יומיים בפסטיבל הג'אז בים האדום 2013

אתמול הסתיים פסטיבל הג'אז ה- 27 באילת. הפסטיבל השנה התאפיין בשני מרכיבי מפתח שתרמו לאוויר ולאווירה המיוחדת. המרכיב הראשון קשור, כאמור, לאוויר. ואני מתכוון לבריזה המבורכת שנשבה כבר משעות הערב המוקדמות והקלה באופן משמעותי על עומס החום הרגיל של אילת. למיטב זכרוני בשנים האחרונות הורגש חסרונו של המרכיב הזה ואילו השנה היה כל כך כיף לחוש שוב את הבריזה הקרירה (יחסית) והמלטפת במשך כל הערב והלילה.

המרכיב השני קשור לאווירה ואחראי לו אלי דג'יברי שמלבד היותו מנהל אומנותי בפסטיבל (לצדו של דובי לנץ) היווה גורם מקשר ומאחד בין האמנים השונים שהגיעו לפסטיבל ונראה שנוכחותו המפרגנת  והפמיליאריות שלו גרמה להם להנות מהפסטיבל וממפגש בין מוסיקאים. השנה, יותר מתמיד, ניתן היה לראות את המוסיקאים הזרים מסתובבים בין באי הפסטיבל, נהנים מהמגע הבלתי אמצעי עם הקהל ומחברתם של מוסיקאים אחרים, וכמובן ההשתתפות הערה בג'אם סשן המסורתי.

אבישי ועומר. צילום: אלוני

פתחתי את הפסטיבל בטריו Triveni של אבישי כהן עם עומר אביטל ו Jeff Ballard שניגנו את החומר מהאלבום Triveni II. שמחתי מאד לגלות שאבישי, שנמצא בשנים האחרונות ב top form, רק הולך ומשתבח. חצוצרן נפלא שכבר נפטר מהצורך להוכיח את זה כל פעם מחדש. יש לו גרוב נדיר שמאפשר לו לנגן כמו שאף חצוצרן אחר לא מנגן עם בניה נכונה של המתח לאורך הקטע ושימוש מושכל בפאוזות טעונות. עומר אביטל הוא כמובן פרטנר ותיק ומושלם למוסיקה של אבישי. התקשורת ביניהם, השמחה המדבקת שלו על הבמה והמלודיות שלו, הפעם עם המון "ציטוטים", נתנו לאבישי בסיס להמריא ממנו לכל כיוון שיחפץ.  אי אפשר לדבר על גרוב מבלי להזכיר את השותף השלישי Jeff Ballard שהפעם היה מעט פחות מפוקס מאשר בדרך כלל ולמרות שהביא איתו את ההקשבה והסגנון הייחודי שלו, בהופעה הזו הוא לא התעלה לרמה אליה הוא יכול להגיע ועדיין היתה הופעה נהדרת.

דייויד ביני. צילום: אלוני

משם המשכתי להופעה של Antonio Sanchez ו Migration (David Binney באלט, John Escreet בפסנתר, Matt Brewer בבאס). ההרכב הזה פלוס Donny McCaslin שלא הגיע לארץ, הוציאו לפני כמה חודשים אלבום מקסים בשם New Life וההופעה היתה למעשה ביצוע לייב של האלבום הזה. Sanchez הוא מתופף מבוקש ומספיקות כמה דקות לתוך ההופעה כדי להבין מדוע. Sanchez שולט בתופים באופן חריג ויש לו טכניקה של מתופף על. הבעיה היחידה שלי איתו נבעה בדיוק מזה - הוא התאמץ מדי לטעמי והתחושה שקיבלתי ממנו היתה שהוא עובד נורא קשה (בניגוד למשל ל Obed Calvire שנותן לך תחושה שלנגן תופים זה הדבר הכי קל ופשוט שיש). David Binney היה נהדר וממש התפוצץ על הבמה, הסולואים שלו היו טעונים בהמון אנרגיה, מגוונים ומלאי צבע. לקטע הנושא מתוך האלבום, קטע בסגנון Pat Metheny מובהק, הזמין Sanchez את הזמרת Thana Alexa שהיא "במקרה" גם ארוסתו וכאן תמונה אחת שווה אלף מילים.....

הארוסה. צילום: אלוני

משם עברנו למה שהיה אמור להיות הדובדבן של הפסטיבל: חמישיית כוכבים בהנהגת Al Foster. אלא שבמקום לקבל טעימה אמיתית ממה שהחבר'ה האלה יכולים לעשות קיבלנו מופע פושר של שאריות מחוממות. סטנדרטים שנוגנו ללא כיוון ברור וללא הכנה מוקדמת. אין ספק שמוסיקאים ברמתם מנגנים מצויין סטנדרטים גם ללא שום הכנה מוקדמת, אלא שעם הרכב כזה הם היו צריכים להרים את הרף לשמיים ולא לג'מג'ם. Wallace Roney שכולנו זוכרים בתור מי שלמד היטב את תורתו של Miles ניגן סולואים טכניים, חסרי מתח, ללא התחלה אמצע וסוף. Eric Alexander, היה מתוח וחוסר שביעות הרצון שלו ניכר לעיני ולאוזני ואפילו Al Foster פתאום נשמע כמו מתופף סתמי שלא הצליח לאחות את החלקים ולייצר מהם שלם בעל משמעות. תוסיפו לזה את Doug Weiss שנדם להפתעת כולם כשהיה צריך לנגן את תפקיד הבאס ב So What ותבינו למה עזבתי באמצע.

את היום השני פתחתי עם הטריו של Jeff Ballard, Kevin Hayes ו Miguel Zenon. רוב החומר שלהם היה מקורי (של Zenon ושל Hayes) ובניגוד להופעה שסגרה לי את הלילה הקודם ניכר היה שהם הכינו שיעורי בית. Kevin Hayes זיגזג בחן בין הפסנתר וה Rhodes וניגן מצויין בשניהם. Zenon, שיש לו סגנון מאד מודרני וייחודי בהחלט סיפק את הסחורה. ההופעה שלו רק גרמה לי להצטער יותר על ביטול ההופעה של הרביעייה המקורית שלו במשכן מוקדם יותר השנה. אני בהחלט אשמח לשמוע אותו בהרכב שלו מנגן את המוסיקה הפורטוריקנית שלו.

ברנפורד. צילום: אלוני

משם עברתי לרביעיית Branford Marsalis שהכותרת שניתנה להופעתו:An Evening with Branford Marsalis היתה מתונה בהרבה מהכותרת בה הכתיר Branford את האלבום שהקליטו: Four MFs Playin' Tunes.

ברנפורד עלה עם הרביעייה שלו על הבמה, כולם בחליפות מגוהצות ומעומלנות, ותוך דקה החבר'ה האלה פתחו מנועים והמריאו אל על. כל כך מהודק וכל כך אנרגטי. אלה מקצוענים שנמצאים בספירה העליונה של מוסיקאי הג'אז. Joey Calderazzo, פסנתרן ורסטילי להפחיד, Eric Revis על הבאס ו Justin Faulkner שעשה Tain Watts כמעט כמו המקור היו חטיבת קצב שכל נשפן יכול רק לחלום עליה. מרגע שהם התחילו לנגן הרגליים שלי לא הפסיקו לקפוץ במקום. עכשיו תוסיפו לזה את Branford שאת מה שהוא שכח רוב הסקסופוניסטים לעולם לא ידעו ותבינו מה הלך שם. לא פלא שאלי דג'יברי רץ לבמה בסוף ההופעה עם הסקסופון וביקש לנצל את הרגע וההרכב ולנגן לצד Branford.

ג'ואי קלדראזו. צילום: אלוני

עשה טיין ווטס. צילום: אלוני

ההופעה השלישית באותו ערב זימנה לי התלבטות מסויימת. שתי שלישיות כל כך שונות: השלישיה של Nicholas Payton מול השלישיה של יותם זילברשטיין. אני שמח שהלכתי אחרי הלב (והמלצות מחברים שאפשר לסמוך עליהם...) ובחרתי ביותם. זו היתה הופעה רגועה יחסית, בדיוק מה שהייתי זקוק לו אחרי האינטנסיביות של Marsalis. יחד עם יותם ניגנו Sam Yahel באורגן האמונד ו Obed Calvire בתופים. יותם, ששפע סופרלטיבים שמימיים לשותפיו לבמה והגיגים בסגנון: "לא כל יום פורים ולא כל פסטיבל הוא זמר", הוא גיטריסט מצויין עם סאונד עגול ומתוק, בעל סגנון ישיר ופשוט (זו מחמאה כמובן) אבל כל הזמן דוחף קדימה. ההופעה כללה מספר קטעים מאלבומו האחרון Brasil (שהוא אלבום נפלא, אך בהרכב אחר לגמרי) והיתה תענוג צרוף לאזני מתחילתה ועד סופה. למרות גילו הצעיר יש משהו מאד בוגר בנגינה הקולחת שלו ובבחירת הקטעים הלא טרוויאליים.

זהו כמעט. את הערב אמור היה לסיים Matt Scofield בגיטרה בלוז שדווקא ממש ציפיתי לה אלא שהוא ביטל ובמקומו גוייסו שלמה יידוב ואלון אולארצי'ק. שני יוצרים רבי זכויות ומאד שונים זה מזה. הם נתנו הופעה שכללה את השירים המוכרים של כל אחד מהם, לסירוגין. יידוב באופן כללי נשאר קרוב יותר למקור ואילו אולארצ'יק נתן להרכב הרבה יותר חופש לשחק עם המוסיקה שלו ובסך הכל זו היתה הופעה כיפית מאד.

אני בוש להודות שכחותיי לא עמדו לי ללכת לג'אמים אבל מי שהיו סיפרו על נוכחות מרשימה והשתתפות נדיבה של האורחים מחו"ל, ואין לי אלא להצטער שהפעם לא הגעתי לזה.

וגם.... Gerald Clayton – עוד נשאר אצלי בגדר חובה.

ניקולס פייטון והמתקן.

פסטיבל ג'אז בים האדום, אילת 2013

חום הגהינום בחוץ, הילדים כבר מטפסים על הקירות בפנים, זה בדיוק הזמן הזה בשנה שבו מתחילים לפנטז על אילת. או במקרה שלי על פסטיבל הג'אז באילת. המפעל הוותיק הזה, שידע תקופות מפוארות (וגם ימים קשים), ממשיך במסורת זו השנה ה- 27. עוד ממשיכים גם שני המנהלים האומנותיים שעשו עבודה כל כך טובה בשנה שעברה: דובי לנץ ואלי דג'יברי.

בשנה שעברה עבר הפסטיבל לאמצע יולי, מה שאיפשר להשיג מלונות בזול יחסית. השנה הוא חזר להתקיים בשבוע האחרון של החופש הגדול  (18 עד 21 באוגוסט 2013) -  מה שאומר שתשכחו ממלונות במחירים שפויים.

אבל עזבו אתכם משטויות, באנו לדבר על מוסיקה. אז למה ניתן לצפות? האמת היא שרף הציפיות השנה גבוה מאד. קחו נשימה ועיינו ברשימת האמנים המקומיים והזרים שיבואו לשרוף את הבמות הלוהטות ממילא בחום האילתי של סוף אוגוסט.

רביעיית בראנפורד מארסליס

Branford Marsalis, ללא ספק ה"שם הגדול" של הפסטיבל השנה חוזר שוב להופיע בישראל. Branford מגיע עם הרביעייה שלו: Joey Calderazzo בפסנתר, Eric Reeves בבאס ו Justin Faulkner בתופים.

שתי שלישיות חצוצרה / באס / תופים:

שלישיית החצוצרן Nicholas Payton עם Braylon Lacy בבאס ו Corey Fonville בתופים. Payton שסיגל בשנים האחרונות עמדה לוחמנית מאד כלפי הממסד הלבן לא מסכים עוד להיות מתוייג תחת הז'אנר "ג'אז" שלטענתו הוא תיוג משפיל שהמציאו הלבנים בארה"ב, והוא מכנה את המוסיקה שלו ואת הג'אז בכלל BAM (ראשי תיבות של Black American Music). הוא גם כותב בלוג מאד דעתני בנושא.

ו אבישי כהן (החצוצרן) עם Triveni (עומר אביטל בבאס ו Jeff Ballard  בתופים) – ולמי שצריך הנה תזכורת ממה שכתבתי על הופעתם המשובחת (עם יונתן אבישי בפסנתר במקום עומר אביטל בבאס) בפסטיבל תל אביב בשנה שעברה.

וכאן עם עומר אביטל ועם Nasheet Waits בתופים:

שלישיית Gerald Clayton, פסנתרן יליד הולנד שגדל בקליפורניה ומייצג בפסטיבל את הדור הצעיר הנוכחי של נגני הטריו פסנתר היצירתי. בהרכב איתו מנגנים Joe Sanders בבאס ו Pete Van Nostrand בתופים.

והנה לינק להופעה מלאה (אודיו בלבד) של הטריו מפברואר 2010 ב Village Vanguard בניו יורק (עם , Justin Brown בתופים).

Jane Monheit שתופיע עם תלמידי ה Thelonious Monk Institute היוקרתי, שגם אבישי כהן (החצוצרן) זכה להימנות עם תלמידיו.

אוהבי התופים יגלו שיש השנה שלושה הרכבים שמונהגים בידי מתופפים נהדרים.

חמישיית כוכבים בהנהגת המתופף Al Foster עם Wallace Roney בחצוצרה, Eric Alexander בטנור, Adam Birnbaum בפסנתר  ו Doug Weiss בבאס.

המתופף עתיר הזכויות Antonio Sanchez  (ניגן עם Michael Brecker , Pat Metheny,  Chick Corea, Joshua Redman ועוד...) וההרכב Migration  - חמישייה עם David Binney בסקסופון, John Escreet  בפסנתר, Matt Brewer בבאס ו Thana Alexa בווקאל.

המתופף Jeff Ballard (שמנגן גם עם אבישי כהן ב Triveni) ינגן בטריו עם האלטיסט הפורטו ריקני (שהבריז מההופעה במשכן....) Miguel Zenon והפסנתרן Kevin Hayes (שניגן עם דג'יברי ברביעיה של Al Foster וגם הקליט איתו דואט).

שתי שלישיות גיטרה / אורגן / תופים מבטיחות במיוחד:

שלישיית הגיטריסט Matt Scofield (אין קשר ל John Scofield) עם Jonny Henderson באורגן ו Jamie Little בתופים שינגנו בלוז לפנים:

ושלישיית יותם זילברשטיין עם Sam Yahel  ו Obed Calvaire. החבר'ה האלה (עם Gregory Hutchinson בתופים) העיפו את הגג בשנה שעברה ב North Sea Jazz Festival. הנה תזכורת:

שישיית תמי שפר (שירה), עם חגי עמיר באלט, עמית פרידמן בטנור, רונן שמואלי בפסנתר, אסף חכימי בבאס ורונן איציק בתופים.

אסתר ראדה המהפנטת, שנתנה הופעה מדוברת מאד בפסטיבל תל אביב השנה, נותנת צ'אנס נוסף למי שפספס את ההופעה ההיא בתל אביב, עם: בן חוזה בגיטרה, מיכאל גיא בבאס, דן מאיו בתופים, ליאור רומנו בקלידים, גל דהן בסקסופון, מעיין מילו בטרמובון וינון פרץ בחצוצרה.

שלישיית אלברט בגר, הנציג הבולט של הג'אז החופשי בארצנו הקטנטונת, עם אסף חכימי בבאס ויואב זוהר בתופים.

שלישיית Tatran עם תמוז דקל בגיטרה, אופיר בנימינוב בבאס ודן מאיו בתופים. לא הכרתי אותם עד כה, אבל מהסמפלים שבאתר שלהם הם נשמעים מצויין:

שלישיית האקורדיאונים הפולנית Motion Trio.

ו... Joao Bosco אחד (כי גם לדובי לנץ מגיע לרקוד) עם Ricardo Silveria בגיטרה, Joao Baptista בבאס, 

Kiko Freitas בתופים ו Armando Marcel בכלי הקשה. הם גם יארחו את אחינועם ניני וגילי דור.

ובגרסה המלאה, למיטיבי לכת:

North Sea Jazz Festival - Part III

אחרי יומיים גדושי מוסיקה הגענו ליום השלישי והאחרון של הפסטיבל. אמנם כבר ראינו לא מעט הופעות טובות אבל אני עדיין נותרתי רעב למנת הג'אז היומית. וטוב שכך כי ביום השלישי של הפסטיבל שובצו כמה הופעות אטרקטיביות במיוחד.

פתחנו את היום בהרכב מלא באולם Hudson והתמקמנו במקומות מעולים לקראת ההופעה של Joshua Redman (Artist in Residence, כבר אמרנו?) עם שלישיית ה Bad Plus. הסיפור שלי עם השלישייה הזו ידע עליות ומורדות. הפעם האחרונה שראיתי אותם היתה בפסטיבל החורף באילת והיא זכורה לי כאחת ההופעות הטובות שזכיתי להיות בהן. מובן, אפוא, שרף הציפיות היה גבוה. מנגד – מה קשור Joshua Redman להרכב הטרוגני כמו ה Bad Plus? איך בדיוק הוא ישתלב עם הרכב שמעיד על עצמו שהוא מתנהל כמו להקה מגובשת? עוד אני מהרהר בשאלות הרות גורל מעין אלה והנה הם עולים לבמה. Ethan Iverson הפסנתרן, בחליפה ועניבה, לבוש כמו רואה החשבון של הלהקה ומתעקש להיראות כמו הגיק המושלם, Reid Anderson שהצחיק את הקהל והיה במצב רוח וורבלי במיוחד ועשה את כל הדיבורים על הבמה, וה"ילד הרע" Dave King עם חולצת המשבצות הקבועה שלו. בכלל נראה כאילו לכל אחד בלהקה הזו הוצמד type cast והוא לוקח את התפקיד נורא ברצינות (ממש כמו בלהקות הבנים: יש את הרגיש, המופרע, היפה, זה שעוד לא יצא מהארון וכיוצ"ב). הם התחילו לנגן והסאונד המוכר שלהם מילא את האולם ואת הלב. גם Redman היה מצויין אלא שלטעמי השילוב לא היה יותר מ"בסדר". לא יצא שם משהו אחר, עוצמתי, חדש. נכנסו ה Bad Plus עם Joshua Redman ויצא .... ה Bad Plus עם Joshua Redman. לא פחות ולא יותר. מצד שני הם הודיעו שזו היתה הופעתם הראשונה ביחד ושהם יוצאים עכשיו למסע הופעות משותף, כך שבהחלט יכול להיות שהזרע שנטמן בפסטיבל ינבט ויתפתח במהלך הקיץ למשהו אחר, שלם יותר והומוגני יותר, כי זה בדיוק מה שהתרגלנו ולמדנו לצפות לו מה Bad Plus.

לא העלינו בדעתנו לוותר על המקומות המעולים ונשארנו ישובים בציפייה לקראת ההופעה של Brad Meldahu בטריו. כרבע שעה לפני השעה היעודה עלו Brad וחברי השלישייה (Larry Grenadier בבאס ו Jeff Ballard בתופים) לעשות באלאנס ולתת לצלמים הזדמנות לצלם (כי במהלך ההופעה, כי התחוור לי ממבטו המצמית של זה שישב לפני, אסור היה לצלם. אופס. מזל שזה לא קרה לשלמה בהופעה של Jarrett). ידידיי, זה היה באלאנס מהאגדות. כל אחד ניגן כמה תיבות כדי לוודא שההגברה עובדת ואז Mehldau התחיל לנגן איזה קטע ביבופ, Larry ו Jeff הצטרפו אליו ובמשך כמה דקות הם הפיגו את כל החששות לגבי איך תהיה ההופעה של Mehldau והאם הוא אכן "חזר" כפי שניתן היה להרגיש מאלבומם האחרון. אין חשש. הם כאן ובגדול. הבאלאנס הסתיים במחיאות כפיים סוערות ומוצדקות. Mehldau חייך וירד מהבמה לכמה דקות. ההופעה עצמה כללה כמובן חומר מקורי והרבה קאוורים ולצערי לא מספיק סטנדרטים אבל היה מושלם. אני ריחפתי בין הרקיעים השישי והשביעי וממש לא רציתי לנחות. ר' התלונן על כך ש Mehldau בחר לדבר אל הקהל בהולנדית וטען שהוא התנהג באנטיפתיות מובהקת. לי זה ממש לא הפריע. מבחינתי Brad Mehldau הוא אחד הפסנתרנים הגדולים בג'אז ומקומו לצד Bill Evans, Keith Jarrett ו Paul Bley אינו עומד בכלל בספק.

לא נשארנו לשמוע את Hiromi מתעללת בפסנתר חסר הישע (אחרי Iverson ו Mehldau היה צריך פשוט לארוז את הפסנתר ולא לקלקל לו את הטעם) והלכנו לתפוס מקומות לעוד הבטחה גדולה: חמישיית Ambrose Akinmusire. על אלבומו המצויין בלייבל Blue Note כתבתי כאן לא מזמן, ואחרי שראיתי הופעה מעולה של ההרכב ב Mezzo לא היה לי ספק שזה המקום להיות בו. (אל אף שבווידאו היה Fabian Almazan המצויין על הפסנתר ולפסטיבל, למרבה הצער, הוא לא הגיע). 

נרגשים מאד עלו החצוצרן Akinmusire וחבורתו על הבמה. Walter Smith III בטנור, Sam Harris בפסנתר, Harish Raghaven בבאס ו Justin Brown בתופים. הם ניגנו כמה קטעים מהאלבום ההוא ב Blue Note ואחר כך עברו לנגן חומר חדש אבל לתחושתי משהו שם לא ממש עבד. בניגוד גמור לציפיות שהיו לי, המוסיקה שלהם, שגם בדיסק לא היתה פשוטה וקלה להאזנה, עברה הרבה פחות טוב בהופעה. בדרך כלל זה הפוך: מוסיקה מורכבת שעובדת נהדר בהופעה בזכות הנוכחות הפיזית, הכריזמה של המוסיקאים והחוויה הכוללת מתגלה כמשהו שאי אפשר להאזין לו בסלון בבית מבלי להתעצבן. כאן, כאמור, משום מה, היה המצב הפוך. ככל שהתקדמה ההופעה גברה התחושה שהם פשוט לא מתקשרים עם המאזינים (ואני לא מדבר על חנפנות או הורדת הסטנדרט האומנותי לשם כך). הקש ששבר את גבי היה Harish Raghaven שמשום מה התעקש לתת סולו באס עם קשת, למרות שאין ולא יכול היה להיות כל ספק שזו הפעם השניה שהוא מנגן בקשת. זה נשמע בטווח של בין מזעזע לפאדיחה. בשלב זה ארזנו נ' ואני את כל הסימפטיה שלנו לחצוצרן המוכשר, והלכנו לשמוע את Wayne Shorter.

 

אוקיי. על זה אני מדבר כשאני אומר לתקשר עם הקהל. Shorter עומד על הבמה לא מפסיק להתלבט עם עצמו מה לנגן ובמה לנגן (טנור? סופרן? הבחירה כל כך קשה לפעמים). הוא מתחיל משהו מפסיק, חושב, מתחיל משהו אחר ובכל זאת מצליח לכשף אולם מלא. המוסיקאים שאיתו: Danilo Perez בפסנתר, John Patitucci בבאס ו Jorge Rossy בתופים מתחזקים על הבמה תחנה גרעינית קטנה שמאיימת להתפוצץ בכל רגע. כמה עוצמה ואנרגיה יש שם, וויין הזקן נהנה מכל רגע. כמו בהופעה של Ambrose Akinmusire גם אצל Shorter זה רחוק מג'אז קלאסי, זה מורכב זה פתלתל אבל כאן יש הרבה פחות צלילים והרבה יותר תקשורת, על הבמה ומול הקהל. ראינו בסך הכל שלושה קטעים, אבל היה שווה כל רגע.

כאן פחות או יותר נגמר הפסטיבל. נ' ואני עוד המשכנו וניסינו קצת Maceo Parker (היה גדול מדי, רועש מדי, ובעיקר מרוצה מעצמו מדי – This funk is off the hook, off the hook, מה שזה לא אומר), וקינחנו באלוף נעוריי Michel Camilo, פסנתרן וירטואוז שהחליט (אני חייב להודות שלא נפלתי מהכסא בהפתעה) לעשות קרב ראווה עם חברו Giovani Hidalgo בכלי הקשה. היה נחמד אבל הפסנתר לא הפסיק לשאול מה קרה ל Jamal, Iverson ו Mehldau שהיו כאן לפני כן...

בסיכומו של פסטיבל – היה אחלה. כמובן שלא כל ההופעות היו מושלמות והיו גם כמה נפילות אבל בגדול בהחלט היה גדול ואני חושב שכולנו מאד נהנינו.

למחרת, על ארוחת בוקר של בייגל'ס (מחר חוזרים לארץ ולדיאטה...) ניהלנו ר' ואני שיחה על פניו של הג'אז בשנת 2012. אני הלנתי על כך שבכל הפסטיבל לא ראינו אפילו הופעת Hard Bop אחת. כאילו הסגנון הזה, שרבים מאיתנו שומעים על בסיס יומי, איבד רלוונטיות. במקום זה קיבלנו מנות גדושות של ג'אז שמתעקש להתחכם ולהיות לא קומוניקטיבי. לחנים לא קליטים, מקצבים שעסוקים בלהיות לא סימטריים ובלתי ניתנים לפענוח. שום דבר שמזכיר את הכיף הטהור והאלגנטיות שהביאו איתם הרכבים כמו של Art Blakey, Horace Silver ודומיהם. 

אולי צו השעה הוא להתחכם, להיות בלתי מובן? בלתי מתקשר? מה דעתכם?

Reconsidering Brad Mehldau's Trio

קצת מדכאות אותי כל התרחשויות הימים האחרונים. הסגירה של פסטיבל הג'אז של תל-אביב. הקיצוץ האגרסיבי בפסטיבל הג'אז של אילת. מה הלאה? נראה כאילו 7 השנים הטובות (יחסית) של הג'אז בישראל נגמרו והנה הגיעו 7 השנים הרעות.

מבלי לגרוע מאום מחשיבות הנושאים הללו, אני רוצה לחזור לנושא המקורי לשמו התכנסנו כאן אתם ואני. מוסיקה. זו שקיימת ולא זו שנמנעת מאיתנו.

את Brad Mehldau אני בטוח שאין צורך להציג. לפני כ-15 שנים האיש נחשב למשיח הג'אז, לגאון מוסיקלי חד פעמי, למי שבזכות יכולתו לקחת שירים מהרפרטואר של הרוק ולהפוך אותם לסטנדרטים חדשים יכול להצעיד את הג'אז בבטחה קדימה בשנות האלפיים. ובצדק. שורה של אלבומים מצויינים שהוציא, וגם אנשי יחסי ציבור לא רעים, מיצבו אותו בצמרת פסנתרני הג'אז. דיברו עליו אז כמי שעומד בכבוד לצד ענקים כ Bill Evans ו Keith Jarrett. לא פחות.

רוב האלבומים הללו היו בסדרה שנקראה The Art Of The Trio, והוצאו בלייבל Warner Bros. בין השנים 1996-2001. מנגנים שם Larry Grenadier בבאס ו  Jorge Rossy בתופים. לאחרונה הודפסו שוב האלבומים הללו ואוגדו בקופסא בת שבעה דיסקים שכוללת 5 אלבומים (אחד מהם כפול) ודיסק נוסף עם הקלטות בונוס. למי שאין אותם בבודדת - זה הזמן לקנות. 

אבל לא על התקופה הזו רציתי לדבר. מה שקרה ל Brad Mehldau אחרי 2001 היה ככל הנראה תוצאה ישירה של הציפיות הגבוהות מדי שתלו בו. נכון, הוא באמת פסנתרן נדיר ואדיר אבל אף אחד, אפילו לא Brad, אינו יכול למלא את החליפה העצומה שתפרו לו מעריציו ומכונת יחסי הציבור. Mehldau המשיך לעשות מוסיקה ואף ניסה כל מיני כיוונים חדשים אבל הקהל לא ממש התחבר. בדרך הוא החליף מתופף (Jeff Ballard), שיתף פעולה עם Pat Metheny בשני אלבומים, ניגן כ sideman בהקלטות של אחרים (כולל באלבום האחרון של אלי דג'יברי), ליווה זמרות, עשה פרוייקט קלאסי, הרבה סולו ועוד כל מיני נסיונות מוסיקליים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם מוצלחים פחות.

אבל בקרב חובבי הג'אז (או לפחות בקרב אלו שאני מסתובב איתם...) היה מעין קונצנזוס ש Brad איבד את זה ומה שהיה כבר לא יחזור. כל שנותר הוא להתרפק אל האלבומים הישנים (ראו ההמלצה שלי למעלה על הקופסא של The Art Of The Trio).

לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון נרגש מחבר יקר שהפציר בי לשמוע את החדש של Mehldau. "אני נמצא עכשיו ב"ג'אז באוזן", שומע את "ODE" - הדיסק החדש של Brad" הוא אומר לי "ואני פשוט לא מאמין. Brad חזר. זה ברמה של האלובמים הישנים.". ואללה ? אני שואל. עד כדי כך ? "לגמרי" הוא עונה. "עד כדי כך".

טוב. בהחלט הסתקרנתי. אם Brad באמת חזר זהו אירוע שאין להקל בו ראש, מה עוד שהחבר ההוא שלי ידוע כמי שאינו קושר כתרים לחינם. לקח כשבוע עד שהאלבום סוף סוף הגיע אלי. מדובר באלבום שלישייה עם ההרכב הקבוע של Mehldau בשנים האחרונות, קרי: Grenadier ו Ballard. האלבום יצא במרץ 2012 בלייבל Nonesuch וכולל 11 לחנים חדשים של Mehldau. 

חברים, מה אגיד לכם? מהרגע שהאלבום החל להתנגן במערכת חיוך עצום נסוך על פני ופשוט נשאבתי לתוך המוסיקה. כשהסתיים האלבום לא היתה בכלל שאלה. Brad חזר. בענק. שוב לוחץ Play ומתחיל עוד סיבוב על האלבום. וכך שוב ושוב 4 פעמים ברציפות ביום הראשון ועוד כמה פעמים למחרת ומאז רק עוד ועוד. איזה יופי. יש כאן את כל מה שחובבי Brad רגילים לקבל ממנו: קוים מלודיים נפתלים, מלאי תהפוכות קצביות ומתחים שרק הוא מסוגל לפתור,  המהלכים ההרמוניים האופייניים, וההפרדה המושלמת בין הידיים שגורמת לך להאמין שהאיש ניחן בשני מעבדים שונים, אחד לכל יד. יש אפילו תחושה שהפעם הוא מחובר יותר מבעבר לתחושת ה- swing שלעיתים קצת נעדרה מחלק מאלבומיו. תוסיפו לכל זה את המרכיב החשוב מכולם: שיתוף הפעולה המופלא וארוך השנים בין המוסיקאים שמניב נגינת טריו פסנתר שבאמת מזכירה את הגדולים מכולם.

כמה ימים לאחר מכן החלטתי להקשיב לאלבום הופעה של Mehldau מאוקטובר 2006. זהו אלבום כפול שהוקלט במהלך ארבעה לילות במועדון ה Village Vanguard בניו-יורק עם אותה שלישייה ונקרא בפשטות: Live. שבוי תחת הקונספציה של Brad שאבד לא הקשבתי לאלבום הזה שנים ולא נתתי לו צ'אנס אמיתי כשיצא.

הרפרטואר שם כולל גם קאוורים (מצויינים!!) אבל בגדול משמיעה של שני האלבומים זה לצד זה הסתבר לי להפתעתי שאין אחד מהם נופל ממשנהו מבחינה האיכות המוסקלית. Brad, מסתבר, לא הפסיק לעשות את מה שהוא ידע לעשות ב 2001. הוא אמנם לקח כל מיני כיוונים חדשים, חלקם טובים ומעניינים יותר וחלקם קצת פחות, אבל ברמת הטריו - היכולת לא רק נשמרה, היא אפילו נשתבחה. כנראה שכל מה שהייתי צריך זה את האלבום החדש שיגרום לי לשוב ולהקשיב לאלבום הכפול הזה בגישה אחרת וחיובית. Brad, שמחתי לגלות, לא הלך לשום מקום. יכול להיות שהכל היה אצלי (אצלנו ?) בראש?

חג חירות שמח.