דפים

יום רביעי, 31 באוקטובר 2007

Brownie, Rollins and Roach - 1956


בהמשך לשיתוף הפעולה של Oliver Nelson עם Eric Dolphy עליו דיברנו בפעם האחרונה, הגיע הזמן לדבר על אחד משיתופי הפעולה היותר מוכרים ולטעמי אחד מהטובים ביותר שנעשו אי פעם בג'אז.

אני מדבר על שיתוף הפעולה המשולש בין Brownie, הלא הוא החצוצרן Clifford Brown, ביחד עם הסקסופוניסט Sonny Rollins (המכונה גם (Newk, ומתופף העל אשר נפטר ממש לאחרונה - Max Roach.

מדובר בלא פחות מאשר שלוש אגדות ג'אז, שהוכתרו כאגדות עוד בחייהם.

Brownie, החצוצרן המושלם, מבחינה מוסיקלית, טכנית, לירית ומכל בחינה אחרת שתרצו מת בתאונת דרכים (יחד עם הפסנתרן Richie Powell, להלן) בגיל 26 בלבד. Max Roach, שנמנה על דור המייסדים של ה bebop ולאחר מכן הנהיג הרכבים רבים והיה אקטיוויסט ידוע למען מעמד השחורים (ואף נתן לכך ביטוי רב במוסיקה שלו) נפטר, כאמור, ממש לאחרונה, בגיל 83 ואילו Rollins יבדל"א, חי ובועט, מלא אנרגיות וחוש הומור, וגם בגיל 77 מנגן בלהט כאילו רק עכשיו התחיל את הקריירה שלו ומופיע באופן קבוע בפסטיבלים ובמועדונים.

שתי ההקלטות העומדות במרכז פוסט זה נעשו לפני כיובל - בשנת 1956, כששלושת המופלאים הצעירים הללו היו כבר בשיא הקריירה שלהם (במקרה של Roach ושל Rollins השיא הזה לא היה היחיד בקריירה מוסיקלית שנמשכה שנים ארוכות).

ההרכב המדובר הוא חמישיית Brown-Roach (כפי שהיא כונתה על ידי הלייבל EmArcy בו היו חתומים Brown ו Roach) או Sonny Rollins + 4 (כפי שכונתה בלייבל Prestige בו היה חתום Sonny Rollins).

כך או כך, מדובר באותו הרכב ממש שכלל מלבד שלושת המוסיקאים האמורים, גם את Richie Powell (אחיו הצעיר והמוכשר של Bud Powell הענק) בפסנתר ואת George Morrow בבאס.

ההרכב המופלא הזה פעל בתחילת שנת 1956, אז הצטרף Rollins באופן רשמי להרכב במקום Harold Land שהיה הסקסופוניסט של חמישיית Brown-Roach משנת 1954. למרבה המזל החמישיה לא בזבזה זמן יקר והשאירה אחריה שתי הקלטות אולפן: At Basin Street (שהוקלט עבור הלייבל EmArcy) ו Plus Four (שהוקלט עבור הלייבל Prestige).

המוסיקה שיצר ההרכב הזה היא לא פחות ממושלמת. החל בעיבודים המוקפדים שבנויים על היכולות הטכניות האדירות ועל הצליל המושלם של Brownie ושל Rollins בחזית ועל הדרייב המניע של Roach מאחור, וכלה באישיותם האינדיבידואליסטית החזקה של שלושת המוסיקאים הללו שבאה לידי ביטוי בכל אחד מהסולואים.

הסולואים של Brownie וגם של Roach מלאים ברק, וירטואוזיות, רעיונות חדשים ובעיקר – הם כל הזמן דירבנו אחד את השני ועזרו זה לזה להוציא מעצמם את המקסימום. Sonny Rollins סיפר שהרגיש משועמם כשניגן עם Miles Davis משום שהלה לא אתגר אותו מבחינת נגינה, אולם עם Brownie המצב היה שונה לחלוטין. ליכולת של Brownie על החצוצרה לא היו מתחרים. לא לפניו ולא אחריו. הוא ניגן בצליל מושלם, על כל המנעד, ובמהירות שאין שני לה, רעיונות ופראזות חדשים ומבריקים שאיש לא ניגן לפניו, אבל שכולם העתיקו ממנו. לא אגזים אם אומר שמאז Brownie אין חצוצרן שלא הושפע ממנו.

Rollins סיפר גם שהשפעתו של Brownie עליו חרגה מעבר לגבולות הבמה. Rollins שתמיד היה מוסיקאי "טוטאלי" היה מכור אז לסמים והאמין בכל לבו שללא הסמים לא יוכל לנגן כפי שרצה. ההתמכרות הזו גרמה לו גם להתדרדר לפשע, אולם בעקבות המפגש עם Brownie ועבודתם המשותפת נוכח Rollins שהסמים אינם הכרח ולראשונה בחייו הוא התנקה מן הסמים...

מלבד שתי הקלטות האולפן הנ"ל, קיימת עוד הקלטה שיצאה בלייבל האיטלקי Philology כשני דיסקים תחת השמות הבלתי מפתים: Brownie's Eyes, volumes 7,8 המכילים הקלטת רדיו של הופעה שערך ההרכב הזה במועדון Continental ב Norfolk, Virginia בחודש יוני 1956.

ההקלטה משקפת היטב את היכולת של ההרכב והיא ההזדמנות היחידה לשמוע את ההרכב הזה בהופעה חיה, אבל להקלטה הזו במועדון ה Continental נודעה חשיבות נוספת: זו היתה ההקלטה האחרונה של Brownie לפני מותו מספר ימים לאחר מכן (ב 26 ביוני 1956) בתאונת דרכים ביחד עם הפסנתרן של ההרכב, Richie Powell ואשתו של האחרון, בדרכם להופעה בשיקאגו.

את ההקלטות של Brownie ב EmArcy אני נוהג וממליץ לשמוע על בסיס קבוע כי הן ערובה בטוחה להעלאת המורל, אולם ההקלטות עם Rollins הן לטעמי הדובדבן שבקצפת, ואני משתדל לשמור אותם לאירועים מיוחדים – רק כדי שלא יימאס...

מורשתו של Clifford Brown - מאמר שפורסם ב DownBeat בשנת 1961.

האתר הרשמי של Sonny Rollins. (מומלץ מאד)

Brown/Roach Quintet – At Basin Street
(EmArcy, 1956)
Sonny Rollins - Plus Four
(Prsetige, 1956)
Clifford Brown – Brownie's Eye, vols: 7,8
(Philology, 1956)
Clifford Brown, Sonny Rollins, Richie Powell, George Morrow, Max Roach
.

יום ראשון, 28 באוקטובר 2007

Eric Dolphy & Oliver Nelson: 1960-1961

מפגש של גאונים מוסיקליים, כל אחד עם סגנון אישי מאד ברור ומוגדר, עשוי לייצר שלם הגדול מסכום חלקיו. אחת הדוגמאות הפחות מוכרות לכך היא שיתוף הפעולה (הקצר מדי) בין Oliver Nelson ו Eric Dolphy, בין השנים 1960-1961.

הם באים מעולמות שונים ומייצגים אסכולות שונות: Oliver Nelson עסק בעיקר בעיבוד והלחנה. הוא עיבד ותזמר עבור Sonny Rollins, Cannonball Addrely, Wes Montgomery, Jonnhy Hodges ועוד רבים וטובים, הלחין מוסיקה "קלאסית-מודרנית", ובשנות השבעים הלחין גם מוסיקה לסרטים ולסדרות טלוויזיה, ובין היתר הלחין את "יצירת המופת" – מוסיקת הפתיחה של "סטיב אוסטין" בנוסף עבד Nelson כמעבד גם עבור אמני פופ (או מה שהיה אז פופ) כדוגמת Nancy Wilson ו James Brown.

חוץ מעבודתו הפוריה כמלחין ומעבד מבוקש ניגן Nelson בסקסופון אלט ובסקסופון טנור. Nelson היה נגן טוב עם סגנון אישי, אבל מאד main stream, לא משהו יוצא דופן.


על Eric Dolphy, לעומת זאת, הדבר הראשון שניתן לומר הינו שהיה יוצא דופן. בכל מה שעשה, בכל כלי שניגן (סקסופון אלט, בס קלרינט או חליל) – הוא היה פורץ דרך, אוונטגארדיסט אמיתי.

המוסיקה של Oliver Nelson תמיד מאורגנת, מסודרת ומובנית. כך גם הנגינה שלו: מאד straight ahead, מאד לינארית, מתודית וברורה. לעומתו הסולואים של Dolphy הם מעין "גוש" בלתי ניתן להפרדה של קולות וצלילים, כמו התפרצות אנרגיה של מישהו שהחזיק המון רעיונות בבטן והם מתפרצים ממנו בכח, כמעט בבת אחת. הסולואים של Dolphy מלאים רעיונות, מקצבים ואפקטים שלא ניתן לפרוט לתוים ולצלילים בודדים, ובכל זאת Dolphy מכשף אותך בנגינה שלו, גם אם לרוב אתה לא מסוגל להגיד מה בדיוק הוא עושה שם.

אבל למרות השוני בין שני המוסיקאים האלו, יש להם מכנה משותף חזק מאד: הבלוז.

Eric Dolphy ו Oliver Nelson שיתפו פעולה בארבעה אלבומים, בכולם המוטיב המרכזי החזק והברור הוא הבלוז.




המוכר ביותר ביניהם הוא אלבום המופת The Blues And The Abstract Truth, שהוקלט עבור הלייבל Impulse! בשנת 1961 ומשתתפים בו גם Bill Evans בפסנתר (הזדמנות די נדירה לשמוע את Evans מנגן פסנתר שלא בטריו) Freddie Hubbard בחצוצרה, George Barrow בסקסופון בריטון, Paul Chambers בבאס ו Roy Haynes בתופים.

האלבום הזה הוא ללא ספק אחד הפנינים של הג'אז וראוי להאזנות רבות הן בגלל הלחנים העיבודים והתזמורים המעולים והמיוחדים של Oliver Nelson (שהלחין עיבד ותיזמר את כל הקטעים באלבום) והן בזכות היכולת שלו להביא את הנגנים האחרים לידי מיצוי כשרונם. כולם כאן נשמעים פשוט מצויין, ללא יוצא מן הכלל.



שני אלבומים פחות מוכרים, אך בהחלט מצויינים, אף הם מולחנים ומתוזמרים היטב (Nelson פשוט לא יכול אחרת) ומאד בלוזיים הם Screamin' The Blues שהוקלט ב 1960 ו Straight Ahead שהוקלט ב 1961. שניהם הוקלטו עבור הלייבל New Jazz (כיום יוצאים לאור תחת Fantasy) ושניהם רשומים על שם Nelson כ"לידר". למעט קטע אחד בכל אלבום, Nelson הלחין את כל הקטעים וכמובן שהוא גם האחראי לעיבודים. חברי הרית'ם סקשן זהים בשני האלבומים והם Richard Wynads בפסנתר, George Duvivier בבאס ו Roy Haynes בתופים, כאשר באלבום הראשון מתווסף גם Richard Williams בחצוצרה ועושה עבודה מושלמת.

שיתוף הפעולה בין Dolphy ו Nelson מאד טבעי והם משלימים אחד את השני, כאשר Oliver Nelson דואג לייצר את המסגרת המוסיקלית ולנגן את הסולו הסולידי "המתבקש" ואילו Dolphy דואג להרחיב אותה, להגמיש אותה ולפעמים אפילו קצת לשבור אותה.

חשוב, עם זאת, להדגיש שמדובר באלבומים מאד נגישים שמהווים "נקודת כניסה" טובה והיכרות בלתי מאיימת עם Dolphy גם למי שאינו נמנה על מעריציו השרופים.

להשלמת התמונה אציין כי האלבום הרביעי בו משתתפים Nelson ו Dolphy ביחד, הוא למעשה אלבום Big Band שהוקלט עבור הלייבל Prestige בשנת 1960 תחת שמו של הסקסופוניסט Eddie "Lockjaw" Davis, והוא נקרא Trane Whistle. לצערי טרם יצא לי לשמוע אותו...

אתר מצויין המוקדש ל Oliver Nelson:

http://www.dougpayne.com/nelson.htm

יום שני, 22 באוקטובר 2007

Woody Shaw Live, Vol. 1-4


Woody Shaw הוא לטעמי אחרון הענקים בשושלת של Dizzy, Brownie, Morgan, Hubbard. כמו כל אחד מקודמיו הוא הצליח לקחת את החצוצרה למקום אחר, גם מבחינה טכנית וגם מבחינה מוסיקלית. על Woody Shaw האדם מספרים שהיה טיפוס לא פשוט בעל התקפי זעם, אבל זה לא העניין כאן.

העניין כאן הוא המוסיקה והיכולת של Woody Shaw לשמר, להחיות ולחדש, אפילו בשנים הכי קשות של הג'אז.

בלייבל HighNote יצאו לאור ארבעה אלבומי הופעה חיה של Woody Shaw. האלבומים תופסים את Woody Shaw בכושר מצויין ומצליחים להעביר באופן מאד חי את תחושת ההופעה ואת האנרגיה שעל הבמה.

תארוך ההופעות מצוי במחלוקת: בעוד שעל פי המצויין באלבומים עצמם מדובר בהקלטת מהשנים 1977 (שלושת האלבומים הראשונים) ו 1981 (האלבום הרביעי) הרי שהדיסקוגרפיה באתר הרשמי של Woody Shaw גורסת כי מדובר בהקלטות שנערכו כולן בין השנים 1979-1980 (בהסתמך על הרפרטואר ועל הנגנים).

כך או כך, מדובר כאמור בארבעה אלבומים מצויינים שמעריציו של Shaw חייבים לעצמם.

ההרכב נשמר ברובו לאורך כל ארבעת האלבומים:

באלבום הראשון מנגן Woody Shaw עם Carter Jefferson בסקסופון, Larry Willis בפסנתר, Stafford James בבאס ו Victor Lewis בתופים.

באלבום השני מחליף הטרומבוניסט המעולה Steve Turre את Carter Jefferson (למעט בקטע הרביעי) ומושך את כל האלבום לכיוון קצת יותר "כהה" מבחינת הצליל.

ההרכב הזה נשמר גם באלבומים השלישי והרביעי, למעט "הופעת אורח" של הפסנתרן Mulgrew Miller (האדיר) שמחליף את Larry Willis בשני קטעים באלבום השלישי.

שלושת האלבומים הראשונים מאד אופיניים ל Woody shaw. הצליל המושלם והייחודי שלו (בראיון ל Downbeat אמר Shaw שזה הדבר החשוב ביותר לחצוצרן), המוסיקה שלוקחת צעד ענק קדימה מסגנון ה hard bop אבל עדיין שומרת איתו על קשר עין, הסגנון ה"שחור" והאגרסיבי. רוב הקטעים הם מקוריים של Woody Shaw וחברי ההרכב ובזכות העובדה שמדובר באלבומי הופעה – הקטעים ארוכים ומאפשרים בניית סולואים ארוכים שיש בהם התפתחות טבעית ובעיקר הקשבה והסתמכות של הנגנים אחד על השני בפיתוח הרעיונות המוסיקליים תוך כדי הנגינה.

האלבום הרביעי בסדרה מעט שונה משלושת קודמיו. ראשית, מפני שיש בו שלושה סטנדרטים (When Lights Are Low, It Could Happen To You, Bye Bye Blackbird), בניגוד לאלבומים האחרים המורכבים רק מקטעים מקוריים של Shaw ושל חבריו להרכב (למעט What Is This Thing Called Love, באלבום השני).

שנית, מפני שהנגינה של Shaw לאורך רובם המוחלט של הקטעים מאד מושפעת מ Miles. למרות ש Shaw מעולם לא נחשב כמי שמושפע מ Miles Davis, לטעמי בהקלטה הזו קשה לפספס את ההשפעה הברורה של Miles, נראה ש Woody Shaw הוא ממש חוגג אותה, וכמה שזה יפה. Shaw אפילו תוקע סורדינה בחצוצרה. יותר מזה ?

Larry Willis פשוט משגע בפסנתר, נותן ליווי מאד אנרגטי אבל קשוב ותומך, וכמובן מבריק בקטעי הסולו. בהחלט פסנתרן לא מוערך מספיק. עצוב לשמוע אחרי הסולואים שלו, כשהוא גומר לפרק את הפסנתר, מחיאות כפיים כל כך עלובות מצד הקהל.

הנגינה של Stafford James בבאס מאד מזכירה לי את Ron Carter ביכולת שלה למלא את החלל ולייצר בסיס רחב ואיתן לכל ההרכב.

Victor Lewis הוא מתופף מצויין שמתאים להרכב הזה כמו כפפה. מין שילוב מנצח של Elvin Jones ביחד עם Tony Williams. מאד דינמי ומסוגל לייצר את האנרגיה האדירה שכמעט דוחפת את כולם מהבמה וגורמת למוסיקה לשמור על "עצימות גבוהה" במשך כל ההופעה.

באשר ל Steve Turre – הוא פרטנר ותיק של Woody Shaw והקליט עמו די הרבה, בצדק לטעמי. בכלל, השילוב של חצוצרה עם טרומבון (brass) ולא עם סקסופון (reeds) נותן עוצמה וסוג של "כהות" מיוחדת בצליל הכולל של ההרכב, דבר שבעיני גם הוא מזוהה מאד עם Woody Shaw (למרות שלא חסרו לו שיתופי פעולה מצויינים עם סקסופוניסטים).

אני מודה ש Carter Jefferson הוא תעלומה בעיני. מדובר בנגן מצויין, מושפע מאד מקולטריין אבל בהחלט לא חקיין. יש לו צליל מלא, חזק ועוצמתי, רעיונות יפים וסולואים שלא משאירים אותך אדיש, ובכל זאת – לא זכיתי לשמוע אותו מחוץ להקלטות הללו.

זהו להפעם. אני ממליץ כמובן בחום על ארבעת ההקלטות האלו, ולמי "שכבד לו" ארבעה אלבומים – שיקח את הראשון והרביעי ויקבל מדגם מייצג.

ראיון מצויין ב DownBeat Magazine בשנת 1978 (אף מילה על Miles):

http://www.shout.net/~jmh/articles/woody4.html

האתר "הרשמי" של Woody Shaw:

http://www.woodyshaw.com

Woody Shaw Live, Volumes 1-4

(HighNote Records, 1977-1981)

Woody Shaw, Carter Jefferson, Steve Turre, Larry Willis, Mulgrew Miller, Stafford James, Victor Lewis.

Woody Shaw - The Video



כמובן שאי אפשר בלי וידאו... אז הנה הקלטה של הרכב כמעט זהה להרכב שמנגן באלבום הראשון, למעט Ronnie Mathews שמנגן כאן בפסנתר במקום Larry Willis.

וכמובן הזדמנות לראות את Woody Shaw, Carter Jefferson, Stafford James ו Victor Lewis נותנים בראש.

(נא לא להתייאש מהשניות הראשונות, זה מסתדר מיד אחר כך)


יום רביעי, 17 באוקטובר 2007

Carter, Hancock & Williams - Third Plane

אינני יודע מדוע דווקא Ron Carter רשום כמוביל של ה Trio הזה. אני מניח שזה נובע משיקולים מסחריים של הלייבלים השונים, אבל הדיסק הזה שייך באותה מידה גם ל Herbie Hancock וגם ל Tony Williams. מבחינתי, כל אחד מהם יכול היה להיות רשום כמוביל.

בשנות השישים Hancock, Carter ו Williams עבדו הרבה ביחד והיוו את הרית'ם סקשן, ב"הא" הידיעה, של Miles Davis. הם זכו להערכה רבה בייחוד בזכות הסינרגיה המושלמת ביניהם, מבחינה הרמונית וריתמית. ההרמוניות והגרוב של Herbie Hancock חייבות הרבה מקיסמן ל Base Line המושלם שסיפק Ron Carter ולתמיכה והמענה המהיר שנתן Tony Williams לכל שינוי ולכל ניואנס בנגינה. היכולת של השלישיה הזו לייצר אנרגיה וכח בכמויות בלתי מוגבלות ביחד עם הנגינה המינימלית והמאופקת-אך-לפתע-מתפרצת של Miles ו Shorter יצרו את הקסם החד פעמי של ה Miles Davis Second Quintet. ... אבל אז הגיעו שנות השבעים.

בשנות השבעים הג'אז, כידוע, סבל מהזנחה חמורה ורובם המוחלט של מוסיקאי הג'אז שרצו לשרוד נאלצו לנטוש את הג'אז ה"קלאסי" ולעבור לנגן דברים יותר מסחריים ויותר "ברוח התקופה". התופעה הזו לא פסחה, כמובן, גם על שלושת הנגנים שלנו (שהצליחו, אגב, להוציא תחת ידם, גם בתקופה הקשה הזו, כמה פנינים). אבל ב 13 ביולי 1977 נפגשו השלושה באולפן הקלטות ב San Francisco לשם הקלטת אלבום אקוסטי. כן כן, trio אקוסטי בשלהי שנות השבעים.

אינני יודע מה בדיוק קרה באולפן בין שלושת המופלאים האלה, אבל אני אוהב לחשוב שהמוסיקה שהוקלטה באותו יום התפרצה מהם אחרי שנים שלא ניגנו ביחד, בהרכב אקוסטי.

מדובר באלבום trio מצויין, המורכב מחמישה קטעים מקוריים של חברי השלישיה: שלושה קטעים של Carter, אחד של Williams ואחד, לא סתם אחד – אלא Dolphin Dance המקסים, של Hancock. הקטע הנוסף הוא Stella By Starlight שהיה חלק בלתי נפרד מהרפרטואר של Miles אם כי לפני תקופת ה Second Quintet.

הקטעים מצויינים והנגינה קולחת. Herbie Hancock נשמע פשוט פנטסטי, רענן ואלגנטי, חף מכל האלקטרוניקה שאפיינה אותו באותם שנים. Ron Carter עם הסאונד הבשרני והנוכח וההחלקה המוכרת של יד שמאל במעלה הבס שנותנת את האפקט הייחודי של Carter שאי אפשר לטעות בו, ממלא את האלבום הזה. כל אלו ביחד עם הדחיפה הבלתי פוסקת כולל "התפרצויות הזעם" של מתופף העל - Tony Williams, עושים את העבודה.

מדהים לשמוע איך ה trio הזה עובד מבחינת יחסי הכוחות בין הפסנתר, הבס והתופים. כמה דומיננטי הבס (במחשבה שניה, אפשר אולי להבין מדוע האלבום רשום תחת Ron Carter) וכמה תחכום יש באינטראקציה בין המתופף לשני הנגנים האחרים.


למיטב ידיעתי קיים אלבום נוסף, בהוצאה יפנית של Sony Japan של ה trio המופלא הזה בהופעה משנת 1981, אבל לצערי עדיין לא הצלחתי להניח עליו את ידי... (מישהו יכול לסייע ?)

אלבום trio מיוחד ובלתי שגרתי של super group אמיתי. מומלץ בחום !

Ron Carter / Third Plane

(Milestone, 1977)

Ron Carter, Herbie Hancock, Tony Williams.

LEE MORGAN - I REMEMBER CLIFFORD

חברים, זה הדבר האמיתי. Lee Morgan ו Benny Golson מנגנים את אחד הקטעים הכי יפים שנכתבו אי פעם לזכר אחד האנשים הכי יפים והכי מוכשרים שהיו כאן אי פעם – Brownie.

Dexter Gordon - April 1969

במשך 15 שנים, משנת 1962 ועד 1976, שהה Dexter Gordon באירופה. לא שהוא לא הצליח בארה"ב. להיפך - הוא זכה להערכה רבה בארה"ב והוציא תחת ידו ערימת אלבומים מצויינים (שהפכו לקלאסיקות) בלייבל Blue Note אבל באותה תקופה הקהל באירופה שיווע למוסיקאי ג'אז ו Dexter שהיה בסיבוב הופעות באירופה, גילה שהחיים שם יותר נוחים ויחס הקהל למוסיקאים הרבה יותר טוב. אז הוא החליט להישאר.

ל Dexter לא חסרה תעסוקה באירופה, הוא הופיע המון והקליט בלי סוף, ויעידו על כך עשרות האלבומים שהקליט (בעיקר עבור הלייבל SteepleChase). אבל באפריל שנת 1969 עשה Dexter גיחה קצרה לארה"ב וניצל את ההזדמנות להופיע מעט וגם להיכנס לאולפנים של Prestige.

במשך יומיים הקליט Dexter עשרה קטעים יחד עם Barry Harris בפסנתר, Buster Williams (המצויין !!) בבאס ו Al "Tootie" Heath בתופים. בחלק מן הקטעים הצטרף גם James Moody שהיה אחד הנגנים בהרכב של Dizzy Gillespie באותה תקופה, אבל טרם זכה להכרה נרחבת. הרעיון היה להקליט את Dexter שנחשב אז "כוכב עבר" בארה"ב עם James Moody הצעיר (בדומה להקלטה של Booker Ervin עם Dexter בגרמניה – למרות שבינינו, עם כל הכבוד ל James Moody, הוא עדיין לא Booker Ervin).

התוצאה יצאה כזוג אלבומים: Tower Of Power ו More Power שכללו, במעורב, את רובו של יבול ההקלטות של שני ימי הקלטות. (קטע אחד, Dinner For One Please James, לא יצא מעולם).

Dexter נשמע שם במיטבו, ושומעים שקצת התבגר ביחס לסגנון שאפיין אותו בתקופת Blue Note. הוא, כמובן, עדיין אותו Dexter, אבל הסגנון שלו עוד יותר Laid Back, הצליל יותר רך ונראה שהוא כבר לא מרגיש צורך להוכיח את עצמו כי הפראזות כבר לא רודפות אחת אחרי השניה בקצב שאין שני לו אלא משוחררות בקצב אנושי יותר שמאפשר למאזין להנות מהן עד תומן (ויש ממה) ולא להרגיש כל הזמן במרדף אחרי הרעיון הבא.

גם המלווים מתאימים לו כמו כפפה, מנגנים מאד אלגנטי ועושים הכל כדי לגרום לו להישמע במיטבו.

הקטעים עצמם מאד יפים (כגון: Lady Bird, The Rainbow People, ו Those were the days שחותם את האלבום הראשון ובנוסף: הביצוע הראשון המוקלט לקטע Fried Bananas).

כמו באלבומים אחרים בהם משתתפים כמה סקסופוניסטים, ניתן כאן לשמוע את ההבדל (העצום) בין Dexter ובין Moody כמעט בכל פרמטר אפשרי, ובכך ללמוד הרבה על הסגנון של כל אחד מהם.

סופו של דבר – מדובר בשני אלבומים מצויינים, אשר הביאו לקהל האמריקני (שלא זכה לשמוע באותו זמן את ההקלטות ב SteepleChase) את Dexter ה"חדש", ולמרות שההקלטות הללו לא החזירו לו את מעמדו הישן בארה"ב, כנראה שהיה בהן מספיק בשביל "לשמור על הגחלת" עד לחזרתו הסופית והמתוקשרת בשנת 1976, אבל זה, כמובן, סיפור אחר...

ולקינוח, וידאו של Dexter מאותה תקופה עם Al "Tootie" Heath בתופים ו Kenny Drew בפסנתר. אני לא בטוח לגבי זהות הבסיסט, אז אם יש לכם הצעות – נא לשלוח.




Charlie Haden - Duets


Charlie Haden הוא מלחין בחסד, אקטיויסט פוליטי ומעל לכל – נגן קונטרה באס ענק. אחד מאותם נגנים שהצליל שלהם כל כך מזוהה, כל כך ייחודי ועוד על כלי כל-כך לא פשוט. כי להישמע ייחודי על סקסופון או חצוצרה זו בהחלט משימה מורכבת – אבל בכל זאת יש עשרות מוסיקאים שמצליחים לעשות את זה, אבל להגיע לייחודיות כזו על קונטרה באס זה כבר משהו אחר לגמרי.

כשצליל הקונטרה באס של Haden, חם עמוק ומלא, שוטף את הסלון שלי – אין ספק בזהותו. אבל זה לא רק הצליל המושלם והעגול שלו, זו בעיקר המוסיקה שהוא מוציא מעצמו ודרך הכלי הגדול והמגושם הזה, והעובדה שהוא אינו בוחר להסתתר מאחורי ביצועים טכניים מרהיבים אלא לנגן פשוט, חזק וברור בדיוק את הצלילים הנכונים שלוקחים אותך למקום הפרטי הזה שקיים במוסיקה של Haden ולא אצל אף אחד אחר.

Charlie Haden הקליט (ועודנו מקליט) אלבומים רבים, הן תחת שמו והן עם אחרים, ובוודאי עוד אתייחס כאן בעתיד לשלל הפרוייקטים המעניינים שהוא עושה, אבל הפעם רציתי לדבר על הדואטים.

מסתבר ש Haden מאד אוהב אלבומי דואטים ויעידו על כך מספר רב של אלבומים כאלה שהוא עשה:

Soapsuds Soapsuds (with Ornette Coleman)

Golden Number (with Don Cherry, Ornette Coleman, Hampton Hawes, Archie Shepp)

"Closeness" Duets (with Keith Jarrett, Ornette Coleman, Alice Coltrane, Paul Motian) (Atlantic)

אלבום שכולל ארבעה דואטים בהרכבים שונים ומאפשר לשמוע איך Haden מתאים את עצמו לכל אחד מהפרטנרים שלו אבל מצליח תמיד להישאר הוא עצמו.




As Long As There's Music (with Hampton Hawes) (Verve)

Hampton Hawes היה הפסנתרן הנערץ על Haden והסיבה בגללה הגיע Haden ל L.A.. אלבום פשוט מצויין.

Steal Away (with Hank Jones) (Verve)

המנגינות המוכרות והפשוטות מחד וההרמוניות המופלאות והמורכבות שעוטפות אותן , מאידך, עושות את האלבום הזה לתענוג מפתיע

Night And The City (with Kenny Barron) (Verve)

חרף רעש הסכו"ם והצלחות (מדובר בהופעה חיה) זו הקלטה מצויינת של הופעה מצויינת.


Beyond The Missoury Sky (with Pat Metheny) (Verve)

זיכה את Haden ו Metheny ב Grammy (לא ידעתי שיש לזה כזו משמעות עבורם, אבל מסתבר ששניהם מאד גאים בכך). בגלל איכות ההקלטה והצליל הפנומנלי של שניהם נחשב כאחד מאלבומי החובה של כל אודיופיל (גם אם הוא לא נוגע בג'אז אפילו עם מקל...), וכמובן – נורא יפה.

In Montreal (with Egberto Gismonti) (ECM)

Gismonti מנגן כאן גם בגיטרה וגם בפסנתר, והשילוב בין שני היוצרים המיוחדים האלה פשוט מתבקש. הם הקליטו ביחד בהרכבים גדולים יותר, אבל בדואט ממש מרגישים את הכימיה ביניהם.

None But The Lonely Heart (with Chris Anderson) (naim)

Chris Anderson פסנתרן שלא קיבל את ההערכה שהוא ראוי לה (נדמה לי שהוא מוכר בעיקר בזכות העובדה שהיה המורה של Harbie Hancock...) ובאלבום הזה מוכיח כמה שהוא ראוי. הוא פרטנר מצויין לדואטים משום שבדומה ל Haden גם הוא פחות מעוניין בטכניקה ובמניירות ויותר בשמירת המלודיה והליריות של הקטעים.

Heartplay (with Antonio Foricone) (naim)


בראיון שנתן בשנת 2006 סיפר Haden שהוא אוהב לשבור את המסגרות של שלישיות, רביעיות וחמישיות עם מתופף ולנגן ללא מתופף, בגלל החופש שמתקבל ו"הורדת הווליום" שמאפשרת אינטראקציה אינטימית יותר בין הנגנים.

בכל האלבומים האלה ניתן לשמוע את Haden עושה את המוסיקה שלו, גם כשהוא מנגן את הלחנים שלו (והוא מקפיד לכלול כמה כאלה בכל אלבום בו הוא משתתף) וגם כשהוא מנגן את החומר של בן הזוג שלו לדואט או חומר של אחרים. הנגינה של Haden מאד "קדימה" ונשמעת מאד בוטחת אבל תמיד לירית ו"רומנטית" ובעיקר מוסקילית. גם כשהוא מנגן עם נגנים שהכיוון שלהם הוא free (כדוגמת Don Cherry או Ornette Coleman) הוא משמש להם עוגן מוסיקלי וכשהוא בסביבה המוסיקה נעשית נגישה יותר, אף על פי שמדובר בדואט, שמטבע הדברים הוא פחות נגיש לרוב האנשים.

בשנת 2004 נתן Haden הופעת דואט עם John Scofield בפסטיבל הג'אז באילת, ולמרות שמבחינת Haden ו Scofield ההופעה זכורה לרעה בגלל הרעש המחריד מההופעה המקבילה (עד מתי ??) אני אישית התמוגגתי מנחת רק מלשמוע את שני המוסיקאים המצויינים האלה ואת הכימיה ביניהם.

ואם כבר מדברים על הופעות, במהלך חודש אוגוסט השנה, נתן Haden סדרה של הופעות דואט במועדון Blue Note בניו-יורק עם Kenny Barron, Brad Mehladu, Ethan IversonBad Plus) ו Paul Bley שותפו הותיק של Haden באלבומים רבים. מכיוון שלא זכיתי להיות שם, כל שנותר לקוות הוא שההופעות הוקלטו...

יום שישי, 5 באוקטובר 2007

Booker Ervin: Tex Tenor Man

אחד הדברים שמבדילים בין מוסיקאים "מן השורה" ובין ענקים הוא היכולת להישמע שונה ומיוחד. אחרי הכל, אין עניין מיוחד בעוד מוסיקאי שנשמע "כמו קולטריין" או "ממש כמו לסטר". אבל ל Booker Ervin בהחלט היה את ה"דבר הזה" שמייחד ענקים. עובדה שהוא תפס אותי מהשמיעה הראשונה ולא הרפה מאז ...

Booker Ervin נולד בטקסס בשנת 1931. בילדותו אמנם רצה לנגן סקסופון אולם מכיוון שהוריו לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש עבורו סקסופון הוא נאלץ להסתפק בטרומבון של אביו וניגן עליו כמה שנים ואף בתזמות בית הספר התיכון בו למד. הרעיון להפוך למוסיקאי מקצועי כלל לא עלה בדעתו. לאחר שסיים את לימודיו הצטרף לחיל האויר של הצבא האמריקני ושם, במועדון השירות מצא סקסופון טנור, והחל ללמוד לבד לנגן בו. הנגינה העירה בו שוב את חיידק המוסיקה ולאחר שחרורו מהצבא נסע לבוסטון שם למד במשך שנה בבית ספר למוסיקה (לימים: Berklee) ואח"כ חזר לטקסס והצטרף לתזמורת R&B כמו רבים מהמוסיקאים באותה תקופה.

הנגינה בהרכב R&B ודאי תרמה רבות להגבשות סגנונו ולפיתוח הצליל הגדול והחזק המאפיין אותו, אולם לאחר זמן, כשיבש מעיין ההופעות של הלהקה, מצא את עצמו מובטל וחיפש כיוונים חדשים, לאו דווקא בתחום המוסיקה.

הוא עבד כמכונאי ואח"כ כפקיד דואר, ומדי פעם הצליח למצוא מקום להופיע בו אך לא היה בכך די כדי להתפרנס. בסופו של דבר, כאשר כבר כמעט אמר נואש מלמצוא פרנסה בנגינה, נסע ל New York ושם הצטרף להרכב של הפסנתרן Horace Parlan, שהיה גם הפסנתרן שלMingus וסידר ל Booker Ervin בחינה אצל הבסיסט האגדי, שמאד אהב את מה ששמע וצירף אותו להרכב שלו. Booker Ervin ניגן עם Mingus משנת 1959 ועד 1962 וניתן לשמוע אותו באלבומים רבים של Mingus בלייבל Atlantic:

Blues and Roots, Ah Um!, Mingus in Antibes, Mingus Oh Yeah!.

Ervin פיתח צליל מאד ייחודי, כזה שכל אחד שישמע אותו לפחות פעם אחת לעולם לא ישכח את האופן בו הוא דוחף את הצליל האחרון ואז נותן לו ליפול ולגווע, מה שיוצר אפקט של זעקה / בכי (טוב אני מודה, קשה להסביר את זה – פשוט חייבים לשמוע) והמוסיקה הפתלתלה של Mingus ממש מרגישה כאילו נכתבה בשבילו.

בשנת 1961 הוציא Ervin את האלבום That's It! בלייבל Candid ובתקופה שלאחר מכן ניגן כ SideMan בהקלטות של Horace Parlan, Roy Haynes עבור הלייבל Blue Note וכן ניגן עם Randy Weston באלבום המופת שלו: African Cookbook.


התקופה המשמעותית הבאה בקריירה המוסיקלית של Booker Ervin היתה החתמתו בלייבל Prestige שם הוציא בין השנים 1964-1966 מספר אלבומים נהדרים תחת שמו, כמו:

The Song Book, The Blues Book, The Freedom Book, The Space Book, Heavy!!!

ברובם ניתן לשמוע את Richard Davis בבס ואת Alan Dawson בתופים מראים מהי נגינת צוות ש"יושבת" טוב.


בנוסף יצא ב Prestige אלבום נפלא בשם Setting The Pace המכיל הקלטה שנעשתה בהופעה בגרמניה בשנת 1965 עם לא אחר מאשר Dexter Gordon, אשר היה אחת ההשפעות החזקות על Booker Ervin, ומרתק לשמוע את השילוב ביניהם.

האלבומים הללו ב Prestige היו, לטעמי, פסגת הקריירה המוסיקלית של Booker Ervin. הוא נשמע במיטבו, הצליל שלו גדול, חזק, מאד בלוזי ובעיקר מאד מזוהה, והמוסיקה – פשוט Booker Ervin... זאת אומרת, הוא מנגן הרבה סטנדרטים, אבל הם לא נשמעים חבוטים ומשומשים, אלא מקבלים גוון מאד מיוחד, והבלדות, אח הבלדות... בקיצור - Booker Ervin.

לאחר מכן חזר להקליט ב Blue Note אלבומים נוספים (ומאד Blue Note-ים באופיים) כגון:

Structurally Sound, Tex Book Tenor, Booker n' Brass ו The In Between.

בניגוד לחזותו הגברתנית והקשוחה היה Ervin אדם ביישן ורגיש, אשר לכל מי שעבד עמו היו רק דברים טובים לומר עליו.

בשנת 1970, בגיל 39 בלבד, נפטר Booker Ervin ממחלה.

הערה: זו כמובן איננה דיסקוגרפיה מלאה וממצה (רחוק מכך) אבל יש כאן כמה קצוות חוטים מעניינים שכדאי למשוך

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin