פסטיבל הג'אז תל אביב 2013 - היום הראשון

צ'יהירו יאמאנאקה. פסנתרנית. יפנית.
צילום: דניאל אנדרסן

הגיע הזמן לסכם את אירועי פסטיבל הג'אז תל אביב 2013.

נתחיל בזה שעד לפני חודש בכלל לא ידענו שיהיה פסטיבל. המיזם הזה, שידע למעלה מ-20 שנים יפות והביא מגוון אדיר של מוסיקה משובחת לתל אביב בוטל, קוצץ ולאחר מאבק לא פשוט של כולנו - הוחזר. אז קודם כל, היה שווה. כל המאבק, כל הרעש שעשינו החזירו לנו את הפסטיבל שלנו. אמנם ההתראה היתה קצרה, התקציב דל יחסית והיו רק שלושה ימים, אבל בכל זאת היה פסטיבל.

דבר שני, מועד הפסטיבל, בשלהי חודש מאי ולא בחורף, איפשר להחליף את הופעות האכסדרה הצפופות בהופעות חוץ. זה נתן חיזוק רציני לתחושת הפסטיבל וגם הוציא את המוסיקה החוצה, לרחוב וראיתי לא מעט עוברי אורח, שלא העלו בדעתם ללכת לפסטיבל ג'אז, שהציצו ונפגעו.

לגבי ההופעות עצמן, אני מתייחס כמובן להופעות בהן נכחתי.

קורי וילקס
צילום: דניאל אנדרסן

את היום הראשון של הפסטיבל פתחתי בהופעה של Corey Wilkes  עם Greg Spero. במבט לאחור אני יכול להגיד שזו היתה הפתעת הפסטיבל מבחינתי. Wilkes ו Spero שני שיקגואים שהעלו, פרקטית, מחווה למוסיקה של Miles ושל Herbie Hancock היו בבחינת חידה עבורי לפני הפסטיבל. את Wilkes עוד הכרתי מהופעתו עם El Zebar  בפסטיבל הג'אז של תל אביב בעבר, אבל הפעם הוא בא בזכות עצמו. הוא הביא איתו את Greg Spero שעליו מעולם לא שמעתי לפני כן. ממה שקראתי קצת או ראיתי ביוטיוב, היה בלבי חשש כבד שספרו יצמד לקלידים וימלא את הערב באפקטים דיגיטליים שכבר מזמן איבדתי את הסבלנות אליהם. תוסיפו לזה את העובדה שלצמד האורחים מחו"ל הצמידו שלושה נגנים ישראליים: הבאסיסט אסף חכימי (או "חחחחחחחחחחחחחחחחכימי" בלשונו של Wilkes), רועי אוליאל בתופים וגלעד דוברצקי בכלי הקשה.

ההופעה לא היתה מושלמת. רחוק מכך. חכימי נאלץ להיאבק עם בעיות סאונד עם הקונטרה באס בחלקה הראשון של ההופעה, רועי אוליאל שנוכחותו כמעט ולא הורגשה לצערי (הוא מוקם מאחורי כל הנגנים, לבד בחושך...) ואפילו Corey Wilkes שהיתה תחושה מעט "חפפנית" בנגינה שלו ובהתנהלות שלו על הבמה.

ובכל זאת זו היתה הופעה נהדרת שגרמה לכולנו לצאת מחוייכים מאוזן לאוזן. למעלה משעתיים ניגנה החמישייה הזו חומרים מקוריים לצד חומרים של Miles Davis ו Herbie Hancock ואלמלא היו מכריחים אותם לסיים הם היו ממשיכים לנגן עוד ועוד. Wilkes הביא איתו המון אנרגיה ושמחת חיים לבמה, וניכר היה שהוא נהנה מכל רגע ובעיקר מסוגל להדליק את החבורה שאיתו על הבמה. Greg Spero הבריק בסולואים שנדדו בין הקלידים ל Fender Rhodes ולפסנתר. יש לו גרוב נדיר ואי אפשר לטעות בהשפעות החזקות של McCoy Tyner ו Herbie Hancock שהוא מביא איתו, במיוחד שהוא מנגן את המוסיקה של Hancock.

גלעד דובריצקי. הפתעה נעימה
צילום: דניאל אנדרסן

לכל זה צריך להוסיף את גלעד דוברצקי שהפליא לנגן במגוון כלי הקשה ונתן הופעה מדהימה (המשולש בעצמו הופתע ממה שגלעד הצליח להוציא ממנו). התקשורת שלו עם Spero  היתה מהמושלמות שראיתי, גם אם לא לוקחים בחשבון שהם מכירים לא יותר מיום אחד. הם ניגנו כאיש אחד, לא מסירים את העיניים זה מזה והאיחוד הזה התפוצץ על הבמה לחגיגה של גרוב וקצב. Herbie, כבר אמרנו?

משם הלכתי לשמוע את Chihiro Yamanaka או כפי שכונתה בקרב רובם המכריע של באי הפסטיבל: "היפנית". גם היא קיבלה חיזוק ישראלי בדמותם של אחת מחוליות הקצב הטובות ביותר שאפשר לקבל בישראל: גלעד אברו ואמיר ברסלר.

כן, אני יודע שיש לי עניין עם פסנתרניות יפניות, כבר אמרו לי את זה לא פעם. אז מה. היתה הופעה משובחת. לצ'יהירו, יפנית דקיקה וקטנטונת יש פסנתרנות מושלמת. זאת אומרת היא יכולה לנגן הכל. כל מה שהיא רוצה במהירות בלתי חוקית ומבלי לדפוק לרגע על הקלידים. הבעיה היחידה היא שהיא באמת מנסה לעשות את זה. לנגן הכל, כל הזמן ולפעמים פשוט בא לך שהיא תרגע מעט ותתן לעצמה קצת ספייס בנגינה. לפחות בבלאדות.

אך מה לנו כי נלין? היא עושה את מה שהיא יודעת ועושה את זה נהדר. כמו שהגדיר ידידי רז: זו היתה הופעת ה too many notes  הטובה ביותר ששמעתי.

אברו וברסלר (שזכו לשמוע את שמם מעוות בדרכים יצירתיות ומקוריות שבאמת רק יפניות מסוגלות לבטא) היו נהדרים בצליל, בנוכחות ובתוכן ונראה היתה שצ'יהירו היתה מאד מרוצה מהמלווים שנפלו בחלקה.

במיוחד נהניתי לראות את אמיר ברסלר בפעולה: בתנועות קטנות, בטוחות חסכוניות ויעילות, כמעט ולא מרים את המקלות יותר מסנטימטרים בודדים מעל התופים והמצילות, מחזיק מסך של סאונד פריך וסמיך עם דינאמיות מרשימה (יכולת ללטף לרגע ולהתפוצץ ברגע שאחריו), ללא ספק אחד המתופפים הכי טובים שקמו כאן.

פסטיבל הג'אז באילת 2010 - יום שלישי

יום שלישי, 20:00 בערב. לאחר נסיעה נעימה דרומה יצאנו אני וידידי נ. (שיכונה להלן ג.) מהאוטו ישר לתוך התנור האילתי שכבר חומם היטב מראש. נראה שפסטיבל הג'אז באילת מתקיים בתנאים שמשנה לשנה נעשים יותר ויותר קיצוניים. מקלחת קצרה, ארוחת ערב זריזה ויאללה נוסעים לפסטיבל. עוד 10 דקות אנחנו שם.

טעות. סידורי החנייה שונו והכניסה לפסטיבל אינה מתאפשרת עוד מהמקום בו היתה נהוגה בשנים האחרונות אלא מן מהכניסה הדרומית לנמל. אלא שבשלב הזה מגרש החניה מלא ושוטרי תנועה מכוונים אותנו לחנות ליד ריף הדולפינים שמרוחק מספר קילומטרים מאתר הפסטיבל. בכניסה לחניון שליד הריף עומדים שוטר ושני סדרנים של העירייה. הם מכוונים אותנו לחניה ומודיעים לנו שתוך חצי שעה מקסימום שעה, תהיה מכאן הסעה לפסטיבל. איזה יופי. החנינו את הרכב ולקחנו מונית לנמל.

בשלב ראשון התפצלנו. ל- ג. בער לשמוע את ריקי לי ג'ונס. ואילו אני העדפתי את מאנו קאצ'ה. אחרי 5 דקות ג. הצטרף אלי עם זנב מקופל בין הרגליים להופעה של קאצ'ה. קאצ'ה, מתופף מוכשר, בחר להציג מוסיקה סתמית. הקטעים היו קצרים מאד ולא הכילו שום דרמה מוסיקלית. נראה היה שקאצ'ה והחברים מכוונים נמוך מדי. האם זה אותו קאצ'ה שהקליט עם Tomasz Stanko ו Yan Garbarek את Nighbourhood הנהדר ב ECM ?

משם עברנו להופעתו של "אומרים אור" הידוע גם בכינויו עומרי מור. על הבמה עלו עומרי מור (פסנתר), גלעד אברו (באס) ונעם "קובה" דוד (תופים) שניגנו תמהיל וירטואוזי והדוק במיוחד של ג'אז עם מוסיקה אנדלוסית. ההרכב הזה (אנדלוג'אז) החל את דרכו בפסטיבל הג'אז של תל אביב וצבר תאוצה בחודשים האחרונים כולל כמה הופעות בחו"ל. עומרי מור שהיה סיידמן מבוקש חזר לפני כשנה מפציעה ארוכה ורכש בקלות את המעמד לו הוא ראוי כאחד מפסנתרני הג'אז המובילים בישראל, אם לא המוביל שבהם. הנגינה שלו מאד מגוונת ומאופיינת ביכולת טכנית מרשימה ונדירה במקומותינו לצד טמפרמנט סוער והיכרות טובה עם המוסיקה של הדורות הקודמים. גלעד אברו ונעם דוד נתנו אתמול עבודה פשוט נפלאה, רגישה ומדוייקת וגרמו להרכב כולו לשיר בקול אחד. הקהל, אגב, קיבל אותם בתשואות סוערות ובמשך כל ההופעה היה נלהב ומשולהב.

אחרי עומרי מור הלכנו לשמוע את ההרכב של Hermeto Pascoal. הפרסומים הבטיחו חגיגה צבעונית של מוסיקה ברזילאית וכהכנה לפסטיבל אכן שמעתי כמה אלבומים של הרמטו שהוכיחו כי הכשרון ענק והפוטנציאל גדול. ההופעה עצמה נפתחה בעלייתם של הנגנים לבמה בזה אחר זה כשכל אחד מנגן קטע סולו ובסוף כולם מתאחדים להרכב אחד גדול, צבעוני ומטורררף. על הטירוף ניצח הרמטו בזקן לבן ובקוקו לבן ושופע. הוא ניגן על מגוון כלים (קלידים, מלודיקה, שופר, חליל, משרוקיות, צפצפות ועוד כל מיני אלמנטים שהוציא מכיס חולצתו ותחב לפיו). Itiberê Zwarg, הבאסיסט של ההרכב, היווה עזר משמעותי כנגדו של הרמטו וביחד משכו שניהם את כל הרכב לנגינה משותפת, עליזה, עמוסה, משופעת אפקטים צליליים ולעיתים מעט יותר מדי רועשת. אי אפשר היה שלא להבחין כמה הם נהנים מהעבודה המשותפת, במיוחד שהרמטו "החליק כיפים" עם כל חברי ההרכב כל הזמן ושמר על אווירת "באנו לעשות שמייח" תמידית על הבמה.

לקראת סוף ההופעה של הרמטו עברנו לשמוע את ההרכב של Stefon Harris הויבראפוניסט. אמנם זכינו לשמוע ממנו רק את ההדרן אבל זה הספיק לגמרי להבהיר לנו שאנחנו רוצים לשמוע עוד מההרכב הזה. אנרגיות שחבל על הזמן, סאונד עדכני וחד, נגינה מעולה ומודרנית מצדם של Steffon Harris ו Terreon Gully שהתגלה כמתופף פנטסטי ואנרגטי ואחד, Casey Benjamin, עם כרבולת אדומה שניגן אלט של העולמות*.

