דפים

יום ראשון, 15 בדצמבר 2019

פרק נוסף בסדרת החצוצרן הנעלם - Stu Williamson


Stu Williamson, Bill Holman, Jimmy Giuffre
את החצוצרן  Stu Williamson שמעתי בפעם הראשונה באלבום של Elmo Hope שנקרא Trio and Quintet בחמישייה עם Harold Land הענק. שלושת הקטעים האחרונים באלבום הזה, שהוא בעצם קומבינה של כמה אלבומים שחוברו יחד, מכילים את ההקלטות מ 1957 עם Harold Land שיצאו בזמנו בלייבל Pacific תחת השם The Elmo Hope Quintet Featuring Harold Land (בתקליט שהוא עצמו גם קומבינה שעשו בלייבל Pacific עם האלבום Ritual של Art Blakey and The Jazz Messengers עם Jackie McLean ו Bill Hardman – עוד חצוצרן שראוי לפוסט בסדרה הזו).

מרוב קומבינות על גבי קומבינות, לא זכרתי כבר מי מנגן באילו קטעים, אבל כן זכרתי לטובה את שלושת הקטעים הללו: Vaun Ex , St. Elmo’s Fire ו So Nice  שסוגרים את האלבום ומשאירים טעם של עוד, לא רק בגלל Harold Land אלא גם בזכות הנגינה של Stu Williamson הכל כך נקייה ומסוגננת שנראה שהיא חפה מכל מאמץ. למרבה הצער, Stu Williamson לא מופיע בהקלטות נוספות עם Elmo Hope או עם Harold Land.

רק כדי שתבינו על מה מדובר :



אז מי היה Stu Williamson ואיפה בכל זאת עוד אפשר לשמוע אותו ?

Stu Williamson עם Zoot Sims
שמח ששאלתם. כי דרך Stu Williamson נעשה טיול חשוב להיכרות עם כמה מהאמנים החשובים והבולטים בג'אז של החוף המערבי. ואנחנו לא מדברים רק על מיקום גיאוגרפי, כי הג'אז של החוף המערבי הוא ממש סגנון בפני עצמו שנקרא בפשטות: West Coast Jazz. בזרם הזה ויתרו הרבה פעמים על כלי הרמוני (פסנתר או גיטרה) לטובת ריבוי נשפנים שנתנו את ההרמוניה באמצעות נגינת קווים מלודיים המשתלבים זה בזה בצורה הרמונית. הבדל נוסף הוא בנוכחות הבלוזית שפחות מורגשת בג'אז של החוף המערבי ובנוסף גם נגינת התופים היתה בדרך כלל יותר מעודנת, פחות אגרסיבית ופחות סווינגית מאשר בג'אז של החוף המזרחי וכתוצאה מכך, באופן כללי ניתן לומר שהג'אז של החוף המערבי הוא יותר "קליל", "נקי", אופטימי, שמח ופתוח מבחינת הסאונד מאשר הג'אז של החוף המזרחי. יש שמייחסים זאת להבדלים בין החוף המערבי שטוף השמש, על חופיו, מרחביו ודקליו לבין מזג האויר הקודר והצפיפות שמאפיינים את ערי החוף המזרחי ויש שמייחסים זאת לכך שרוב מוזיקאי הג'אז בחוף המערבי היו לבנים בניגוד לרוב השחור של נגני הג'אז בחוף המזרחי. מכל מקום אלו הכללות גסות ומובן שהיו בחוף המזרחי מוזיקאים שחורים שניגנו jazz west coast (אפילו Miles Davis בתקופת Birth Of The Cool) ולהיפך - כפי שתשמעו מיד Stu Williamson דווקא ביכר להקליט עם פסנתרנים ועם מתופפים דומיננטיים שיש להם סווינג. (Mel Lewis ו Shelly Manne)

בין נציגיו הבולטים של הזרם הזה נמנים Stan Kenton, Art Pepper, Chet Baker, Shelly Manne, Dave Brubeck, Serge Challoff, Gerry Mulligan, Zoot Sims, Stan Getz, Bud Shank, Jack Sheldon (עוד חצוצרן לסדרה...), Lee Konits, Charlie Mariano, Lennie Niehaus ועוד מוזיקאים מעולים רבים, אבל בואו נתמקד בחצוצרן הנעלם שלנו – Stu Williamson.

Stuart Lee Williamson נולד בוורמונט בשנת 1933 למשפחה מוזיקלית: אביו היה מתופף, אחותו זמרת ואחיו היה הפסנתרן Claude Williamson. בשנת 1948, כש Stu היה בן 15, עברה המשפחה ל Los Angeles ככל הנראה בעקבות הקריירה של Claude. Stu למד שם חצוצרה אצל Del Staigers שהיה חצוצרן וירטואוז בתזמורות בשנות ה 20-30. בהמשך ניגן Stu ב Big Bands של Stan Kenton ושל Woody Herman (שם גדלו והתפתחו רבים מנגני החוף המערבי).

מלבד חצוצרה הוא ניגן גם Valve Trombone (טרומבון עם שסתומים כמו של חצוצרה במקום סלייד) והיה פעיל מאד בעשור שבין שנת 1950 ל 1960. כפי שתוכלו להיווכח בעצמכם מיד מהרשימה (החלקית) של ההקלטות שהוביל ושהשתתף בהן עם מיטב המוזיקאים בעיקר מהחוף המערבי. בהמשך עבר לנגן באולפני תעשיית המוזיקה והסרטים באיזור Los Angeles במשך עוד כעשור ולאחר מכן פרש מעסקי המוזיקה ודי נעלם מתחת לרדאר. כמו מוזיקאים רבים אחרים, גם Williamson התמכר לסמים ונלחם בהתמכרות הזו עד סוף ימיו, בגיל 58 בלבד.  

בואו נתחיל באלבומים שהוא הוביל (יצאו לאחרונה ביחד ב fresh sound תחת השם The Trumpet Artistry of Stu Willamson). יש בסך הכל שלושה.

שני אלבומיו הראשונים נקראים Sapphire ו Stu Williams Plays והם הוקלטו בשני סשנים בינואר שנת 1955 עבור הלייבל Bethlehem (כן, כן, קראתם נכון. זה בית לחם). מנגנים בהם Stu Williamson בחצוצרה, Charlie Mariano באלט, האח Claude Williamson בפסנתר, Max Bennett בבאס ו Stan Levy בתופים.

האלבום השלישי והאחרון שהוביל יצא שנה לאחר מכן ונקרא פשוט Stu Williamson. הוא מציג הרכב של שביעייה ומנגנים בו, מלבד Stu Williamson גם Charlie Mariano באלט, Bill Holman בטנור, Jimmy Giuffre בבאריטון, Claude Williamson בפסנתר, Leroy Vinnegar בבאס ו Mel Lewis בתופים.

הוידאו הבא כולל את כל הקטעים משלושת האלבומים הללו. (האלבום השלישי מתחיל בקטע ה- 12):


אבל הבטחתי לכם טיול עם המוזיקאים הגדולים של החוף המערבי, אז בואו נעבור לאלבומים שבהם 
Williamson ניגן כסיידמן:

ב 1953 Williamson הקליט עם Charlie Mariano סשן יפהפה שיצא כחלק מהאלבום Charlie Mariano Plays (חלקו השני של האלבום הוא סשן מ 1955. Stu Williamson אמנם לא משתתף בו אבל כדאי מאד לשמוע כי Mariano מנגן טנור!!). 

בסשן מ 1953 משתתפים, מלבד Mariano ו Wiiliamson גם Frank Rosolino בטרומבון, Claude Williamson (אחיו הבוגר של Stu) בפסנתר, Max Bennett בבאס ו Stan Levy בתופים.


שני סשנים שהקליט בקיץ 1954 כנגן Valve Trombone לצדם של Clifford Brown (חצוצרה) ו Zoot Sims (טנור), Bob Gordon (בריטון), Russ Freeman (פסנתר), Joe Mondragon  ו Carson Smith (באס) ו Shelly mane (תופים) יצאו אחרי מותו של Clifford Brown באלבום מקסים שנקרא Clifford Immortal:


בין השנים 1954-1958 הוא ניגן בהרכב של המתופף Shelly Manne עם Charlie Mariano באלט, Russ Freeman בפסנתר, Leroy Vinnegar בבאס . וניתן לשמוע אותו בשלושה אלבומים של Manne:

Swinging Sounds – Shelly manne and his men, vol. 4


More Swinging Sounds – Shelly manne and his men, vol. 5


The Gambit – Shelly manne and his men, vol. 7 , שחציו אלבום קונספט שמוקדש לנושא אהוב עלי במיוחד - שחמט. כאן Monty Budwig מחליף את Vinnegar על הבאס.


בנוסף השתתף Williamson בהקלטות של ההרכבים של Lennie Niehaus (נגן אלט, מלחין ומעבד מוכשר בטירוף) וניתן לשמוע אותו גם בחמישיות, בשישיות וגם בשמיניות של Niehaus:

כאן בשמינייה של Lennie Niehaus באלבום מ 1955 עם Bill Holeman בטנור, Jimmy Giuffre בבאריטון, Bob Enevoldsen בטרומבון שסתומים, Pete Jolly בפסנתר, Monty Budwig בבאס  ו Shelly Manne בתופים.


וכאן בחמישייה של Lennie Niehaus מ 1954 עם Jack Montrose בטנור, Bob Gordon בבריטון, Monty Budwig בבאס ו Shelly Manne. ובחמישייה נוספת של Niehaus מ 1956 כשהוא מנגן גם חצוצרה וגם טרומבון שסתומים עם Hampton Hawes בפסנתר, Red Mitchell בבאס ו Shelly Manne.


וכאן בהקלטה מ 1956 של השמיניה של Niehaus, הוא מנגן גם חצוצרה וגם טרומבון שסתומים, עם Bill Perkins בטנור וחליל, Jimmy Giuffre בבאריטון, Buddy Clark בבאס ו Shelly Manne בתופים.


כאן הוא בשמינייה של הטנוריסט Bill Perkins עם Bud Shank באלט, Jack Nimitz בבאריטון, Carl Fontana בטרומבון, Russ Freeman בפסנתר, Red Mitchell בבאס ו Mel Lewis בתופים:


ואת הפנינה הזו שמרתי לסוף – חמישייה עם הבריטוניסט הגדול מכולם, Pepper Adams. מנגנים כאן לצדם של Pepper ו Williamson גם Carl Perkins בפסנתר, Leroy Vinnegar בבאס ו Mel Lewis בתופים:


Avishai Cohen and Yonatan Avishai - Playing the Room

זה פשוא יפה ברמות על. יונתן אבישי ואבישי כהן בהופעה ב Bimhuis באמסטרדם, מנגנים את החומר מתוך האלבום האחרון שלהם ב ECM, הופעה מעולה, אינטימית ומרוממת. קחו לעצמכם הפסקה מכל גועל הנפש  שקורה בחוץ ותתמסרו.

יום רביעי, 20 בנובמבר 2019

עוד חצוצרן שנעלם - Jon Eardley


זוכרים את הפוסט על Don Sleet, החצוצרן המצוין שהקליט אלבום אחד תחת שמו ונעלם ? 

אז במסגרת חיבתי לחצוצרנים נעלמים יש לי עוד תגלית מעניינת כזו בשבילכם. מדובר בחצוצרן Jon Eardley שניגן והקליט עם Phil Woods ועם Gery Mulligan. מזלו של Eardley שפר עליו יותר מאשר זה של Sleet והוא גם זכה לחיים נוחים יותר וגם הספיק להקליט כמה אלבומים תחת שמו בין השנים 1954-1956, אבל נגיע לזה עוד מעט.

Jon Eardley נולד בפנסילבניה בשנת 1928. אביו היה חצוצרן ג'אז שניגן בתזמורות של Paul Whiteman לצד החצוצרן האגדי Bix Beiderbecke. לטענתו, אביו ו Bix היו חברים אישיים ויש תמונות בהן רואים את Bix משחק איתו על ברכיו כשהיה תינוק.

בכל מקרה, אביו של Jon לימד אותו לנגן בחצוצרה ובנוסף הוא לקח כמה שיעורים פרטיים אצל מורה "קלאסי" מה שהיווה בסיס מוצק מספיק ליכולת הקריאה וההתפתחות העצמית שלו. כילד הוא ניגן בתזמורות בית הספר ובגיל מוקדם ובעידוד אביו גילה את המוזיקה של Louis Armstrong והחל לחקות אותו.

אחרי שסיים את התיכון הוא גויס לתזמורת חיל האויר, שובץ בוושינגטון די.סי. שם נפתחו עיניו ואזניו לג'אז מודרני. הוא נחשף והושפע מאד מהמוזיקה של Lester Young, Parker והחצוצרנים Fats Navarro ו Clifford Brown. אחת ההופעות שנחרטו בזיכרונו מאותה תקופה היתה התזמורת של Billy Eckstine עם Fats Navarro, Dizzy Gillerspie, Miles Davis ו Freddie Webster בסקציית החצוצרות. הם הפכו מודל לחיקוי עבורו.

עם שחרורו הוא חזר לעיר הולדתו Altuna, והחל לעבוד ולהופיע עם מוזיקאים מקומיים. משחלפו שנתיים-שלוש כאלה ולאחר שצבר בטחון והשתפר הוא החליט לנסות את מזלו בניו יורק. כחודש אחרי שעבר לניו יורק, הוא ניגן ביום שישי בערב במועדון ב Greenwich Village כשלפתע ניגשה אליו אשה צעירה ושאלה אותו כמה חולצות לבנות יש לו. "שלוש או ארבע, למה?", הוא השיב והיא בתגובה אמרה לו: "בוא איתי בבקשה. בעלי רוצה לפגוש אותך".

זו היתה ההיכרות הראשונה שלו עם Gerry Mulligan שהציע לו בו במקום להצטרף לרביעייה שלו שבאותה תקופה כללה את Chet Baker בחצוצרה. Eardley הסכים ו Mulligan הודיע לו שההופעה הקרובה ביום שני הקרוב ב Baltimore. למחרת הגיע אליו Mulligan עם ערימת תקליטים שלו עם Chet Baker ועם Bob Brookmeyer, ובישר לו שיש לו עד יום שני ללמוד את הקטעים, וכך היה. מאז הוא ניגן, לסירוגין, עם Mulligan במשך כמעט 4 שנים (1954-1957), בהתחלה כחלק מהרביעייה עם עם Red Mitchell בבאס ו Chico Hamilton בתופים ואח"כ בשישייה עם Bob Brookmeyer בטרומבון ו Zoot Sims בטנור, Peck Morrison ואח"כ Bill Crow בבאס ו Dave Bailey בתופים.

התקופה שלו עם Mulligan תועדה במספר אלבומים:

הרביעיה תועדה בשתי הופעות שנערכו בתיכונים בארה"ב ויצאה באלבומים שנקראים California Concerts ו California Concerts, vol.2.
השישייה תועדה באלבומים Presenting The Gerry Mulligan Sextet (הוקלט ב 1955), Mainstream of Jazz (הוקלט ב 1956)  ו  Profile of Gerry Mulligan, אף הוא מ 1956.







ניתן לשמוע ש Jon Eardley משתלב היטב ובטבעיות בסגנון ה cool והרגוע של ההרכבים של Mulligan, אבל האזנה לאלבומיו האחרים חושפת שזו לא בהכרח הנטייה הטבעית שלו.

במקביל, באותה תקופה הקליט Eardley שלושה אלבומים תחת שמו עבור הלייבל Prestige:

הראשון, נקרא במקור First Sessions ולאחר מכן יצא תחת השם Jon Eardley in Hollywood הוקלט ב Los Angeles בשנת 1954 ברביעייה עם Pete Jolly בפסנתר, Red Mitchell בבאס ו Larry Bunker בתופים.


האלבום השני Hey, There -  הוקלט בניו יורק בשנת 1955 ו Eardley מנגן שם בחמישייה עם J.R.Monterose בטנור, George Syran בפסנתר, Teddy Kotick בבאס ו Nick Stabulas בתופים.

והאלבום השלישי, The Jon Eardley Seven, הוקלט אף הוא בניו יורק בתחילת 1956, בהרכב של שביעייה עם Phil Woods באלט, Zoot Sims בטנור, Milt Gold בטרומבון, והרית'ם סקשן מהאלבום הקודם:  George Syran בפסנתר, Teddy Kotick בבאס ו Nick Stabulas בתופים.


ההקלטות עם Phil Woods:
באותה תקופה ניגנו Eardley ו Phil Woods הצעיר כלהקת הבית במועדון חשפנות במנהטן בשם The Nut Club. עם ההרכב הזה הקליטו Phil Woods ו Jon Eardley שני אלבומים שיצאו חת שמו של Phil Woods בשם Phil Woods New Jazz Quintet. ו Phil Woods New Jazz Quintet - Encores  - אלו למעשה היו אלבומי הבכורה של Phil Woods. לימים אוחדו ההקלטות האלו תחת האלבום בעל השם ההולם Pot Pie....


האלבומים שהקליט Eardley תחת שמו ועם Phil Woods מגלים חצוצרן bebop מאד מלודי, שמנגן רעיונות מוגדרים, עם צליל חזק, פתוח והרבה שמחה בנגינה , די שונה לטעמי מהצליל ומהאופן המאופק שבו ניגן בהקלטות עם Mulligan.

קיים, אגב, אלבום נוסף, שיצא תחת שמם של Zoot Sims ו Henri Renaud, הוקלט בפריז בחודש מרץ 1956, כנראה בעת ש Sims ו Eardley שהו שם במסגרת הטור עם Mulligan. האלבום נקרא Night Session in Paris ומנגנים שם Zoot Sims בטנור, Jon Eardley בחצוצרה, Henri Renaud בפסנתר, Eddie De Haas בבאס ו Charles Saudrais בתופים.


בשנת 1956, בעת ש Eardley היה בטור באירופה עם Mulligan, הוא פגש בבריסל את מי שלימים תהיה אשתו. הוא חזר לארה"ב ובסוף שנות החמישים אף עזב את ניו יורק ושב לעיר הולדתו Altuna, ככל הנראה אחרי שנוכח שהחיים האינטנסיביים והתובעניים כמוזיקאי ג'אז פחות הולמים את אופיו. הוא המשיך לשמור עם הצעירה שהכיר בבריסל על קשר מכתבים עד שבשנת 1963 הם התאחדו מחדש ונישאו. Eardley עבר לגור בבלגיה ולאחר מכן עברו ל Koln בגרמניה שם השתקע Eardley, הקים משפחה והצטרף במשרה מלאה לתזמורת הרדיו של Koln שסיפקה לו עבודה במשרה מלאה. במקביל המשיך להופיע ברחבי אירופה, בין היתר עם Chet Baker, Zoot Sims, J.R. Monterose ואמריקאים נוספים כמו גם עם מוזיקאים מקומיים.
יש הקלטות בודדות שמתעדות את הפעילות המוזיקלית שלו באותה תקופה. מההקלטות עולה שלא חלו שינויים מרחיקי לכת בנגינה שלו. הצליל והגישה המלודית שלו נשארו כפי שהיו. הוא בהחלט נשאר בכושר וכן נשאר נאמן למסורת הביבופ.

כך למשל בהקלטת החמישייה עם J.R Monterose בטנור שנערכה באוניברסיטה בהולנד בשלהי ינואר 1970, באלבום שיצא תחת  שמו של Monterose ונקרא Body and Soul. מנגנים שם, מלבד Monterose ו Eardley, Rein De Graaf בפסנתר, Henk Haverhoek בבס ו Pierre Courbois בתופים.


הקלטה נוספת שנערכה בלונדון בשנת 1977 יצאה באלבום תחת שמו של Al Haig בשם Stablemates.  הפעם Jon Eardley מנגן גם בפלוגלהורן וגם בחצוצרה לצדם של Art Themen בטנור, Al Haig בפסנתר, Daryl Runswick בבאס ו Allan Ganley בתופים.



והנה עוד אלבום ש Eardley הקליט באירופה ב 1978, עם המתופף Tommy Chase ונגן האלט  Ray Warleigh הבריטיים. האלבום נקרא One Way ומציג נגינה משובחת של Eardley:


כשנשאל מדוע אינו חוזר לארה"ב הוא הסביר שהוא מעדיף להנות מחיים שקטים ויציבים ולהיות לצד ילדיו כשהם גדלים. הוא נפטר בשנת 1991 בגיל 63.

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin