דפים

יום שני, 26 בינואר 2009

"A Genius Is The One Most Like Himself" and some more advice from Thelonius Monk

מסמך מרתק שערך ככל הנראה נגן סקסופון הסופרן, Steve Lacy, ובו הוא מרכז רשימת עצות ותובנות מפיו של Thelonious Monk עמו ניגן לראשונה בשנת 1960 ולימים הפך לאחד הפרשנים החשובים והמעניינים של המוסיקה של Monk. חלק מן העצות האלה מופיע לעיתים קרובות בספרי הדרכה ולימוד אילתור וג'אז כך שחלקן מוכרות. (תודה רבה ליותם שמצא את המסמך)


לחץ על התמונה כדי לראותה בבירור


1. MONK'S ADVICE (1960)

JUST BECAUSE YOU'RE NOT A DRUMMER, DOESN'T MEAN THAT YOU DON'T HAVE TO KEEP TIME.

PAT YOUR FOOT AND SING THE MELODY IN YOUR HEAD, WHEN YOU PLAY.

STOP PLAYING ALL THOSE WEIRD NOTES (THAT BULLSHIT), PLAY THE MELODY!

MAKE THE DRUMMER SOUND GOOD.

DISCRIMINATION IS IMPORTANT.

YOU'VE GOT TO DIG IT TO DIG IT, YOU DIG?

ALL REET!

ALWAYS KNOW....(MONK) --- [flip it over and upside down and read]

IT MUST BE ALWAYS NIGHT, OTHERWISE THEY WOULDN'T NEED THE LIGHTS.

LET'S LIFT THE BAND STAND!!

I WANT TO AVOID THE HECKLERS.

DON'T PLAY THE PIANO PART, I'M PLAYING THAT. DON'T LISTEN TO ME. I'M SUPPOSED TO BE ACCOMPANING YOU!

THE INSIDE OF THE TUNE (THE BRIDGE) IS THE PART THAT MAKES THE OUTSIDE SOUND GOOD.

DON'T PLAY EVERYTHING (OR EVERYTIME); LET SOME THINGS GO BY. SOME MUSIC JUST IMAGINED. WHAT YOU DON'T PLAY CAN BE MORE IMPORTANT THAN WHAT YOU DO.

A NOTE CAN BE SMALL AS A PIN OR AS BIG AS THE WORLD, IT DEPENDS ON YOUR IMAGINATION.

STAY IN SHAPE! SOMETIMES A MUSICIAN WAITS FOR A GIG, AND WHEN IT COMES, HE'S OUT OF SHAPE AND CAN'T MAKE IT.

WHEN YOU'RE SWINGING, SWING SOME MORE!

(WHAT SHOULD WE WEAR TONIGHT? SHARP AS POSSIBLE!)

ALWAYS LEAVE THEM WANTING MORE.

DON'T SOUND ANYBODY FOR A GIG, JUST BE ON THE SCENE.

THESE PIECES WERE WRITTEN SO AS TO HAVE SOMETHING TO PLAY AND TO GET CATS INTERESTED ENOUGH TO COME TO REHEARSAL.

YOU'VE GOT IT! IF YOU DON'T WANT TO PLAY, TELL A JOKE OR DANCE, BUT IN ANY CASE. YOU GOT IT! (TO A DRUMMER WHO DIDN'T WANT TO SOLO.)

WHATEVER YOU THINK CAN'T BE DONE, SOMEBODY WILL COME ALONG AND DO IT.

A GENIUS IS THE ONE MOST LIKE HIMSELF.

THEY TRIED TO GET ME TO HATE WHITE PEOPLE, BUT SOMEONE WOULD ALWAYS COME ALONG AND SPOIL IT.

יום שני, 19 בינואר 2009

ספרות ג'אז

המונח "ספרות ג'אז" אין כוונתו ספרי ג'אז כמו ביוגרפיות, סקירות תקופתיות, סגנוניות וכדומה, אלא ליצירות ספרותיות שהג'אז שלוב בהן, בצורה גלויה או סמוייה, כחלק מהעלילה או על ידי שימוש בדימויים מעולם הג'אז או אפילו באופן הכתיבה עצמו.

בועז כהן כתב בבלוג שלו, "רעש" רשימה נהדרת על ספרות ג'אז. מומלץ לקרוא.

יום חמישי, 15 בינואר 2009

Duke Ellington - The Great Paris Concert


בואו נדבר הפעם על Duke Ellington. יש כל כך הרבה מה לומר ולספר על אגדת הג'אז הזו ועוד הרבה יותר מזה יש לשמוע, כי הוא כתב והקליט בלי סוף – שאני פשוט לא יודע איפה להתחיל. יש לא מעט אנשים ש Ellington הוא "השריטה" שלהם. הם מכירים את כל האלבומים ואת כל ההרכבים השונים לאורך השנים, יודעים לספר מי עזב ומי חזר ומתי ולמה, ממש כמו שמכורי כדורגל מכירים בעל פה ויודעים לדקלם באמצע הלילה את ההרכבים ששיחקו במשחקי הליגה לפני 30 שנה, כולל שחקני הספסל.

אני לא כזה. ההיכרות של עם Ellington החלה די בתחילת הדרך שלי בג'אז, התאהבתי בתיזמורים שלו ובלחנים שלו שהצליחו להביא צבע שונה ומאד מיוחד שלא הכרתי אז ולא הכרתי מאז. אחר כך עברתי לדברים "מתקדמים" יותר – כמו Parker, כמו Miles, כמו Coltrane. את Ellington והסגנון "המיושן" שלו השארתי מאחוריי, או כך לפחות חשבתי. דני קרפל אמר לי אז שפעם, כשאהיה גדול, אחזור לשמוע Duke Ellington ואז גם אולי אבין באמת את גדולתו. אני לא בטוח שהגעתי לשם כבר, כי אוסף ההקלטות שלי עדיין מכיל מעט מאד הקלטות של Ellington והאלבומים הללו אינם מושמעים אצלי לעיתים קרובות.

אז מה פתאום אני כותב על Duke Ellington אתם ודאי שואלים. העניין הוא שלאחרונה הגיע לידי אלבום כפול בשם The Great Paris Concert שהוא למעשה תיעוד של 4 הופעות שנתנו Duke וחברי ההרכב שלו ב Olympia, Paris בשנת 1963 ויצא בלייבל Atlantic. את האלבום הזה, או יותר נכון חלק ממנו, היה לי בקלטת (מקורית!) בתקופה שעוד קנו קלטות מקוריות. זו הקלטת שאיתה גיליתי את המוסיקה של Ellington ואיתה ביליתי שבועות ארוכים מבלי שידעתי מי זה Ellington ומי האנשים הנפלאים שמנגנים איתו. כך למשל היה עם Johnny Hodges - נגן סקסופון האלט הראשון ששמעתי, ומאז שום נגן אלט לא הצליח לרגש אותי שוב באותו אופן.

Duke Ellington החל את הקריירה שלו בסוף שנות ה 20 של המאה שעברה, כשההרכב שהנהיג שימש הרכב הבית של המועדון המפורסם ביותר בהארלם: ה Cotton Club. באותה תקופה נהגו לרקוד, רחמנא ליצלן, לצלילי ג'אז ו Duke Ellington הביא איתו סאונד חדש שהדהים את באי המקום וגרם להם לחזור לשם ערב אחרי ערב. הסאונד הזה, שקשה לי להגדיר אותו אבל קל מאד לזהות אותו, נקרא ה Jungle Sound ובאותה תקופה הוא הילך קסמים על כל מי שבא לשמוע אותו והיו הרבה כאלה. מסתבר שהיו גם לא מעט כאלה שבאו והיו כל כך מרותקים למוסיקה עד שהעדיפו לשבת לשמוע ולא לרקוד. ההרכב ניגן אמנם ב Cotton Club אבל נשמע בכל ארה"ב מכיוון שמדי שבוע שידרו בשידור חי את המוסיקה של Ellington ברדיו.

כך למעשה היה Ellington הצעיר אחד המוסיקאים הראשונים שתרמו לשינוי המשמעותי ביותר שעבר הג'אז – המעבר מאולמות הריקודים למועדונים ובשלב מאוחר יותר לאולמות הקונצרטים. Ellington גם הקפיד לחדש כל הזמן וכתב כל הזמן חומר חדש להרכב שלו, והיה עוד משהו – Ellington היה שחור שכתב מוסיקה שחורה, הוא כתב מתוך התרבות השחורה על נושאים "שחורים", במקצבים אפריקאיים בסולמות בלוזיים והרמוניות לא שגרתיות והצליח להעביר במוסיקה שלו מין אווירה קסומה, אלגנטית ואניגמטית שחורה שהיטיבה לדבר אל הקהל השחור, אבל קנתה מעריצים רבים גם בקרב הלבנים.

תור הזהב של התזמורת של Ellington היה בשנות הארבעים והיא מנתה הרכב קבוע של 12-13 נגנים להם כתב Duke באופן ייחודי תוך שהוא מתאים את התפקידים באופן אישי לנגנים, כל אחד לפי סגנונו ואופיו. חברי ההרכב כונו Ellingtonians ו Ellington עצמו שימש כפסנתרן של ההרכב. העובדה שההרכב היה קבוע וחבריו מנוסים מאד בנגינה אחד עם השני איפשרה ל Duke Ellington לעשות ככל העולה על רוחו מבחינה מוסיקלית וההרכב היה למעשה מעבדת הניסויים המוסיקלית שלו. באותן שנים הוא לא רק כתב עשרות להיטים שהפכו כמובן לסטנדרטים המוכרים ביותר בג'אז, ביניהם: It Don’t Mean A Thing If It Ain’t Got That Swing, Mood Indigo, In A Sentimental Mood, Prelude To A Kiss, Caravan ועוד הרבה מאד לחנים, אלא גם התנסה בתיזמורים שונים ומשונים והגדיל באופן משמעותי את "פלטת הצבעים" שעמדה לרשות מלחיני הג'אז בדורות שאחריו והפך לאחד המלחינים האמריקניים החשובים ביותר מאז ומעולם.

בתחילת שנות החמישים, לאחר שחלף תור הזהב של ה Big Bands, המשיך Ellington להופיע ברחבי ארה"ב ובעיקר באירופה אבל הפופולאריות של ההרכב שלו ושל המוסיקה שכה היטיב ליצור היתה בירידה מתמדת. חלק מהנגנים עזבו למקומות אחרים והיה נדמה שתור הזהב של הדוכס נגמר. אלא שאז בשנת 1956, בפסטיבל הג'אז ב Newport אירע הנס. Ellington והנגנים עלו על הבמה ולקראת סוף ההופעה, שברובה הותירה את הקהל מנומנם ואדיש על הכסאות, נתן Paul Gonzalves, נגן הסקסופון טנור, את סולו חייו. נדמה לי שהיו שם 27 קורוסים (קרי 27 מחזורי סולו) במהלך הסולו שלו כי הקהל פשוט קם על רגליו והתחיל לרקוד ולהשתולל וסירב להירגע ולא נתן ל Ellington והנגנים לרדת מהבמה. ההופעה הזו הוקלטה ויצאה בלייבל Coulmbia ולמיטב ידיעתי זו ההקלטה הנמכרת ביותר של Duke Ellington.

בעקבות אותה הופעה התעורר עניין מחודש במוסיקה של Duke והוא קיבל עשרות הזמנות להופעות ברחבי העולם וזריקת מרץ יצירתית. הפעם כבר כתב סוויטות ארוכות יותר, ממש קונצרטנטיות חלקן בעלות אמירה אנטי גזענית, כאשר הוא ממשיך בסגנונו הייחודי – לכתוב תפקידים אישיים שיתאימו לנגנים השונים בהרכב שלו. הקול של ההרכב של Ellington היה שילוב נהדר של קולות המוסיקאים עמם עבד, ביניהם: נגן סקסופון האלט Johnny Hodges , הכנר ונגן הקורנט Ray Nance, נגן הטנור Paul Gonsalves, החצוצרן Cootie Willams, נגן הבריטון סקסופון Harry Carney (שניגן עם Ellington כ- 50 שנה!).

ההופעה ב Paris ב 1963 אינה מהווה ציון דרך חשוב והיא גם לא הקלטה בעלת חשיבות היסטורית (כמו ההקלטה של ההופעה ב Newport, למשל) אבל היא פשוט הופעה מצויינת עם כל הכוכבים הגדולים של Ellington ועם הרבה מהלהיטים הגדולים שלו וגם סוויטה אחת (Suite Thursday). ניתן לשמוע את הכתיבה ה Ellington-ית הטיפוסית, את התזמורים העשירים, את הנגינה הקבוצתית המושלמת העשירה בדינמיקה עדינה מחד ובאנרגיות מתפרצות מאידך. כמעט כל קטע מציג סולן אחר והאופן שבו התאים Ellington את הקטעים למוסיקאים שלו מעורר התפעלות. אני לא טוען שזה האלבום הטוב ביותר של Ellington, כי לא שמעתי את כולם אפילו לא מאית מהם (כן, יש לו כמה מאות אלבומים) – אבל בשבילי הוא תמיד יישאר האלבום המופלא ההוא, שאת הקלטת שלו שחקתי עד דק.

בהופעה מנגנים: Duke Ellington בפסנתר, Cootie Williams, Cat Anderson ו Roy Burrowes בחצוצרות, Ray Nance בקורנט ובכינור, Lawrence Brown, Buster Cooper ו Chuck Connors בטרומבונים, Johnny Hodges בסקסופון אלט, Russell Procope בקלרינט ובאלט, Jimmy Hamilton בקלרינט ובטנור, Paul Gonsalves בטנור, Harrey Carney בבריטון וקלרינט, Ernie Shepard בבאס ו Sam Woodyard בתופים.


Hodges ו Ellington

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin