Lee Morgan - The Sidewinder

 

לפני כמה שנים לא הייתי מעלה בדעתי לכתוב פוסט על האלבום הזה מתוך ההנחה שאין מי שמתעניין בג'אז שלא מכיר אותו, או לפחות את קטע הנושא שלו – The Sidewinder. אבל הנחת המוצא שלי, מסתבר, כבר לא רלוונטית. אז הנה ההזדמנות לכתוב על האלבום הנפלא הזה.

בשנת 1963 היה Lee Morgan כבר בשלב הקאמבק בקריירה הקצרה שלו. הוא פרץ באמצע שנות החמישים כשהיה רק בן 18 והיה חבר בביג בנד של  Dizzy Gillespie. משם נסללה דרכו להקליט כתריסר אלבומים בהובלתו בלייבל Blue Note (ועוד כמה אלבומים בלייבלים אחרים) ולהשתתף כסיידמן בעוד אלבומים רבים אחרים (אחד מהם – Blue Train, האלבום היחיד של John Coltrane כלידר בלייבל Blue Note). במקביל היה חבר ב Jazz Messengers של Art Blakey משנת 1958, והיה גם זה שהביא את Wayne Shorter להרכב. Lee Morgan היה שגריר מובהק של סגנון ה Hard Bop, גם בנגינה שלו וגם בהלחנה ובכלל בגישה שלו למוזיקה, אבל בשנת 1961 הוא נאלץ לעזוב את ניו יורק ואת ה Messengers  וחזר לפילדלפיה לטפל בעצמו ובבעיית ההרואין שפיתח בינתיים.

כשחזר הוא היה צריך לכבוש בחזרה את מקומו בסצינת הג'אז שהשתנתה בינתיים. את מקומו ב Messengers כבר תפס חצוצרן מבטיח צעיר בשם Freddie Hubbard ואת הסגנון שהיה כל כך מזוהה עמו כבר שמעו פחות. אבל לי מורגן היה חדור מוטיבציה וכשרון והוא שכנע את החברים ב Blue Note לתת לו זמן אולפן. זמן האולפן שניתן לו ב 21.12.1963 הניב את האלבום The Sidewinder.

לצדו של Morgan מנגן Joe Henderson בטנור (זו היתה הפעם הראשונה שהם ניגנו ביחד. כמה שנים לאחר מכן Henderson ניגן באלבום נוסף של Morgan בשם The Rumproller ו  Lee Morgan ניגן כסיידמן ב Mode For Joe של Joe Henderson).

את הרית'ם סקשן איישו Barry Harris, Bob Cranshaw בבס ו Billy Higgins בתופים.

Morgan ו Henderson בהקלטת The Rumproller בשנת 1965

הם כמעט סיימו להקליט את האלבום אבל היו צריכים עוד קטע אחד, ואז לי מורגן יצא לשירותים. כשחזר, אחרי לא מעט זמן, הוא חזר עם The Sidewinder: קטע פאנקי, מאד קליט ורקיד בסגנון שונה משאר הקטעים באלבום, אבל דווקא זה מה שהזניק את מכירות האלבום לשמיים והוא היה לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בג'אז לאחר שהקטע The Sidewinder הגיע, באופן חריג מאד לקטע ג'אז, למקומות הגבוהים במצעדי הפזמונים הכלליים באותה תקופה.

אולי במקום שאני אספר לכם מה שקראתי על איך הוקלט האלבום, למה שלא תקשיבו לסיפורים מפיו של Bob Cranshaw שבאמת היה שם:

לו היה מדובר בהצלחה מסחרית בלבד לא הייתי שולח אתכם להאזין לאלבום המצויין הזה, שהוא מעולה בעייני גם בלי קשר לקטע הנושא שלו. כששומעים את הנגינה של Morgan באלבום אי אפשר לחשוד ולו לרגע שהוא היה בהפסקה ארוכה. בסך הכל חמישה קטעים בלבד (כולם פרי עטו של Lee Morgan) והשילוב בין Morgan ל Henderson עובד מעולה גם מבחינת הסאונד וגם מבחינת האנרגיה. שונה מאד מהשילוב Morgan/Shorter ויפה לא פחות. ותוסיפו לזה את Barry Harris שלשמוע אותו זו תמיד חוויה מתגמלת, במיוחד כשהוא מחוץ לאיזור הנוחות שלו 😊. ההקלטה הזו היא גם שיתוף הפעולה הראשון בין Morgan ו Billy Higgins, שהמשיך אחר כך בעוד אלבומים רבים.

האלבום הזה מיצב את Lee Morgan בחזרה במקום הראוי לו, בלב העשייה של לייבל הבית שלו Blue Note עם עוד עשרות הקלטות הן כלידר והן כסיידמן  והוא אפילו חזר לנגן עם ה Messengers לתקופה מסויימת.

בקיצור – הקשיבו נא לאלבום כולו ולא תצטערו.

אה, ואם אנחנו כבר מדברים על Lee Morgan תוודאו שסימנתם וי ברשימת הסרטים שאתה צריכים לראות על הסרט הדוקומנטרי שמספר את סיפור חייו המרתק והעצוב של גאון החצוצרה מפילדלפיה. הסרט נקרא I called him Morgan והוא זמין בנטפליקס.

-------

אם בא לכם, כתבתי ממש מזמן על ההקלטות המופלאות של Lee Morgan בין השנים 1956-1958. מוזמנים להציץ:

https://www.thesideman.co.il/2007/09/lee-morgan-1956-1958.html

https://www.thesideman.co.il/2007/09/lee-morgan-1956-1958-part-2.html

Sonny Rollins - The Bridge

בשנת 1959, כשהיה הסקסופוניסט Sonny Rollins בשיא הקריירה שלו לאחר שניגן עם כולם (מ Clifford Brown ועד Miles Davis) והשפיע על דור שלם של סקסופוניסטים (מכירים את האלבום "Like Sonny" של Coltrane ?), חש Rollins צורך עז לעזוב את שגרת ההופעות, המועדונים, האלכוהול והסמים ולחזור לבסיס שלו. להתאמן בנגינה. לבד. רק הוא והסקסופון.

Rollins שגר אז בדירה קטנה בבית משותף באיזור Brooklyn, נאלץ לחפש מקום בו יוכל להתאמן שעות על גבי שעות מבלי לשגע את השכנים (הוא מספר שהיתה לו שכנה בהיריון והוא לא רצה לקחת על עצמו שיקרה לה משהו בעקבות החשיפה לרעש). המקום שמצא Rollins היה באיזור הולכי הרגל מעל לגשר Williamsburg ובעקבות זאת התמונה של "סקסופוניסט על הגשר" הפכה לאחד האייקונים הנדושים בפוטוגרפיה של הג'אז.

אבל Rollins באמת התאמן שם מדי יום שעות ארוכות, ליטש את הסגנון שלו והשביע את הפרפקציוניזם הידוע שלו במשך שלוש שנים. בפברואר שנת 1962, כשהיה בן 32, החליט Rollins לשבור את השתיקה הארוכה שגזר על עצמו והקליט במשך את האלבום שנקרא "The Bridge" על שם הגשר ההוא, ה Woodshed שלו.

לצורך ההקלטה חברו אליו Jim Hall בגיטרה, Bob Cranshaw בבאס ו Ben Riley בתופים (ו Harry Saunders בתופים בקטע אחד) וביחד הקליטו את ה"קאמבק" של Rollins.

הביקורות, שחשבו שאחרי שלוש שנים Rollins יביא בשורה חדשה ומודרנית, די התבדו מכיוון שהגון והסגנון המוכרים של Rollins נשארו. אולם האלבום הזה הוא בעיני אחד היפים ביותר של Rollins מבחינת בחירת הקטעים, האינטראקציה עם Jim Hall ואפילו סאונד הסקסופון של Rollins שהוא כל כך מושלם כאן.

הרפרטואר בדיסק הזה מורכב מארבעה סטנדרטים (Without A Song, Where Are You, God Bless The Child ו You Do Something To Me) ומשני קטעים מקוריים של Rollins (John S, The Bridge, שניהם מתאפיינים במשחקים רתמיים).

הנה God Bless The Child המקסים מתוך האלבום הזה:

הנוכחות של Jim Hall בגיטרה מכשפת ואני לא חושב שאי פעם נהניתי מגיטרה בג'אז כפי שאני נהנה מהנגינה של Hall באלבום הזה. אלו לאו דווקא הסולואים ש Hall מנגן אלא יותר הליווי שיושב מושלם ביחד עם הטנור של Rollins. צריך לזכור שלפני ההפסקה שנטל, Rollins הקליט והופיע בעיקר בהרכב של שלישייה עם באס ותופים בלבד. Rollins רצה לנצל את החופש ההרמוני שבהרכב כזה, מבלי להיות מוגבל להרמוניה המוכתבת בידי פסנתר או גיטרה. העובדה שבחזרתו לזירת הג'אז הוא הופיע עם גיטריסט היתה דבר בלתי צפוי מבחינת הקהל של Rollins ובמובן הזה הוא הפתיע מאד. אולם אחרי ששומעים את האלבום הזה מבינים שהבחירה ב Jim Hall היתה נבונה ומוצלחת מאין כמוה שכן הסינרגיה שלו עם Rollins נדירה. לא זו בלבד ש Hall מצליח שלא להגביל את הנגינה של Rollins ואת החופש שלו, אלא שהוא מתגלה כתוספת משדרגת שמעניקה גוונים נוספים ויוצרת הזדמנויות ל Rollins להגיב עליהן, מבחינה ריתמית, מלודית והרמונית.

בחירה מוצלחת נוספת שתלווה את Rollins למשך עשרות שנים ונדמה לי שאפילו עד היום ממש, היא הבחירה בבאסיסט Bob Cranshaw. הנגינה של Cranshaw הפכה כבר לאחד מסימני ההיכר של Rollins, אמנם מאוחר יותר הוא עבר לבאס חשמלי אך כאן הוא עדיין בקונטרה-באס ונשמע מצויין.

את רוב עבודת התיפוף באלבום הזה עושה, כאמור, Ben Riley המצויין, למעט בקטע God Bless The Child שהוקלט שבועיים מוקדם יותר ובו מנגן H.T. Saunders.

רולינס על הגשר (דוקומנטרי, 1968):

ולמרבה השמחה יש קטעי וידאו של ההרכב הזה ממש (כאן קצת יותר סוער מאשר באלבום) מתוך התוכנית Jazz Casual: