Wayne Shorter - Légende du Jazz

ב 25 באוגוסט ציין Wayne Shorter את יום הולדתו ה- 80. ערוץ Arte הצרפתי הקדיש לו תכנית תעודה מרתקת:

ואחרי כל הדיבורים, הגיע הזמן לדבר האמיתי. Wayne Shorter Quartet בהופעה מ 2010.

Donald Byrd & Pepper Adams

הנה חובה נעימה: הבטחתי שאכתוב על נגני בריטון. תכננתי לכתוב על Shahib Shihab הנהדר (ועוד אעשה זאת) אבל החלטתי ללכת על משהו יותר גדול, שישלב גם את האהבה שלי לבריטון וגם את האהבה שלי לחצוצרן Donald Byrd, אחד החצוצרנים המצויינים והאנשים המיוחדים בג'אז. אז הנה היא לפניכם - סקירת האלבומים שהקליטו הצמד Donald Byrd (חצוצרה) ו Pepper Adams (סקסופון בריטון).

התקופה בה נערכו ההקלטות המדוברות הינה בין השנים 1958 ל 1961. הן Byrd והן Adams כבר היו מוסיקאים מוכרים למדי בזירת הג'אז. Byrd כבר הספיק בקריירה הקצרה שלו לנגן ולהקליט עם Art Blakey, Max Roach, Hank Mobley, Sonny Rollins, Horace Silver, Gigi Gryce עמו היה Byrd שותף בהובלת ההרכב Jazz Lab, הוא הקליט גם מספר אלבומים עם Jackie McLean, עם Coltrane ועם עוד רבים אחרים והשתתף כבר בכמה עשרות אלבומים, חלקם אלבומים שיצאו תחת שמו – כל זה בשלוש שנים בלבד. מן הצד השני, Pepper Adams, הסתמן ככוכב עולה על הבריטון. הוא ניגן עם Stan Kenton, Maynard Ferguson, Chet Baker ו Coltrane. העובדה ש Adams היה לבן וניגן בריטון גרמה לכך שרבים ציפו ממנו להישמע "מתוק" ונקי כמו Gerry Mulligan אבל Adams העדיף צליל יותר אגרסיבי ו"מלוכלך" מהצליל של Mulligan. למעשה הוא ניגן על הבריטון כאילו היה טנור ולא נתן לגודל הפיזי של הכלי המסורבל להפריע לו לנגן עליו בקלילות ובמהירות. אין פלא, אפוא, שהוא הסתדר היטב עם החבר'ה השחורים הצעירים שהקליטו ב BlueNote ואף היווה מקור לחיקוי ולהשראה לנגני בריטון רבים שבאו אחריו.

Byrd ו Adams הסתובבו באותם חוגים זמן רב. שניהם ילידי Detroit והיו פעילים בזירת הג'אז המקומית בצעירותם, לאחר מכן למדו שניהם באותו קולג' ולאחר מכן, כשהגיעו ל New York, הם נפגשו וניגנו ביחד במספר הזדמנויות אבל אף פעם לא בהרכב משלהם אלא כחלק מהרכבים של אחרים.

הכימיה האישית והמוסיקלית ששררה ביניהם יצרה את התנאים לשיתוף הפעולה הפורה, כאשר Byrd מביא את הנקיון, המתיקות והליריות שתמיד אפיינה את נגינתו ואילו Adams מביא את החספוס, הלכלוך והבלוז גם בנגינה וגם בצליל. שניהם, Byrd ו Adams, אף פעם לא עסקו בהפגנת וירטואוזיות או ב show off אלא תמיד היו מאד ממוקדים במוסיקה עצמה והנגינה שלהם באה לשרת המוסיקה ולא להיפך. אמנם אף אחד מהאלבומים שהקליטו ביחד לא שינה את פני הג'אז, לא פרץ גבולות ובוודאי לא היה יצירת מופת בשום מובן שהוא, אבל כל מי ששומע את ההקלטות מגיע למסקנה אחת ברורה: השילוב בין החצוצרה של Byrd והבריטון של Adams פשוט נשמע מצויין.

האלבום הראשון שהוציא הצמד הזה תחת ידו הוא 10 To 4 At The 5 Spot בלייבל Riverside אינו פחות ממצויין והוא יצא, בניגוד לאלבומים שיצאו ב BlueNote, תחת שמו של Pepper Adams. כפי שמעיד שמו זהו אלבום שהוקלט בהופעה חיה במועדון ה Five Spot בשנת 1958 ומנגנים בו לצד Donald Byrd ו Pepper Adams גם Bobby Timmons בפסנתר, Doug Watkins בבאס ו Elvin Jones בתופים.

לאחר מכן, עדיין בשנת 1958, הוקלט Off The Races. זהו האלבום הראשון שהקליטו Byrd & Adams עבור BlueNote ומנגנים בו גם Jackie McLean בסקסופון אלט (שותף ותיק של Donald Byrd), הפסנתרן Wynton Kelly, הבאסיסט Sam Jones ו Art Taylor בתופים.

עוד בטרם הוקלט האלבום הבא זומנו Byrd ו Adams לנגן בהרכב של Thelonious Monk שתועד באלבום המפורסם The Thelonious Monk Orchestra At Town Hall עליו כבר כתבתי כאן לפני כשנה.

האלבום הבא בתור היה Byrd In Hand שהוקלט, שוב עבור BlueNote, בשנת 1959. כאן מארחים Byrd ו Adams את Charlie Rouse הנהדר בטנור (כנראה בעקבות שיתוף הפעולה איתו בתזמורת ה Town Hall של Monk) ואיתם מנגנים Walter Davis בפסנתר, ושוב Sam Jones ו Art Taylor. האלבום הזה פשוט נפלא בעיני. העיבודים לחצוצרה, בריטון וטנור נשמעים פנטסטי והנגינה של שלושת הנשפנים משובחת ומלאת שמחת חיים. בכלל, לשמוע את Charlie Rouse מחוץ להקשר הברור של Monk זו חוויה מענגת והוא נותן לאלבום טאצ' בלוזי בולט עוד יותר מהרגיל באלבומים של הצמד.

בשלב הזה היתה הפסקה קלה בהקלטות האולפן של הצמד ל BlueNote, אבל Byrd ו Adams המשיכו להופיע כל אימת שהדבר התאפשר. הופעה אחת כזו, משנת 1960, תועדה באלבום כפול בשם Donald Byrd and Pepper Adams At The Half Note Café. מנגנים שם Duke Pearson בפסנתר, Laymon Jackson בבאס ו Lex Humphries בתופים.

שנת 1960 היתה שנה פורייה במיוחד עבור הצמד. על אף שלא הקליטו אלבום אולפן עבור BlueNote באותה שנה, הם לא הפסיקו להקליט וניגנו ביחד כחלק משישייה של מוסיקאים מ Detroit שהקליטה בשנת 1960 ללייבל Bethlehem אלבום בשם Motor City Scene ביחד עם Tommy Flanagan בפסנתר, Kenny Burrell בגיטרה, Paul Chambers בבאס ו Louis Hayes בתופים.

באותה שנה גם נפגשו השניים בפסנתרן צעיר ומוכשר בשם Herbie Hancock ומעשה שהיה, כך היה: לתחילתו של אחד מסיבובי ההופעות ההופעות שתוכננו להרכב (10 ימים במילווקי אם זה ממש חשוב לכם), לא יכול היה Duke Pearson, ששימש כפסנתרן הקבוע שלהם, להגיע וכך מצאו את עצמם Donald Byrd ו Pepper Adams בחיפוש אחר פסנתרן מחליף לשלושת ימי ההופעות הראשונים. הם הלכו לשמוע את Herbie Hancock ב Jam Session. למרות שלדברי Hancock הוא ניגן גרוע במיוחד באותו ערב, כנראה ש Byrd ו Adams דווקא הצליחו להתרשם ממנו ולקחו אותו איתם. לאחר שתמו שלוש ההופעות ביחד הם הודיעו לו שערכו הצבעה בקרב חברי ההרכב והוחלט שהוא יחליף את Duke Pearson. לא רק בהופעות במילווקי אלא בכלל. כך, למעשה, היו אלה Byrd ו Adams שנתנו ל Herbie את ההזדמנות הראשונה שלו להקליט ואת הקלטת הבכורה שלו ניתן לשמוע באלבום שלהם בשם Out Of This World שהוקלט ב 1960 עבור הלייבל Warwick עם Laymon Jackson בבאס ו Jimmy Cobb בתופים.

ההקלטות עבור BlueNote נמשכו בשנת 1961 באלבום Chant בו שוב מופיע "הרכש החדש" Herbie Hancock אשר זו היתה בסך הכל הפעם השניה שלו באולפן ההקלטות, וההקלטה הראשונה עבור BlueNote. שנים אחר כך סיפר Hancock כי חובו ל Donlad Byrd לא מסתכם רק בכך שעשה את ההקלטות הראשונות שלו בזכות Byrd ו Adamsאלא גם ש Donald Byrd היה מי ששכנע אותו להקים חברת publishing עצמאית (דבר שאפשר Hancock להנות מהתמלוגים על המוסיקה שהלחין, וכידוע במקרה שלו היה ממה להנות) וכן היה זה Byrd שהשיג לו את החוזה להקליט את האלבום הראשון כלידר עבור BlueNote.

מכל מקום, מלבד Byrd, Adams ו Hancock מנגנים באלבום הזה Doug Watkins בבאס ו Teddy Robinson. אלא שב BlueNote כנראה לא כל כך האמינו באלבום הזה והוא לא יצא לשוק אלא רק בשנת 1979. גם היום, למיטב ידיעתי, הוא לא מודפס וקשה מאד להשיגו.

בהמשך אותה שנה (61') חזרו Byrd ו Adams לאולפן של Rudy Van Gelder עוד פעמיים: פעם אחת עם הפסנתרן הקודם, Duke Pearson, שגם הלחין ארבעה מתוך ששת הקטעים באלבום, Laymon Jackson בבאס ו Philly Joe Jones בתופים והקליטו את The Cat Walk, ופעם שניה עם Hancock בפסנתר, Butch Warren בבאס ו Billy Higgins בתופים והקליטו את Royal Flush המצויין. שמיעה של שני האלבומים הללו זה לצד זה מחדדת את ההבחנה בתרומתו הייחודית של כל אחד מהפסנתרנים הללו לצליל הכולל של ההרכב.

כאן למעשה נסתיים שיתוף הפעולה ההדוק בין המוסיקאים והם נפרדו ופנו לאפיקים חדשים. Pepper Adams חבר ל Thad Jones והשתתף בפרוייקטים שונים בין היתר עם Mingus. משך שנים רבות הוא היה חלק בלתי נפרד מה big band המהולל של Mel Lewis ו Thad Jones עמם ניגן עד מותו בשנת 1986.

שותפו, Byrd, נסע בתחילת שנות השישים לאירופה ללמוד הלחנה והמשיך להקליט שורה של אלבומים עבור Blue Note. בשנות ה 70 הלך Byrd בכיוון מסחרי יותר מבחינה מוסיקלית והקליט מוסיקה יותר Fאנקית ו"חשמלית", במהלך שנות השבעים אף הלך ללמוד משפטים והפך לעורך דין פעיל בנושא זכויות אדם בכלל וזכויות השחרוים בפרט, אך הוא לא נטש לגמרי את המוסיקה. הוא המשיך להקליט ובעיקר ללמד, אך לבסוף, בשנות התשעים שימש Byrd כפרופסור למשפטים ועסק בעיקר בהוראה.

למרות ששיתוף הפעולה ביניהם הסתיים כאמור בשנת 1961, בשנת 1967 שוב נפגשו הצמד Byrd & Adams והקליטו את The Creeper יחד Sonny Red בסקסופון אלט, Chick Corea בפסנתר, Miroslav Vitous בבאס ו Mickey Roker בתופים. הקטע הראשון באלבום הזה שונה לגמרי מהאלבומים הקודמים והוא ממחיש את השינוי שעבר הג'אז בששת השנים שחלפו. מעניין לשמוע כיצד התאימו את עצמם Byrd ו Adams, אשפי ה Hard Bop לסגנון המשוחרר והמודרני יותר שמופגן כאן. בהמשך האלבום חוזרים Byrd ו Adams לעשות את מה שהם יודעים לעשות כל כך טוב, והתוצאה היא אלבום מצויין שלא מבייש, לדעתי, את האלבומים הקודמים, וגם Chick Corea נהדר. אבל שוב ב BlueNote כנראה לא השתגעו מהתוצאה ושחררו אותה לציבור רק ב 1981. גם האלבום הזה אינו זמין כיום.

הערה אחרונה לפני סיום: אחת הסיבות בגינן נמנעתי מלכתוב את הפוסט הזה עד עתה היא שלא הייתי בטוח שהדיסקים ניתנים להשגה. לכתוב על דיסקים בלתי ניתנים להשגה נראה לי כמו התעללות בקוראים. אבל לאחרונה ראיתי שאת רובם המוחלט של הדברים ניתן להשיג כיום כך שאני יכול לכתוב עליהם בלב שלם. אגב, למי שבונה על סט של Mosaic אספר שסט כזה כבר יצא לא מזמן אבל כדרכם של סטים מצויינים הוא נחטף ואזל די מהר.

Wayne Shorter - Part II: The BlueNote Recordings

אם חשבתי שלכתוב את החלק הראשון של הסקירה על Wayne Shorter היה קשה, הרי שכתיבת החלק השני כבר הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית. היה לי ברור שעליי לשבת ולשמוע את כל האלבומים שהקליט Shorter ב BlueNote לפי הסדר על מנת לרענן ולחדד את רשמיי. הכל הרי חייב להיות מושלם כשכותבים על Shorter. ובמהלך התקופה מאז העליתי את הפוסט הראשון (על ההקלטות ב Vee-Jay) שמעתי את ההקלטות ב BlueNote לפי סדר כרונולוגי לפחות 3 פעמים, אבל במקום להתקרב למטרה, בכל סוף "סיבוב" שכזה רק הרגשתי שאני הולך ומתרחק יותר ויותר מהיכולת לכתוב משהו עליהן...

מכיוון שכבר השלמתי עם העובדה שקרוב לוודאי שזה לא יצא כפי שחלמתי, ותחת שמירת הזכות לשוב לערוך ולתקן, הנה הוא לפניכם: החלק השני.

Wayne Shorter הקליט עבור BlueNote כלידר 11 אלבומים בין השנית 1964-1970. עם זאת, שלושת האלבומים האחרונים שהקליט כבר אינם בדיוק ג'אז (עד כמה שאפשר לקטלג את המוסיקה של Shorter) אלא יותר מתווים את היסודות למעבר המוצלח מאד של Shorter לסצינת הפיוז'ן, ולצערי לא כל כך מדברים אלי. לכן, כשאני מתייחס לאלבומים שהקליט Shorter ל BlueNote אני מתייחס לשמונת אלבומי הג'אז "הקלאסיים" (או אולי "האקוסטיים" תהיה הגדרה נכונה יותר) שאסקור כאן בהרחבה.

בשנת 1964, עזב Shorter את החממה של Art Blakey וה Jazz Messangers, שם ניגן במשך 5 שנים (משנת 1959) ושימש כמלחין, מעבד ומנהל מוסיקלי. הוא חתם על חוזה הקלטות עם BlueNote ומבלי לבזבז רגע אחד, עוד באותה שנה, הקליט Shorter 3 אלבומים עבור BlueNote. הלחנים נכתבו כולם על ידו, וכבר בשמיעה ראשונה ניתן להבין מדוע לא יכול היה Shorter להמשיך אצל Blakey. נקודת הפתיחה של המוסיקה שמציג Shorter באלבום הראשון מבין שלושת האלבומים הללו מצוייה אולי ב Hard Bop אבל מהר מאד עוזב Shorter את האדמה הבטוחה ומתחיל לחקור כיוונים חדשים.

כל נסיון מצדי לקטלג את המוסיקה הזו נועד לכישלון ולתסכול רב (והאמינו לי שניסיתי), ולכן נקראה לה מעתה – "המוסיקה של Shorter". פתלתלה, מכושפת, מהפנטת, מסעירה, מנחמת, מסתורית, מפתה, בלתי צפויה – you name it – הכל נמצא שם. ובל נשכח את הבלדות, כי ל Shorter יש כשרון נדיר להלחין ולנגן בלדות שכמותן עוד לא נשמעו (בחיי, אני לא מגזים) ובכל אחד מהאלבומים הללו יש לפחות בלדה אחת ששווה רק בשבילה לקנות את האלבום.

בהערת אגב, אציין גם שבמקביל להקלטות שעשה Wayne Shorter עבור BlueNote הוא שימש כחבר קבוע בחמישיית Miles Davis (הלא היא ה- The Second Quintet המהוללת), וגם להרכב של Miles הלחין Shorter קטעים רבים והקליט לא מעט – אבל על פעילותו בהרכב של Miles אכתוב בהרחבה בחלק השלישי והאחרון של הסקירה.

אז בואו ניגש לאלבומים עצמם:

האלבום הראשון הוא Night Dreamer ומשתתפים בו, מלבד Shorter בטנור, Lee Morgan בחצוצרה (שותפו הראשון של Shorter בפרונט ליין של Blakey וגם מי שהביא אותו ל Messangers), McCoy Tyner בפסנתר, Reggie Workman בבאס (גם הוא ניגן עם Shorter אצל Blakey) ו Elvin Jones בתופים. לדעתי, האלבום הזה, בעיקר בגלל Morgan, מייצר את הקשר בין Shorter "הישן" (של ה Messangers) ל Shorter "החדש". דווקא הנגינה של Lee Morgan נשמעת קצת מחוץ להקשר הנכון, ונראה כאילו הוא היחיד שלא הבין ששינו את הכללים. מעניין להווכח שכש Shorter משתתף באלבומים של Morgan (והוא הרבה לעשות זאת) הוא תמיד ידע להתאים את עצמו לחומר שכתב Morgan ואף הלחנים שהוא עצמו כתב לאלבומים אלו מותאמים ככפפה לסגנון של Morgan. ואילו דווקא Lee Morgan, מצדו, קצת פחות הצליח להתאים את עצמו למוסיקה החדשה של Shorter. הוא ממשיך לנגן כאילו היה זה סשן Hard Bop וקצת מפספס את ההזדמנות לצאת עם Shorter למסע חדש ומרתק.

את האלבום השני, Juju, הקליט Shorter ברביעייה כשלושה חודשים לאחר מכן. באלבום משתתף אותו הרכב כמו באלבום הראשון (Shorter, Tyner, Workman, Jones) אך הפעם ויתר Shorter על שירותיו של Lee Morgan. לטעמי בצדק. עכשיו כשהוא בהרכב קטן יותר יכל Shorter ללכת קצת רחוק יותר, לנתק עוד חוליה בשלשלת שמחברת אותו ל Hard Bop ולסגנון של ה Messangers המזוהה כל כך עם BlueNote. לאחר זמן רב שלא הקליט ברביעייה שב Wayne Shorter לפורמט הזה בו אין איש לצדו בפרונט והוא חשוף וחופשי לגמרי. Shorter עובר את המשוכה הזו בהצלחה רבה ועוד יחזור להקליט בפורמט הזה בהמשך. התחושה שלי היא שהנגינה שלו מכאן ואילך מתחילה להשתחרר מהסגנון שכה אפיין אותה עד אז. Shorter כבר לא מתעסק בפראזות אלא יותר ביצירת אווירה באמצעות צלילים, ביצירת קווים וכתמים מוסיקליים באמצעות הסקסופון. מצד אחד זה דומה מאד לקונספציה של Coltrane (שעבר לנגן Sheets of sound) אבל מצד שני - שונה לחלוטין: יותר מלודי והרבה יותר מינימליסטי.

את האלבום השלישי, Speak No Evil, הקליט Shorter שוב בחמישייה, ארבעה חודשים אחרי Juju. הפעם נקרא לדגל חצוצרן אחר, Freddie Hubbard שגם הוא התחנך בבית הספר של Art Blakey וניגן לצד Shorter ב Messangers. השילוב בין Shorter ל Hubbard מייצר ניצוצות וניכר ש Hubbard מסוגל להתאים את עצמו למוסיקה של Shorter בצורה טובה יותר מאשר Lee Morgan (כן, זה לא תחרות. אני יודע) . אבל לא רק החצוצרן הוחלף. לצדם של Shorter ו Hubbard מנגנים הפעם Herbie Hancock בפסנתר, Ron Carter בבאס (שניהם מנגנים באותה תקופה עם Shorter בחמישיית Miles Davis) ו Elvin Jones בתופים. השינוי בכסא הפסנתרן הוא לא פחות ממדהים. Herbie Hancock נשמע כמו אחיו התאום של Shorter. הסגנון שלו שונה לגמרי מהסגנון של McCoy Tyner ולמרות שגם Tyner בהחלט התאים לסגנון החדש של Shorter, עם Herbie Hancock זו כבר ליגה אחרת. הוא לא רק מוצא את מקומו במוסיקה של Shorter, הוא מצליח לשדרג אותה להוסיף לה עוד צבעים ועוד תחושות ולתת תחושת עומק. פתאום אני מוצא את עצמי מחכה בקוצר רוח לסולו של Hancock...

האלבום הרביעי, The Soothsayer, הוקלט בשנת 1965, קצת למעלה מחודשיים לאחר האלבום הקודם. כאן יש שילוב מעניין של sideman-ים. McCoy Tyner שבשני האלבומים הראשונים צוות ל Elvin Jones, בן זוגו המושלם ברביעייה של Coltrane, מקבל פרטנר חדש ומעניין מאד – המתופף Tony Williams, הרכש החדש של חמישיית Miles Davis. הבאסיסט Reggie Workman אף הוא חוזר להקליט עם Shorter, ובנוסף מנגנים כאן גם Freddie Hubbard בחצוצרה ותוספת חדשה ומצויינת היא נוכחותו של James Spaulding באלט. האלבום הזה מצויין אבל סובל מאיכות הקלטה בעייתית. בתדרים מסויימים (בעיקר בצליל של Shorter ושל Spaulding) נשמע buzz מתכתי שגרם לי לרוץ שוב ושוב לבדוק האם הרמקולים שלי בסדר. אז למי שאינו אודיופיל מושלם ומסוגל להתמודד עם קצת זמזום (הדיסק עדיין שמיע, כן?) המוסיקה נפלאה ומעניין לשמוע איך העיבודים של Shorter להרכב של שישייה (Shorter עשה לא מעט עיבודים לשישייה כשהיה עם ה Messangers) התעדכנו והותאמו לסגנון החדש.

יתכן שאיכות ההקלטה היא שגרמה לכך שהאלבום ישכב במחסנים של BlueNote משך שנים ארוכות עד שיראה אור, אבל לא ברור איזה תירוץ ימצאו ב BlueNote למחדל האלבום החמישי.

האלבום החמישי, Etcetera, הוקלט אף הוא בשנת 1965, כשלושה חודשים לאחר The Soothsayer, ואף הוא לא זכה לראות אור אלא שנים רבות לאחר הקלטתו. כאן כבר אי אפשר להאשים את איכות ההקלטה. מבחינת המוסיקה – Shorter חוזר כאן להקליט ברביעייה, הפעם עם Herbie Hancock, Cecil McBee בבאס ו Joe Chambers בתופים. איזה אלבום נהדר. Shorter לוקח את הזמן, מנגן את הקטעים לאט לאט ובדרך מפרק אותם (ואת המאזין) לגורמים. השילוב בין Shorter ו Hancock נוסק לגבהים חדשים.

האלבום השישי, The All Seeing Eye שהקליט Shorter בשנת 1965 (ארבעה חודשים לאחר Etcetera), נחשב כתגובה של Shorter ל A Love Supreme של Coltrane שהוקלט רק כמה חודשים לפניו. למרות שאני מעריץ מושבע של Shorter ובמיוחד של הקלטותיו ב BlueNote, לקח לי שנים רבות עד שהצלחתי להתחבר למוסיקה שבאלבום הזה. Shorter שובר כאן את המסגרות המקובלות של מלודיה ושל קצב והכל נשמע מאד פתוח וחסר גבולות. זה לא אומר שיש ברדק, אלא שכדי להתחבר לאלבום הזה באמת צריך להתנתק מכל ההיסטוריה של Shorter ולא לצפות לשום דבר מוכר (מלבד הצליל וצורת הנגינה שלו, שמזדככת והולכת ונעשית ייחודית יותר ויותר בכל אלבום). לצדו של Shorter מנגנים כאן Freddie Hubbard בחצוצרה ופלוגלהורן, Alan Shorter (אחיו של Wayne) שהלחין את הקטע האחרון ואף מנגן בו בפלוגלהורן, Grachan Moncur III בטרומבון, James Spaulding באלט, Hancock בפסנתר, Carter בבאס ו Joe Chambers בתופים. מוזר בעיניי שב BlueNote החליטו להוציא דווקא את האלבום הזה אחרי Speak No Evil ולהמתין עם האלבומים הרביעי והחמישי (שהם הרבה יותר BlueNote-ים באופיים) כל כך הרבה זמן.

באלבום השביעי, Adam's Apple, (הוקלט בשנת 1966) שוב חוזר Shorter להקליט ברביעייה. ההרכב דומה מאד להרכב שהקליט את Etcetera (Shorter, Hancock, Joe Chambers) אבל את מקומו של Cecil McBee שוב תופס הבאסיסט Reggie Workman. אלבום אדיר עם לחנים מקסימים (מי אמר Footprints ולא קיבל?) ונגינה מצויינת מצד כל המשתתפים. בכלל קשה לי להחליט האם אני מעדיף את Shorter ברביעייה או בהרכב גדול יותר.

האלבום השמיני, Schizophrenia, (הוקלט בשנת 1967, 11 חודשים לאחר Adam's Apple) סוגר את התקופה המדהימה הזו של Shorter בהקלטה של שישייה עם Curtis Fuller בטרומבון (עוד חבר ותיק מתקופת ה Messangers) אליהם מצטרפים James Spaulding הנהדר באלט ובחליל, Herbie Hancock בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Joe Chambers בתופים. למרות שהמוסיקה היא "Shorter מתקדם" דווקא כאן העיבודים מזכירים לי את ימי ה Hard Bop העליזים של ה Messangers או אולי זו נכוחותו ונגינתו של Fuller שגורמים לאלבום להישמע כך. על כל פנים זהו אלבום יפהפה ומומלץ מאד.

להשלמת הסקירה ההיסטורית (והדיסקוגרפיה ב BlueNote) יש לציין כי Shorter הקליט 3 אלבומים נוספים תחת שמו ב BlueNote

Super Nova (הוקלט ב 1969) – צעדיו הראשונים של Shorter בעולם הפיוז'ן. עם: Sonny Sharrock בגיטרה, Miroslav Vitous בבאס, Jack DeJohnette בתופים, Chick Corea בתופים (?!) וכלי הקשה, Airto Moreira בכלי הקשה ו Walter Booker ו Maria Booker בגיטרה אקוסטית וקולות (בקטע הראשון בלבד).

Moto Grosso Fieo (הוקלט ב 1970) – שלמיטב ידיעתי לא יצא מעולם ב CD וגם הוא פיוז'ן. מנגנים בו לצד Shorter גם Dave Holland בגיטרה אקוסטית ובאס, John McLaughlin בגיטרה, Miroslav Vitous ו Ron Carter בבאס, Chick Corea בתופים (שוב ?) מרימבה וכלי הקשה.

Odyssey Of Iska (הוקלט ב 1970) – עוד אלבום פיוז'ן. האחרון שהוציא Shorter תחת הלייבל BlueNote והראשון (תחת שמו) בו הוא מנגן בסקסופון סופרן. מנגנים בו David Friedman בויבראפון ומרימבה, Gene Bertoncini בגיטרה, Ron Carter ו Cecil McBee בבאס, Billy Hart ו Alphonse Mouzon בתופים ו Frank Cuomo בתופים וכל הקשה.

בכתובים מצאתי כי באותה שנה הוא הקליט חומר לאלבום נוסף שנדחה, לא עלינו, על ידי BlueNote, אך אל חשש. בשנת 1971 כבר חתמו Wayne Shorter ו Joe Zawinul (שניגן עם Shorter אצל Maynard Ferguson) עם הלייבל Columbia תחת ההרכב Weather Report שהפך להרכב הפיוז'ן המצליח בכל הזמנים...

V.S.O.P. Quintet

הפוסט הקודם, על הרית'ם סקשן של Miles, הזכיר לי שעוד לא כתבתי כאן כלום על ההרכב הנהדר והמוכר ביותר של יוצאי ה Second Quintet של Miles. אני מתכוון, כמובן להרכב V.S.O.P. שחבריו הקבועים היו: Wayne Shorter בסקסופון, Herbie Hancock בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Tony Williams בתופים.

את עמדת החצוצרן איישו במהלך השנים מבחר חצוצרנים: Freddie Hubbard (שהיה החצוצרן "המקורי" של ההרכב), Wynton Marsalis, Wallace Roney. אבל מבחינתי, התקופה עם Freddie Hubbard היתה הגדולה מכולה.

נתחיל בהבהרה: המוסיקה של V.S.O.P. היא לא המוסיקה של Miles. נכון, הם ניגנו גם חומרים מהרפרטואר של Miles אבל שום דבר לא נשמע כמו Miles אם Miles לא נמצא שם כדי לנגן אותו. ובכלל הרעיון לא היה לעשות הרכב מחווה ל Miles אלא לקחת את הצוות המוכשר (והמוכר לקהל... השיקול המסחרי כאן הוא ברור) ולתת לו לעשות מוסיקה אקוסטית טובה ואנרגטית. זה לא דבר של מה בכך בסוף שנות השבעים.

דווקאה העמדת חצוצרנים שכל כך שונים מ Miles בחזית, נתנה להרכב הזה את האפשרות לנצל את היכולת המוסיקלית המופלאה שלהם ביחד וליצור משהו אחר לגמרי, שלמרות שהוא ללא ספק יונק מ Miles – הוא מספק חוויה אחרת.

כל מה ששמעתי מבית היוצר של החמישיה המופלאה הזו הוא ג'אז מצויין.

אז נכון, Miles היה שם לפני זה. הוא מצא ואיחד את כל המוסיקאים האלה וגרם להם לדבר בשפה חדשה. אבל, עם כל הכבוד ל Miles (ויש כבוד) – הוא לא הצליח להרים את ההרכב שלו לכאלה רמות של אנרגיה, מן הסתם בגלל שלמרות כל הגאוניות, הכריזמטיות והסקס-אפיל שלו, הוא לא היה חצוצרן מלהיב ועוצמתי כמו Hubbard, שנותן לקהל בדיוק מה שהוא רוצה - ``שיתנו לו בראש``.

האלבום הראשון שלהם, The Quintet, הוקלט בשנת 1977 בהופעה חיה והוא פשוט תענוג צרוף לאוזניים ולרגליים. מה ש Ron Carter ו Tony Williams עושים שם זה לא פחות מבית ספר לרית'ם סקשן. Carter עם הצליל הבשרני ומשיכות הצליל המפורסמות שלו משרה על המאזין מין קסם אפל ועבודת הצוות המושלמת (כבר נמאס לי לחזור שוב ושוב על המילה הזו, אבל אין ברירה במקרה הזה) עם Williams שהמילה מתופף ג'אז נראית קצת קטנה עליו, היא דבר שאפשר רק לחלום עליו.

הקטעים עצמם הם קטעים מקוריים שנכתבו על ידי חברי ההרכב, ובין היתר ניתן למצוא שם גרסת חמישייה ל Third Plane של Ron Carter (הקטע המופלא הזה מופיע, בגרסת הטריו, באלבום מעולה שנקרא על שמו – עליו כבר כתבתי כאן)

האלבום השני, Live Under The Sky, הוקלט במהלך שתי הופעות חיות ביפן (אלבום כפול) והוא מכיל אנרגיות של קונצרט רוק, דינמיקה, לחנים מדהימים ונגינה פשוט ``מעיפה`` של כל המעורבים. בכל פעם מחדש אני נפעם מהסינרגיה המושלמת בין Williams ובין Carter, מהגרוב של Hancock, מהזיקוקים מהחצוצרה של Hubbard ומהסולואים המכשפים והמהורהרים של Shorter.

אגב בשנת 1978 ביקרה כאן חבורת המופלאים (עם Hubbard) ונתנה הופעה בלתי נשכחת בהיכל התרבות בתל-אביב. אני לצערי הייתי אז בן 5, אבל תנסו לשאול אנשים שהיו בהופעה ותראו איך פתאום העיניים בורקות בהתלהבות והפה מתייבש מהתרגשות...

אז לטובת מי שלא זכה לראות המופלאים הללו ב live אני מצרף שלושה קטעי וידאו. לצערי אף אחד מהם לא מראה את החמישייה המקורית (עם Shorter ו Hubbard), אבל בכל זאת כולם כאן.

בראשון יש מן "איחוד" של Under The Sky משנת 1992 עם Wallace Roney במקום Hubbard.

בשני יש אמנם את Hubbard אבל עם Joe Henderson במקום Shorter.

ובשלישי ההרכב המכונה V.S.O.P. II עם האחים Wynton and Branford Marsalis בפרונט.

Carter, Hancock & Williams - Third Plane

אינני יודע מדוע דווקא Ron Carter רשום כמוביל של ה Trio הזה. אני מניח שזה נובע משיקולים מסחריים של הלייבלים השונים, אבל הדיסק הזה שייך באותה מידה גם ל Herbie Hancock וגם ל Tony Williams. מבחינתי, כל אחד מהם יכול היה להיות רשום כמוביל.

בשנות השישים Hancock, Carter ו Williams עבדו הרבה ביחד והיוו את הרית'ם סקשן, ב"הא" הידיעה, של Miles Davis. הם זכו להערכה רבה בייחוד בזכות הסינרגיה המושלמת ביניהם, מבחינה הרמונית וריתמית. ההרמוניות והגרוב של Herbie Hancock חייבות הרבה מקיסמן ל Base Line המושלם שסיפק Ron Carter ולתמיכה והמענה המהיר שנתן Tony Williams לכל שינוי ולכל ניואנס בנגינה. היכולת של השלישיה הזו לייצר אנרגיה וכח בכמויות בלתי מוגבלות ביחד עם הנגינה המינימלית והמאופקת-אך-לפתע-מתפרצת של Miles ו Shorter יצרו את הקסם החד פעמי של ה Miles Davis Second Quintet. ... אבל אז הגיעו שנות השבעים.

בשנות השבעים הג'אז, כידוע, סבל מהזנחה חמורה ורובם המוחלט של מוסיקאי הג'אז שרצו לשרוד נאלצו לנטוש את הג'אז ה"קלאסי" ולעבור לנגן דברים יותר מסחריים ויותר "ברוח התקופה". התופעה הזו לא פסחה, כמובן, גם על שלושת הנגנים שלנו (שהצליחו, אגב, להוציא תחת ידם, גם בתקופה הקשה הזו, כמה פנינים). אבל ב 13 ביולי 1977 נפגשו השלושה באולפן הקלטות ב San Francisco לשם הקלטת אלבום אקוסטי. כן כן, trio אקוסטי בשלהי שנות השבעים.

אינני יודע מה בדיוק קרה באולפן בין שלושת המופלאים האלה, אבל אני אוהב לחשוב שהמוסיקה שהוקלטה באותו יום התפרצה מהם אחרי שנים שלא ניגנו ביחד, בהרכב אקוסטי.

מדובר באלבום trio מצויין, המורכב מחמישה קטעים מקוריים של חברי השלישיה: שלושה קטעים של Carter, אחד של Williams ואחד, לא סתם אחד – אלא Dolphin Dance המקסים, של Hancock. הקטע הנוסף הוא Stella By Starlight שהיה חלק בלתי נפרד מהרפרטואר של Miles אם כי לפני תקופת ה Second Quintet.

הקטעים מצויינים והנגינה קולחת. Herbie Hancock נשמע פשוט פנטסטי, רענן ואלגנטי, חף מכל האלקטרוניקה שאפיינה אותו באותם שנים. Ron Carter עם הסאונד הבשרני והנוכח וההחלקה המוכרת של יד שמאל במעלה הבס שנותנת את האפקט הייחודי של Carter שאי אפשר לטעות בו, ממלא את האלבום הזה. כל אלו ביחד עם הדחיפה הבלתי פוסקת כולל "התפרצויות הזעם" של מתופף העל - Tony Williams, עושים את העבודה.

מדהים לשמוע איך ה trio הזה עובד מבחינת יחסי הכוחות בין הפסנתר, הבס והתופים. כמה דומיננטי הבס (במחשבה שניה, אפשר אולי להבין מדוע האלבום רשום תחת Ron Carter) וכמה תחכום יש באינטראקציה בין המתופף לשני הנגנים האחרים.

למיטב ידיעתי קיים אלבום נוסף, בהוצאה יפנית של Sony Japan של ה trio המופלא הזה בהופעה משנת 1981, אבל לצערי עדיין לא הצלחתי להניח עליו את ידי... (מישהו יכול לסייע ?)

אלבום trio מיוחד ובלתי שגרתי של super group אמיתי. מומלץ בחום !

Ron Carter / Third Plane

(Milestone, 1977)

Ron Carter, Herbie Hancock, Tony Williams.

התמונה המדהימה הזו לקוחה מתוך אלבום פס הקול שהקליט Miles Davis לסרט Ascenseur Pour Le'chafaud

עדכון אחרון : 1 במאי 2013

לאורך השנים השתמשו במאים שונים במוסיקת ג'אז כפסקול לסרטיהם. כשהדבר נעשה בחוכמה, הרי שהמוסיקה המלווה את הסרט מעלה את חווית הצפייה לכדי חוויה רב חושית שעוטפת אותך ומהדהדת בראשך הרבה אחרי שהסרט נגמר.

אני פותח כעת פוסט ובו אנסה לקבץ רשימת המלצות לפסי הקול המעניינים, כאלו שעשו רק טוב לסרט ושיש להם קיום גם ללא הסרט, אתם יותר ממוזמנים להצטרף ולהוסיף (תודה רבה לחברי פורום הג'אז של נענע וחברי פורום HiFimusic על עזרתם) :

Ascenseur Pour Le'chafaud (מעלית לגרדום)

פס הקול המהפנט שהקליט Miles Davis בשנת 1957 לסרטו של Louis Malle הוא דוגמא מדהימה לפס קול שמשדרג את הסרט ולכזה שנשאר איתך הרבה אחרי שהסרט נגמר. מנגנים שם, מלבד Miles גם Barney Willen בטנור, Rene Utreger בפסנתר, Pierre Michelot בבאס ו Kenny Clarke בתופים. באלבום ניתן לשמוע את הטייקים החתוכים ולקבל מושג איך מתנהלת העבודה על פסקול מאולתר.

Mo' Better Blues

טוב זה לא כל כך חוכמה כי הסרט הוא על ג'אז, אבל בכל זאת מדובר בפס קול מדהים לסרטו המצויין של Spike Lee מ 1990. Terence Blachard בחצוצרה ו Branford Marsalis בסקסופון עושים כאן עבודה מצויינת ומנגנים את תפקידיהם של Denzel Washington ו Wesely Snipes. יחד איתם מנגנים בפס הקול גם Kenny Kirkland בפסנתר, Robert Hurst בבאס ו Jeff 'Tain' Watts בתופים (הוא גם היחיד מבין הנגנים שמשחק בסרט).

Round Midnight

עוד סרט ג'אז, אבל הפעם מדובר לדעתי בסרט המשובח שיצא בז'אנר הזה. הבמאי הוא Bertrand Tavernier והסרט הוא משנת 1986. בתפקיד הראשי משחק כאן לא אחר מאשר Dexter Gordon ופס הקול משלב גם קטעים שהוא מנגן וגם קטעים שמנגנים מוסיקאים מהשורה הראשונה כמו Herbie Hancock ו Wayne Sohrter, Freddie Hubbard, Chet Baker, Tonny Williams, Bobby Hutcherson, Ron Carter ועוד. את חלקם הגדול, אגב, ניתן לראות מנגנים בסרט עצמו. פס הקול מצויין ובמיוחד Chan's Song היפהפה.

After Glow

סרט משנת 1997 בבימויו של Alan Rudolph. את המוסיקה לסרט הזה הלחין החצוצרן Mark Isham ומנגנים כאן יחד איתו גם Charles Lloyd בטנור (וואו! איך שהוא מנגן), Gary Burton בויבראפון, Sid Page בכינור, Geri Allen בפסנתר, Jeff Hamilton בבאס ו Billy Higgins בתופים. פס הקול נהדר, הסרט קצת פחות לטעמי.

Leaving Las Vegas

לא לגמרי ג'אז, אבל יש כאן ביצוע מרטיט של Sting לשני סטנדרטים (Angel Eyes, My one and only love) שפשוט פירקו אותי לחתיכות כשצפיתי בסרט, והם בפירוש לא יצאו לי מהראש שנים אחרי. גם הביצוע של Don Heley ל Come Rain Or Come Shine עושה רק טוב ל standart הותיק הזה. הסרט משנת 1995 ובויים על ידי Mike Figgis. אגב הסרט מעולה ולא לחינם Nicholas Cage גם קיבל אוסקר על משחקו בסרט.

Anatomy Of A Murder

את המוסיקה לסרטו זוכה האוסקרים (!!) של Otto Preminger משנת 1959 כתב Billy Strayhorn ומבצעת לא אחרת מאשר התזמורת של Duke Ellington (שבעצמו גם מגיח בתפקיד קטנטן) ובהשתתפות כל כוכבי Elington מהתקופה, כמו: Paul Gonsalves, Johnny Hodges, Harry Carney ועוד. הסרט נחשב לאחד הסרטים הראשונים שפס הקול שלהם מתבסס על ג'אז. למותר לציין ש Ellington גם קיבל Grammy על פס הקול.

Alfie

את המוסיקה לסרטו המצליח של Lewis Gilbert משנת 1966 (יש גם גרסה חדשה יותר משנת 2004 עם פסקול אחר לגמרי) כתב Sonny Rollins, והוא מבצע אותה ביחד עם Jimmy Cleaveland ו J.J. Johnson בטרומבונים, Phil Woods בסקסופון אלט, Danny Bank בסקסופון בריטון, Kenny Burrell בגיטרה, Roger Kallaway בפסנתר, Walter Booker בבאס ו Frankie Dunlop בתופים. את העיבודים להרכב עשה בכשרון רב (כרגיל) Oliver Nelson.

The Connection

סרטה של Shirley Clarke שיצא לאקרנים בארה"ב בשנת 1962, נאסר להקרנה עקב שימוש בשפה לא ראויה (המילה Shit ככינוי להרואין). הסרט, המבוסס על מחזה משנת 1958 של Jack Gelber, מתאר את סיפורם של 8 נרקומנים הממתינים לדילר שלהם. את המוסיקה כתב Freddie Redd והוא מבצע אותה כחלק מהסרט יחד עם Jacky McLean.המוסיקה של The Connection זכתה למספר רב של גרסאות בין היתר של Tina Brooks עם Howard McGee, של Cecil Payne ושל Dexter Gordon ששיחק בגרסת החוף המערבי של המחזה. (להמשך קריאה)

Blow Up

Herbie Hancock כתב את המוסיקה לסרטו הראשון באנגלית של Michelangelo Antonioni משנת 1966. הוא נסע ללונדון להקליט אותה אולם לא היה מרוצה מהתוצאה ולכן חזר לארה"ב וגייס צוות מוסיקאים מכובד ביותר לפרוייקט, כך מלבד Hancock מנגנים באלבום גם Freddie Hubbard ו Joe Newman בחצוצרות, Phil Woods באלט, Joe Henderson בטנור, Jim Hall בגיטרה, Ron Carter בבאס ו Jack DeJohnette בתופים.

Last Tango In Paris

נגן הטנור Gato Barbieri כתב ומבצע את המוסיקה (החושנית) לסרטו של Bertolucci משנת 1972. המוסיקה שמתאימה כמו כפפה לסרט (המון טנגו ואקורדיון), נשמעת קצת קיטשית כששומעים אותה במנותק מהסרט, אבל ללא ספק מוסיקה יפה.

Subterraneans

פס הקול שכתב Andre Previn לסרטו של הבמאי Ranald MacDougall משנת 1960. הסרט המבוסס על רומן של הסופר Jack Kerouac, מי שהיה מנציגיו הבולטים של ה Beat Generation בשנות החמישים ("הביטניקים"), ואשר הג'אז היה אחד ממאפייניו. Andre Previn מנגן בפסנתר (גם בסרט עצמו) ומלבדו משתתפים בין היתר גם Jack Sheldon בחצוצרה, Gerry Mulligan בסקסופון בריטון (אף הוא מופיע בסרט), Art Pepper באלט, Bill Perkins בטנור, Russ Freeman בפסנתר, הזמרת Camen McRea, Red Mitchell בבאס, Shelly Mane ו Dave Baily בתופים. לא ראיתי את הסרט אבל יש האומרים שבמקרה הזה הפסקול מציל את הסרט, כי דווקא הסרט הוא זה שאינו עומד בפני עצמו...

I Want To Live

פסקול שכולו ג'אז שהלחין Johnny Mandel לסרט משנת 1958 שביים Robert Wise. הסרט נחשב מהפכני וחתרני בהתייחסות שלו לנושאים שהיו "טאבו" בתעשיית הסרטים של אותה תקופה. מנגנים בו (וגם מופיעים בסרט) Gerry Mulligan בסקסופון בריטון, Frank Rosolino בטרומבון, Art Farmer בחצוצרה, Bud Shank באלט, Pete Jolly בפסנתר, Red Mitchell בבאס ו Shelly Mane בתופים.

The French Connection 1& 2

את הסרט הראשון ביים William Friedkin בשנת 1971 ואת המשכו ביים John Frankenheimer בשנת 1975 . הסרט הראשון מוכר בעיקר בזכות מרדף המכוניות שבו שהפך לרפרנס למרדפי מכוניות. את הפסקול המאתגר והמודרני לשני הסרטים כתב החצוצרן Don Ellis. הסרטים מצויינים (בייחוד הראשון) ופס הקול מוסיף המון לסרט. בפני עצמו, עם זאת, הוא לא ממש הטעם שלי – אבל בטוח ידבר לחובבי Don Ellis.

A Man Called Adam

סרט משנת 1966 המגולל סיפור חייו הקשה של חצוצרן (Sammy Davis Jr. משחק את החצוצרן, Nat Adderley מנגן את קטעי החצוצרה) הפסקול המגוון נכתב על ידי Benny Carter ומשתתפים בו (וגם בסרט) Louis Armstrong ו Mel Torme. כמו כן משתתפים בפס הקול, בין היתר, גם Kai Winding ו Junior Mance.

The Man With The Golden Arm

סרטו של Otto Preminger משנת 1956 בכיכובו של Frank Sinatra, מספר את סיפורו של מתופף המנסה, לשווא, לצאת ממעגל ההימורים והסמים. את פס הקול המצויין כתב Elmer Bernstein ועיבד Shorty Rogers. משתתפים גם Shelly Mane (שלימד את סינטרה לנגן תופים לצורך תפקידו בסרט).

Sweet Smell Of Success

חברי חמישיית Chico Hamilton מופיעים בסרט בתפקיד עצמם והם גם מנגנים את הפסקול שכתב Elmer Bernstein לסרט ה"נחשב" הזה שביים Alexander Mackendrick בשנת 1957.

Midnight at the Garden Of Good and Evil

פס קול אדיר לסרט אדיר שביים Clint Eastwood בשנת 1997. דרמת פשע מסוגננת ומאד מהנה. בתפקידים הראשיים משחקים כאן Kevin Spacey הענק ו John Cusack והם נותנים משחק נפלא (Spacey אפילו מבצע שיר אחד). המוסיקה, כולה של Johnny Mercer משרה אוירה קסומה ומסתורית לאורך כל הסרט ופס הקול המהווה בעצם את ה Johnny Mercer SongBook, עומד לגמרי בפני עצמו. המוסיקאים המשתתפים בו הם מהשורה הראשונה וכוללים את Joshua Redman, Michael Brecker, Charlie Haden, Christian McBride ועוד.

Bird
בשנת 1988 ביים Clint Eastwood את הסרט הנפלא הזה על Charlie Parker. פס הקול שנכתב על ידי Lennie Niehaus לוקח את קטעי הסולו של Parker ושותל אותם בתוך עיבודים חדשים. תוצאה מעניינת למדי אם כי קצת מוזרה למי שמכיר טוב את המקור. בכל מקרה, הסרט עצמו מצויין, עם Forest Whitaker שעושה תפקיד נהדר בתור Bird

Kansas City
סרט של Robert Altman משנת 1996 מתרחש בקנזס סיטי של שנות השלושים. גנגסטרים, יפהפיות סתוריות וג'ם סשנים מטורפים לתוך הלילה. המוסיקה היא לב הסרט והפסקול מעולה. בסרט מופיעים מוסיקאים רבים כמו James Carter, Joshua Redman, David Murray, Craig Handy, Jesse Davis, David 'Fat Head' Newman, Joey Baron, Geri Allen, Nicholas Payton, Ron Carter ועוד. "הדו קרב", אלמנט מרכזי בג'אז של שנות השלושים מומחש כאן בצורה יוצאת דופן ב duel בלתי נשכח בין Jushua Redman ו James Carter.

בשנת 1998 יצא הסרט Kansas 34 על בסיס צילומי המוסיקאים שנערכו על ידי אלטמן לסרט Kanzas City וכולל צילומים רבים שנחתכו מהסרט המקורי. מכיוון שהפעם הסרט מתמקד אך ורק בג'אז, והוא למעשה שחזור היסטורי של התקופה עם נגנים בני זמננו, אין מה לקנות את פס הקול כי הסרט הוא פס הקול במלואו. פשוט חובה !

Straight No Chaser

סרט תיעודי על חייו של הפסנתרן Thelonious Monk. הבמאי Clint Eastwood נכנס לפרוייקט הזה כשההפקה המקורית נתקלה בקשיים כספיים וסיים את הסרט. מדובר בתרומה חשובה להנצחת המוסיקה של Monk, אני אוצר תרומה כי אין ספק ש Eastwood ידע שלא יראה כסף מהסרט. למי שלא מכיר את Monk ואת המוסיקה שלו הרי שהסרט מצויין ומאיר עיניים. ולמי שמכיר - אין שאלה בכלל. ומה באשר לפס הקול? לא מדובר בפריט חובה למי שיש לו מספיק הקלטות אחרות, אבל זו נקודת פתיחה מצויימת למי שרק עכשיו מתוודע לגאון המוסיקלי הזה.

-->

Mindif

Mindif הוא הר בצפון קמרון והוא גם שמו של האלבום המכיל את המוסיקה המצויינת שהקליט הפסנתרן Abdullah Ibrahim (מי שכונה בעברו Dollar Brand) בשנת 1988לסרט Chocolat של Claire Denis.

עם Craig Handy בטנור ובחליל, Benny Powell בטרומבון, Ricky Ford בטנור, David Williams בבאס ו Billy Higgins. לא ראיתי את הסרט, אבל המוסיקה משובחת.

-->

-->

Chappaqua

פס-הקול הזה הוקלט על ידי Ornette Coleman בשנת 1965 לסרטו הראשון של Conrad Rooks. Rooks פנה לקולמן מספר פעמים עד שהלה הסכים לקחת על עצמו את הפרוייקט. כש Rooks שמע את התוצאה הסופית, הוא חשב שהתוצאה טובה מאד. בעצם טובה מדי. מחשש שפס-הקול יסיט את עיקר תשומת הלב מהסרט לפס הקול הוא החליט לפנות ל Ravi Shankar שיכתוב את פס הקול לסרט, ואילו פס הקול הזה יצא כאלבום. חובה לחובבי Coleman. משתתפים: Ornette Coleman באלט ובחצוצרה, Pharaoh Sanders בטנור, David Izenzon בבאס, Charles Moffett בתופים ומחזקים אותם מספר נגני אולפן בלתי מזוהים.