דפים

יום שבת, 28 בנובמבר 2015

סיכום פסטיבל הג'אז תל-אביב 2015

בהתרגשות רבה, ובשניה האחרונה, הגעתי ברביעי לרחבת הסינמטק בתל-אביב כדי לפגוש ידיד ותיק: פסטיבל הג'אז של תל-אביב. מכיוון שהפסטיבל השנה נוטה לכיוון המיינסטרים, חשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה לצרף גם את רעייתי, שפחות נמשכת לצדדים החופשיים של הג'אז. ומה יותר הולם מהופעה של שם טוב לוי עם האורקסטרה של אבי לייבוביץ' ?

האורקסטרה, כצפוי, סיפקו את הסחורה בעיבודים מקסימים, עשירים ולחלוטין בלתי טרוויאליים של חברי ההרכב למוסיקה של שם טוב (טווס הזהב, פסק זמן, ריקוד ההוביטים, התעוררות, שיר אחרי מלחמה ועוד) וגם כמה קטעים מקוריים של האורקסטרה ועיבוד מדליק של רון אלמוג ל Moanin’ של Bobby Timmons. העיבודים צבעו את המוסיקה  של שם טוב לוי בצבעים עזים והעניקו לה עושר צלילי ועומק. תוסיפו לזה את הסולואים המצויינים של חברי האורקסטרה, בעיקר זכורים לי אלו של ארתור קרסנובייב, אלכסנדר לוין, אלון פרבר, סלוצקי ואוזנה (שהפציץ בכל המובנים) ותבינו איזה כיף היה. רעייתי אומרת שהשירים לא יצאו לה מהראש גם יומיים אחרי ההופעה. אבל החדשות הטובות, למי מכם שפספס, הן שהאורקסטרה ושם טוב לוי הקליטו את כל המוסיקה הזו באלבום משותף שנקרא "בחברה טובה" והם ממשיכים להופיע עם החומר הזה.


חברי האוקסטרה:
אבי לייבוביץ', ירון אוזנה, יאיר סלוצקי (טרומבונים), דן ורון וארתור קרסנובייב (חצוצרות), טל ורון (סקסופון אלט וטנור), יובל טבצ'ניק (סקסופון בריטון), אלכסנדר לוין (סקסופון טנור), אלון פרבר (סקסופון סופרן ואלט), יובל בר אילן (גיטרה), אופיר בנימינוב (בס) ורון אלמוג (תופים).

צילום: קביליו
צילום: קביליו

צילום: קביליו
מכאן נעבור להופעה של חמישיית Joe Maganrelli. וכאן מגיע קרדיט ענק לרעייתי האלופה, שאלמלא עקשנותה הייתי מסתפק בתשובה שהמופע סולד אאוט וחוזר הביתה אחרי שם טוב והאורקסטרה. אבל לא אחת כאשתי תקבל לא כתשובה, ובעודי שותה בירה ומקטר לחברי על שלא השגתי כרטיסים, הופיע האשה ובידה זוג כרטיסים במקומות מצויינים. אלופה.

צילום: קביליו
לצדו של מגנרלי ניגנו שי זלמן בתופים, יונתן יודקוביץ' בטנור, רונן שמואלי בפסנתר וגלעד אברו בבס. ההופעה עצמה אמורה היתה להיות מחווה לתור הזהב של של הלייבל Blue Note (שנות ה 50-60) אבל בפועל, כפי שהגדיר זאת שי זלמן היתה יותר בסגנון Blue Note מודרני, ולאו דווקא Hard Bop קלאסי. הם ניגנו כמה סטנדרטים, שני קטעים מקוריים של מגנרלי ועוד שני קטעים של עמית גולן ז"ל  (אשר בהקלטת אלבומו השתתף מגנרלי) : "דרור" ו "שרי". לטעמי ההופעה היתה טובה, אף כי לא התעלתה לגבהים אליהם יכלה להגיע. מגנרלי לא התפוצץ על הבמה כפי שהוכיח בעבר שהוא יכול.




צילום: קביליו
שי זלמן וגלעד אברו היו לגמרי בעניין ונתנו הופעה מעולה. רונן שמואלי היה, ובכן.... רונן שמואלי. אינטליגנטי ומפתיע הוא שיחק עם הקצב ועם ההרמוניה של הקטעים כמו שרק הוא יכול וממקום מושבי לא יכלתי לפספס את החיוך שהיה מרוח למגנרלי על הפנים כששמואלי ניגן. ואחרון חביב – יונתן יודקוביץ' שבעניין הופעתו באותו ערב יש לי ויכוח עקרוני עם חבר טוב. אני מאד נהניתי מהנגינה שלו, מהצליל החם, הדינמיקה, הפראזות (שדווקא היו לגמרי בסגנון הטנוריסטים של תור הזהב של ה Blue Note)  והנגינה הפשוטה הישירה והצנועה  שלא הלכה לכיוון של פעלולים וזיקוקים, אלא התמקדה לא מעט ברגיסטר הנמוך של הטנור. אני יצאתי ממש מוקסם מהנגינה שלו, אבל מסתבר שלפחות בין מכריי (כולנו סנובים של ג'אז) הייתי בדעת מיעוט.

בכך מסתכם הערב הראשון שלי בפסטיבל. לצערי ביום חמישי נבצר ממני להגיע כך שפספסתי את הופעתם של J.D.Allen והטריו. אבל קיבלתי פיצוי מעולה ביום שישי – היום האחרון של הפסטיבל.

צילום: קביליו
התחלתי עם Richie Cole שנתן הופעה כיפית, מלאה הומור וויבראטו כמו שרק ביבופ מאסטר שכבר ראה הכל וניגן הכל יכול לתת. 

Richie Cole ניגן בשנות ה 70 עם הביג בנדס של Buddy Rich ו Lionel Hampton ולאחר מכן עבד בעיקר עם החמישייה שלו כשהוא יורק אש מסקסופון האלט שלו, מה שהוגדר כסגנון ה Alto Madness. הוא הקליט, בין היתר, עם Sonny Stiit, Erik Kloss ו Art Pepper. הצליל שלו באלט מזכיר את זה  של Phil Woods אך מעט יותר "כבד". הנה, תשמעו בעצמכם:


ההופעה היתה מוקדשת למוסיקה שכתב Leonard Bernstein ל "סיפור הפרברים". Cole עצמו הקליט את המוסיקה הזו לפני כעשרים שנים ולקראת הפסטיבל, או למעשה כתנאי להופעתו בפסטיבל, הוא נתבקש לנגן את החומר מאותו אלבום. הבעיה היחידה היתה שהעיבודים כבר לא היו בידיו והוא נאלץ לעשות את כל העיבודים מהתחלה לטובת ההופעה. הוא קיטר על זה פעמיים-שלוש, אבל בשורה התחתונה הוא נהנה מכל רגע.



צילום: קביליו
לפני כל קטע Cole סיפר איזו שהיא אנקדוטה אבל יותר משהרשימו אותי ההקדמות הוורבליות לקטעים, אהבתי מאד את ההקדמות המוסיקליות. פעמיים למשל הוא התחיל לנגן פראזה מקטע שכבר נוגן ואז נתן מודולציה קטנה וגלש באופן חלק לקטע שאותו רצה לנגן. מאסטר.


לצדו של Cole ניגנו האחים עופר ואייל גנור (בגיטרה ובבס), אריק נייסברג בפסנתר וגספר ברטונסל בתופים. Cole שפע מחמאות למוסיקאים הישראליים, ובצדק. הם נשמעו מעולה ביחד וגם החשש שקינן בלבי מהמצאותם של גיטרה ופסנתר ביחד על הבמה התפוגג מהר מאד כשראיתי איך נייסברג וגנור נזהרים לא לדרוך אחד לשני על הבהונות.

ומהדור הותיק לדור הצעיר – הטריו של הדר נויברג עם אברי בורוכוב, עופרי נחמיה. הדר נויברג היא חלילנית מוכשרת (בחליל אלט וסופרן) עם אמירה אישית, צליל יפהפה ובוטח וכריזמה שתיקח אותה רחוק.
איזה כיף של הופעה. כמה דקות לתוך ההופעה עצמתי עיניים ונתתי למוסיקה לסחוף אותי. הרגשתי שנויברג פשוט יושבת לידי ומספרת לי סיפור מופלא. מכיוון שעד היום לא יצא לי לשמוע אותה בהופעה, ולא לכתוב עליה – חשבתי שכדאי לערוך עמה שיחה קצרה.

צילום: קביליו
היא גדלה ולמדה בחולון; ניגנה בפילהרמונית הצעירה; בצבא היתה מוסיקאית מצטיינת, ולאחר מכן המשיכה לאקדמיה למוסיקה בתל-אביב. שנה אחת באקדמיה הספיקה לה להבין שהיא בכלל רוצה ללמוד בניו-יורק. היא עברה ל NY city college שם שילבה לימודי ג'אז, מוסיקה קלאסית וקומפוזיציה, אבל הבינה שהייעוד שלה לא נמצא בעולם המוסיקה הקלאסית.

היא כבר 11 שנים בניו-יורק וכשהיא לא מנגנת את החומר המקורי שלה היא מנגנת בהרכבים שונים של "מוסיקת עולם": סלסה, מוסיקה מרוקאית ובעיקר מוסיקת  choros ברזילאית.

מאז ומעולם אהבה ליצור מנגינות, שירים, עיבודים ותזמורים והחיבור שלה לג'אז מגיע משם. את המוסיקה שלה היא לא מגדירה כג'אז אלא פשוט כמוסיקה מקורית מאולתרת. ברקורד שלה שיתופי פעולה עם מוסיקאים רבים, הן מתחום הג'אז והן מחוצה לו.

ההופעה בפסטיבל הוקדשה למוסיקה מתוך אלבומה השני From The Ground Up שמושק בימים אלה בישראל. הלחנים שלה מתאפיינים בקווים מינוריים ובשילוב של מוטיבים מוסיקליים מגוונים. גם ההשפעות הקלאסיות בהחלט ניכרות בנגינתה  אבל הכיוון הכללי הוא לגמרי מודרני, קוסמופוליטי אבל בה בעת היא מצליחה גם להעביר תחושה של משהו מאד מקומי-ישראלי.

אברי בורוכוב ועופרי נחמיה שחברו לנויברג בהופעה היו מצויינים ולמרות שאינם ההרכב הקבוע שלה הם נשמעו לי מאד מגובשים. הפתעה נעימה היתה הופעת האורח של יונתן אלבלק שהצטרף להרכב לארבעה קטעים, והביא איתו עולם שלם של צלילים ואפקטים שבקעו מן הגיטרה שלו. המפגש הקודם שלי איתו היה פחות מוצלח והפעם הרושם לגמרי השתנה. הוא מוסיקאי מעולה והיכולת שלו להשתלב בתוך הטריו המגובש של נויברג היתה מרשימה ביותר. מלכחילה תהיתי למה צריך להוסיף אורחים לטריו שנשמע כל כך טוב, אבל 30 שניות לתוך הקטע, התשובה היתה ברורה מאליה.

צילום: קביליו

לעובדת היותה אשה במקצוע מאד גברי יש לא מעט יתרונות מכיוון שהיא מביאה עמה אל הבמה את הרגישות והנשיות שלה, אבל גם היא יודעת שאשה שמנהיגה הרכב זה לא דבר שהוא מובן מאליו לכולם. היא ניגנה בעבר בכמה הרכבים נשיים, וגם בהרכב שלה, זה שמוקלט באלבום השני, יושבת אשה, Alisson Miller, מאחורי התופים. באופן עקרוני, היא מעדיפה הרכבים מעורבים.
כיום היא משקיעה את האנרגיות שלה בעיקר ב"עבודה פנימה" על עצמה ועל היכולת שלה לתקשר עם הקהל ולהביא את עצמה דרך המוסיקה. היא מקשיבה למוסיקה מגוונת ולא מעט לזמרים ובעיקר מנסה ללמוד מיומנויות בז'אנר, מה עובד ומה לא.

תוכניות לעתיד? להמשיך להופיע בכל העולם, כמה שיותר וככל הניתן עם החומר המקורי שלה. בינואר היא תקיים הופעות השקה לאלבום בארה"ב ובמהלך פברואר תקיים הופעות השקה באירופה.   

מכיוון שפתחתי את הפסטיבל באורקסטרה של אבי לייבוביץ', חשבתי שיהיה זה מן הראוי גם לסיים אותו באורקסטרה, הפעם של קותימאן. למעשה אלו שני הרכבים שרחוקים מאד אחד מהשני. האורקסטרה של קותימאן נתנה הופעה מאד אנרגטית ובווליום גבוה שפחות הסתדרה לי עם מקומות מסומנים באולם 3 של הסינמטק ויותר עם פסטיבלי טבע, בעמידה ובאויר הפתוח. זה לא ממש ג'אז, יותר גרוב (די מונוטוני יש להודות) עם הבלחות של סולואים מפוצצי אנרגיה בעיקר מצד הנשפנים: ספי רמירז (חצוצרה), שלומי אלון, אייל תלמודי (בסקסופון טנור) ובסיום גם התפרקות רבתי של אמיר ברסלר (תופים).

צילום: קביליו

זהו. תם הפסטיבל. בשבוע הבא – פסטיבל הג'אז בירושלים. אין לי רגע דל.

2 תגובות:

reuven אמר/ה...

תודה על הסקירה היפה.
תעלה גם לחברה בפורום...

reuven אמר/ה...

תודה על הסקירה היפה.
תעלה לינק גם בפורום....

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin