דפים

יום שלישי, 13 בינואר 2015

Christian Scott in Tel Aviv - 23.1.2015

החצוצרן והמלחין Christian Scott גדל בניו אורלינס כשהוא מוקף במוסיקה מכל עבר.  בגיל 12 התחבר אל החצוצרה. בחסות דודו, הסקסופוניסט Donald Harrison, שניגן בין היתר עם ה Jazz Messangers, קיבל הכשרה מוסיקלית מרוכזת. את ההקלטה הראשונה שלו עשה בגיל 18 במסגרת האלבום Real Life Stories של דודו, Donald Hrrison,  ואת אלבום הבכורה שלו כמוביל, Rewind That,  הוציא בשנת 2006, כשהיה בן 23. 

"יש אנשים שמתחילים עם בי בופ, יש שמתחילים עם פוסט בופ, יש שמתחילים עם פיוז'ן", מספר Scott, "הדוד שלי לקח אותי חזרה אל ראשיתה של המוסיקה. הוא לימד אותי חומרים ש Buddy Bolden ניגן בתחילת המאה ה-20". בעשור וקצת שחלפו מאז הוציא Scott עשרה אלבומים כמוביל הרכב, זכה בפרס אדיסון לאמן ג'אז בינלאומי, והתפתח כיוצר נועז וחדשני, בעל מודעות ומחויבות פוליטית וחברתית משוכללת.

Scott מחויב בכל מאודו למורשת של הג'אז ולתפקיד שלו בתוך ההקשר הרחב של ההיסטוריה של המאה ה-20. המוסיקה שעשו בשנות ה-60 אמנים כמו Miles Davis, John Coltrane, Charlie Mingus, וגם Bob Dylan ו Jimmy Hendrix יקרה ללבו.

"האקלים הפוליטי והחברתי של התקופה היה הרבה יותר סמיך, והיו כמה מוסיקאים שלא פחדו לשקף את האקלים הזה בעבודה שלהם", הוא אומר. "הם אלה שבסופו של דבר החזיקו מעמד זמן רב יותר".
באלבומיו משובצים קטעים שבהם התייחסות מפורשת לנושאים פוליטיים ואקטואליים והוא אף שינה שמו, והוסיף לChristian Scott  את  aTunde Adjuah , שמות של שתי ערים באומה המערב אפריקאית Benin, שהיא כיום Gahna. "כך אני מודיע לעולם שאני מקבל את עברי ואני מוכן לחקור אותו", הוא אומר. "במובן מסוים כלל לא שיניתי את שמי. השלמתי אותו, כדי לשקף חלק נוסף של אילן היוחסין שלי, החלק שלפני סקוט".

באלבומו האחרון, אלבום כפול מ 2012 בשם Christian aTunde Adjuah, מצולם Scott בתחפושת האינדיאנית המסורתית של בני משפחתו. סבו היה צ'יף וכל המשפחה השתתפה בטקסים האינדיאניים המסורתיים ב New Orleans. סקוט עצמו היה בתפקיד שנקרא spyboy...

Larry Bannock, נשיא מועצת האינדיאנים של ה Mardi Gras של New Orleans מסביר קצת על התפקיד:


The Spy Boy is first in the front: he is the baddest of all the Indians...he is ahead looking for trouble. Only a chosen few can be Spy Boy. It's his job to send a signal to First Flag when he sees other Indians. First Flag signals back down the line to Big Chief. Big Chief has a stick that controls the Indians. When he hits the ground with the stick, they better get down and bow to the Chief.

הנה Christian Scott בפעולה ב Mardi Gras של 2012:


והנה הדוד Big Chief Donald Harrison Jr. מופיע עם התלבושת האינדיאנית במסגרת פסטיבל ב New Orleans:


המוסיקה ש Scott יוצר משלבת בין עולמות ותרבויות, מוסכת אל תוך הג'אז גם רוק, היפ הופ ו R’n’B. כשהוא משלב בין חומרים מקוריים, מחוות לקלאסיקה של הג'אז, שיר של Tom York, בלדות רפלקטיביות, נופי צליל חלומיים והשפעות של רוק בוער, מפגין Scott שליטה מושלמת בחצוצרה וניצב ברמה בין קומץ אמני ג'אז צעירים המרחיבים את החזון האמנותי אל מעבר לגבולות הז'אנר.

בנוסף לנועזות המוסיקלית, Christian Scott מנסה לדחוף את הגבולות גם בכל מה שקשור לצליל ולצורה. הוא אפילו מעצב בעצמו את החצוצרות שלו שמיוצרות על ידי ADAMS בהולנד.

ביום שישי ה- 23.1.2015 יופיע Scott ברביעייה במסגרת סדרת ג'אז במשכן בבית האופרה. איתו בהרכב ינגנו חברי ההרכב הקבוע שלו: Lawrence Fields בפסנתר וקלידים, Kris Funn בבאס, ו Joe Dyson בתופים.
לקראת ההופעה הצפויה אתם מוזמנים להתרשם (מה להתרשם? לעוף !!) מהופעות קודמות שלו. הנה הופעה מפסטיבל הג'אז ב Nancy בצרפת מ 2010:


והנה הופעה נוספת שלו, מאותו פסטיבל, שלוש שנים לאחר מכן:



עדכון - 25.1.2015 - אז איך היתה ההופעה?

אני מאמין שחצוצרן טוב חייב להיות קצת ערס. חצוצרה היא לא כלי שאפשר להתחבא מאחוריו, אי אפשר לייצר אתה איזה בליל של צלילים ולהסתתר בצלם. יש לה צליל חזק, ברור וחותך, היא תובעת נאמנות מוחלטת ומשטר אימונים קטלני והיא מאד פיזית ברמת הפקת הצליל. כדי להיות חצוצרן באמת טוב נדרשים, בעיני, מאפייני אישיות נוספים על מוסיקליות ויכולת טכנית על הכלי. נדרשת נוכחות בוטחת, אמירה ברורה ואיזושהי כריזמה אישית. פסנתרן, סקסופוניסט, גיטריסט ואפילו מתופף יכולים להיות נגנים מצוינים גם בלי התכונות האלה, אבל בשביל חצוצרן טוב – הן הכרחיות.

בסופו של דבר, הטענה שלי היא שחצוצרן טוב צריך להיות קצת ערס על הבמה: Miles היה כזה, Freddie Hubbard היה כזה, Lee Morgan היה כזה, Woody Shaw היה כזה, Enrico Rava כזה, Roy Hargrove כזה, Wynton Marsalis כזה ויש לי עוד הרבה דוגמאות *.

* לפני שאתם קופצים, אני מודע לכך שיש גם כאלה שמתקיימות בהם התכונות שמניתי לעיל, אבל אי אפשר להגדיר אותם כערסים: אנשים כמו Chet Baker, Kenny Dorham, Clifford Brown ו Tom Harrell.

על Christian Scott התזה שלי יושבת בול. הוא בסה"כ בן 31, נולד ב New Orleans ומגיע עם לוק ועם אטיטיוד של אחד שכבר ראה הכל. טווס מקושט עדיי זהב, שמנגן בחצוצרות ייחודיות שעיצב לעצמו, אחד שעף על עצמו ועל הנגנים שלו, אינטליגנטי, רהוט, עם ביטחון עצמי בשמיים... אם הוא לא היה נגן כל כך טוב כל זה בטח היה מעצבן אותי, אבל כשהוא לוקח את החצוצרה לפה הכל נשכח. הוא אמנם לא אוהב שמשווים אותו לחצוצרנים אחרים, אבל גם הוא יודע היטב שההשוואה ל Miles ול Freddie Hubbard בלתי נמנעת וזו בהחלט מחמאה אדירה בשבילו.



לפני כמה שנים שמעתיו בפסטיבל ג'אז בחו"ל ובעיקר זכור לי הווליום המטורף בו התנהלה ההופעה. זה היה כל כך חזק עד שבקושי אפשר היה לשמוע. הווליום בהופעה ביום שישי במשכן היה הרבה יותר רגוע, אבל עדיין סבלנו מבעיית באלאנס שגרמה לכך שהמתופף Dyson האפיל לגמרי על הפסנתר המצויין של Fields. אלמלא הבעיה הזו ההופעה היתה מקבלת אצלי ציון מושלם.

כל חברי ההרכב הם נגנים מצוינים, אבל דווקא Lawrence Fields, המופנם מבין הארבעה, בלט לטובה על הפסנתר. הסולואים שלו (הגם שהיה קשה לשמוע אותם עקב השתלטות עוינת של התופים) היו משובחים,  מלאכת מחשבת של בניית עניין ומתח.




כמו שניתן לשמוע באלבומים של Christian Scott, מבחינה מוסיקלית, מדובר בחומר מקורי שנשמע בהחלט שונה מכל דבר אחר. מין שילוב בין ג'אז לרוק ולהיפ הופ (אבל לא ג'אז-רוק)  ממש לא Mainstream ורחוק מ Traditional. החומר שנוגן (למעט קטע אחד שהם כתבו באותו יום ונקרא One Night in Tel-Aviv) מופיע באלבומים של Scott

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin