פסטיבל ג'אז בים האדום: 25-27 באוגוסט, 2019

לאתר הפסטיבל

בסוף החודש (25-27 באוגוסט) יתקיים בפעם ה-33 פסטיבל ג'אז בים האדום באילת. אלי דג'יברי, המופקד על ניהולו האמנותי של הפסטיבל בשנים האחרונות, יצר תכנית מוזיקלית מגוונת ומעניינת עם שמות גדולים ואמנים מוכרים מהארץ ומחו"ל לצד אמנים פחות מפורסמים, אך לא פחות טובים.

הפסטיבל מתקיים בשני מתחמי הופעות, וההופעות מתחלקות לסירוגין ביניהם:

Port Arena – אולם ההופעות המרכזי, עם מקומות מסומנים.

Red Note – האולם הקטן יותר, בו המקומות אינם מסומנים.

כמו שאתם בטח יודעים, בהופעה חיה תמיד יש הפתעות ובהופעת ג'אז – על אחת כמה וכמה. כבר הייתי בהופעות רבות ש"על הנייר" נראו מבטיחות אך התגלו כמשמימות ומנגד, הייתי גם בהופעות מופלאות כשבאתי עם ציפיות נמוכות ויצאתי מחויך מאושר.

בדיוק מסיבה זו אני שמח על שינוי המדיניות של הפסטיבל שחזר בו ממכירת כרטיסים בודדים להופעות למתכונת של מכירת כרטיס כניסה יומי/תלת יומי, מה שמאפשר ומעודד "נטילת סיכונים" מצד הקהל והגעה להופעות שאינן בהכרח באיזור הנוחות או בתחום העניין הטבעי של הקהל.

אז מה בתכנית השנה ? הפסטיבל, כמסורתו במשך למעלה משלושים שנות קיומו, אינו מתרכז רק בג'אז והוא כולל סגנונות רבים. אני, מטבע הדברים, אתמקד בהופעות הג'אז.

נפתח, כמו תמיד, באורחים מחו"ל (למרות שגם ההרכבים הישראליים מכילים לא מעט ישראלים שגרים ויוצרים בחו"ל).

החצוצרן Marquis Hill יופיע עם הרכב בשם ה Blacktet והם עושים שילוב של ג'אז קלאסי עם מודרני, עם היפ-הופ, ניו-סול ושיקאגו-האוס. הרבה מילים מפוצצות אבל הנה הופעה מעולה שלהם בבימהאוס באמסטרדם מלפני שלושה חודשים שתעשה לכם סדר ותראה לכם בדיוק על מה מדובר:

Bimhuis TV | Marquis Hill Blacktet

לארץ, אגב, יגיע ה Balcktet בהרכב אחר מאשר בוידאו: Joel Ross בויבראפון ופסנתר, Logan Richardson בסקסופון, Jeremiah Hunt בבאס, ו Joe Dyson בתופים.

בנוסף ישתתף Marquis Hill בהופעת מחווה לחצוצרן הנפלא Roy Hargrove שנפטר בנובמבר בשנה שעברה לאחר מחלה ממושכת והוא רק בן 49. לצדו של Hill ינגנו ארבעה מוסיקאים ישראליים צעירים החיים ופועלים היום בניו יורק: אלכנסדר לוין בסקסופון, תום אורן בפסנתר, אלון ניר בבאס ואלון בנימיני בתופים.

הסקסופוניסט Kenny Garrett שתמיד תענוג לשמוע אותו, יגיע בהרכב של חמישיה עם Vernell Brown בפסנתר, Corcoran Holt בבאס, Samuel Laviso בתופים ו Rudy Bird בכלי הקשה.

הנה ההרכב של Kenny Garrett שיופיע כאן, בהופעה בבלו-נוט במילאנו באפריל השנה:

האורח הבא הוא הזדמנות שאסור לפספס – Enrico Rava, החצוצרן האיטלקי החשוב והנפלא חוגג 80, ויגיע עם הרכב שכולו מוסיקאים איטלקים: Giovanni Guidi בפסנתר, Francesco Diodati בגיטרה חשמלית, Franseco Bearzatti בטנור, Gabriele Evangelista בבאס, ו Enrico Morello בתופים. מי שמכיר את ראווה יודע שחוץ מזה שהוא מוזיקאי מרתק, הוא יודע לבחור מעולה את המלווים שלו מקרב המוזיקאים הצעירים האיטלקים.

הנה ההרכב הזה בהופעה השנה:

הסקסופוניסט Donny McCaslin יופיע עם ההרכב שלו עם Jason Lindner בקלידים, Tim Lefebvre בבאס, Zach Danziger בתופים. זה שלושת רבעי מההרכב (למעט המתופף) שהשתתף באלבומו האחרון של David Bowie.

הטריו של המתופף הניו יורקי Ari Heonig  יופיע עם הפסנתרן ניתאי הרשקוביץ' ועם הבאסיסט אור ברקת.

וכאן הם בהופעה בארץ מלפני שנתיים:

אחרי שבשנה שעברה הביא אלינו את Herbie Hancock, השנה אלי דג'יברי ינגן בפאוור טריו עם שני בוגרים נוספים של ההרכב של Miles Davis: הבאסיסט  Ron Carter והמתופף Al Foster. לא נראה לי שצריך להגיד הרבה מעבר לזה.

הגיטריסט הצרפתי Richard Manetti יעלה מחווה לגיטריסט הצועני Django Reindhardt, עם Frederic d’Oelsnitz בפסנתר ופסנתר חשמלי, Jean Marc Jafet בבאס ו Yoann Serra בתופים. הנה הופעה שלהם מלפני שנתיים:

בואו נעבור לישראליים -

הטריו של הבאסיסט אבישי כהן, יפתח את הפסטיבל בחגיגת השקה לאלבומו החדש Arvoles, עם הפסנתרן האזרבייג'ני אלצ'ין שירינוב והמתופף נעם דוד. בהופעה יתארחו גם הטרומבוניסט אבי ליבוביץ' ושם טוב לוי בחליל (במקום Bjorn Samuelsson ו Anders Hagberg שמנגנים בכלים אלו באלבום).

פרוייקט 'לא סטנדרטים', מבית הצוללת הצהובה, פועל כבר למעלה מעשור ואחראי על כמה משידוכי הג'אז המקוריים במוזיקה הישראלית. הפרוייקט כבר התארח בפסטיבל הג'אז באילת, אבל הפעם, לראשונה בתולדות הפרויקט, יוצא אלבום אוסף חדש המציג ביצועים ממיטב שיתופי הפעולה עם מוזיקאים מהארץ ובינלאומיים בשנים האחרונות. לרגל יציאת האלבום יעלה מופע מיוחד וחגיגי עם הרכב עשיר בהובלתו של תומר בר וחבורה נכבדת של אורחים: אלון אולארצ'יק, שלמה גרוניך, יוני רכטר, שלומי שבן ולראשונה גם רונה קינן.  לצדו של תומר בר (קלידים, פסנתר והפקה מוזיקלית) ינגנו גם אלכסנדר לוין בסקסופון, יוראי אורון בבאס, עופרי נחמיה בתופים, יוליה קליין וניצן קנטי בכינור, נועה איילי בצ'לו, נועם חיימוביץ' בויולה.

אחת ההופעות המסקרנות היא מפגש פסגה בין ארבעה פסנתרנים, מהמובילים בג'אז הישראלי – יונתן אבישי, עומרי מור, עומר קליין ותום אורן. כל אחד מהם הוא מוסיקאי מרתק בזכות עצמו, אך מעניין יהיה לשמוע מה יניב השילוב ביניהם. הערב יחולק לשלושה חלקים ובאמצעות שני פסנתרים ינגנו הארבעה סולו, דואטים ולבסוף – כולם ביחד.

החצוצרן דני רוזנפלד מנהיג בשנים האחרונות שמינייה (!) שמחייה את הביבופ של שנות הארבעים. נדיר היום לשמוע הופעה שלמה שמבוססת על החומרים המעולים האלה, ועוד יותר נדיר לשמוע את זה בהרכב של שמינייה ועוד עם נגנים כל כך טובים: דני רוזנפלד בחצוצרה, עופר שפירא באלט, קובי סלומון בטנור, אלון פרבר בבריטון, יונתן וולצ'וק בטרומבון, יונתן ריקליס בפסנתר, רם ארז בבאס ויונתן רוזן בתופים.

הנה וידאו שלהם שצילם יוסי צבקר בהופעה בית העמודים:

יש כמובן הופעות נוספות שאינן ג'אז כמו: שלומי שבן וחווה אלברשטיין, הזמרת Buika, זמר הפלמנקו Diego El Cigala, Amadou and Mariam ממאלי ועוד.

בנוסף תתקיים השנה, לראשונה, תחרות הסקסופון על שם Michael Brecker. בשלב הראשון יופיעו שמונת המועמדים שנבחרו מתוך מאות סקסופוניסטים שהגישו מועמדות. ובשלב הגמר יופיעו שלושת הפיינליסטים.

כמו כן יקיים הפסטיבל את הג'אם סשן הלילי המסורתי, כתות אמן ואת "תכנית הצעירים" (שבוע של סדנאות עם מיטב אמני הפסטיבל שיערך לפני הפסטיבל עצמו).

פסטיבל הג'אז בים האדום 2012 - חלק שני

היום האחרון של הפסטיבל, יום חמישי, התחיל באתגר עבורי. 

כשרק התחלתי לשמוע ג'אז הגיע לידי דיסק של הרכב שנקרא "זוויות". אני כבר לא זוכר איזה דיסק זה היה, אבל זוכר היטב שלא הבנתי מה רוצים ממני. אם זה הג'אז הישראלי, סיכמתי לעצמי, אז כנראה שלא נועדנו זה לזה.

בינתיים עברו יותר מ-20 שנה והג'אז הישראלי הפך למושג שאפשר להזכירו מבלי להרגיש נבוך. גם הטעם שלי השתכלל עם השנים והאוזן התרגלה לאט לאט לסגנונות שונים בג'אז. פרי ג'אז כבר הפך לאורח קבוע ורצוי אצלי בבית ולכן הרגשתי שזהו זמן מצויין למפגש מחודש עם הזוויות.

נכנסתי בהתרגשות מסויימת למפגש המחודש עם הרולד רובין וחבורתו. על הבמה עמדו Mark Smulian בבאס, Reuben Hoch בתופים, Arli Liberman התוספת החדשה והצעירה בגיטרה ובמרכז ניצב, סתור שיער וכפוף מעט, חתן השמחה  (שחגג יום הולדת 80) – הרולד רובין.

בחיי שניסיתי להתחבר למוסיקה שלהם אבל פשוט לא הצלחתי. המוסיקאים לא הצליחו להתרומם כהרכב מאוחד. Arli מצדו ניגן יופי של בלוז אבל הוא בא לתת את השואו שלו ולא היה שום קשר בין הנגינה שלו למה ששאר הנגנים עשו. הרולד ניגן בקלרינט שלו בדיוק כמו שזכרתי – לא ברור ולא מובן. וגם Mark ו Reuben לא השאירו עלי רושם מיוחד. עם כל הרצון שלי להתחבר לזוויות ולמוסיקה שלהם, זה לא הלך. לא השתכנעתי. אבל, הי – מזל טוב להרולד!

משם המשכנו להופעה שהיוותה את ההיפך הגמור מהופעתם של ה"זוויות". חמישיית Kenny Garrett עם Vernell Brown בפסנתר, Corcoran Holt בבאס, Rudy Bird בכל הקשה ו Marcus Baylor בתופים.

זו היתה ההופעה השניה שלהם בפסטיבל (הם הופיעו ביום הראשון של הפסטיבל ושוב ביום האחרון), אלא שבהופעה הראשונה Baylor המתופף לא הגיע ו Rudy Bird הפרקאשניסט תפס את מקומו מאחורי התופים. למרות ההחלפה, הביקורות ששמעתי על ההופעה הזו ממי שנכח בה, היו מצויינות. אלא אחרי ששמעתי את ההרכב עם Baylor בתופים לא ברור לי איך יכול היה Rudy Bird להחליף אותו. מדובר בפצצת אנרגיה מהסוג שמטריף לא רק את הקהל אלא בעיקר את עצמו ואת שאר המוסיקאים על הבמה. הייתם צריכים לראות איך Garrett קרן מאושר כשנעמד מול Baylor והם ניגנו סולו ארוך, רק אלט ותופים.

אני לא יודע איך Bird מנגן תופים אבל בהופעה שראיתי הוא ניגן נהדר בכלי ההקשה (וגם עשה קולות רקע). Vernell Brown ו Holt היו מעולים וסיפקו ל Garrett קרקע פורייה לאילתורים שלו. ההרכב כולו נשמע ממש טוב, והתקשורת ביניהם היתה מצויינת. ניכר היה שהם ממש נהנים לנגן ביחד, אבל גולת הכותרת היתה ללא ספק Kenny Garrett. אלטיסט מופלא, מלא ביטחון עם צליל משגע (חם ולא מאנפף) וסגנון שאי אפשר לטעות בו (נ' שישב לידי הפטיר כלאחר יד ש Garrett מרבה להשתמש בתחליפים טריטוניים, תהא המשמעות של זה אשר תהא). Garrett נכנס לאלתור במלוא הכוח, ולאט לאט מגביר את העצמה ואת האינטנסיביות. המתח המוסיקלי רק עולה ועולה, נבנה מקורוס לקורוס עד שהוא מתפוצץ בסוף בין האצבעות של Garrett לקול תשואות הקהל. חוויה מדהימה.

 ככה זה נראה ב NSJF 2008:

חוץ מזה יש ל Garrett יכולת מצויינת לתקשר עם הקהל ולהפעיל אותו. זה מתחיל במחיאות כפיים, כאשר Kenny מעודד את הקהל לא להפסיק למחוא כפיים ומשלב את מחיאות הכפיים הסוערות בתוך המוסיקה, ממשיך בצעקות עידוד בלתי פוסקות מצד הקהל ונגמר בהרמת כל הקהל על הרגליים ובריקוד סוער של כל הקהל לצלילי Happy People אותו ניגנו Garrett והלהקה בערך 6 פעמים. כש Garrett סיים סוף סוף את ההופעה וירד מהבמה הקהל החזיר אותו בשירת Happy People. לא חושב שאפילו Garrett ראה את זה מגיע. הוא היה נרגש מאד ובסוף ההופעה חזר לבמה ולחץ ידיים לעשרות אנשים מהקהל. צריך היה להיות שם כדי להאמין.

אחרי ההופעה האינטנסיבית של Garrett הייתי חייב מנוחה. ההופעה של Carmen Souza התאימה בדיוק למטרה הזו. מוסיקת עולם מ Cape Varde שנוגנה על ידי Souza (שירה, גיטרה ו Fender Rohdes), Filipe Melo בפסנתר, Theo Pascal המעולה בבאס (חשמלי ואקוסטי) ו Mauricio Zottarelli בתופים. ההופעה היתה מאד מגוונת וכללה שירים מסגנונות שונים (הרבה אפריקה ומוסיקה לטינית) אבל אותי קנה הביצוע של Carmen Souza ל Song For My Father שכתב Horace Silver לאביו שהגיע מ Cape Varde. מסתבר ש Souza עשתה שיעורי בית, היא הוציאה את הסולו של Silver, תו אחרי תו באופן מושלם ושרה אותו מקסים. 

אמנם לא מההופעה באילת, אבל Song for my father תקני לגמרי:

בשלב זה, השעה היתה כבר אחת בלילה והגיע הזמן לחתום את הפסטיבל בהופעה של הטריו YES! של Aaron Goldberg בפסנתר, עומר אביטל בבאס ו Ali Jackson בתופים. איזה יופי של הרכב לסגור איתו יומיים של ג'אז משובח. גולדברג, אביטל וג'קסון משתפים פעולה כבר שנים רבות וזה ניכר בנגינה שלהם ובקשר שלהם על הבמה. למרות שהם עבדו לא מעט ביחד ב-20 השנה האחרונות הם אף פעם לא הקליטו ביחד כטריו, עד השנה שאז הוציאו דיסק שנקרא בפשטות Yes! (יצא בלייבל Sunnyside).

זהו טריו מודרני שכל אחת מצלעותיו היא מוסיקאי מצויין וביחד הם נשמעים מאד רענן ובכשרון רב הם מצליחים להעביר לקהל את הפאן שהם חשים על הבמה. בכל פעם שאני שומע את Goldberg בהופעה אני נדהם מחדש מהקלות שבה הוא שולף את הרעיונות שלו ופשוט שופך אותם על הפסנתר וגם הפעם היתה לי תחושה כזו. עומר מביא איתו גרוב שאין לאף אחד על הכוכב הזה ומלבד הנגינה המצויינת יש בו משהו שפשוט גורם לך לחייך באושר משך כל ההופעה ועלי ג'קסון , אח עלי ג'קסון, איזה מתופף ענק בלי שום פוזה ובלי אגו מדביק הכל באלגנטיות ומגיב בקטנה לכל התגרות מצדו של עומר או של Aaron. בסוף ההופעה עלה דג'יברי (שעקב תפקידו הניהולי נאלץ להשאיר את הסקסופון בקייס במהלך כל הפסטיבל) וביחד הם ניגנו את Mannic Depressive , שהלחינו אלי דג'יברי וברק מורי, ונכלל גם הוא באלבום. היה מרומם.

ולסיכום כמה מילים על הפסטיבל: 

למרות שהשנה היה נראה שהפסטיבל ריק יותר מבשנים עברו (כנראה בשל הקדמת התאריכים) ולמרות שכמות החסויות והמפרסמים פחתה באופן ניכר, דווקא מבחינה אומנותית הפסטיבל הזה היה אחד המוצלחים ביותר שאני זוכר. התחושה הזו שלי קיבלה חיזוק הן מצד הקהל (שהביע בקול רם את הנאתו בעידוד בלתי פוסק של המוסיקאים) והן מצד המוסיקאים שהרבו מילים בשבחו של הקהל ושל הפסטיבל באופן שאיני זוכר כמותו באף אחד מהפסטיבלים הקודמים. כל הכבוד למנהלים האומנותיים דובי לנץ ואלי דג'יברי שעמדו באתגר בכבוד רב והרימו פסטיבל מצויין. ניפגש בשנה הבאה.