פסטיבל הג'אז תל-אביב: היום הרביעי

אבישי כהן. צילום (מההופעה של יום רביעי) : קביליו

את היום הרביעי והאחרון של הפסטיבל פתחתי בשעת צהריים עם הטריו של אבישי כהן. ההופעה הזו הותירה אותי נרגש ודי חסר נשימה גם כמה דקות אחרי שנסתיימה. היה בה כל מה שציפיתי ועוד קצת. ובאתי עם ציפיות בשמים.

אבישי ניגן בטריו, מה שנראה כפורמט החביב עליו, לאור העובדה ששלושה מתוך ארבעת האלבומים בהם הוא הלידר הינם אלבומי טריו. שותפיו לטריו היו יונתן אבישי (הקוסם, זוכרים?) ו Jeff Ballard שמהווה גם צלע קבועה בטריו של Brad Mehldau וניגן עם אבישי בתקליט הראשון שלו, The Trumpet Player, גם הוא בטריו.

אבישי הוא לידר טבעי. כל חזותו משדרת בטחון עצמי וקסם אישי וגם כשהוא מציג את הקטעים בטון שקט אתה מרגיש שהוא מרגיש הכי בבית על הבמה. 

אבל כשהוא נוטל את החצוצרה ומצמיד אותה לשפתיו – אז מתרחש הקסם הגדול. הצליל, הנקיון, הכריזמה בנגינה, הטכניקה המושלמת, הסגנון האישי הברור כל אלה הם רק כלים שנועדו לאפשר לו לעשות את הקסם. לנגן מוסיקה שמצליחה לרגש אותי כמעט מייד, גורמת לי לשקוע לתוך החוויה המוסיקלית באופן טוטאלי. אני עוצם עיניים והלב רוקד. גם הגוף. יש לי אמונה שלמה בכהן כקברניט שידע להוביל אותי בדרך המרתקת שלו ולהנחית אותי בסוף הטיול בעדינות אל הקרקע.

Jeff Ballard. צילום: גנגי

המוסיקה היתה ברובה המכריע מקורית של אבישי כהן, למעט Kofifi Blue של Abdullah Ibrahim ועוד קטע (מתי שהוא בטח אזכר איזה .... ) של Ornette Coleman שהשתלבו נהדר עם הקו שהוביל את כל ההופעה. הנגינה של אבישי כהן בטריו די שונה מהנגינה שלו עם Third World Love. בעוד שהמוסיקה של TWL מוציאה ממנו נגינה מאד גרובית, עם הרבה חזרות ופראזות מאד ספציפיות שהפכו לכל כך מזוהות עם המוסיקה של TWL, בטריו הוא יותר מספר סיפור ופחות רוכב על הגרוב ובעיקר הוא הרבה פחות מוסיקאי של פראזות. לאחרונה (גם בהופעה וגם באלבום החדש של שלושת הכהנים – Family) גם הצליל שלו והסגנון נשמעים לי קצת שונים. ניכר לאוזן שאבישי כהן מודע היטב למורשת המפוארת של החצוצרה בג'אז, והוא מסוגל לקחת ממנה מבלי לנסות להישמע כמו חצוצרנים אחרים. וטוב לראות שגם ברמה הגבוהה שהוא נמצא בה הוא כל הזמן מתפתח ומחפש.

יונתן אבישי כמובן מתאים למוסיקה הזו בצורה מושלמת. שמעו את האלבום Flood ותבינו על מה אני מדבר. הוא יודע לתת לאבישי כהן את כל התמיכה שהוא צריך וגם לצמצם את הנוכחות שלו כשהוא מרגיש שזה מה שהמוסיקה דורשת. הסולואים שלו היו תענוג צרוף של מלאכת מחשבת של אור וצל, צלילים ושקט. אבל כל זה לא היה מתאפשר לולא היה Jeff Ballard מאחורי התופים. הוא מתופף שכלי הנגינה העיקרי שלו זה האוזניים שלו. הוא פשוט יודע להקשיב ולתת את המינון המדויק שנדרש ממנו. רגע הוא מתפוצץ ומדליק חבית של חומר נפץ על הבמה ורגע אחר הוא הלוחש לתופים. כל כך הרבה מוסיקליות ואפס אגו. מדהים.

ישבתי לבד בהופעה הזו, התחברתי לגמרי למוסיקה ובכנות – הרגשתי שהטריו הזה בא לנגן רק בשבילי, בדיוק את המוסיקה שהייתי צריך. כל כך נהניתי בהופעה הזו שכשראיתי את אבישי לאחר מכן כל מה שרציתי היה לתת לו חיבוק תודה גדול. 

קיובר וחכימי. צילום: קביליו

את הפסטיבל סיימתי עם ערב המחווה של Ronnie Cuber למוסיקה של Horace Silver. 

ההופעה הזו בנתה ציפיות גבוהות מאד גם בגלל סוג המוסיקה, כמות הנגנים ואיכותם ולא מעט בזכות שרשרת פוסטים אישיים שפרסם יונתן גרינשטיין, מי שניגן טנור באותב הופעה, ובה תיאר מזוית אישית את החזרות לקראת המופע וגם את אישיותו הססגונית והבלתי רגועה בעליל של האורח Ronnie Cuber. (הקריאה מומלצת ביותר -  כאן, כאן וכאן)

לצדו של Cuber ניגנו אבי לייבוביץ' בטרומבון, ניב תואר בחצוצרה, יונתן גרינשטיין בטנור, רונן שמואלי בפסנתר, אסף חכימי בבאס ושי זלמן בתופים. ההופעה כללה קטעים מקוריים של Silver בלבד, וכאלה יש בשפע.

Silver שהיה מהמקימים של ה Jazz Messangers המקוריים (עם Blakey) כותב Hard-Bop מתובל בהרבה Soul, אבל נעדר את העוצמה שהיתה במוסיקה של Art Blakey. התזמורים שלו, אותם שיחזר Cuber בצורה מושלמת, נשמעים מעולה ומאד מהודקים. מטבע הדברים כשיש ארבעה נשפנים על הבמה אף אחד לא מקבל יותר מדי זמן סולו וייאמר לזכות Cuber שהוא החיל את אותו דין גם על עצמו. 2-3 קורוסים לכל אחד והלאה. 

מימין לשמאל: גרינשטיין, תואר חכימי, לייבוביץ', קיובר ושמואלי. צילום: קביליו

ישבתי בשורה הראשונה ממש מתחת ל  Cuberונהניתי מאד מהנגינה שלו. אף כי היתה מיינסטרימית – זה מאד התאים לסיטואציה המוסיקלית. מדי פעם לגם קיובר מ"כוס המים שלו" ובסך הכל היה נראה די מבסוט, מה שכנראה גרם לו לרקוד בגמלוניות ולהגיד על כל קטע שזהו הקטע האהוב עליו של הוראס סילבר, God damn it.

מבחינת המוסיקאים הישראליים מאד אהבתי את הנגינה של רונן שמואלי שהצליח לייצר דרמה ולבנות סולואים שיש בהם התפתחות ועניין. גם ניב תואר היה מצוין אם כי היה נראה לי מעט לחוץ. אבי לייבוביץ' ויונתן גרינשטיין, לצערי, לא ממש נתנו את מה שהם יודעים לתת וחבל, כי שניהם נגנים מצויינים שיכולים לסחוב הופעה על גבם. אסף חכימי, שזהו המפגש הראשון שלי עם הנגינה שלו, הותיר בי רושם של באסיסט מצויין, מאד יציב ובעל נוכחות. וכמובן שהליהוק המתבקש של הערב היה שי זלמן שכמו נולד להופעה כזו.

אסף חכימי. צילום: גנגי

בסך הכל היתה הופעה מהנה, בעיקר בזכות המוסיקה של Silver והתזמורים העשירים ומבחינתי היוותה סיום ראוי לפסטיבל.

ואי אפשר לסיים בלי מילה על החברים: נהניתי מאד לפגוש הרבה חברים ומכרים ותיקים, חלקם מוסיקאים וחלקם חובבי ג'אז ותיקים ואושיות פורומים מכובדות ומוכרות, כולם ללא יוצא מן הכלל אנשים שהמוסיקה הזו היא סם חיים בשבילם. 
זה גם הזמן להודות לשני צלמים נהדרים שמעדיפים, כך נדמה, לראות את ההופעות דרך עינית המצלמה, ואשר ניאותו בחפץ לב לחלוק עמי (ועמכם) את התמונות שצילמו:. תודה רבה לשניכם גנגי וקביליו.

נראה לי שזהו. בסך הכל היה כיף. היו כמובן עוד כמה הופעות שהייתי בהן ופחות נהניתי אבל העדפתי לכתוב רק על ההופעות שאהבתי. נתראה, כנראה, בשנה הבאה.

ואני מתחיל כבר מעכשיו את הקמפיין להבאת Paul Bley, עדיף בטריו. 

לצפייה בתמונות של גנגי מהיום הרביעי - לחץ כאן.

A song for my father - 1968

Horace Silver בביצוע של כמעט 20 דקות לאחד מהקטעים הכי מזוהים איתו: A Song For My Father.
לצדו של Silver בפסנתר מנגנים Bennie Maupin בטנור, Bill Hardman בחצוצרה, John Williams בבאס ו Billy Cobham בתופים.
הקלטה מהטלויזיה הדנית משנת 1968.

Horace Silver Quintet - 1958

ממש במקרה מצאתי את שני קטעי הוידאו הבאים של חמישיית Horace Silver. מדובר בחמישייה שלו מהשנים 1958-1959 עם Junior Cook בטנור, Blue Mitchell בחצוצרה, Gene Taylor בבאס ו Louis Hayes בתופים. החמישייה הזו (למעט המתופף Louis Hayes שפינה את מקומו ל Roy Brooks) המשיכה לעבוד ביחד עד שנת 1963 והקליטה הרבה מאד אלבומים מצויינים ב Blue Note.

לא לשכוח להפסיק את הנגן המנומר משמאל שמנגן את מוסיקת הרקע באתר

ועכשיו, ללא הקדמות נוספות, הנה הם לפניכם.... חמישיית Horace Silver:

Here Comes Louis Smith

פעם בכמה שנים מתגשם לי חלום. אחד החלומות האלה התגשם ממש עכשיו כש Blue Note החליטו להדפיס מחדש את האלבום השני של Louis Smith, חצוצרן נהדר ובהחלט לא מספיק מוערך.

Louis Smith מוכר בעיקר בזכות אלבומיו המאוחרים ללייבל SteepleChase במהלך שנות ה-90 ופחות בשל שני האלבומים שהוציא ב Blue Note, ואין בכך פלא שכן אלבומיו ב Blue Note היו משך שנים רבות נחלתם של אספנים ומשוגעים לדבר בלבד.

Smith הוא חצוצרן שגדל והתחנך בבית מדרשם של Gillespie ו Navarro אבל עם טאץ' קצת יותר מודרני. הוא לא מהפכן גדול ולא יצאה ממנו בשורה חדשה לעולם הג'אז – אבל הוא חצוצרן שכיף לשמוע אותו, וזה לא דבר של מה בכך. ועוד לא שמעתם מי מנגנים לצידו...

באלבומו הראשון Here Comes Louis Smith משתתפים גם Cannonball Adderley (שהיה חתום באותה תקופה בלייבל Mercury ולכן מופיע תחת השם Buckshot La Funke) בסקסופון אלט, Duke Jordan ו Tommy Flanagan חולקים את כסא הפסנתרן, Doug Watkins בבאס ו Art Taylor בתופים. ההקלטה נעשתה בשנת 1957 עבור לייבל מבוסטון בשם Transition אולם לאחר שהלייבל פשט את הרגל – קנה Alfred Lion, האריה האגדי של Blue Note, את הזכויות על האלבום הזה. האלבום הודפס בדיסק רק ב 1996 וכבר מזמן אינו בר השגה.

אלבומו השני, Smithville, יצא ממש עכשיו לראשונה בדיסק, 50 שנה (!!) לאחר שהוקלט, מנגנים בו Charlie Rouse בטנור, Sonny Clark בפסנתר, Paul Chambers בבאס ושוב Art Taylor בתופים. זו ההזדמנות לשים עליו יד לפני שייעלם לעוד 50 שנה.

חדי האוזן שביניכם יוכלו לשים לב להבדלי ההפקה וההקלטה בין ההקלטה הראשונה להקלטה השניה ולזהות את מגע הקסם של Rudy Van Gelder שהקליט את האלבום השני.

אחרי הקלטת שני האלבומים הללו התמסר Smith להוראה ונמנע מהקלטות, עד לשנות ה-90 בהן חזר לאולפן, הפעם עבור הלייבל SteepleChase והקליט 13 אלבומים נהדרים עד שלקה בשבץ לפני שלוש שנים.

אגב, בשורה משמחת נוספת לאוהבי Smith – ממש לאחרונה יצא ב Blue Note דיסק הופעה חיה של Horace Silver מפסטיבל Newport '58 בו מנגנים Horace Silver בפסנתר, Junior Cook בטנור, Louis Smith בחצוצרה, Gene Taylor בבאס ו Louis Hayes בתופים. טרם הנחתי ידי על האלבום אבל מהדוגמאות החלקיות ששמעתי – בהחלט יש למה לצפות...

Louis Smith / Here Comes Louis Smith
(Blue Note, 1957)
Louis Smith, Cannonball Adderley, Duke Jordan, Tommy Flanagan, Doug Watkins, Art Taylor.

Louis Smith / Smithville
(Blue Note, 1958)
Louis Smith, Charlie Rouse, Sonny Calrk, Paul Chambers, Art Taylor.

Lee Morgan: 1956-1958 (Part 2)

מאירועי הפרק הקודם:

"בניגוד לכל הגיון - גמרתי אומר להשיג את כולם. יקח כמה זמן שיקח, יעלה כמה שיעלה."

אבל איך ? הרי הם OOP, נכון ?

מסתבר שהיפנים מאד אוהבים ג'אז (ובכלל מטורפים אחר התרבות האמריקנית) וביפן מדפיסים דיסקים, לשוק המקומי בלבד, ולפעמים אלבומים שהם OOP במערב, מודפסים בהוצאה היפנית.

וכך, אחת לכמה שנים, הביאו מספר חנויות ג'אז בארץ משלוחים של Blue Note יפני, (תגידו את צירוף המילים האלה לכל אספן ג'אז ותראו אותו מתחיל להזיל ריר...) ובכל פעם כזו מיהרתי ודפדפתי בידיים רועדות בין האלבומים לחפש עוד אחד מבין השישיה המופלאה הזו.

כך הגיעו לידי (במחירים מופקעים בד"כ) האלבומים City Lights, והאלבום הראשון: Indeed!.

שני אלבומים נוספים, בהוצאה היפנית, Volume Three ו The Cooker, מצאתי במסגרת שיטוטיי בחנויות הדיסקים בחו"ל, במחירים מופקעים כמובן (ותודה לאשתי שהביאתני, וגם חיכתה לי שעות עד שאגמור לעבור על כל המדפים).

אגב, עד כאן, למי שעדיין לא נשבר בספירה, יש 5 מתוך שישה. חסר אחד. האלבום השני העונה לשם המקורי: Volume Two.

בשלב זה הוציאה חברת Mosaic קופסא במהדורה מוגבלת ובה מקובצות כל ההקלטות מהן עשויים ששת המופלאים, ואני מודה שכמעט נשברתי ורכשתי אותה, אבל בסוף הכריע היצר האספני שדרש לקבל את השישי בצורתו המקורית. כאלבום נפרד ולא כחלק מקופסא.

בנוסף, מדי פעם (אבל תמיד רק אחרי שהוצאתי את מיטב כספי על עותק יפני) , "נשברו" החברים ב Blue Note ושחררו להדפסה אלבום כזה או אחר שהיה OOP, וכאילו בכך לא די, הם הדפיסו אותו בכמויות כאלה שאפשר היה להשיגו כמעט בכל מרכול ... כך למשל The Cooker וכך גם Lee-Way (הוא לא שייך לשישיה).

אבל האלבום השני עדיין לא היה תחת ידי. לא שוחרר להפצה במערב ולא היה זמין בהוצאה היפנית.

כך עברו השנים, והעניין נרדם לאט לאט....

אבל, היום, לאחר כ- 10 שנים אני שמח לבשר: הפרוייקט הושלם.

זה לא משהו שאני עשיתי, אין כאן סיפור גבורה על איתור הדיסק בחנות קטנה השוכנת במרתף אפל בשדרות סן מילמל בפריז. לפני כחודש נתבשרתי ש Blue Note שחררו להדפסה את Volume Three ואת Volume Two. מאז אני בכוננות. בשבוע שעבר נרכש הדיסק והמעגל נסגר, אפשר לנשום לרווחה, להירגע וסוף סוף לשבת ולהאזין לו.

נו, אז היה שווה לחכות ?

נראה לכם שלא שמעתי אותו עד עכשיו ? מובן שברגע שהוא יצא בקופסא של Mosaic כבר שמעתי אותו והתאהבתי מיד. היה בו את כל מה שכל כך אהבתי בחמשת אחיו, את ההשתקפות של הכשרון המתגבש ואת ניצניהן של כל התכונות שעושות את Lee Morgan לחצוצרן האדיר שהוא.

אבל עכשו, ישבתי מחדש, עם העטיפה המקורית, חוקר כל פרט בתמונות, שותה בצמאון כל מילה ב Liner Notes (הטקסט שמודפס מאחורי עטיפת התקליט) ומתענג שוב ושוב על הקטעים המעולים והעיבודים המצויינים שכתבו Benny Golson ו Owen Marshall ועל ההקלטה המעולה (ReMaster 24 bit של Rudy Van Gelder).

מלבד Lee Morgan מנגנים בדיסק Kenny Rodgers באלט, Hank Mobley בטנור, Horace Silver בפסנתר, Paul Chambers בבס ו Charlie Persip בתופים. כולם צעירים, רעננים ורעבים למוסיקה. העיבודים כובשים ביופיים ובפשטותם ולמרות שהאלבום לא אנרגטי ו"מפציץ" כמו האלבומים המאוחרים יותר של Morgan, הוא מאד מלודי (כבר אמרנו Benny Golson ?) והוא פשוט ממש, אבל ממש, יפה.

אגב, באלבום הזה, כמו גם באלבום הראשון (Indeed!) ובאלבום City Lights ניתן לראות ש Morgan מנגן על "החצוצרה העקומה" שסופקה כציוד סטנדרטי לכל החצוצרנים ב big band של Diz. אבל על "החצוצרה העקומה" נדבר בפעם אחרת.

Lee Morgan Sextet / Volume Two
Blue Note, 1956
Lee Morgan, Hank Mobley, Kenny Rodgers, Horace Silver, Paul Chambers, Charlie Persip.