דפים

יום שלישי, 27 בדצמבר 2011

Kenny Barron Trio in Tel Aviv - Updated


ביום שישי, ה 13 לינואר 2012, תופיע שלישיית Kenny Barron במשכן לאומנויות הבמה בתל-אביב במסגרת סדרת ג'אז במשכן. עם Kenny Barron ינגנו Kiyoshi Kitagawa בבאס ו Johnathan Blake בתופים.

Kenny Barron, למי שאינו מכיר, הוא אחד מנגני הפסנתר הבולטים בג'אז והוא מקליט ומופיע המון בכל פורמט אפשרי: מסולו, דואו, טריו, רביעיות, חמישיות ואף בהרכבים גדולים יותר. קשה לי להחליט האם הוא יותר טוב כסולן או כמלווה, אבל זה רק מפני שהוא ממלא את שני התפקידים באופן מושלם. Barron הוא בית ספר לג'אז, הנגינה שלו סוחפת, גרובית ולירית ומרתקת מכל בחינה.

ולמי שצריך שכנוע נוסף – הנה הקלטה של הופעה של הטריו הזה ממש שנערכה ב Kennedy Center לפני שנתיים:


דבר אחרון, לקוראי פורום הג'אז של נענע יש גם הנחה מיוחדת.... (אז כדאי לכם להציץ בלינק הזה)


עדכון - שבת 14 בינואר 2012:

קני בארון (צילום: קביליו)
אני מקווה שעשיתי לכם תיאבון עם ההופעה (לכמה מכם, שבאו להגיד שלום אתמול, זה בוודאי עשה משהו כי עובדה שהם טרחו לבוא) והנה אני חוזר לדווח איך היה.

אז בניגוד למקרים לא מעטים שבהם חיכינו שנים לבואו של אמן בעל שם ומוניטין ובסוף הגיע ישיש תשוש שנתן הופעה מאכזבת, ההופעה אתמול היתה קרובה לשלמות.

כן כן. עד כדי כך. Kenny Barron והטריו שלו נתנו את הנשמה אתמול בהופעה, במובן הכי פשוט וישיר של המילה "נשמה". המוסיקה נשפכה מהכלים שלהם בטבעיות ובקלות כזו שלמתבונן מהצד היה נדמה שמדובר במשימה קלה וטרוויאלית שאינה דורשת שנים ארוכות של אימונים מפרכים וידע תיאורטי עמוק. 

הרמה הטכנית היתה מהגבוהות שאפשר לחשוב עליהן. אי אפשר היה להישאר אדיש לטכניקה המושלמת של Barron בן ה 70 (!!) שידיו ריחפו על המנענעים והוציאו בקלילות מרשימה כל רעיון מוסיקלי שהעלה בדעתו מן הכח אל הפועל, אבל את זה הרי כבר ידענו. מי שהפתיעו והרשימו לא פחות מהמאסטר היו Kiyoshi Kitagawa הבאסיסט, שעשה מעשי כשפים על הבאס וגרם לו לגרגר ולנהום בהנאה כמו חתול ליד האח והמתופף Johnathan Blake שהוכיח, למרות גילו הצעיר, שהוא מוזיקאי ענק ושאת מה שהוא שכח יש מתופפים שלעולם לא ילמדו. הוא שייך לדור החדש של המתופפים שעבורם התופים הם כלי מלודי לכל דבר ועניין.

מדגים את השורה: כשהיא מחייכת גם אני מחייכת 
Kiyoshi Kitagawa (צילום: קביליו)

אבל לבד מכוחו של כל מוסיקאי לכשעצמו, היתה זו ה"שלישייה" שניגנה. The Art Of The Trio בהתגלמותו. וזה, רבותיי נדיר ביותר. כששמעתי ש Kenny Barron יגיע עם השלישייה שהוא עובד איתה ומופיע איתה בשגרה, חשבתי לעצמי שהפעם יש סיכוי שהחלקים יתחברו ושהפרטים יהפכו לשלם בעל יישות משלו. ולשמחתי זה בדיוק מה שקרה.

התיאום בין שלושת המוסיקאים על הבמה היה מושלם. האגו פינה את מקומו למשהו גדול, חשוב ונשגב - המוסיקה. וכמו במוסיקה קאמרית כתובה שבה כל אחד יודע בדיוק מה תפקידו ומה ינגנו האחרים כך גם השלישייה הזו ניגנה מתוך בטחון וידיעה מה צפוי כל אחד מחבריה לעשות בכל רגע נתון אלא שכאן כל אחד מהנגנים נהנה מהחופש לאלתר ולעשות ככל העולה על רוחו בכל רגע. היתה זו המחוייבות ההדדית  למוסיקה והבטחון שהפגינו זה כלפי זה שגרמו להם להישמע כגוף אחד ולא כצוות של נגנים מוכשרים.

החומר הורכב בחלקו מסטנדרטים ובחלקו מקטעים מקוריים של Barron ולמרות שמדובר ב mainstream של ה mainstream - זו היתה דוגמה מאלפת למה שאפשר לעשות עם סטנדרטים בפורמט הבסיסי של פסנתר/בס/תופים. Kenny Barron הוכיח אתמול בלילה גם לספקנים הגדולים, לאלה ששמעו  וראו כבר הכל בג'אז, כי הטריו עדיין רלוונטי וכי הוא עצמו שייך למסורת של הפסנתרנים הענקים כדוגמת  Hank  Jones, Tommy Flanagan, Oscar Peterson, Ahmad Jamal וחבריהם.

Johnathan Blake (צילום: קביליו)

ולסיום, אני רוצה להודות מקרב לב על התמונות (שבהקלקה עליהן תקבלו הגדלה) לאדם מקסים, צנוע, מוכשר ואוהב מוסיקה אמיתי - קביליו. תודה ידידי.

Stan Getz with Corea, Clarke, Williams


 
רוצים הצצה לפיסת היסטוריה נדירה ? 

בשנת 1972 חבר Stan Getz ל Rhythm Section מהסרטים שכלל את Chick Corea בפסנתר (ו- Fender Rhodes) את Stanley Clarke בבאס ואת Tony Williams בתופים. ביחד (ועם חיזוק מצדו של נגן כלי ההקשה Aireto Moreira) הם הקליטו אלבום אולפן מעולה בשם Captain Marvel, בעל העטיפה המקסימה עם דמותו של Getz כילד, ויצאו לסיבוב הופעות. 

התקופה היתה תחילת שנות השבעים ו Stan Getz חיפש דרך החוצה מהתדמית של נגן הבוסה נובות שדבקה בו לאחר סדרת אלבומים מוצלחים שהביאו לו הצלחה מסחרית לא מעטה אבל גם תייגו אותו לנצח תחת הסקסופוניסט מ The Girl From Ipanema.

Getz הרגיש, בצדק רב, שיש לו עוד הרבה מאד מה להציע מלבד נגינת בוסה נובות, והמפגש בינו ובין ה rhythm section האגדי הזה הוליד משהו חדש לגמרי שטרם נשמע כמותו בג'אז. Getz מציג כאן נגינה סוערת מלאת אש בניגוד גמור לנגינה הקולית שלו באלבומי הבוסה, וביחד עם הטאצ' הלטיני שמביא איתו Chick Corea והגרוב של שלושת חברי ה rhythm section מתקבלת כאן חגיגה אמיתית.

אבל מלבד האלבום Captain Marvel שהינו כאמור אלבום אולפן, יצא עוד אלבום אחד בהרכב הזה שהוקלט בהופעה חיה שנערכה ב 23 ביולי 1972 ב Montreux ויצאה באלבום בשם Live At Montreux – La Fiesta (בלייבל Polydor). כעת, למרבה השמחה, מתברר (לי) שיש גם צילום וידאו שמתעד את ההופעה הזו ומספק לנו הזדמנות נדירה לשמוע ולראות את ארבעת המוסיקאים המוכשרים הללו בפעולה.

חנוכה שמח לכולכם.








יום שישי, 9 בדצמבר 2011

ג'אז בעברית - הטריו של אבי אדריאן


ביום שני (12.12) בשעה 21:00 תתקיים ההופעה השלישית בסדרה "ג'אז בעברית" בבית אבי חי בירושלים. 

זו תהא הופעתו של הפסנתרן אבי אדריאן בעיבודי ג'אז לשירים המוכרים שהושרו בפסטיבלי הזמר החסידיים – 1969-1976 ולניגונים חסידיים נוספים מחסידויות מודז'יץ, חב"ד וברסלב.

לצדו של אדריאן ינגנו אריה וולניץ בבאס ורוני הולן בתופים.

למי שלא מכיר את המוסיקה של אבי אדריאן, מדובר בפסנתרן נדיר, רגיש ומאד מחובר למוסיקה. אבי יודע לצלול פנימה לתוך הלחן ולהוציא ממנו מוסיקה שמיימית שאי אפשר שלא להתרגש ממנה.

הנה למשל הטיפול שמעניק אדריאן לאדון עולם:


שבת שלום.

יום ראשון, 4 בדצמבר 2011

Misha Improvises

אתמול בלילה נתקלתי בזה ברשת (טוב, לא ממש נתקלים בכזה דבר, אבל אתם מבינים את הכוונה) ומכיוון שלא מזמן דיברנו על מישה, החלטתי לשתף:


שבוע טוב.

יום רביעי, 30 בנובמבר 2011

פסטיבל הג'אז (החורפי) באילת 2012

Kora Jazz Band
היום התפרסמה תוכנית פסטיבל הג'אז החורפי השני באילת שיתקיים בהאנגר 6 בנמל אילת בין ה 19 ל 21 בינואר 2012.

אז דבר ראשון, מסתבר שדובי לנץ הוא אחד שמקיים הבטחות. בשנה שעברה הבטיח שיביא שוב את ה Bad Plus עם פרוייקט "פולחן האביב" שלהם והם אכן באים.

חוץ מהם יופיע גם הפסנתרן Uri Caine עם האנסמבל שלו בתוכנית שתוקדש למוצארט. אם הם יעשו את החומר שמופיע בדיסק זו צפויה להיות הופעה מעולה.

עוד אורחים מחו"ל הם  Bella Fleck וה Flecktones. פלק הוא וירטרואוז בנג'ו והמוסיקה שלו היא לא ממש ג'אז ... היא  פשוט המוסיקה שלו. ייחודית לגמרי ומאד יפה.

הרכב נוסף ומאד מעניין לטעמי הוא ה Kora Jazz Band שעושים כבר כמה שנים ג'אז נהדר בטריו עם פסנתר, כלי הקשה וכלי מיתר אפריקאי בעל 21 מיתרים שנקרא, טוב ניחשתם, Kora.  הפעם מצטרף אליהם גם  נגן Steel Pan מדהים בשם Andy Narell.

בנוסף מגיעים גם חמישיית Karl Seglem , סקסופוניסט נורווגי שעושה מוסיקת עולם ורביעייה של הזמרת הקוריאנית Youn Sun Nah.

מהצד הישראלי (למרות שכולם כבר חיים בחו"ל שנים רבות) יופיעו הפסנתרן עומר קליין שיארח את רונה קינן וכן רביעיית Third World Love המשובחת שמארחת את רביד כחלני, האיש שהביא לנו את Yemen Blues הנהדר.

בואו נקווה שיהיה פחות קר השנה בהופעות ושהארגון יהיה מעט יותר ידידותי למשתמש וצפוי לנו יופי של פסטיבל.



TWL

יום שישי, 25 בנובמבר 2011

פסטיבל אילת - לא עוד בשלהי אוגוסט ?

לקרוא ולא להאמין. מה ? אני משפשף את העיניים. זו בטח השעה. 
אבל לא. בחיי. אני קורא את זה שוב ושוב ובודק בשעון שהיום לא יוצא במקרה האחד באפריל.

"הנהלת הפסטיבל שוקלת לשנות את מועד הפסטיבל, ושוקלת את קיום ג'אז בים האדום במחצית הראשונה של חודש יולי".  

ואוו. רגע, אבל מה עם החום הבלתי הגיוני שאליו כבר התרגלנו ? מה עם היובש בפה ובעיניים. ומה עם התימניאדה?

באתר הפסטיבל העלו סקר לבדיקת תגובת הציבור לשינוי המוצע. למיטב הבנתי זה נובע בעיקר מפני שעונת הפסטיבלים באירופה מתקיימת באותה תקופה ויהיה קל יותר להביא לאילת אמנים שכבר נמצאים ממילא בסיבוב הופעות באירופה. ואולי גם הענין הזה עם החום, שמשנה לשנה הופך בלתי נסבל.

אבל בכל זאת, מה עם התימניאדה ? ג'אז באילת הוא לא באמת פסטיבל ללא התימניאדה....

יום חמישי, 24 בנובמבר 2011

ג'אז במשכן: עונה שמינית

ביום שישי, 2.12.2011 בשעה 21:30 נפתחת העונה החדשה של "ג'אז במשכן". זו השנה השמינית שהסדרה מתקיימת ובמסגרת חמשת ההופעות שהיא מונה (לא היו פעם יותר הופעות בסדרה ?) היא מזמנת לנו כמה הפתעות מרתקות.

ההופעה הראשונה בסדרה תהיה רביעייה בהשתתפות Joshua Breakstone בגיטרה, Tony Panccella בפסנתר, Aldo Vigorito בבאס ו Massimo Manzi בתופים.
הם יבצעו מחווה לשני צמדי הפסנתר/גיטרה המפורסמים ביותר בג'אז: Wes Montgomery/Wynto Kelly ו Grant Green / Sonny Clark.

Breakstone, הופיע והקליט עם שורה נכבדה של אמני ג'אז בולטים בהם הפסנתרנים Barry Harris, Tommy Flanagan ו Kenny Barron.



<

הפסנתרן האיטלקי Tony Panccella כבר הופיע בארץ עם Phil Woods, Larry Willis ו Buddy De Franco. כמו כן שיתף  פעולה עם אמנים כ  Lee Konitz, Max Roach, Tony Scott, Charles Tolliver והטרומבוניסט Jimmy Knepper.


הקונצרטים הבאים בסדרה:

13.2.2012 - Trio Kenny Barron. עם קיושי קיטאגאווה- בס וג'ונתן בלייק- תופים.

23.3.2012 – Steffano Bollani יארח שניים מהמוזיקאים המבריקים שצמחו בישראל, הנשפנית ענת כהן והפסנתרן עומרי מור. בחלקו הראשון של הקונצרט ינגנו בולאני וכהן קטעים מהרפרטואר הברזילאי, האיטלקי והישראלי בנוסף לקטעים מקוריים. בחלק השני יחברו בולאני ומור  לדואט פסנתרים בו יבצעו  סטנדרטים וקטעים מקוריים. 

20.4.2012 - שלישיית מירקו סיניורילה תארח את רוברטו אוטאביינו.

1.6.2012 - חמישיית ג'אז בינלאומית בראשות עומר קליין, מרטי ארליך ורלף אלסי .

שתי המלצות על דיסקים שנשכחו ונמצאו

לא מזמן עברתי דירה. הדיסקים נארזו היטב בארגזים ורק בימים האחרונים התחלתי לסדר אותם בחזרה על המדפים. במהלך העבודה (שעוד לא נגמרה) נתקלתי בשני אלבומים שאני מאד אוהב, אבל עקב ריבוי החומר וקוצר הזמן לא זכו להתנגן אצלי בשנים האחרונות. גילויים המחודש הוא הזדמנות להציגם ולספר לכם קצת עליהם.


הדיסק הראשון מכיל שני אלבומים של Clifford Jordan משנת 1961: Starting Time ו A Story Tale. ג'ורדן היה טנוריסט שהמילה Underestimated בהקשר שלו היא Understatement. הוא ניגן עם Mingus והקליט ב Prestige, BN ולמיטב זכרוני אף היה הראשון שהקליט ב Strata-East. יש משהו מאד אינטלקטואלי ושכלתני בנגינה ובהלחנה שלו אבל מבלי לוותר על האש והתשוקה. 

שני האלבומים מנוגנים בחמישייה כאשר ב Starting Time מנגנים לצד Jordan גם Kenny Dorham בחצוצרה, Cedar Walton בפסנתר, Wilbur Ware בבאס ו Albert ‘Tootie’ Heath בתופים. באלבום השני Sonny Red מחליף עם האלט שלו את החצוצרה של Dorham ועל כסא הפסנתרן מתיישבים לחילופין Tommy Flanagan ו Ronnie Mathews. על הבאס מנגן Art Davis ובתופים Elvin Jones. "כוכבים", אם כן, לא חסר פה ובכל זאת למרות שמדובר בשני אלבומי Hard Bop משובחים הם נותרו למרבה הצער בלתי מוכרים.



האלבום השני שעשה לי את השבוע הוא אלבום טריו של Enrico Pieranunzi המוקדש כולו ללחנים של Wayne Shorter ונקרא על שם אחד מהם: Infant Eyes. (הוקלט בשנת 2000 ויצא בלייבל Challenge Records). בתור חובב Shorter מושבע אני לגמרי קהל היעד של האלבום הזה, ופירנונזי, (תבורכנה ידיו העדינות) לוקח אותי לטיול מרתק בשבילים הפתלתלים של הרפרטואר השורטרי המוכר. הפרשנות והנגינה האופיינית של Pieranunzi מאירה את המוסיקה הזו בשלל גוונים חדשים ומגלה (למי שעוד לא יודע) ש Shorter הוא מלחין בחסד וש Pieranunzi הוא פסנתרן מופלא שפיתח שפה משלו ושהיכולות שלו הן הרבה מעבר לפסנתרנות מושלמת. עם Pieranunzi מנגנים כאן שני מוסיקאים הולנדים ידועים: Hein Van De Geyn בבאס ו  Hans Van Oosterhout בתופים.

תקשיבו לזה ותבינו בדיוק על מה אני מדבר:

הנה המקור מתוך האלבום Speak No Evil:


והנה Pieranunzi:

 



שיהיה סופשבוע נעים.

יום רביעי, 16 בנובמבר 2011

ג'אז בעברית - סדרה חדשה בבית אביחי


"ג'אז בעברית" הוא שמה של סדרת ג'אז חדשה המתקיימת בבית אביחי בירושלים ושמה לה למטרה להציג את הג'אז הישראלי העכשווי העומד על שילוב של מקורות השראה רבים ומגוונים: מן התרבות היהודית (על מגוון תפוצותיה) דרך הזמר העברי ועד למקורות הג'אז האפרו-אמריקאיים. מופעי הסדרה, שרקח ברק וייס, יציגו פרשנויות מקוריות של כמה ממוסיקאי הג'אז האיכותיים והמובילים בישראל לפרקים מרכזיים בספר השירים העברי וכן ליצירות מקוריות המושפעות מן הזמר העברי.

האכסניה מעולה, המחירים ברצפה (50 ש"ח ו-30 ש"ח לסטודנטים כולל משקה ראשון) והמוסיקה משובחת.


המופע הראשון בסדרה כבר נערך (ב 14.11.2011) והיה מחווה של שישיית Black Guru (שאף אירחה את אלון אולארצ'יק) לשלשיית גשר הירקון.

המופעים הבאים בסדרה:

28.11.2011   שלישיית אורי ברכה בשירי "ארץ טרופית יפה" ושירי בוסה נובה ישראליים.
12.12.2011   שלשיית אבי אדריאן בשירי פסטיבל הזמר החסידי.
26.12.2011   שישיית מתן קליין במחווה לשירי נעמי שמר.
9.1.2012      חמישיית רונן שמואלי במחווה לאבות המייסדים של הזמר המזרחי.
23.1.2012    שישיית ניו אורלינס פאנקשן בשירי הקברטים של תל אביב הקטנה.
6.2.2012      שלישיית המליונרים (יואב אשד) בשירי הכבש ה 16.
27.2.2012    שישיית יובל כהן בשירי דוד זהבי.

לתוכניה המלאה באתר בית אביחי.

יום שלישי, 15 בנובמבר 2011

Misha Mengelberg and Friends - Play Monk and Nichols

מוקדש באהבה לידידי החייכן, רחב הלב והעשוי לבלי חת - אייל 2991
מה לא אמרו עליו ? גאון, אנרכיסט, אינטלקטואל חסר גבולות וגם שרלטן וחסר כשרון. בעיני, הוא אחד המוסיקאים האינדווידואליסטים, המרתקים והמגוונים ביותר החיים כיום.
כבר הרבה מאד זמן שאני מנסה לבשל פוסט על נגן הפסנתר* ההולנדי Misha Mengelberg, אבל בכל פעם שאני מנסה להתחיל אני נתקע. איך אפשר לכתוב ולתאר את המוסיקה של האיש שבועט בכל ההגדרות המוסיקליות, שעושה הכל כדי לחמוק מהגדרה.
* מישה עצמו מסרב בעקשנות לכל התייחסות אליו כאל פסנתרן. הוא טוען שהוא פשוט מנגן פסנתר כי זו הדרך שלו לנגן. אבל הוא בשום פנים ואופן אינו פסנתרן.
Misha Mengelberg, היה הפסנתרן שליווה את Eric Dolphy בהקלטת האלבום The Last Date. ביחד עם שותפו הוותיק ליצירה, המתופף Han Bennink, הוא גם המנוע מאחורי "מאגר המלחינים על-הרגע" (הידוע יותר כ Instant Composers Pool, או פשוט ICP) עמם הוא מקליט ומופיע כבר כמה עשורים. הוא הוציא בשנות ה-60 כמה אלבומים נהדרים עם הסקסופוניסט Piet Noordijk והוא חתום על כמה אלבומי טריו מופלאים (No Idea ו Who's Bridge) ועל שיתופי פעולה עם סקסופוניסטים כ Steve Lacy, Anthony Braxton, Peter Bortzman ו Evan Parker.
מצד אחד הוא אחד מיהלומי הכתר של הג'אז האירופיאי ומצד שני הוא אחראי, בעיני רבים, לשם הרע שיצא לג'אז האירופאי כמנוכר, מתנשא ובלתי מוסיקלי. מחד הוא דוגל באי הקשבה להקלטות של אחרים כדי לא לבלבל את המצפן הפנימי שלו, אבל מאידך המוסיקה שלו מלאה ברפרנסים למוסיקה קלאסית ולג'אז שספג בכמויות (כנראה בצעירותו).
בסופו של דבר החלטתי שהכי פשוט יהיה לתפוס פינה אחת מכל מגוון היצירה של Mengelberg ולהאיר אותה. זו בפירוש טיפה בים ולא בהכרח המקום ה"נכון" להתחיל ממנו, והיא מתייחסת לשני פסנתרני ג'אז שהמוסיקה שלהם השפיעה מאד על Mengelberg. אלו הם Thelonious Monk ו Herbie Nichols. שניהם הקליטו מוסיקה מקורית שלהם בלייבל Blue Note בשנות החמישים ושניהם נחשבו מוזרים וחריגים באותה תקופה (וגם הרבה שנים לאחר מכן). אני יכול רק להניח שמישה מאד הזדהה עם התדמית הזו שלהם. את Monk, הוא מספר, שהעריץ וידע לנגן את ההקלטות שלו ב BN כמעט בעל פה, ואפילו נכח בכמה הופעות שלו בהולנד.
במהלך שנות השמונים השתתף מישה בשלושה אלבומים הקשורים לענייננו:
Regeneration הוקלט בשנת 1982, יצא בלייבל האיטלקי SoulNote והוקדש למוסיקה של Monk ו Nichols. מנגנים בו Steve Lacy בסקסופון סופרן, Roswell Rudd בטרומבון, Kent Carter בבאס ו Han Bennink בתופים. Monk שלהם נשמע רלוונטי מתמיד. הם מצליחים לנתק את המוסיקה שלו מהסאונד האופייני שלה ולתת לה צבע חדש, אבל הלב הפועם הוא ללא ספק של מונק. קל להבחין שכולם מרגישים מאד בנוח עם המוסיקה של מונק, ובמיוחד Lacy ומישה. ובאשר למוסיקה של Nichols, אין לה לדעתי שגריר נאמן ומסור יותר מ Roswell Rudd שאחראי באופן ניכר לעדנה לה זוכה Nichols שנים אחרי מותו.
הנה הביצוע שלהם לקטע Skiddoo 2300 של Nichols:


וכאן ביצוע מופלא ל יום שישי ה 13 לחודש של Monk:

Change Of Season הוקלט בשנת 1984, גם הוא ללייבל SoulNote, והוקדש למוסיקה של Nichols. גם כאן Steve Lacy משתתף בסקסופון סופרן, George Lewis מחליף את Rudd בטרומבון (קצת מוזר ש Roswell Rudd לא משתתף כאן בהתחשב באובססיה שלו למוסיקה של Nichols, אותה עמל לא מעט להחיות והירבה להקליטה), Harjen Gorter בבאס וכמו תמיד כשמישה ליד הפסנתר ניתן למצוא את Han Bennink מאחורי התופים. האלבום הזה הוא בראש ובראשונה אלבום משמח בשל הלחנים המיוחדים של Nichols, העיבודים והשילוב המקסים בין הצליל של הסופרן של לייסי והטרומבון שנותן לכל האלבום סאונד מאד מיוחד ומרענן.
תקשיבו לזה, למשל. קטע של Nichols שנקרא House Party Starting:

והנה כאן החבר'ה של מישה מתחילים את מסיבת הבית שלהם:

The ICP Orchestra Performs Nichols-Monk (יצא בלייבל של ICP) הכולל הקלטות מהופעות חיות מהשנים 1984 (Nichols) ו 1986 (Monk). כאן בניגוד לשני האלבומים הקודמים ההרכב גדול יותר מחמישייה. משתתפים כאן, בין היתר, Ab Baars בסקסופון טנור וסופרן, Michael Moore בסקסופון אלט וקלרינט, Paul Termos באלט, George Lewis, Walter Wierbos ו Garrett List בטרומבונים, Toon De Goue בחצוצרה, Larry Fishkind בטובה, Maurice Horsthuis בויולה, Ernst Reijseger בצ'לו וכמובן Bennink בתופים.
טעימה קטנה של החברה מ ICP מנגנים את Criss Cross של Monk:

המקור אגב נשמע כך עם Charlie Rouse בטנור. מישה ממש לא השתגע מ Rouse וטען שהוא משעמם:


שלושת האלבומים כוללים פרשנויות מרתקות ולגמרי בלתי טרוויאליות (מונק בדיקסי ?!) למוסיקה של Monk ו Nichols כאשר השניים הראשונים ב SoulNote נשמעים קצת מהוקצעים או מעובדים יותר ואני מקוה שיסלח לי מישה אם אומר שאולי הם מותאמים יותר ללייבל שמעוניין גם למכור. ההופעות של ה ICP, לעומת זאת, הן חופשיות יותר, מחוספסות יותר ולעיתים מבולגנות יותר גם מעצם הקלטתן בהופעה חיה וגם בהיותן משוחררות מכל לייבל חיצוני.
הקטעים של Monk ו Nichols הם בסיס נהדר לאלתור משוחרר שהולך ומתפתח מרגע לרגע, מלא פיתולים והפתעות בעלילה ומתגמל מאד בשמיעות חוזורת. בזכות האלבומים האלה חזרתי לשמוע את הסט של Nichols ב BN שהתייבש אצלי שנים על המדף.
לכאורה אין הרבה משותף למוסיקה של Monk ול Nichols אבל כששומעים את האלבומים הללו ברצף נוכחים כי המרחק ביניהם קטן מאד, או שאולי אלו מישה והחברים שמצליחים ליצור איזשהו וייב מיוחד משלהם ולהחדיר אותו גם למוסיקה של Monk וגם לזו של Nichols.
וכיוון שהאלבומים הללו אינם פשוטים כל כך להשגה, אסיים במילותיו של Scott Yannow המבקר של AMG:
!Those albums are worth looking for

יום שני, 7 בנובמבר 2011

Charles Mingus - Pre-Bird


בתקופות בהן אני לא מעדכן את הבלוג משך ימים רבים (אגב, יש לי אחלה תירוץ, מה אתם יודעים), אני מקבל לא פעם פוסטים מקוראים ששואלים האם התייאשתי מכתיבה או שמא זנחתי את הבלוג חלילה. הפעם, התנדב בנצי גורן להפיג את השיממון שאחז בבלוג והציע להעלות "פוסט אורח" מפרי עטו. אני מצדי שמח מאד לפרסם את הפוסט כאן. אז ללא הקדמות מיותרות, הריהו לפניכם. אז How about A big hand to Bentsi Goren.....

כבר למעלה מ-20 שנה אני מאזין למוזיקת ג'אז. הרבה דברים עברו עלי בתקופה הזו: עברתי דירות, החלפתי עבודות, נולדו לי ילדים, זקני התחיל להלבין וטעמי המוזיקלי השתנה כמה וכמה פעמים. אולם יש דבר אחד שלא השתנה: אני עדיין מאזין מדי פעם למיילס דייויס, קולטריין ומינגוס. פעם בכמה שבועות אחד הדיסקים שלהם עושה את דרכו למערכת הסטריאו שלי. המוזיקה שלהם עמדה במבחן הזמן גם אצלי וכאן אני בעצם מגיע לנושא.

השבוע ניקיתי וסידרתי את מדפי הדיסקים. האמת היא שזו עבודה די סיזיפית אולם היא נותנת לי הזדמנות בכל פעם לגלות כמה פנינים ישנות שנשכחו. תוך כדי הניקוי הגעתי ל- Pre Bird של מינגוס והכנסתי אותו לנגן הדיסקים ואז שאלתי את עצמי (בדרך כלל כשאני עסוק בניקיון אני מנהל עם עצמי מונולוגים) לו הייתי צריך לבחור בדיסק אחד של מינגוס מכל האוסף, במה הייתי בוחר. האמת היא שעד עתה אין לי תשובה אבל ללא ספק Pre Bird היה מגיע למעמד הגמר. הסיבה פשוטה למדי: יש בדיסק הזה את כל המאפיינים של המוזיקה המינגוסית ואת כל החומרים שהשפיעו עליו: מוזיקת הבלוז, מוזיקה כנסייתית, דיוק אלינגטון, פופ ובעיקר- התהוות הביבופ.

האלבום הזה יצא בתקופה מסוימת תחת השם Mingus Revisited ולאחר מכן שוב בשמו המקורי, Pre Bird.

חלק גדול מהיצירות באלבום הזה נכתבו שנים רבות קודם להוצאתו, חלקן אף בתחילת שנות ה-40. חלק מהן אף הוקלטו אז על ידי מינגוס אך כידוע לכולנו, תזמון הוא דבר חשוב בחיים. נראה כי מינגוס הקדים קצת את זמנו ובאותן שנים לא זכו יצירותיו ליחס ולהערכה להן היו ראויות.

ב-1960 כבר היה מעמדו של מינגוס שונה. היה זה אחרי הקלטותיו באטלנטיק, הקלטות שלדעתי מהוות את פסגת יצירתו המוזיקלית. הוא היה כבר פיגורה מוערכת ומוכרת ועתה היה הזמן לחזור לאותן יצירות.

מינגוס מנגן כאן שתי יצירות של דיוק אלינגטון, אלילו משכבר הימים ופרט לכך עורך לו גם מחווה בקטע Bemoanale lady (על משקל Sophisticated lady) ואם תוך כדי האזנה תשאלו את עצמכם מיהו נגן האלט הנפלא המנגן שם קטע סולו, התשובה היא אריק דולפי כמובן, בתחילתו של השת"פ שעוד יגיע לשיאו ב-4 השנים הבאות.

מינגוס לא הרבה לכתוב שירים אך בדיסק הזה מופיעים שניים שכתב והם זוכים לביצוע על ידי זמרת אלמונית בשם לוריין קאסין. כל מאמצי לגלות מה עוד היא עשתה בחייה ועם מי עוד הקליטה, עלו בתוהו. קורה לפעמים שאנשים מגיחים מתוך האפלה ולאחר תקופה קצרה חוזרים ונעלמים. אם בכל זאת מישהו יודע משהו על הגברת קאסין, אשמח ללמוד ולהתעדכן.

היצירה הידועה ביותר של מינגוס המופיע בדיסק הזה היא Prayer For a Passive Resistance". מינגוס הקליט אותה ביותר מהזדמנות אחת והיא תמיד נשמעת נפלא. וכמו סוג של תפילה בעייני.

השיא של של הדיסק הזה הוא לדעתי הקטע האחרון ועליו כתב המפיק לאונרד פית'ר בספרו "Earwitness To An Era " : "בכל שנותיי כמפיק, דבר לא היה עבורי טראומתי יותר מאשר הקלטת האלבום הזה עם מינגוס עבור מרקורי. אחרי יומיים של משברים ובעיות עם מינגוס אשר בסופו של דבר היה נראה כבר לא נקליט, הגעתי לסטודיו ולא יכולתי להאמין למראה עייני. חיכתה לי שם תזמורת של 22 נגנים כשעליה מנצח לא פחות מאשר גונתר שולר!!! בין הנגנים היו אריק דולפי, קלארק טרי, ג'ו פארל, סלייד המפטון, בוקר ארווין, יוסף לטיף ועוד..."

פת'ר מתייחס כמובן להקלטת היצירה Half Must Inhibition. את היצירה הזו כתב מינגוס כבר כשהיה בן 18 ולצורך הביצוע המורכב הוא הזמין את שולר לנצח עליה. התוצאה נפלאה, יצירה שהוא חצי קלאסית מלאת עליות ומורדות ומורכבת משינויי דינמיקה וצורה. זהו צ'ארלס מינוגס בגדולתו. אושר גדול. אני מתקשה לחשוב על אמן נוסף שיכול לתת ליצירה שלו שם כמו "עכבות בחצי התורן".

נדמה לי שהיה זה יוסי אקצ'וטי שאמר לי לפני שנים כי על העדרו של Pre Bird מהאוסף שלי, יוכל לסלוח לי רק מינגוס בכבודו ובעצמו. ע"פ השמועות שהגיעו לאוזני על מינגוס, לא היה כדאי כל כך להתעסק איתו...

יום שבת, 5 בנובמבר 2011

A song for my father - 1968

Horace Silver בביצוע של כמעט 20 דקות לאחד מהקטעים הכי מזוהים איתו: A Song For My Father.
לצדו של Silver בפסנתר מנגנים Bennie Maupin בטנור, Bill Hardman בחצוצרה, John Williams בבאס ו Billy Cobham בתופים.
הקלטה מהטלויזיה הדנית משנת 1968.


יום שבת, 3 בספטמבר 2011

Monk's Music


לפני כמעט עשרים שנה, בשעת בוקר, עמדתי מול ארון התצוגה של קלטות (קסטות בלעז) הג'אז בקורוס המנוחה, והתלבטתי קשות.
בידי החזקתי 2 קלטות: האחת Thelonious Monk Plays Ellington והשניה Monk’s Music. לשתיהן היתה עטיפה מושכת מבחינה גרפית (קריטריון מרכזי עבורי באותה תקופה) ובשתיהן השתתף Thelonious Monk עליו קראתי איפשהו שהיה אחד ממובילי מהפיכת הבי-בופ וניגן עם הגדולים ביותר: Parker ו Gillespie.
התלבטתי לא מעט. הכסף שהיה לי אפשר לי בקושי לרכוש קלטת אחת, בטח לא את שתיהן. התבונתי בקלטות. הפכתי אותן שוב ושוב וקיוויתי שיצוץ איזה פרט שיעזור לי להחליט. לבסוף ניגש אלי המוכר (אחד בשם ניצן קרמר) ושאל אותי אם אפשר לעזור. הסברתי לו את הדילמה והוא הנהן בהבנה. ההמלצה שלו היתה חד-משמעית: אם אתה רוצה לשמוע את Ellington – תקנה אלבום של Ellington מנגן Ellington. אם אתה רוצה להכיר את Monk – תקנה אלבום של Monk מנגן Monk. כמה פשוט, ככה צודק. לא הייתי יכול לנסח את זה יותר טוב.
לקחתי איתי את Monk’s Music ונסעתי הביתה לחיפה. כל הדרך, באוטובוס קראתי את ה Liner Notes והתיאבון שלי רק גדל. כשהגעתי הביתה לא יכולתי לחכות רגע אחד נוסף, ותחבתי את הקלטת לטייפ הדאבל קאסט שהיה לי. הסרט התחיל להתגלגל ואני נותרתי פעור פה והמום נוכח נגינת Abide With Me, בכלי נשיפה בלבד, ללא פסנתר. לא הצלחתי לסגור את הפה עד סוף הצד. המוסיקה היתה כל כך מקורית, מפתיעה ומלאת הוד. הלחנים היו מקסימים והיה שם קסם לא ברור, כי מחד המוסיקה נשמעה מעובדת עד אחרון הפרטים אבל בו בזמן חופשית לגמרי. והפסנתר. מה זה הפסנתרן הזה ? Monk ניגן אחרת לגמרי מכל מה ששמעתי. מין נגינה שבורה עם כל מיני הדגשות לא צפויות. והליווי שלו היה כל כך נוכח וכל כך מעניין, כל הזמן מגיב למה שקורה מסביבו ובעצם אף פעם לא באמת "יורד" ללוות. כשהצד נגמר החלטתי לשמור לעצמי את הצד השני למחר, ופשוט החזרתי אחורה ושמעתי שוב את הצד הראשון.
באותו לילה, היה לי ממש קשה להירדם. המוסיקה של Monk זרקה אותי כל כך רחוק מהבית ומכל מה שהכרתי. לא חוויתי כזו טלטלה מאז שמעתי את המינגוס הראשון שלי (Tijuana Moods) כמה חודשים לפני כן. פתאום הבנתי שיש שם בחוץ כל כך הרבה הקלטות מופלאות של מוסיקאים שאת שמותיהם אפילו עוד לא שמעתי. אל מול עיני חלפו דמויותיהם של האבות המייסדים Gillespie ו Parker. הם חייכו ונדו בראשיהם כאומרים לי – עכשיו סוף סוף הבנת על מה אנחנו מדברים...
האלבום הוקלט ב 26 ביוני 1957 עבור הלייבל Riverside וההרכב הנגנים המשתתף בו מעניין במיוחד:
מנגנים בו שני דורות של טנוריסטים: Coleman Hawkins הענק שהיה אחד מגיבוריו של Monk, ואף העסיק אותו בהרכב שהקים בשנת 1944 ולצדו מנגן John Coltrane שבילה עם Monk לא מעט שעות בשבועות שקדמו להקלטה ולמד ממקור ראשון לנגן את המוסיקה של Monk. (ראה בפוסט על Monk & Coltrane 1957). כמו כן מנגנים שם Gigi Gryce באלט, שאף נשכר כדי לעזור ל Monk עם העיבודים, Ray Copeland בחצוצרה, Wilbur Ware בבאס ו Art Blakey בתופים.
למעשה ההקלטות החלו עוד ערב לפני כן (ב 25 ביוני 1957) כשההרכב ניסה להקליט את Crepuscule with Nellie, קטע שהלחין Monk לאשתו האהובה Nellie שהיתה במצב בריאותי קשה באותה תקופה, אולם אף אחד מהטייקים לא נמצא ראוי בעיני Monk.
בסופו של דבר, כל המוסיקה באלבום הוקלטה בערב למחרת (26 ביוני 1957) ובנוסף Monk הפתיע עם עיבוד מדהים ביופיו ל Abide With Me, שמילותיו, ככל הנראה, שיקפו את מצב רוחו הירוד לאור מצבה הרפואי של אשתו:
The Darkness deepens; Lord with me abide.
When other helpers fail and comforts flee,
Help of the helpless, O abide with me.
התחושה שהמוסיקה מעובדת בדקדקנות, אותה קיבלתי ששמעתי לראשונה את האלבום, התבררה כמוצדקת. ההרכב הקליט את הקטעים שוב ושוב עד שהגיעו לביצוע שהיה ראוי בעיני Monk. מצד אחד הוא לקח את טובי הנגנים ורצה לתת להם חופש, אבל מצד שני הוא ממש לא התכוון להתפשר וידע בדיוק איך זה צריך להישמע.
במהלך ההקלטות הוא התעצבן לא מעט. Gigi Gryce חטף ממנו על הראש על כך שלא עשה את העיבודים לכלי הנשיפה בדיוק באופן שנתבקש. Hawkins ו Coltrane שלא הצליחו לרדת לסוף דעתו של Monk ונפלו בפער שבין העיבודים שכתב Gryce ובין הוויז'ן של Monk ספגו גם הם.
Art Blakey תיאר זאת כך:
“Monk said to Hawk, ‘You are the great Coleman Hawkins, right? You’re the guy who invented the tenor saxophone, right?’ Hawk agreed. Then Monk said to Trane, ‘You’re the great John Coltrane, right?’ Trane blushed, and mumbled ‘Aw… I’m not so great.’ Then Monk said to both of them, ‘You both play saxophone, right?’ They nodded. ‘Well, the music is on the horn. Between the two of you, you should be able to find it’”.
אבל התוצאה הסופית היא שקובעת והיא, כאמור, מופלאה.
מייד אחרי Abide With Me נכנס Monk בפתיח ל Well, You Needn’t. אני כל כך התרגלתי לשמוע את הקטעים האלה אחד אחרי השני שאצלי Abide with me הוא חלק מהפתיחה של Well, You Needn’t.






ה Head מדהים. הנשפנים קוראים כאיש אחד ו Monk עונה ומגיב בסוף כל משפט שלהם. בסופו של דבר יוצא Monk לסולו שלו. הוא מנגן עם המון space וניכר שהוא חושב על כל צליל ומתכוון אליו. בסוף הסולו שלו הוא צועק את שמו של Coltrane כדי לסמן לו להיכנס. Coltrane נשמע כל כך טוב וכל כך נכון בהקשר המוסיקלי של Monk וברור מיד למה Monk כל כך אהב אותו. אחרי Coltrane נכנס Ray Copeland המצוין שמנגן לא מעט באוקטבה הגבוהה, באופן שמזכיר לי לא מעט את הנגינה של Dizzy. אחריו סולו הבס של Wilbur Ware ומשם לסולו תופים פנטסטי אופייני של Blakey. רק עכשיו מגיע אורח הכבוד – Coleman Hawkins במפגן של נגינה שמזכיר לכולם מי כאן המלך של הטנור ולבסוף עולה Gigi Gryce לסולו חינני. כולם זוכים לליווי מעולה של Monk שלא משעמם לרגע. לפעמים מנגן את הבס, לפעמים תומך עם אקורדים ולפעמים רץ כמו ב stride piano. ואז שוב סולו קצר של Monk לפני ה Tail שסוגר את הקטע.
הקטע הבא, Ruby My Dear, מוריד את הקצב ומנוגן כבלדה בידי Hawkins הנפלא עם סולו קצרצר של Monk.
לאחר מכן מגיע Off Minor (עוף קטן...) עם עיבוד יפהפה לכלי הנשיפה. שוב Hawkins מקבל את זכות הראשונים על הסולו, אחריו Ray Copland בסולו נהדר, מלא רעיונות ומלודי מאד, מכאן Monk לוקח את המושכות ומוביל לסולו שכולו משחק בקצב ובהרמוניה. אחריו Wilbur Ware נותן בבאס ו Blakey מפליא לנגן ומשם מקפלים הכל בחזרה.






הקטע הבא הוא Epistrophy. זהו לחן טיפוסי של Monk, עם Blakey הגדול שמזנב בכולם עם ההיי-הט שלו. Coltrane מקבל את הסולו הראשון, אחריו לפי הסדר Copeland, Gryce, Ware ו Blakey בסולו סוער. Hawkins מנסה להיכנס עם הטנור שלו אבל Blakey שעוד לא סיים פשוט "דורס" אותו, והוא נאלץ לחכות ש Blakey יסיים את חלקו לפני שהוא נכנס לסולו שלו ולבסוף Monk לוקח את הסולו האחרון.
ולבסוף Crepuscule with Nellie המקסים שכתב Monk לאשתו. במקור הוא קרא לו Twilight with Nellie אבל הברונית Nica הציעה לו את "Crepuscule" - החלופה הצרפתית ל twilight והוא השתכנע. Monk עבד על הקטע הזה לא מעט בחודשים האחרונים והרבה מאד בלילות שקדמו להקלטתו. Monk התייחס לקטע הזה כאל הקונצ'רטו שלו והחליט שהוא יהיה כתוב מההתחלה ועד הסוף ללא אילתורים. החצי הראשון מנוגן ללא הנשפנים, והם נכנסים בעדינות רק בחצי השני.






החבורה הקליטה את הקטע הזה מספר פעמים וכאמור, זה לא הלך חלק. אבל בסופו של דבר המאמץ השתלם. Monk השמיע לרעייתו את ההקלטה ו Nellie חייכה. היא אהבה את ששמעה.
אגב, תצלום העטיפה, גם הוא לא הלך חלק. הרעיון המקורי היה take off על משמעות השם Monk (נזיר באנגלית). והכוונה היתה לצלם את Monk כנזיר על דוכן המטיפים עם כוס וויסקי ביד. אבל הוא סירב והתרגז והלך כעוס לשבת באחת הפינות של הסטודיו. הוא התיישב על מריצה אדומה. כך נולדה העטיפה המדליקה והכל כך מזוהה של האלבום הזה.
(והסיפור המלא נמצא בספר Thelonious Monk: The Life and Times of an American Original של Robin D. G. Kelley)

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin