Daily album #2 - True Blue and Silver's Blue

From 1974 on Xanadu with an amazing lineup:
Al Cohn & Dexter Gordon - tenor saxophone
Blue Mitchell & Sam Noto - trumpet
Barry Harris - piano
Sam Jones - bass
Louis Hayes - drums
I love how they take the head and the tail of Art Blakey's Messengers "Lady Bird" (on Cafe Bohemia album) and play it simultaneously - saxes against trumpets.

Kenny Burrell - Blue Lights

14 במאי 1958, סתם עוד יום רביעי, לאולפן במנהטן נכנסים המוסיקאים הבאים: Kenny Burrell עם הגיטרה, Bobby Timmons ו Duke Jordan שעומדים לחלוק ביניהם את תפקיד הפסנתרן, Louis Smith הפנטסטי על החצוצרה, Junior Cook ו Tina Brooks בטנורים, Sam Jones בבאס ו Art Blakey, שבאותה תקופה עוד השתתף כסיידמן בהקלטות של אחרים, בתופים.

ביחד הם הולכים להקליט את אחד הסשנים המגניבים, הטובים והפחות מוכרים שיצאו ב Blue Note. זה לא אלבום קונספט ולא אלבום שכולו חומרים ועיבודים מקוריים של המנהיג. זה יותר ג'ם סשן מוקלט (מה שנקרא Blowing Session, והיה נהוג מאד עד כמה שנים לפני כן, לפני שהג'אז הפך למוסיקה אומנותית והתחיל לקחת את עצמו מאד ברצינות). הארד בופ כהלכתו עם תותחים כבדים אבל לא התותחים השגרתיים. Kenny Burrell, הגיטריסט, רשום כמי שמנהיג את ההרכב, אבל האלבומים האלה הם לחלוטין לא "אלבומי גיטרה" במובן זה שיש בהם פסנתרן חזק ו Burell הוא בסופו של דבר רק עוד אחד מהנגנים. גם סגנון הנגינה שלו דומה לזה של כלי נשיפה.

אגב, סדר הקטעים שאתייחס אליו מתייחס ל Re-Issue של האלבומים בדיסקים משנת 1997. בתקליטים המקוריים הסדר היה שונה מעט.

האלבום הראשון פותח חזק עם Phinupi, פשוט וישיר, עם סולו של Jumior Cook, ואחריו Louis Smith נותן תצוגת תכלית א-לה Clifford Brown. בסוף הסולו של Smith שומעים את Junior Cook מתחיל שוב לנגן, אבל מהר מאד הוא מבין ש Kenny Burrell ממש לא מתכוון לוותר על הסולו שלו, ומשתתק מיד. אחריו מגיע Jordan בסולו פסנתר, ולבסוף גם Blakey מקבל את המנה שלו.

הקטע השני, Yes Baby, הוא בלוז במיד-טמפו וכאן Burrell נשמע נהדר. צליל מתוק וחם ופרייזינג כמו שיש רק ל Burrell. אחרי סולו קצר מגיע סוף סוף תורו של Tina Brooks בצליל בלוזי אופייני, אחריו החצוצרה הנפלאה של Louis Smith, ושוב טנור, הפעם Junior Cook, ואת סדר הסולואים חותם Duke Jordan בפסנתר.

בריוויו שלו ל All Music Guide , כותב Scott Yanow שבאותה תקופה הסאונד של Cook ושל Brooks היה זהה אלא שלמרבה המזל ב Liner Notes כתבו בדיוק מה סדר הסולואים כך שאפשר להבחין ביניהם.

נו טוב, אני חייב להגיד שקראתי הרבה ביקורות של Yanow שלא הסכמתי איתן, אבל שטות כזו לא ציפיתי לשמוע מ Yanow. מי שמכיר את ההקלטות של Tina Brooks יזהה אותו בקלות גם מקילומטר הן בזכות הצליל האופייני והמאד אישי שלו והן בזכות האילתור הבלוזי מינורי המופלא. ל Junior Cook יש באמת סאונד וסגנון מעט יותר גנרי, ויכול להיות שמול סקסופוניסט אחר, נניח Hank Mobley, היה יותר קשה לזהות, אבל מול Brooks? פיסת עוגה !

אגב, ב Liner Notes עצמם, מובא נימוק קצת אחר: מכיוון ששני הטנוריסטים חדשים, וזו להם ההקלטה הראשונה ב Blue Note, ייתכן והמאזינים עדיין אינם מכירים אותם ולכן ניתנת רשימת סדר הסולואים בכל אחד מן הקטעים. זה נימוק יותר הגיוני בעיני אך הוא לא מדוייק. Tina Brooks כבר הקליט לפני כן פעמיים עבור Blue Note עם Jimmy Smith באלבום Sermon, גם שם משתתפים Burrell ו Blakey, ואפילו את אלבום הבכורה שלו Minor Move. מה שכן, ייתכן שבמועד יציאת Blue Lights עדיין לא יצאו The Sermon ו Minor Move.

עם זאת, Yanow בהחלט קולע כשהוא מציין שהסולן הכוכב הוא Louis Smith. חצוצרן הארד בופ נפלא שלא זכה להכרה שהוא ראוי לה. כתבתי עליו בזמנו כאן, והדברים נכונים בהחלט גם להקלטה הזו. הסולואים שלו פשוט תענוג. יש בהם בי-בופ והרד בופ ובניית מתח נכונה וקלילות ואלגנטיות וכל מה שהייתם מבקשים בחצוצרן.

משם הם עוברים ל Scotch Blues של Duke Jordan שנפתח שוב עם סולו של Burrell. הקצב כאן מהיר קצת יותר מהקטע הקודם אבל הבלוז הוא בלוז, וכולם ללא יוצא מן הכלל מרגישים ונשמעים לגמרי בבית. כל הסולואים טובים אבל באופן אישי אני נמס מהנגינה של Brooks ושל Louis Smith.

את The I Man Love הם מנגנים בחמישיה, ללא הטנורים. ב Head ובסולו הראשון מכובד Sam Jones בליווי מברשות עדין של Blakey כשמדי פעם Burrell ו Jordan נותנים תזכורת הרמונית קלה, אחריו מדליק את האש Louis Smith בסולו מעולה, סולו פסנתר של Jordan וה- Tail שוב בבאס של Jones. גם כאן, כמו בקטע הראשון (Phinupi) שומעים את אחד הטנוריסטים מנסה להיכנס ומושתק מיד. רק בצליל האחרון מצטרף גם טנור. כמו שאמרנו, אין יותר מדי תכנון מראש ועיבודים ברורים.Blowing Session.

והאלבום הראשון נחתם ב I Never Knew של המלחין Ted Fiorito. הפעם, אגב,  Junior Cook מקבל את הסולו שלו לפני Louis Smith ו Brooks לוקח סולו פנטסטי אחריו.

לפני שנעבור לסשן השני, ו Bobby Timmons יתפוס את מקומו ליד הפסנתר במקום Duke Jordan, בואו נדבר רגע על העטיפה המדליקה של האלבום שצייר Andy Worhal. זו לא עטיפת התקליט היחידה ש Worhal צייר, היו עוד ואפילו ל Blue Note, אבל זו היתה העטיפה הראשונה שבה הוא לא צייר את הנגן עם כלי הנגינה אלא ניסה לצייר משהו שישקף את המוסיקה שבאלבום, משימה בה עמד, לדעתי, בצורה משכנעת ביותר. זאת ועוד, הואיל ומדובר באלבום כפול קיבלנו עוד מוטיב וורהולי טיפוסי והוא הדפסת העטיפה ב-2 צבעים: תכלת וורוד מה שהפך את התקליטים המקוריים לפריטים שלא רק אספני ג'אז מתעניינים בהם אלא גם אספני אומנות.

האלבום השני נפתח עם Caravan, ובלייקי, כצפוי, מורגש גם בפתיח וגם בסולו לקראת סוף הקטע. Louis Smith פותח ואחריו Junior Cook ו Tina Brooks, סולו פסנתר של Timmons וכאמור Blakey משחרר מעצורים לקראת הסוף.

הקטע הבא נקרא Chuckin’ והוא מציג את Bobby Timmons בסולו אופייני, זה עוד לא ה Timmons של 61' עם ה Messengers אבל כבר מאד קרוב, אחריו Burrell בסולו ואז Tina Brooks, Louis Smith ולבסוף Junior Cook.

הקטע השלישי, Rock Salt (מלח גס), 12 bar blues קלאסי ואחד הקטעים החזקים באלבום, נפתח בהצגת הנושא על ידי Burrell ואז בסיבוב השני מנוגן בידי כל חברי ההרכב, ומשם עוברים לסולו חצוצרה אדיר ואחריו סולואים של Junior Cook שפותח בציטוט מתוך St. James Infirmary, אחריו בא Kenny Burrell מנגן רגוע עם צליל עגול ומושלם, Tina Brooks לוקח משם ומגביר את האש עם כמה ומשחרר מקבץ של פראזות בלוז שהן כל כך שלו,  Bobby Timmons מפליא בסולו לא פחות משהוא מפליא ללוות, מיזוג של פראזות מלודיות ושל נגינת הסולו באקורדים שתהיה סימן ההיכר שלו ב Messangers, ואז Sam Jones בסולו קצר ובחזרה למנגינה.

לסיום, הם מנגנים ברביעייה (גיטרה, באס, תופים. הפסנתר כמעט ואינו מורגש) את Autumn in New York, בלדה יפהפיה שהלחין Vernon Duke למחזמר Thumbs Up!, וזו הזדמנות ל Kenny Burell להפגין את כישוריו המלודיים המצוינים.

השורה התחתונה: Blue Light הוא Blowing Session כהלכתו: נגנים מצויינים אבל לא הכוכבים של הלייבל, סולואים ברמה גבוהה בסך הכל, חומר מגניב גם אם פשוט ולא מתחכם, הקלטה משובחת, גרוב טוב באדיבות Sam Jones ו Art Blakey והזדמנות לשמוע שני מוסיקאים נפלאים שלא הוקלטו מספיק ולא זכו להערכה שהם ראויים לה – Louis Smith ו Tina Brooks.

Phineas Newborn

קשה שלא להתפעם מהכשרון השופע של Phineas Newborn Jr.. "בשיאו הוא היה אחד משלושת הפסנתרנים הגדולים של כל הזמנים, לצדם של Bud Powell ו Art Tatum" כך אמר עליו Leonard Feather, המבקר האגדי של Downbeat.

או קחו למשל את מה שכתב עליו George Wein, מייסד פסטיבל Newport, ב Liner Notes לאלבום הבכורה של Newborn ב Atlantic:

For years now I've listened to people scream at me about unknown pianists they have discovered. "He’s greater than Bud . "He cuts Oscar . "He leaves Tatum standing still". As many times as I have heard these cries, that is how often I have been disappointed. In­variably, these unknowns are, at their best, simply minor talents, and, at their worst, pale copies of great pianists.

About a year ago I began to hear stories about a fan­tastic pianist in Memphis, Tenn. with the almost quaint sounding name of Phineas Newborn. Jr. Men I re­spected, such as John Hammond, Willard Alexander and, of course. Count Basie, among many others, insisted that I must hear this guy. Due to my previous sad experiences, I could not get excited. However, when I got a chance to really hear Phineas in Storyville [a nightclub in Boston which Wein owned], for the first time I was not disappointed. The unknown had lived up to his press notices.

Phineas (שאת שמו ביקש להגות כ- Fine As), נולד בשנת 1931 ב Memphis. אביו, Phineas Newborn Sr. היה מתופף ומנהיג להקת בלוז ואחיו Calvin ניגן בגיטרה. הוא התחיל ללמוד פסנתר בגיל 6 מהפסנתרן בלהקה של אביו, אך הגם שפסנתר היה ונשאר הכלי העיקרי שלו הוא ניגן גם חצוצרה, טובה, אופוניום, קרן יער, סקסופון וויבראפון.

הוא התחיל את הקריירה כנגן באלבום הראשון של B.B. King וניגן בהרכבי בלוז, אך היה זה Count Basie שהתניע את הקריירה של Newborn לאחר ששמע אותו בשנת 1952 בממפיס והכיר לו את John Hammond, המפיק של Columbia Records.

Phineas היה פסנתרן בעל שליטה מושלמת בפסנתר ובעל יכולת טכנית מופלאה בשתי הידיים. היכולת הזו כמובן באה לידי ביטוי באוניסונים המהירים שהיו חלק בלתי נפרד מנגינתו (אוניסון הוא נגינת שני קווים מוסיקליים זהים בו זמנית בשתי אוקטבות שונות, או בשני כלים שונים) בהופעות הוא היה נוהג לשים את יד ימין בכיס ולנגן סולו בשמאל בלבד כדי להפגין שיכולתו בשמאל אינה נופלת מיכולתו בימין. מבחינה סגנונית הוא היה מין שילוב של Art Tatum ו Oscar Peterson.

את האלבום הראשון שלו, Here Is Phineas, הקליט בשנת 1956 ל Atlantic עם Oscar Pettiford בבאס ו Kenny Clarke בתופים והוא מהווה תצוגת תכלית מצויינת ליכולות שלו. (שמעו במיוחד את הפתיחה שלו ל All The Things You Are ששואבת השראה מ Bach ומ Art Tatum, את Barbados ואת Dahoud הביבופיים, ואת הטייק שלו על Celia של Bud Powell).

בשנת 1958, לאחר שעבד גם עם Charlie Mingus, יצא לסיבוב הופעות באירופה עם חבורה של מוסיקאי ג'אז אמריקאיים, ביניהם Lee Konitz ו Zoot Sims. תיעוד של אחת ההופעות הללו בשבדיה יצא בלייבל SteepleChase תחת השם  Stockholm Jam Session וניתן לשמוע שם את Newborn עם Benny Bailey בחצוצרה, Oscar Pettiford בבאס ו Rune Carlsson בתופים ולצידם טרומבוניסט ובאריטוניסט בלתי מזוהים.

באותה שנה גם הקליט בטריו עם Roy Hyanes  ו Paul Chambers אלבום בשם We Three שיצא על שמו של Haynes ב Prestige.

בשנת 1961 הקליט עם ההרכב של Howoard McGee ו Teddy Edwards וגם לחוד עם כל אחד מהם

בהמשך אותה שנה גם הקליט אלבום נהדר בטריו (למעשה יש שם  2 טריו שונים: האחד עם Paul Chambers ו Philly Joe Jones והשני עם Sam Jones ו Louis Hayes) שיצאו באלבום World Of Piano!. הביצוע של Lush Life והסונטינה של Ravel שמשמשת כהקדמה שלו הם פנינה נדירה:

ב 1964 הקליט את The Newborn Touch עם Leroy Vinnegar בבאס ו Frank Butler בתופים.

אז איך זה ש Newborn נותר עלום שם והוא כמעט ואינו מוכר אפילו לחובבי הג'אז ? הסיבה לכך היא ש Newborn סבל כבר בתחילת דרכו מבעיות נפשיות והתמכרות לסמים ואלכוהול. אלו החזירו אותו באמצע שנות ה-60, בשיא הקריירה שלו, לעיר הולדתו Memphis בנסיון להתמודד עם השדים שלו. במהלך השנים שלאחר מכן הוא יצא מהגלות שגזר על עצמו לעיתים די נדירות והקליט מעט יחסית. היה זה Ray Brown, הבאסיסט שניגן עם Oscar Peterson, שמילא חלק חשוב בקריירה המאוחרת של Newborn - בכל פעם שמצבו של Newborn איפשר זאת, היה Brown לוקח אותו לאולפן ומקליט עמו בטריו.

כך הוקלטו למשל Please Send Me Somenoe To Love ו Harlem Blues במהלך יומיים בחודש פברואר 1969 עם Ray Brown ו Elvin Jones בתופים. ובשנת 1976 הוקלט, שוב באותו הרכב, האלבום Back Home. וכמה חודשים לאחר מכן בסוף שנת 1976 הוקלט Look Out – Phineas is back, הפעם עם Jimmy Smith בתופים.

בשנת 1978, עשור לאחר שעזב את New York, חזר Newborn להופיע בה, ובעקבות סדרת הופעות מוצלחת הוא גם הוזמן לנגן בפסטיבל Montreux בכמה הרכבים: עם Jay McShann, Hank Jones, John Lewis ואפילו בשלישיית פסנתרים עם Herbie Hancok ו Chick Corea.

ולסיום, קבלו את הוידאו הזה משנת 1962 עם Al McKibbon בבאס ו Kenny Dennis בתופים: