David Helbock in Tel-Aviv - 27.11.2019

יכול להיות שכבר שמעתם על הפסנתרן David Helbock. הוא היה בארץ לפני 3 שנים, בפסטיבל החורף בים האדום. אבל גם אם שמעתם אותו אז ובטח שאם לא – כדאי לכם להגיע להופעה שלו ב 27.11.2019 בטרמינל 4 במתחם התחנה בתל אביב.

הלבוק האוסטרי, שגדל תחת מסורת הג'אז האירופאית, מצוי בתהליך חיפוש תמידי. הוא מחפש צלילים, מנגינות, דרכי הבעה ומעל לכל – הוא מחפש לעורר את מאזיניו, לתת להם לחוות את הרגע ולגרום להם להתרגש.

מה שיפה אצל הלבוק זה שאין כללים. הוא יכול לנגן רגע אחד את שיא הקיטש וברגע שלאחריו לנגן בחוץ לגמרי. הכל הולך כל עוד המוזיקה דורשת את זה. הוא מערב המון סגנונות, גם מבחינת הקטעים שהוא בוחר וגם מבחינת אופן הביצוע. עד כדי כך שיש שיגידו שהמוזיקה שלו היא לא ממש ג'אז. יודעים מה? יכול להיות שהם צודקים. אבל דבר אחד בטוח: החוויה המוזיקלית שהלבוק מביא איתו. הוא פשוט אחד הפסנתרנים הכי מגוונים, מקוריים ומעניינים שיש היום. הוא מנגן מוזיקה מתוך סרטים, מוזיקה שמבוססת על מוזיקה קלאסית, מוזיקה מודרנית, סטנדרטים – מה לא.

קחו את שלושת האלבומים שהוציא בלייבל הנוכחי שלו, ACT. זה מתחיל באלבום טריו עם Raphael Preuschl בבאס יוקלילי ו Reinhold Schmölzer בתופים, שיצא ב 2016 ונקרא Into The Mystic, שהוא הכל חוץ ממה שהייתם מצפים מאלבום טריו. כבר באלבום הזה הוא חולק את אהבתו ל Star Wars ומנגן כמה וריאציות על נעימת הנושא, לצד נגינת סטנדרטים מקסימה כמו A Child Is Born. הוא משתמש באפקטים (בתוך הפסנתר ומחוצה לו) כדי להעצים את החוויה ולמרות שבדרך כלל אני סולד משילובי אפקטים – הלבוק פשוט יודע מה הוא עושה וזה נשמע טוב.

האלבום השני שהוציא הלבוק ב ACT יצא בשנת 2018  ונקרא Tour d`Horizon - from Brubeck to Zawinul והוא בעצם מסע אישי של הלבוק בעקבות גיבורי הפסנתר שלו, מ Dave Brubeck ועד Joe Zawinul, אבל בדרך הוא מבקר גם את  Esbjörn Svensson, Abdullah Ibrahim, Chick Corea, Keith Jarrett, Carla Bley, Herbie Hancock, Cedar Walton ו Bill Evans. גם זה אלבום טריו, אבל הוא ממש לא נשמע ככה, מכיוון שזה אינו טריו פסנתר עם באס ותופים אלא טריו שנקרא Random/Control שמנגנים ביחד על שלל כלים: Andreas Broger בכלי נשיפה מעץ (סקסופונים, קלרינטים, חליל) וכלי הקשה ו Johannes Bär בכלי נשיפה ממתכת (חצוצרה, פלוגלהורן, טובה, סוזאפון), דידג'רידו, אלקטרוניקה וכלי הקשה. הלבוק כבר הקליט איתם שני אלבומים מצויינים: Think Of Two ו Random/Control בלייבל Traumton.

האלבום האחרון שלו מוקדש כולו ללחנים של John Williams שכתב מוזיקה לעשרות סרטים, ביניהם: Star Wars, Superman, E.T., Harry Potter, שודדי התיבה האבודה, פארק היורה ורשימת שינדלר. זה אלבום סולו, די מיינסטרימי, בוודאי ביחס להקלטות עם Random/Control, אבל ניכר שהמוזיקה של Williams יקרה לליבו של הלבוק והוא לוקח אותה לסיבוב אישי מרתק.

בהופעה ב 27.11.2019 ינגן הלבוק, בסולו פסנתר, חומרים מתוך האלבומים Into The Mystic והמוזיקה של John Williams. תבואו, יהיה מעולה.

כרטיסים דרך קהילת הג'אז החברתית - בלינק הזה

OJP1 - Roberto Tarenzi Trio / Roberto Gatto Quintet

צילום: קביליו

במוצאי שבת, כשהפסנתרן Roberto Tarenzi התיישב ליד הפסנתר וניגן את הצלילים הראשונים של With A Song In My Heart הקטע שפתח את הופעת הטריו שלו, דמעות עמדו בעיני. מי שלא ראה את הזאפה דחוסה עד אפס מקום במוצאי שבת, לא חווה את השקט המתוח שלפני ההופעה ואת ההקלה העצומה כשהקהל הריע ושאג בסוף ההופעה בדרישה להדרן יתקשה אולי להבין על מה אני מדבר.

את הערב האיטלקי שהתקיים בזאפה במוצ"ש האחרון אני מכיר היטב כאחד מהמייסדים של קבוצת הג'אז החברתית (,OurJazzProject@gmail.com אם אתם קוראים של הבלוג הזה ועדיין לא הצטרפתם – תתביישו ותצטרפו) וכחלק מן הגרעין הפעיל של הקבוצה, ביחד עם חבריי שלמה סלבינסקי, רון קורנבליט, רז סקלס, וברק וייס. אחרי חודשים של תכנונים, תיאומים, עבודה מאומצת, עשרות שיחות טלפון, פגישות ואלפי הודעות ווטסאפ – הפרוייקט השאפתני שלנו הגיע לשלב הקריטי שלו. האיטלקים נחתו ביום שישי לקראת חצות (אחרי שהטיסה שעליה היו אמורים לעלות בוטלה עקב שביתה בנמל התעופה ברומא). בשבת בצהריים עוד הספקנו להיפגש איתם להיכרות אישית קצרה מעל שולחנות עמוסים, ומשם לזאפה.

הקהילה שלנו מונה מעל 700 חברים. כולם כאלו ששלחו מייל וביקשו להצטרף, אז אנחנו מניחים שהם באמת בעלי עניין בנושא לשמו התכנסנו: הבאת מיטב הג'אז העולמי לישראל, ללא פשרות אומנותיות וללא שיקולים מסחריים. הרכבים אורגניים שינגנו את המוסיקה שהם רוצים ואוהבים לנגן. זהו היסוד העומד בבסיס הקבוצה. אהבת המוסיקה. וזה בדיוק מה שקיבלו כל אותם חברים שהגיעו לזאפה בתל אביב במוצאי שבת האחרון.

צילום: Gangi N all that jazz

ההופעה נפתחה, כאמור, עם הטריו של Roberto Tarenzi, פסנתרן מעולה שאני חייב להודות שניגן מעל ומעבר לציפיות שלי. לפני שהזמנו אותו להופיע כאן שמענו הקלטות שלו וראינו קטעי וידאו, אבל שום דבר מזה לא התקרב לנגינה שלו כאן. אליו התלוו Luca Bulgareli הנפלא בבאס ו Roberto Pistolesi בתופים. 

השלישייה הזו חיה ונושמת מוסיקה. אין כאן שאלה בכלל. Tarenzi והמתופף Pistolesi מכירים ומנגנים ביחד כבר יותר משבע שנים, ואפשר היה לשמוע את זה היטב בנגינה שלהם, בגרוב המטורף שהם ייצרו על הבמה, בהדיקות שבנגינה, ב"קטנות" שהם מחליפים ביניהם, וביכולת הזרימה המשותפת של ההרכב בין מסורתי למודרני, בשינויי הדינמיקה שנעו על כל הטווח בין אגרסיבי לעדין וביכולת שלהם להרקיד את הקהל במקומו.

היו שם בנגינה של הטריו של Tarenzi גם את הליריות הרומנטית בה הורגלנו מידיהם של פסנתרנים איטלקיים (Tarenzi גם למד תקופה אצל Pieranunzi) אבל גם הגרוב השחור, הסמיך והסוחף של Oscar Peterson, McCoy Tyner ו Mulgrew Miller. בקיצור – הפתעה לטובה ותענוג גדול. אגב, גם Tarenzi, כמו אלי דג'יברי, הוא בוגר של ה Thelonious Monk Institute.

Luca Bulgareli
צילום: Gangi N all that jazz

Roberto Pistolesi
צילום: Gangi N all that jazz

אחרי הפסקה קצרה עלתה החמישייה של המתופף Roberto Gatto. זו הפעם השלישית שהוא בארץ אבל הפעם הוא בא עם פרוייקט מהנה במיוחד. לפני כ 10 שנים הוא גיבש הרכב של מוסיקאים כדי לנגן את החומר של Miles Davis משנות השישים. הם הופיעו ואף הקליטו אלבום אבל אז נפרדו איש איש לדרכו. לפני קצת יותר משנה Gatto החליט לחדש את ההרכב, עם נגנים אחרים – וזה ההרכב שהגיע לכאן. בחטיבת הקצב חברו לגאטו Tarenzi ו Bulgareli ובגזרת הנשפנים הצטרפו Dino Rubino בחצוצרה ופלוגלהורן ו Max Ionata בטנור. אם חשבתי שההופעה הראשונה התעלתה מעל לציפיות, הרי שההופעה השניה עוד העפילה עליה.

The Quintet
צילום: קביליו

Dino Rubino
צילום: Gangi N all that jazz

זו לא היתה הופעת מחווה למיילס שגובשה במיוחד לצורך ההופעה. זו חומר שההרכב הזה רץ איתו כבר זמן באיטליה ובעולם. הם יושבים נפלא ועושים כבוד גדול לדבר האמיתי. Dino Rubino, החצוצרן (שהוא במקור בכלל בכלל פסנתרן מחונן) מנגן כל כך יפה, רעיונות מוסיקליים נהדרים, ואגב מאד מושפע מ Miles גם כשהוא מנגן דברים אחרים. גם אם הטכניקה שלו לא תמיד היתה מושלמת (גם של Miles היתה רחוקה משלמות) היופי והרעננות שבנגינה שלו חיפו על הכל. כאן הוא מנגן פסנתר בדואט עם חצוצרן אחר, Paulo Fresu, ממנו הוא גם למד, כנראה, את צורת הישיבה בזמן הנגינה...

Tarenzi נכנס לגמרי לתפקיד המצופה ממנו וניגן א-לה Herbie Hancock שבהצחלה היה לי קשה היה להאמין שזה אותו פסנתרן שניגן לפני כן בטריו. Roberto Gatto היה נהדר, קליל אבל סמכותי, שמכיר את המוסיקה על בוריה ויודע להזריק לה את האנרגיה הנדרשת ולתת את ההדגשים הנכונים. ניכר היה עליו שהוא מתמכר למוסיקה ונהנה מכל רגע. הנגינה שלו, אגב שונה מאד מהנגינה של Pistolesi, מה שיצר דינמיקה אחרת עם חברי הרית'ם סקשן האחרים Tarenzi ו Bulgareli.

One happy cat
צילום: Gangi N all that jazz

Max Ionata
צילום: קביליו

ואז הגיע Ionata. וואו. האיש הזה הוא זיקית שבלעה ספרייה. מנגן קטע של Rollins - בום. הוא נשמע Rollins. מנגן קטע של Coltrane - קאבום. קולטריין אין דה האוס. במוצ"ש היה צריך להוציא מהסקסופון קצת Shorter ו Colman, שום בעיה. יש הכל חביבי. מה שתרצה, הכל מוכן לנגינה בשליפה מהירה ונשמע מיליון דולר. הוא גם בחור חמוד, לבבי ונטול פוזה לחלוטין. בעצם, כל ששת המוסיקאים האיטלקים שהיו כאן היו כאלה.

הם ניגנו אחד אחרי השני מחרוזת של קטעים מהרפרטואר של Miles משנות השישים: All Of You, Joshua, Footprints, Stella By Starlight, I Thought About You, Seven Steps To Heaven והקהל הגיב בפרגון קולני מכל הלב. אלו קטעים שצרובים היטב בזהותו של כל חובב ג'אז, אבל מצד שני כמעט שלא שומעים אותם בביצועים מחודשים בגלל שהם כל כך מזוהים עם Miles. ההופעה הזו עשתה לי חשק אדיר לחזור ולחפור בהקלטות הנפלאות של Miles וזה אומר הכל. הם אפילו שחזרו את ה Theme המפורסם של Miles שאיתו הוא נהג לסיים כל סט. להדרן קיבלנו את Sister Cheryl של Tony Williams (המתופף בחמישייה השניה של Miles).

צילום: רונן לזר

אני נהניתי כמו שמזמן לא נהניתי, וכך גם כל מי שפגשתי בזמן ההופעה ואחריה. ביציאה אמר לי חבר יקר שייצרנו לעצמנו בעיה מכיוון שהצבנו את הרף גבוה מדי. יש צדק בדבריו ובכל זאת אנחנו כבר עובדים על הערב הבא של קבוצת הג'אז החברתית. #OJP2.

Tom Harrell and Colors Of A Dream 2 in Israel - 8.1.2016

Tom Harrell

נגן החצוצרה והפלוגלהורן Tom Harrell פעיל בסצנת הג'אז למעלה מארבעים שנה. הוא מוסיקאי עתיר פרסים והשתתף בהקלטות בלמעלה מ 250 אלבומים, בעבר הופיע והקליט עם Woody Herman, Horace Silver, Lee Konitz, Bill Evans, Charlie Haden, Joe Lovano, Phil Woods ועוד רבים. בשנים האחרונות הוא בעיקר מנהיג הרכבים משלו שמנגנים את המוסיקה המקורית שהוא מלחין.

Harrell החל לנגן בחצוצרה בגיל 8. בגיל 18, עת היה בקולג', הוא ניסה להתאבד עקב קולות פנימיים ששמע שהורו לו לקפוץ מן החלון. Harrell קפץ והחלון נשבר אך למרבה המזל גם מנע ממנו ליפול החוצה. Harrell אובחן כלוקה בסכיזופרניה פרנואידית ומאז ועד היום הוא מטופל קבוע בתרופות מאזנות. חרף מחלתו, בזכות התרופות והודות לשגרה יומיומית מוקפדת של אימון בחצוצרה והלחנה הוא מצליח לתפקד באופן כמעט נורמלי, כאשר הקושי המרכזי שהוא נתקל בו הוא יכולתו לתקשר עם אנשים אחרים. אף על פי כן, המוסיקה מהווה שדה בטוח מבחינתו, והוא מרבה להקליט ולהופיע.

למה אני מספר לכם את כל זה? כי כשרואים את Harrell בהופעה קשה להתעלם מהתנהגותו. לעיתים הוא חובש משקפי שמש כהים שמסתירים את עיניו. התקשורת שלו עם סביבתו היא מינימלית וכשהוא לא מנגן הוא עומד, נטוע במקומו, ראשו מוטה מטה והוא נראה כמנותק לגמרי מסביבתו. כל זה משתנה כשהוא מקרב את החצוצרה לפיו ומתחיל לנגן. או אז הוא הופך לאדם אחר. בטוח בעצמו, פורח, מלא רעיונות ומלודיות מקוריות, וחצוצרן מצויין.

Harrell עצמו אמר פעם שאינו יודע האם זה הוא שמנגן בחצוצרה או שזו החצוצרה שמנגנת בו. לדבריו, דווקא הבידוד החברתי התמידי שהוא מצוי בו מכריח אותו להיות מאד מחובר לעצמו ולמוסיקה הפנימית שבוערת בו. זה בהחלט ניכר בנגינתו ובמוסיקה שהוא מלחין. כשרואים אותו בהופעה מבינים לגמרי על מה הוא מדבר.

ביום שישי הקרוב (8.1.2016) יגיע Tom Harrell להופעה אחת בישראל, במשכן לאומנויות הבמה בתל-אביב. ההרכב שיגיע כולל את Jaleel Shaw באלט, Waynne Escoffery בטנור, Lionel Lueke בגיטרה, Ugonna Okegwo בבאס, ו Jonathan Blake בתופים. 

ההרכב נקרא "Colors Of A Dream 2" והוא למעשה הדור השני של ההרכב Colors Of A Dream שהקליט גם אלבום בשם זה לפני שנתיים. בהרכב המקורי ניגנה Espranza Spaulding בבאס שני ובדור השני של ההרכב מחליף אותה Lueke בגיטרה.

רוצים לשמוע? הנה וידאו של הופעה של ההרכב המקורי (עם שני הבאסים) בפסטיבל הג'אז באיווה 2014:

סיכום פסטיבל הג'אז תל-אביב 2015

בהתרגשות רבה, ובשניה האחרונה, הגעתי ברביעי לרחבת הסינמטק בתל-אביב כדי לפגוש ידיד ותיק: פסטיבל הג'אז של תל-אביב. מכיוון שהפסטיבל השנה נוטה לכיוון המיינסטרים, חשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה לצרף גם את רעייתי, שפחות נמשכת לצדדים החופשיים של הג'אז. ומה יותר הולם מהופעה של שם טוב לוי עם האורקסטרה של אבי לייבוביץ' ?

האורקסטרה, כצפוי, סיפקו את הסחורה בעיבודים מקסימים, עשירים ולחלוטין בלתי טרוויאליים של חברי ההרכב למוסיקה של שם טוב (טווס הזהב, פסק זמן, ריקוד ההוביטים, התעוררות, שיר אחרי מלחמה ועוד) וגם כמה קטעים מקוריים של האורקסטרה ועיבוד מדליק של רון אלמוג ל Moanin’ של Bobby Timmons. העיבודים צבעו את המוסיקה  של שם טוב לוי בצבעים עזים והעניקו לה עושר צלילי ועומק. תוסיפו לזה את הסולואים המצויינים של חברי האורקסטרה, בעיקר זכורים לי אלו של ארתור קרסנובייב, אלכסנדר לוין, אלון פרבר, סלוצקי ואוזנה (שהפציץ בכל המובנים) ותבינו איזה כיף היה. רעייתי אומרת שהשירים לא יצאו לה מהראש גם יומיים אחרי ההופעה. אבל החדשות הטובות, למי מכם שפספס, הן שהאורקסטרה ושם טוב לוי הקליטו את כל המוסיקה הזו באלבום משותף שנקרא "בחברה טובה" והם ממשיכים להופיע עם החומר הזה.

חברי האוקסטרה:

אבי לייבוביץ', ירון אוזנה, יאיר סלוצקי (טרומבונים), דן ורון וארתור קרסנובייב (חצוצרות), טל ורון (סקסופון אלט וטנור), יובל טבצ'ניק (סקסופון בריטון), אלכסנדר לוין (סקסופון טנור), אלון פרבר (סקסופון סופרן ואלט), יובל בר אילן (גיטרה), אופיר בנימינוב (בס) ורון אלמוג (תופים).

צילום: קביליו

צילום: קביליו

צילום: קביליו

מכאן נעבור להופעה של חמישיית Joe Maganrelli. וכאן מגיע קרדיט ענק לרעייתי האלופה, שאלמלא עקשנותה הייתי מסתפק בתשובה שהמופע סולד אאוט וחוזר הביתה אחרי שם טוב והאורקסטרה. אבל לא אחת כאשתי תקבל לא כתשובה, ובעודי שותה בירה ומקטר לחברי על שלא השגתי כרטיסים, הופיע האשה ובידה זוג כרטיסים במקומות מצויינים. אלופה.

צילום: קביליו

לצדו של מגנרלי ניגנו שי זלמן בתופים, יונתן יודקוביץ' בטנור, רונן שמואלי בפסנתר וגלעד אברו בבס. ההופעה עצמה אמורה היתה להיות מחווה לתור הזהב של של הלייבל Blue Note (שנות ה 50-60) אבל בפועל, כפי שהגדיר זאת שי זלמן היתה יותר בסגנון Blue Note מודרני, ולאו דווקא Hard Bop קלאסי. הם ניגנו כמה סטנדרטים, שני קטעים מקוריים של מגנרלי ועוד שני קטעים של עמית גולן ז"ל  (אשר בהקלטת אלבומו השתתף מגנרלי) : "דרור" ו "שרי". לטעמי ההופעה היתה טובה, אף כי לא התעלתה לגבהים אליהם יכלה להגיע. מגנרלי לא התפוצץ על הבמה כפי שהוכיח בעבר שהוא יכול.

צילום: קביליו

שי זלמן וגלעד אברו היו לגמרי בעניין ונתנו הופעה מעולה. רונן שמואלי היה, ובכן.... רונן שמואלי. אינטליגנטי ומפתיע הוא שיחק עם הקצב ועם ההרמוניה של הקטעים כמו שרק הוא יכול וממקום מושבי לא יכלתי לפספס את החיוך שהיה מרוח למגנרלי על הפנים כששמואלי ניגן. ואחרון חביב – יונתן יודקוביץ' שבעניין הופעתו באותו ערב יש לי ויכוח עקרוני עם חבר טוב. אני מאד נהניתי מהנגינה שלו, מהצליל החם, הדינמיקה, הפראזות (שדווקא היו לגמרי בסגנון הטנוריסטים של תור הזהב של ה Blue Note)  והנגינה הפשוטה הישירה והצנועה  שלא הלכה לכיוון של פעלולים וזיקוקים, אלא התמקדה לא מעט ברגיסטר הנמוך של הטנור. אני יצאתי ממש מוקסם מהנגינה שלו, אבל מסתבר שלפחות בין מכריי (כולנו סנובים של ג'אז) הייתי בדעת מיעוט.

בכך מסתכם הערב הראשון שלי בפסטיבל. לצערי ביום חמישי נבצר ממני להגיע כך שפספסתי את הופעתם של J.D.Allen והטריו. אבל קיבלתי פיצוי מעולה ביום שישי – היום האחרון של הפסטיבל.

צילום: קביליו

התחלתי עם Richie Cole שנתן הופעה כיפית, מלאה הומור וויבראטו כמו שרק ביבופ מאסטר שכבר ראה הכל וניגן הכל יכול לתת. 

Richie Cole ניגן בשנות ה 70 עם הביג בנדס של Buddy Rich ו Lionel Hampton ולאחר מכן עבד בעיקר עם החמישייה שלו כשהוא יורק אש מסקסופון האלט שלו, מה שהוגדר כסגנון ה Alto Madness. הוא הקליט, בין היתר, עם Sonny Stiit, Erik Kloss ו Art Pepper. הצליל שלו באלט מזכיר את זה  של Phil Woods אך מעט יותר "כבד". הנה, תשמעו בעצמכם:

ההופעה היתה מוקדשת למוסיקה שכתב Leonard Bernstein ל "סיפור הפרברים". Cole עצמו הקליט את המוסיקה הזו לפני כעשרים שנים ולקראת הפסטיבל, או למעשה כתנאי להופעתו בפסטיבל, הוא נתבקש לנגן את החומר מאותו אלבום. הבעיה היחידה היתה שהעיבודים כבר לא היו בידיו והוא נאלץ לעשות את כל העיבודים מהתחלה לטובת ההופעה. הוא קיטר על זה פעמיים-שלוש, אבל בשורה התחתונה הוא נהנה מכל רגע.

צילום: קביליו

לפני כל קטע Cole סיפר איזו שהיא אנקדוטה אבל יותר משהרשימו אותי ההקדמות הוורבליות לקטעים, אהבתי מאד את ההקדמות המוסיקליות. פעמיים למשל הוא התחיל לנגן פראזה מקטע שכבר נוגן ואז נתן מודולציה קטנה וגלש באופן חלק לקטע שאותו רצה לנגן. מאסטר.

לצדו של Cole ניגנו האחים עופר ואייל גנור (בגיטרה ובבס), אריק נייסברג בפסנתר וגספר ברטונסל בתופים. Cole שפע מחמאות למוסיקאים הישראליים, ובצדק. הם נשמעו מעולה ביחד וגם החשש שקינן בלבי מהמצאותם של גיטרה ופסנתר ביחד על הבמה התפוגג מהר מאד כשראיתי איך נייסברג וגנור נזהרים לא לדרוך אחד לשני על הבהונות.

ומהדור הותיק לדור הצעיר – הטריו של הדר נויברג עם אברי בורוכוב, עופרי נחמיה. הדר נויברג היא חלילנית מוכשרת (בחליל אלט וסופרן) עם אמירה אישית, צליל יפהפה ובוטח וכריזמה שתיקח אותה רחוק.

איזה כיף של הופעה. כמה דקות לתוך ההופעה עצמתי עיניים ונתתי למוסיקה לסחוף אותי. הרגשתי שנויברג פשוט יושבת לידי ומספרת לי סיפור מופלא. מכיוון שעד היום לא יצא לי לשמוע אותה בהופעה, ולא לכתוב עליה – חשבתי שכדאי לערוך עמה שיחה קצרה.

צילום: קביליו

היא גדלה ולמדה בחולון; ניגנה בפילהרמונית הצעירה; בצבא היתה מוסיקאית מצטיינת, ולאחר מכן המשיכה לאקדמיה למוסיקה בתל-אביב. שנה אחת באקדמיה הספיקה לה להבין שהיא בכלל רוצה ללמוד בניו-יורק. היא עברה ל NY city college שם שילבה לימודי ג'אז, מוסיקה קלאסית וקומפוזיציה, אבל הבינה שהייעוד שלה לא נמצא בעולם המוסיקה הקלאסית.

היא כבר 11 שנים בניו-יורק וכשהיא לא מנגנת את החומר המקורי שלה היא מנגנת בהרכבים שונים של "מוסיקת עולם": סלסה, מוסיקה מרוקאית ובעיקר מוסיקת  choros ברזילאית.

מאז ומעולם אהבה ליצור מנגינות, שירים, עיבודים ותזמורים והחיבור שלה לג'אז מגיע משם. את המוסיקה שלה היא לא מגדירה כג'אז אלא פשוט כמוסיקה מקורית מאולתרת. ברקורד שלה שיתופי פעולה עם מוסיקאים רבים, הן מתחום הג'אז והן מחוצה לו.

ההופעה בפסטיבל הוקדשה למוסיקה מתוך אלבומה השני From The Ground Up שמושק בימים אלה בישראל. הלחנים שלה מתאפיינים בקווים מינוריים ובשילוב של מוטיבים מוסיקליים מגוונים. גם ההשפעות הקלאסיות בהחלט ניכרות בנגינתה  אבל הכיוון הכללי הוא לגמרי מודרני, קוסמופוליטי אבל בה בעת היא מצליחה גם להעביר תחושה של משהו מאד מקומי-ישראלי.

אברי בורוכוב ועופרי נחמיה שחברו לנויברג בהופעה היו מצויינים ולמרות שאינם ההרכב הקבוע שלה הם נשמעו לי מאד מגובשים. הפתעה נעימה היתה הופעת האורח של יונתן אלבלק שהצטרף להרכב לארבעה קטעים, והביא איתו עולם שלם של צלילים ואפקטים שבקעו מן הגיטרה שלו. המפגש הקודם שלי איתו היה פחות מוצלח והפעם הרושם לגמרי השתנה. הוא מוסיקאי מעולה והיכולת שלו להשתלב בתוך הטריו המגובש של נויברג היתה מרשימה ביותר. מלכחילה תהיתי למה צריך להוסיף אורחים לטריו שנשמע כל כך טוב, אבל 30 שניות לתוך הקטע, התשובה היתה ברורה מאליה.

צילום: קביליו

לעובדת היותה אשה במקצוע מאד גברי יש לא מעט יתרונות מכיוון שהיא מביאה עמה אל הבמה את הרגישות והנשיות שלה, אבל גם היא יודעת שאשה שמנהיגה הרכב זה לא דבר שהוא מובן מאליו לכולם. היא ניגנה בעבר בכמה הרכבים נשיים, וגם בהרכב שלה, זה שמוקלט באלבום השני, יושבת אשה, Alisson Miller, מאחורי התופים. באופן עקרוני, היא מעדיפה הרכבים מעורבים.

כיום היא משקיעה את האנרגיות שלה בעיקר ב"עבודה פנימה" על עצמה ועל היכולת שלה לתקשר עם הקהל ולהביא את עצמה דרך המוסיקה. היא מקשיבה למוסיקה מגוונת ולא מעט לזמרים ובעיקר מנסה ללמוד מיומנויות בז'אנר, מה עובד ומה לא.

תוכניות לעתיד? להמשיך להופיע בכל העולם, כמה שיותר וככל הניתן עם החומר המקורי שלה. בינואר היא תקיים הופעות השקה לאלבום בארה"ב ובמהלך פברואר תקיים הופעות השקה באירופה.   

מכיוון שפתחתי את הפסטיבל באורקסטרה של אבי לייבוביץ', חשבתי שיהיה זה מן הראוי גם לסיים אותו באורקסטרה, הפעם של קותימאן. למעשה אלו שני הרכבים שרחוקים מאד אחד מהשני. האורקסטרה של קותימאן נתנה הופעה מאד אנרגטית ובווליום גבוה שפחות הסתדרה לי עם מקומות מסומנים באולם 3 של הסינמטק ויותר עם פסטיבלי טבע, בעמידה ובאויר הפתוח. זה לא ממש ג'אז, יותר גרוב (די מונוטוני יש להודות) עם הבלחות של סולואים מפוצצי אנרגיה בעיקר מצד הנשפנים: ספי רמירז (חצוצרה), שלומי אלון, אייל תלמודי (בסקסופון טנור) ובסיום גם התפרקות רבתי של אמיר ברסלר (תופים).

צילום: קביליו

זהו. תם הפסטיבל. בשבוע הבא – פסטיבל הג'אז בירושלים. אין לי רגע דל.