משם במונית בחזרה לאוטו ונסיעה קצרה לג'אם. את פנינו קיבלו צלילים מוכרים: חבורת צעירה ניגנה קטעים של המסנג'רז, אחריהם עלתה עוד חבורה צעירה וביחד נוכחנו שיש עתיד. אבל המנה העיקרית של הג'אם הגיעה בדמותם של עומרי מור, אבישי כהן (באס) ואמיר ברסלר (תופים) שניגנו קטע של אבישי כהן ולאחר מכן הצטרפו אליהם לנגינת Now Is The Time גם Jean Toussaint (נגן הטנור בהרכב של Jeff ‘Tain’ Watts), Luis Bonilla (הטרומבוניסט של ה Bress Ecstasy של Dave Douglas), Casey Benjamin (האלטיסט בעל הכרבולת האדומה שניגן עם Steffon) ואלי דג'יברי. השעה היתה בערך 3:30 לפנות בוקר אבל החבר'ה על הבמה אפילו לא התחילו להראות סימני עייפות.

בשלב זה החליפו Dave Kikoski את עומרי מור, Terreon Gully (המתופף של Steffon Harris ) את אמיר ברסלר ו Ben Williams (הבאסיסט של Steffon Harris) את אבישי כהן. אלי דג'יברי ו Casey Benjamin נשארו לסיבוב נוסף וכולם ביחד פירקו ל Cherokee את הצורה עד בערך 04:00 לפנות בוקר. Kikoski שידוע בחיבתו לקטעי סולו בי-בופיים ארוכים ווירטואוזיים לא איכזב והוכיח (למי שהיה זקוק להוכחה ב 04:00 בבוקר) שהוא אולי פולני אבל בקיא בשפת הביבופ לפני ולפנים כולל ציטוטים מרשימים מהרפרטואר של Bud Powell. היה מעולה. מה אני מדבר. היה ג'אם של העולמות.*

* אין לי מושג מה זה אומר, אבל ג. לחץ שאדחף את פנינת הלשון המפוקפקת הזו לסקירה ונכנעתי.

** התמונות: יח"צ.

Amos Hoffman - New Middle East

את עמוס הופמן אני מניח שלא צריך להכיר לכם. או אולי כן ? אם אתם קוראים את הבלוג הזה סימן שאתם לפחות קצת בעניין של ג'אז ועמוס הופמן הוא דמות ותיקה ומוכרת בעולם הג'אז הישראלי. מצד שני, הופמן הוא לא טיפוס שדוחף את עצמו כך שיכול להיות ששמעתם אותו מנגן פה ושם אבל לא ממש טרחתם לברר מי הוא האיש המוכשר הזה על הגיטרה והעוּד.

עמוס הופמן, בן 40, מנגן גיטרה מאז היה בן 6. בגיל 10 אביו הביא לו עוּד. שיהיה. "עד היום", אומר עמוס, "לא ברור לי מה עבר לו בראש". אבל מסתבר שהוא ידע מה הוא עושה. לצד הנגינה המקצועית בגיטרה השתעשע הופמן בעוּד להנאתו, מה שעתיד היה להתברר כשעשוע רציני מאד.

כיום תפס העוד את המקום הראוי לו ומשמש את הופמן לצד הגיטרה בהרכבים השונים בהם הוא מנגן ובכלל זאת בהרכב של אבישי כהן (הבאסיסיט), אשר הקליט לא מזמן את התקליט Aurora בלייבל Blue Note ומופיע כיום ברחבי העולם.

הופמן, העוד והגיטרה רואים עולם עם המוסיקה של אבישי כהן

"העוד והגיטרה הן חיות אחרות לגמרי. פשוט שני כלים שונים", מסביר עמוס, "גם הג'אז והמוסיקה הערבית שונים מאד זה מזה, כמעט הפוכים. ודווקא השילוב הזה ביניהם מייצר איזה קסם". בעוד ההרמוניה בג'אז היא חלק חשוב מאד ואפילו עיקרי, הרי שבמוסיקה הערבית ההרמוניה היא מאד בשוליים והדגש מושם על המלודיה ועל המקצב. גישות שונות לחלוטין."

במהלך השנים האחרונות הצליח עמוס הופמן לייצר שילוב ייחודי בין שני העולמות הללו ואת התהליך אפשר לשמוע לאורך ארבעת האלבומים שהקליט תחת שמו עד היום.

האלבום הראשון, The Dreamer, (יצא בלייבל FreshSound, New Talent) הוקלט בשנת 1999 והוא אלבום ג'אזי למהדרין. מנגנים בו אבישי כהן בבאס, Jorge Rossy בתופים ו- Duane Eubanks המעולה בחצוצרה. הופמן מנגן בו גיטרה לכל אורכו ולמעשה הוא האלבום היוצא דופן מכל האלבומים שהקליט הופמן עד כה, מכיוון שאי אפשר לשמוע בו ולו ברמז את התפנית המוסיקלית שהופמן עומד לקחת באלבומים הבאים.

האלבום השני, "נעמה" (על שם בתו של הופמן) (יצא בלייבל Magda) מכיל מוסיקה שהלחין הופמן בסגנון ערבי מסורתי. כמו שהופמן עצמו הגדיר – זה משהו אחר לגמרי. באלבום הזה הופמן הולך עד הסוף עם הכיוון הערבי, גם בלחנים וגם באופן הביצוע, והתוצאה– מענגת ומאד אמינה, אם כי למי שאינו מורגל במוסיקה ערבית ודאי שנדרש זמן להתרגל. מלכתחילה הכוונה היתה לשמור על הרכב נגנים מסורתי (עוד, כלי הקשה וכינור) אולם במהלך העבודה הרגיש הופמן שמשהו חסר לו בצליל של ההרכב וצירף גם באס להרכב. באלבום הזה מנגנים לצדו של הופמן יהושע לויט בחליל ניי, איהאב נימר בכינור, עומר אביטל בבאס, תומר צור בכלי הקשה ורע בר-נס בכלי הקשה ומרימבה. (על הופעתם המשותפת של הופמן ובר-נס כתבתי כאן בעבר).

באלבום השלישי, Evolutuion (בלייבל RazDaz , 2008) שוב מנגן הופמן בעוד (עם נגיעות קטנות בגיטרה) אבל הפעם נראה שהוא מתחיל לשוב למחוזות הג'אז ולרקוח את התבשיל המיוחד שלו. מנגנים כאן אבישי כהן בבאס ופסנתר, אילן סאלם בחליל ואילן קצ'קה בכלי הקשה. לצד קטעים בעלי תחושה ערבית חזקה (כמו Enayim הפותח את הדיסק ו Takasin Bayati) ישנם קטעים בעלי ניחוח ג'אזי חזק (כדוגמת Exploration, Hamsa, Miss T היפהפה ו Sweet Eden). אגב, אם שילוב המילים "עוד" ו"ג'אז" גורם לכם לדמיין את Anouar Brahem וההקלטות שלו ב ECM, אז תדעו שזה לא נשמע דומה. כמו תמיד בעניינים האלה: "טוב משמע אזניים..."

ההרכב שהקליט את Evolution התקיים למעשה רק באולפן ובמעבר מהאולפן להופעות בחוץ השתנה מעט ההרכב: גלעד אברו החליף את אבישי כהן והמתופף הצעיר (והמוכשר כשד) אמיר ברסלר הצטרף להרכב. ההרכב החדש הופיע לא מעט ולמעשה החומר לאלבום הרביעי נוצר תוך כדי עבודה עם ההרכב.

באלבום הרביעי, Carving (בלייבל RazDaz , 2010), חוזר הופמן סוף סוף להקליט עם הגיטרה ומחלק את הקטעים בין הגיטרה והעוד, בין הג'אז והערבי והשילוב הכל כך יפה שהצליח למצוא ביניהם. הלחנים של הופמן מורכבים, מפתיעים ופתלתלים וניכר שהושקעה בהם מחשבה רבה. הם מגוונים מאד אך שומרים על רמה אחידה גבוהה ומשתבחים באזני עם כל האזנה נוספת. כל כך כיף לשמוע אותו חוזר לפרוט בלדות ובלוזים על הגיטרה כמו שרק הוא יודע וגם נותן בראש (בגיטרה ובעוד) בקטעים הקצביים יותר. בהאלבום נשמע מאד זורם מבחינת תחושת הנגינה וניכר שהמוסיקאים נהנו לנגן אותו. אילן סאלם מנגן כאן נהדר וכמיטב המוסרת הערבית סאלם והופמן מנגנים כמה אוניסונים (אוניסון = נגינת אותה המלודיה בדיוק וביחד בידי כמה כלים) וכשדרכיהם נפרדות בסופם וכל אחד לוקח את הכיוון שלו אתה פשוט עף... חלק גדול מכך יש לזקוף לזכות העובדה שההרכב הינו הרכב שעובד ביחד תקופה ארוכה והמוסיקה שהקליטו אינה חדשה להם. עוד משהו שהוא בבחינת בונוס עבורי: הסאונד של האלבום הזה נפלא.

המסע הזה מהג'אז למוסיקה הערבית ובחזרה לג'אז לקח אפוא להופמן שלושה אלבומים וכמעט עשור, אבל המטען המוסיקלי והתרבותי שהביא עמו מהמסע לא יסולא בפז.

באלבום מנגנים: עמוס הופמן, אילן סאלם בחליל, גלעד אברו בבאס, אילן קצ'קה בכלי הקשה, אמיר ברסלר בתופים ובנוסף משתתפים (בהופעות אורח מצויינות) גם אבישי כהן, שי מאסטרו ואיתמר דוארי.

בהופעות מנגן הופמן בעו­ּד מוגבר (חשמלי) שבנה בעצמו. כששאלתי מה היה עושה אלמלא היה מוסיקאי – תשובתו היתה נחרצת: נגר. ההתעסקות בעץ היא אהבה גדולה שלו וגם, כך מסתבר, כשרון. זה לא מפתיע אם לוקחים בחשבון את הייחוס המשפחתי שלו כבנו של משה הופמן, הפסל והצייר הירושלמי. הופמן נותן לאביו את הקרדיט על שפיתח בו את היצירתיות והאהבה למוסיקה. "השעות הארוכות בהן התבוננתי בו יוצר לימדו אותי ליצור בסבלנות" הוא אומר ובתמונת העטיפה של האלבום אף מופיעה עבודת תגליף של אביו. (תמונות התגליפים המופיעים בפוסט זה אף הם מיצירותיו של משה הופמן)

הופמן אינו רואה עצמו כאמן בעל אמירה אמנותית ופילוסופית עמוקה. הוא מעיד על עצמו כי התחיל כנגן רחוב ומבחינתו אין באמת הבדל בין הופעה במדרחוב באמסטרדם ובין הופעה בפני אלפי צופים באולם תיאטרון בגרמניה. אבל גם אם הופמן מתעניין רק במוסיקה ולא באמירה פוליטית, המוסיקה שלו נושאת עמה מסר אמיתי של דו-קיום ומבלי להיות טרחן פוליטי הוא מוכיח שהמרחק המוסיקלי בינינו ובין שכנינו קצר משנדמה.

בעשר השנים האחרונות לימד הופמן ללא הפסקה. תלמידים רבים עברו אצלו והוא מלא הערכה לכשרונות הצעירים הרבים שצמחו וצומחים כאן בכמות חסרת פרופרציה לגודלנו היחסי, וברמה המוסיקלית הגבוהה ביותר. עם זאת, בשנה האחרונה כבר יש לו פחות זמן ללמד מכיוון שהוא מרבה להופיע בחו"ל עם ההרכב של אבישי כהן.

עמוס הופמן הוא אורח קבוע בפסטיבל הג'אז באילת והופיע כבר בכמה וכמה פסטיבלים. בשנה שעברה הופיע עם ההרכב שהקליט את Carving ואילו בפסטיבל הג'אז באילת שיערך בסוף אוגוסט 2010 יופיע עמוס הופמן עם ההרכב הזה (בתוספת ניתאי הרשקוביץ בפסנתר וללא אילן קצ'קה) והפעם המוסיקה שתנוגן תהיה פרי עטו של החלילן הוותיק אילן סאלם, מתוך אלבום חדש.

לאתר של עמוס הופמן (ניתן לשמוע שם קטעים שלמים מכל אלבומיו) --> קליק