צ'יהירו יאמאנאקה. פסנתרנית. יפנית. צילום: דניאל אנדרסן |
הגיע הזמן לסכם את אירועי פסטיבל הג'אז תל אביב 2013.
נתחיל בזה שעד לפני חודש בכלל לא ידענו שיהיה פסטיבל. המיזם הזה, שידע
למעלה מ-20 שנים יפות והביא מגוון אדיר של מוסיקה משובחת לתל אביב בוטל, קוצץ
ולאחר מאבק לא פשוט של כולנו - הוחזר. אז קודם כל, היה שווה. כל המאבק, כל הרעש
שעשינו החזירו לנו את הפסטיבל שלנו. אמנם ההתראה היתה קצרה, התקציב דל יחסית והיו
רק שלושה ימים, אבל בכל זאת היה פסטיבל.
דבר שני, מועד הפסטיבל, בשלהי חודש מאי ולא בחורף, איפשר להחליף את
הופעות האכסדרה הצפופות בהופעות חוץ. זה נתן חיזוק רציני לתחושת הפסטיבל וגם הוציא
את המוסיקה החוצה, לרחוב וראיתי לא מעט עוברי אורח, שלא העלו בדעתם ללכת לפסטיבל
ג'אז, שהציצו ונפגעו.
לגבי ההופעות עצמן, אני מתייחס כמובן להופעות בהן נכחתי.
קורי וילקס צילום: דניאל אנדרסן |
את היום הראשון של הפסטיבל פתחתי בהופעה של Corey
Wilkes עם Greg Spero. במבט לאחור אני יכול להגיד שזו היתה הפתעת
הפסטיבל מבחינתי. Wilkes ו Spero שני שיקגואים שהעלו,
פרקטית, מחווה למוסיקה של Miles ושל Herbie Hancock היו בבחינת חידה עבורי לפני
הפסטיבל. את Wilkes עוד הכרתי
מהופעתו עם El Zebar בפסטיבל הג'אז של תל אביב בעבר, אבל הפעם הוא בא
בזכות עצמו. הוא הביא איתו את Greg Spero שעליו מעולם לא שמעתי
לפני כן. ממה שקראתי קצת או ראיתי ביוטיוב, היה בלבי חשש כבד שספרו יצמד לקלידים
וימלא את הערב באפקטים דיגיטליים שכבר מזמן איבדתי את הסבלנות אליהם. תוסיפו לזה
את העובדה שלצמד האורחים מחו"ל הצמידו שלושה נגנים ישראליים: הבאסיסט אסף
חכימי (או "חחחחחחחחחחחחחחחחכימי" בלשונו של Wilkes), רועי אוליאל בתופים
וגלעד דוברצקי בכלי הקשה.
ההופעה לא היתה מושלמת. רחוק מכך. חכימי נאלץ להיאבק עם בעיות סאונד
עם הקונטרה באס בחלקה הראשון של ההופעה, רועי אוליאל שנוכחותו כמעט ולא הורגשה לצערי
(הוא מוקם מאחורי כל הנגנים, לבד בחושך...) ואפילו Corey
Wilkes שהיתה תחושה מעט "חפפנית" בנגינה
שלו ובהתנהלות שלו על הבמה.
ובכל זאת זו היתה הופעה נהדרת שגרמה לכולנו לצאת מחוייכים מאוזן
לאוזן. למעלה משעתיים ניגנה החמישייה הזו חומרים מקוריים לצד חומרים של Miles Davis ו Herbie Hancock ואלמלא היו מכריחים אותם לסיים הם היו
ממשיכים לנגן עוד ועוד. Wilkes הביא איתו
המון אנרגיה ושמחת חיים לבמה, וניכר היה שהוא נהנה מכל רגע ובעיקר מסוגל להדליק את
החבורה שאיתו על הבמה. Greg Spero הבריק בסולואים שנדדו בין
הקלידים ל Fender Rhodes ולפסנתר. יש לו גרוב נדיר
ואי אפשר לטעות בהשפעות החזקות של McCoy Tyner ו Herbie
Hancock שהוא מביא איתו, במיוחד שהוא מנגן את
המוסיקה של Hancock.
גלעד דובריצקי. הפתעה נעימה צילום: דניאל אנדרסן |
לכל זה צריך להוסיף את גלעד דוברצקי שהפליא לנגן במגוון כלי הקשה ונתן
הופעה מדהימה (המשולש בעצמו הופתע ממה שגלעד הצליח להוציא ממנו). התקשורת שלו עם Spero היתה
מהמושלמות שראיתי, גם אם לא לוקחים בחשבון שהם מכירים לא יותר מיום אחד. הם ניגנו
כאיש אחד, לא מסירים את העיניים זה מזה והאיחוד הזה התפוצץ על הבמה לחגיגה של גרוב
וקצב. Herbie, כבר אמרנו?
משם הלכתי לשמוע את Chihiro Yamanaka או כפי שכונתה בקרב רובם המכריע של באי הפסטיבל: "היפנית". גם היא
קיבלה חיזוק ישראלי בדמותם של אחת מחוליות הקצב הטובות ביותר שאפשר לקבל בישראל:
גלעד אברו ואמיר ברסלר.
כן, אני יודע שיש לי עניין עם פסנתרניות יפניות, כבר אמרו לי את זה לא
פעם. אז מה. היתה הופעה משובחת. לצ'יהירו, יפנית דקיקה וקטנטונת יש פסנתרנות
מושלמת. זאת אומרת היא יכולה לנגן הכל. כל מה שהיא רוצה במהירות בלתי חוקית ומבלי
לדפוק לרגע על הקלידים. הבעיה היחידה היא שהיא באמת מנסה לעשות את זה. לנגן הכל,
כל הזמן ולפעמים פשוט בא לך שהיא תרגע מעט ותתן לעצמה קצת ספייס בנגינה. לפחות
בבלאדות.
אך מה לנו כי נלין? היא עושה את מה שהיא יודעת ועושה את זה נהדר. כמו
שהגדיר ידידי רז: זו היתה הופעת ה too many notes הטובה ביותר ששמעתי.
אברו וברסלר (שזכו לשמוע את שמם מעוות בדרכים יצירתיות ומקוריות שבאמת
רק יפניות מסוגלות לבטא) היו נהדרים בצליל, בנוכחות ובתוכן ונראה היתה שצ'יהירו היתה
מאד מרוצה מהמלווים שנפלו בחלקה.
במיוחד נהניתי לראות את אמיר ברסלר בפעולה: בתנועות
קטנות, בטוחות חסכוניות ויעילות, כמעט ולא מרים את המקלות יותר מסנטימטרים בודדים
מעל התופים והמצילות, מחזיק מסך של סאונד פריך וסמיך עם דינאמיות מרשימה (יכולת
ללטף לרגע ולהתפוצץ ברגע שאחריו), ללא ספק אחד המתופפים הכי טובים שקמו כאן.
3 תגובות:
יאיר, נהניתי בפסטיבל וגם לקרוא את רשמיך.
אני מחייך לעצמי כמי שאומר לעצמו שלא היה לי את הזמן לחלוק איתך חוויות של אחרי ההופעה, שבשלב זה של החיים, כשהחיים מתנהלים ברזולוציות של דקות, והזמן החופשי (תזכירו לי מה זה?) הוא מצרך נדיר, מצאנו דרך לא רעה לספר האחד לשני על חוויותיו באשר הן.
האין סוף טרה בייטים של מידע וטקסטים נכתבים בכל יום נצרכים באדי הזמן הפנוי והמועט.
ולגופו של עניין, תיארת בדמיון רב, עד כדי דיוק רב מאוד את תחושותי והרגשותי מיומו הראשון של הפסטיבל.
זהו לחלוטין אחד הפסטיבלים שיזכר בשל הסיפור שלו, אבל גם בזכות הפסנתרנים. כל הפסנתרנים היו פאקינג מעולים, וכל אחד בקטע אחר, ובכל זאת אחד שולטטת יותר....גרג ספארו שבישל לי את הערב לכדי ארוחת גורמה עם חריף.
אני מחייך לעצמי כמי שאומר לעצמו שלא היה לי את הזמן לחלוק איתך חוויות של אחרי ההופעה, שבשלב זה של החיים, כשהחיים מתנהלים ברזולוציות של דקות, והזמן החופשי (תזכירו לי מה זה?) הוא מצרך נדיר, מצאנו דרך לא רעה לספר האחד לשני על חוויותיו באשר הן.
האין סוף טרה בייטים של מידע וטקסטים נכתבים בכל יום נצרכים באדי הזמן הפנוי והמועט.
ולגופו של עניין, תיארת בדמיון רב, עד כדי דיוק רב מאוד את תחושותי והרגשותי מיומו הראשון של הפסטיבל.
זהו לחלוטין אחד הפסטיבלים שיזכר בשל הסיפור שלו, אבל גם בזכות הפסנתרנים. כל הפסנתרנים היו פאקינג מעולים, וכל אחד בקטע אחר, ובכל זאת אחד שולטטת יותר....גרג ספארו שבישל לי את הערב לכדי ארוחת גורמה עם חריף.
הוסף רשומת תגובה