Eri Yamamoto - הרומן שלי עם ארי

הרומן שלי עם Eri Yamamoto התחיל במקרה. חיפשתי משהו אחד, מצאתי משהו אחר, נדדתי מכאן לשם ופתאום מצאתי את עצמי מוקף במוסיקה שלה, נפעם מהכשרון ומיפי המוסיקה שהיא יוצרת.

מקריות, אף כי בסדר גודל שונה לגמרי, היא גם זו שאחראית לרומן של Eri Yamamoto עם הג'אז. Eri, פסנתרנית קלאסית שנולדה ולמדה ביפן, הגיע לבקר את אחותה בניו-יורק בשנת 1995 ובמקרה לגמרי, תפסה הופעה של Tommy Flanagan בסנטרל פארק. Eri אשר לא שמעה ג'אז לפני כן ובכלל לא היתה מודעת לז'אנר נשבתה בקסמי המכשף Flanagan (ובאמת אי אפשר להאשים אותה) והחליטה להתעמק בנושא. בשנת 1996 כבר נרשמה ללימודים ב New School of Music ובשנת 2000 סיימה את לימודיה כשהיא משאירה מאחוריה שובל של מעריצים מבין מוריה. אחד המורים אצלו למדה היה Reggie Workman הבאסיסט, שיעץ לה, עוד בהיותה תלמידה, למצוא gig קבוע ולהתחיל להופיע כמה שיותר מהר מכיוון שההופעות החיות במקומות קטנים הן חלק עיקרי בתהליך עיצובו של מוסיקאי ג'אז. Eri לקחה את העצה ברצינות והחלה להופיע במקום קטן ב Village בשם Arthur's Tavern. ההתקדמות שלה בלימודים וביכולת הנגינה היתה מטאורית ובתוך שנתיים שלוש כבר פיתחה סגנון אישי ומגובש. זהו הישג מדהים בייחוד לאור הרקע שלה. Eri Yamamoto הפכה במהרה לאחד הסודות השמורים בסצינת הג'אז של ניו-יורק. לא הרבה הכירו אותה, אבל כמעט כל מי ששמע אותה הפך למעריץ ושמה עבר מפה לאוזן.

אם אתם מדמיינים כעת בחורה יפנית קומפקטית שמפרקת פסנתרים לארוחת בוקר בסגנון Hirmoi – אתם ממש לא בכיוון. הנגינה של Eri, כיאה לפסנתרנית שבאה מהמוסיקה הקלאסית, לא עוסקת ביצירת אפקטים או בשחרור אגרסיות. הכיוון הוא הרבה יותר מלודי, סיפורי, לעיתים מופשט ולעיתים פרשנויות חדשות ומעניינות שלה לסטנדרטים מוכרים. ניתן לשמוע בנגינה שלה ערב רב של השפעות כמו Jarrett, Ahmad Jamal ו Brad Mehldau אם למנות לפחות חלק.

אבל במקום שאני אשבור את הראש איך להפוך מוסיקה מדהימה למילים – בואו נדבר על האלבומים, כי זה הדבר האמיתי.

תחילה אלבום הבכורה, Up & Coming, שהוקלט בשנת 2001 ויצא בלייבל Jane Street Records. מנגנים בו לצד Eri Yamamoto גם הבאסיסט John Davis והמתופף הקבוע שלה Ikuo Takeuchi. כמצופה וכמקובל באלבומי בכורה של פסנתרנים, Eri מנסה כוחה במספר סטנדרטים (All blues, Without A Song, Billie's Bounce ו My Foolish Heart) ולמרות שמדובר בקטעים שהוקלטו אינספור פעמים על ידי מוסיקאים מנוסים וותיקים שנדמה שכבר עשו עם השירים הללו כל מה שאפשר לעשות – Eri מצליחה להוציא תחת ידיה תוצאה מרעננת, מעניינת ומצויינת.

שנה לאחר מכן, עדיין באותו לייבל, יצא אלבומה השני Three Feel שוב עם Ikuo Takeuchi בתופים אולם Alan Hampton מנגן בבאס. הפעם מקבל My Favorite Things טיפול מיוחד ושונה.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 2004, הקליטה Eri את אלבומה השלישי והאחרון עבור הלייבל Jane Street Records, בשם Colors. הבאסיסט הפעם הוא Ben Street והמתופף נשאר Ikuo Takeuchi.

בשנת 2005 עבד William Parker, שהוא ככל הנראה הבאסיסט הכי מעניין והכי מגוון בג'אז כיום, על אלבום חריג ויוצא דופן מבחינתו: טריו "קלאסי" עם פסנתר ותופים אשר בניגוד למוסיקה לה היינו מורגלים ממנו יהיה הרבה יותר קומוניקטיבי ויחשוף צד אחר, קל יותר לעיכול, של Parker. לצורך הפרוייקט לקח Parker את Eri Yamamoto כפסנתרנית (ולא את Mathew Shipp הפסנתרן הקבוע איתו הוא עובד) ואת Michael Tompson בתופים. התוצאה נפלאה ממש והאלבום המדובר הוא Luc's Lantern, שיצא בלייבל Thirsty Ear, שידבר גם למי שהשם William Parker מתקשר אצלו עם Free חסר הגיון וסדר.

באופן לא מפתיע, הפרוייקט הזה של Parker לקח את Eri למחוזות רחוקים והנגינה שלה באלבום הזה, כמו בכל מה שיבוא אחריו, שונה מאד מהנגינה שלה בשלושת האלבומים הראשונים שהקליטה. סגנון הנגינה שלה שהיה עד אז בעל אוריינטציה של ג'אז מיינסטרימי מודרני (אם כי מיוחד) השתחרר והפך יותר אימפרסיוניסטי ומופשט. גם הלחנים שלה השתחררו ונשענו פחות ופחות על מבנים מוכרים. בקיצור ההתחברות עם Parker וחבורתו בהחלט פתחו אצלה פתח למשהו אחר, שונה ועוד יותר אישי. אך בד בבד היא מצליחה לשמור על הנגישות, על היופי ועל הפשטות שאפיינו את אלבומיה המוקדמים.

Eri עברה, אפוא, להקליט בלייבל Thirsty Ear העוסק בעיקר ב Free Jazz. בשנת 2006 היא הקליטה עבור הלייבל הזה אלבום בשם Cobalt Blue עם David Ambrosio בבאס ועם המתופף הקבוע שלה Ikuo Takeuchi. ההרכב עם Ambrioso בבאס (בתמונה למעלה) הפך להיות הרכב הטריו הקבוע שלה, איתו היא מופיעה ומקליטה עד היום.

בינתיים, Parker שהתרשם מאד מכשרונה ומיכולותיה שלי Eri שילב אותה גם בפרוייקט אחר שלו, הרכב בשם Raining On The Moon, העוסק בקשר שבין מוסיקה ובין שירה (poetry). האלבום בו משתתפת Eri Yamamoto נקרא Corn Meal Dance (בלייבל Aum Fidelity).

בשנת 2008 הוציאה Eri Yamamoto שני אלבומים בלייבל Aum Fidelity בו החל להקליט גם William Parker. האלבום האחד, Redwoods, הוא אלבום טריו עם הצוות הקבוע (Ambrioso ו Takeuchi) והאלבום השני, Duologue, הוא האלבום הראשון שהקליטה Eri Yamamoto כלידרית שלא במסגרת טריו – זהו אלבום דואטים עם ארבעה מוסיקאים (William Parker, Hamid Drake, Daniel Certer ו Federico Ughi) הפעילים בעיקר בזירת ה Free , כאשר עם כל אחד מהם הקליטה Eri Yamamoto שני קטעים שכתבה במיוחד עבורו. הלחנים מקסימים והביצועים מלאי חכמה, עדינות ורגש. למרות הרקע של המוסיקאים עמם היא מנגנת בדואטים האלה, ולמרות שזה בפירוש אינו ג'אז מסורתי במובן המקובל של המילה, האלבום מאד נגיש ונותן ביטוי לכשרונה של Eri כמלחינה.

עכשיו כל מה שנותר הוא לקוות שאחד ממארגני הפסטיבלים יקח יוזמה, ירים טלפון ל Eri Yamamoto ויזמין אותה להופיע כאן. כי כמו שאמר Charlie Parker: עכשיו זה הזמן. בעוד כמה שנים היא כבר תהיה עסוקה מדי, מפורסמת מדי והבאתה להופיע בארץ ודאי תהיה יקרה מדי...

מי שמעוניין לשמוע קטעים לדוגמא - ימצאם כאן.

Who's afraid of David S. Ware?

הפוסט הבא אינו מיועד לבעלי לב חלש. גם לא למי שלא מוכן להשקיע מאמץ בכדי לתת לאוזן להתרגל ולהכיר משהו חדש, מורכב וקצת אחר. אני מדבר על נגן הסקסופון טנור המצויין David S. Ware ועל הרביעייה שלו.

מי ש"נופל" בלי הכנה על הקלטה מקרית של David S. Ware עשוי לפתח טראומה ורעידות בכל הגוף כששמו של Ware מוזכר, אבל אני מאמין שעם כמה המלצות נכונות ונקודות פתיחה ידידותיות ניתן יהיה להפיג את החששות ולהביא את המוסיקה של Ware גם לאנשים שזו אינה כוס התה שלהם.

אני מודה, לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להתחבר למוסיקה של David S. Ware. אינני מעריץ עיוור שלו והרבה מההקלטות שעשה לא מדברות אליי, אבל בכל זאת יש מספר אלבומים שלו שככל שאני שומע אותם יותר – כך אני מגלה בהם יותר ובזכותם אני ממשיך לנסות ולשמוע גם את האלבומים שעדיין קשים לי.

לפני שניגש למוסיקה, מעט רקע: David S. Ware נולד בשנת 1949 והחל לנגן בגיל צעיר, בהתחלה על סקסופון אלט, אח"כ על בריטון ורק מאוחר יותר עבר לנגן בטנור והחליט להתמקד בו. הושפע רבות מ Sonny Rollins מ Coltrane ומ Albert Ayler אבל הצליח די מהר ליצור לעצמו סגנון מאד אישי וייחודי. השליטה שלו בכלי פנומנלית, הצליל מופלא והמוסיקה שלו מאד רוחנית (במובן spiritual).

הוא היה חלק מסצינת הלופטים בניו-יורק של שנות השבעים, לצד מוסיקאים כ David Murray, Sam Rivers, Arthur Blythe, Don Pullen ועוד. את פרסומו הראשון קיבל כשניגן בהרכב של הפסנתרן האוואנטגארדי Cecil Taylor עמו עבד מספר שנים. הוא גם היה חבר בהרכב של החצוצרן Ahmed Abullah בשם The Solomonic Quintet ואף מנגן באלבום (המעולה !!) שהוציא ההרכב הזה בשנת 1987. למעשה העניין המחודש שלי ב David S. Ware התעורר מחדש לאחרונה לאחר ששמעתי אותו מנגן באלבום הזה.

את הרביעייה שלו הקים Ware בשנת 1989 (עד אז, עבד Ware, שסירב להתפשר על המוסיקה שלו וסירב לנגן כ sideman בהרכבים של אחרים, כנהג מונית במשך 14 שנה). ברביעייה חברים, מלבד Ware עצמו, גם הפסנתרן Mathew Shipp והבאסיסט William Parker, שניהם מוסיקאים מדהימים (ומי שראה את William Parker מפרק את הסינמטק יודע שאני לא מגזים אפילו קצת), מנהיגים הרכבים משלהם ונחשבים פיגורות בעלי שם עולמי בזירת הג'אז החופשי. למעשה המתופפים הם היחידים שהתחלפו לאורך השנים, ומשנת 1999 מאייש את כסא המתופף Guillermo E. Brown.

למרות הפורמט של הנגינה שהוא לעיתים חופשי מאד, כנראה שהשמירה על הרכב קבוע מאפשרת למוסיקאים לייצר תקשורת שכולה נמצאת במוסיקה, מכיוון שהם מצליחים להבין מה כל אחד מהם רוצה בכל רגע ומצליחים ללכת איתו יד ביד בדרך חד פעמית ולא נודעת בלי להחליף מילה.

המוסיקה של הרביעייה מבוססת בעיקר על קטעים שכתב Ware ועל Standards שמקבלים טיפול מקיף, מפורקים (או יותר נכון מנופצים לרסיסים) ונבנים מחדש באלתור מלא. התוצאה היא לעיתים קשה לעיכול, מפוזרת ולא ברורה ולעיתים עמוקה, לירית ויפהפיה, מאד מעניינת ואנרגטית ותמיד עם תחושה חזקה של ספיריטואליות.

האלבום Flight Of I שיצא בשנת 1991 היה האלבום הראשון שהקליט Ware בלייבל היפני DIW (והאחרון עם המתופף המקורי של הרביעייה Marc Edwards) הסאונד הוא DIW טיפוסי (מי שמכיר הקלטות בלייבל הזה יודע בדיוק במה מדובר). זה אלבום מקסים, לירי ועמוק שנחשב אחד מהאלבומים הטובים ביותר שיצר Ware. הוא כולל גם ביצועים לסטנדרטים There Will Never Be Another You ו Yesterdays. המלצת הבית.

Surrendered הוקלט בשנת 1999 עבור הלייבל Columbia. זהו אלבומו השני והאחרון של Ware בלייבל הזה (אמנם Columbia אינו הלייבל הטבעי למוסיקה של Ware אך הוא הוחתם בתקופה ש Branford Marsalis היה המנהל האומנותי של הג'אז בלייבל, כשהמוסיקה היתה חשובה לא פחות מהביזנס) והוא למיטב ידיעתי הנגיש ביותר מאלבומיו של Ware. האלבום כולל, בין היתר, ביצוע משגע ל Sweet Georgia Bright של Charles Lloyd. האלבום הזה הוא הכי straight ahead שאפשר לקבל מ David S. Ware. בקיצור זה לא ממש אלבום שמייצג את הרוב אבל בהחלט מעניין ושווה שמיעה. אידיאלי כנקודת פתיחה.

מכאן ברשותכם, נעבור לשני אלבומים מעט יותר מאתגרים

Freedom Suite (יצא בלייבל AUM בשנת 2002) הוא עיבוד ליצירה המפורסמת שהקליט Sonny Rollins בשלישייה עם Oscar Petifford בבאס ו Max Roach בתופים בשנת 1958. הגרסה של רביעיית Ware ארוכה בהרבה מהמקור ונוצרה במיוחד להופעה בפסטיבל ג'אז בסן פרנסיסקו. הסוויטה המקורית היא יצירת מחאה מרשימה וגרסתה החדשה בביצוע רביעיית David S. Ware אינה מביישת את היצירה המקורית ומצליחה להתעלות לרמתה. בעיניי מדובר באבלום נגיש למדי, והיכרות עם המקור של Rollins, למרות שאיננה חובה, רק מעמיקה את החוויה.

Renunciation הוקלט בהופעה חיה בשנת 2006 ויצא בלייבל AUM שנה לאחר מכן. חלקו נגיש יותר וחלקו נגיש פחות אבל האנרגיה שמתפתחת שם, בתוך המוסיקה ובין המוסיקאים היא עצומה והביטוי האישי מרשים ביותר.

ומה טוב יותר מלסיים במילותיו של David S. Ware עצמו, מתוך ראיון שנתן ל Fred Jung עבור ה JazzWeekly:

Our music is not so strange and so other worldly that nobody can hear it and nobody can enjoy it. I don't believe that. I believe that it is just a matter of letting people be exposed to it. That is all.