לזאפה.

הקהילה שלנו מונה מעל 700 חברים. כולם כאלו ששלחו מייל וביקשו להצטרף, אז אנחנו מניחים שהם באמת בעלי עניין בנושא לשמו התכנסנו: הבאת מיטב הג'אז העולמי לישראל, ללא פשרות אומנותיות וללא שיקולים מסחריים. הרכבים אורגניים שינגנו את המוסיקה שהם רוצים ואוהבים לנגן. זהו היסוד העומד בבסיס הקבוצה. אהבת המוסיקה. וזה בדיוק מה שקיבלו כל אותם חברים שהגיעו לזאפה בתל אביב במוצאי שבת האחרון.

צילום: Gangi N all that jazz

ההופעה נפתחה, כאמור, עם הטריו של Roberto Tarenzi, פסנתרן מעולה שאני חייב להודות שניגן מעל ומעבר לציפיות שלי. לפני שהזמנו אותו להופיע כאן שמענו הקלטות שלו וראינו קטעי וידאו, אבל שום דבר מזה לא התקרב לנגינה שלו כאן. אליו התלוו Luca Bulgareli הנפלא בבאס ו Roberto Pistolesi בתופים. 

השלישייה הזו חיה ונושמת מוסיקה. אין כאן שאלה בכלל. Tarenzi והמתופף Pistolesi מכירים ומנגנים ביחד כבר יותר משבע שנים, ואפשר היה לשמוע את זה היטב בנגינה שלהם, בגרוב המטורף שהם ייצרו על הבמה, בהדיקות שבנגינה, ב"קטנות" שהם מחליפים ביניהם, וביכולת הזרימה המשותפת של ההרכב בין מסורתי למודרני, בשינויי הדינמיקה שנעו על כל הטווח בין אגרסיבי לעדין וביכולת שלהם להרקיד את הקהל במקומו.

היו שם בנגינה של הטריו של Tarenzi גם את הליריות הרומנטית בה הורגלנו מידיהם של פסנתרנים איטלקיים (Tarenzi גם למד תקופה אצל Pieranunzi) אבל גם הגרוב השחור, הסמיך והסוחף של Oscar Peterson, McCoy Tyner ו Mulgrew Miller. בקיצור – הפתעה לטובה ותענוג גדול. אגב, גם Tarenzi, כמו אלי דג'יברי, הוא בוגר של ה Thelonious Monk Institute.

Luca Bulgareli
צילום: Gangi N all that jazz

Roberto Pistolesi
צילום: Gangi N all that jazz

אחרי הפסקה קצרה עלתה החמישייה של המתופף Roberto Gatto. זו הפעם השלישית שהוא בארץ אבל הפעם הוא בא עם פרוייקט מהנה במיוחד. לפני כ 10 שנים הוא גיבש הרכב של מוסיקאים כדי לנגן את החומר של Miles Davis משנות השישים. הם הופיעו ואף הקליטו אלבום אבל אז נפרדו איש איש לדרכו. לפני קצת יותר משנה Gatto החליט לחדש את ההרכב, עם נגנים אחרים – וזה ההרכב שהגיע לכאן. בחטיבת הקצב חברו לגאטו Tarenzi ו Bulgareli ובגזרת הנשפנים הצטרפו Dino Rubino בחצוצרה ופלוגלהורן ו Max Ionata בטנור. אם חשבתי שההופעה הראשונה התעלתה מעל לציפיות, הרי שההופעה השניה עוד העפילה עליה.

The Quintet
צילום: קביליו

Dino Rubino
צילום: Gangi N all that jazz

זו לא היתה הופעת מחווה למיילס שגובשה במיוחד לצורך ההופעה. זו חומר שההרכב הזה רץ איתו כבר זמן באיטליה ובעולם. הם יושבים נפלא ועושים כבוד גדול לדבר האמיתי. Dino Rubino, החצוצרן (שהוא במקור בכלל בכלל פסנתרן מחונן) מנגן כל כך יפה, רעיונות מוסיקליים נהדרים, ואגב מאד מושפע מ Miles גם כשהוא מנגן דברים אחרים. גם אם הטכניקה שלו לא תמיד היתה מושלמת (גם של Miles היתה רחוקה משלמות) היופי והרעננות שבנגינה שלו חיפו על הכל. כאן הוא מנגן פסנתר בדואט עם חצוצרן אחר, Paulo Fresu, ממנו הוא גם למד, כנראה, את צורת הישיבה בזמן הנגינה...

Tarenzi נכנס לגמרי לתפקיד המצופה ממנו וניגן א-לה Herbie Hancock שבהצחלה היה לי קשה היה להאמין שזה אותו פסנתרן שניגן לפני כן בטריו. Roberto Gatto היה נהדר, קליל אבל סמכותי, שמכיר את המוסיקה על בוריה ויודע להזריק לה את האנרגיה הנדרשת ולתת את ההדגשים הנכונים. ניכר היה עליו שהוא מתמכר למוסיקה ונהנה מכל רגע. הנגינה שלו, אגב שונה מאד מהנגינה של Pistolesi, מה שיצר דינמיקה אחרת עם חברי הרית'ם סקשן האחרים Tarenzi ו Bulgareli.

One happy cat
צילום: Gangi N all that jazz

Max Ionata
צילום: קביליו

ואז הגיע Ionata. וואו. האיש הזה הוא זיקית שבלעה ספרייה. מנגן קטע של Rollins - בום. הוא נשמע Rollins. מנגן קטע של Coltrane - קאבום. קולטריין אין דה האוס. במוצ"ש היה צריך להוציא מהסקסופון קצת Shorter ו Colman, שום בעיה. יש הכל חביבי. מה שתרצה, הכל מוכן לנגינה בשליפה מהירה ונשמע מיליון דולר. הוא גם בחור חמוד, לבבי ונטול פוזה לחלוטין. בעצם, כל ששת המוסיקאים האיטלקים שהיו כאן היו כאלה.

הם ניגנו אחד אחרי השני מחרוזת של קטעים מהרפרטואר של Miles משנות השישים: All Of You, Joshua, Footprints, Stella By Starlight, I Thought About You, Seven Steps To Heaven והקהל הגיב בפרגון קולני מכל הלב. אלו קטעים שצרובים היטב בזהותו של כל חובב ג'אז, אבל מצד שני כמעט שלא שומעים אותם בביצועים מחודשים בגלל שהם כל כך מזוהים עם Miles. ההופעה הזו עשתה לי חשק אדיר לחזור ולחפור בהקלטות הנפלאות של Miles וזה אומר הכל. הם אפילו שחזרו את ה Theme המפורסם של Miles שאיתו הוא נהג לסיים כל סט. להדרן קיבלנו את Sister Cheryl של Tony Williams (המתופף בחמישייה השניה של Miles).

צילום: רונן לזר

אני נהניתי כמו שמזמן לא נהניתי, וכך גם כל מי שפגשתי בזמן ההופעה ואחריה. ביציאה אמר לי חבר יקר שייצרנו לעצמנו בעיה מכיוון שהצבנו את הרף גבוה מדי. יש צדק בדבריו ובכל זאת אנחנו כבר עובדים על הערב הבא של קבוצת הג'אז החברתית. #OJP2.