השנה המטורפת של John Jenkins

שנת 1957 היתה "ה"שנה של John Jenkins. במשך אותה שנה השתתף Jenkins בהקלטות של עשרה אלבומים, מהם שניים כמנהיג הרכב, שניים כמנהיג משותף (עם Donald Byrd ועם Jackie McLean) ועוד ששה אלבומים כסיידמן. אבל זה לא הכל. Jenkins גם תרם לסשנים שהשתתף בהם לא פחות מ 14 קטעים בסך הכל. וכך במשך שמונה חודשים בשנת 1957 הוא הקליט עם כל השמות החמים והנכונים בסצינת הג'אז ואז, בשיא העשייה, הוא הפסיק לנגן ונעלם מהזירה.

אבל בואו נתחיל בהתחלה. John Jenkins התחיל את לימודי המוזיקה שלו בתיכון על קלרינט, אך לא חלפה יותר מחצי שנה לפני שהוא עבר לנגן בסקסופון אלט. בגיל 18 הוא התחיל לנגן במועדונים באיזור שיקאגו והיה משתתף קבוע בג'ם סשנים שארגן Joe Segal (הבעלים של מועדון ה Jazz Showcase בשיקאגו) באוניברסיטת רוזוולט. מבחינה סגנונית הוא הושפע מאד מבירד אבל בדומה ל Jackie McLean היה לו טוויסט משלו. הוא ניגן עם Art Farmer ועם Charles Mingus (אין לצערי תיעוד מוקלט) ואז בשנת 1957 הוא נכנס פעם ראשונה לאולפן.

למען שלמות הדיוק ההיסטורי (ולהצדקת חפירת העומק שעשיתי) ההקלטה הראשונה של Jenkins לא התרחשה באולפן. מדובר בדואט עם  Herman “Sonny” Blount שלימים נודע בשם Sun Ra שהוקלט על אורגן בכנסייה או בתיאטרון כלשהו ב 11 בנובמבר 1950. John Jenkins היה אז בן 19 בלבד וזו ההקלטה המוקדמת ביותר שלו שהצלחתי למצוא.

בהקלטה הבאה ניתן לשמוע את Jenkins מנגן בלוז בחזרה שנערכה ב 17 במרץ 1951 בביתו של Sun Ra (אז עדיין Sonny Blount) עם Wilbur Ware בבס:

על כל פנים, ההקלטה האולפנית הראשונה שלו היתה ב 14 באפריל 1957 הוא ניגן באלבום Coolin’ (בלייבל Prestige) של הויבראפוניסט Teddy Charles (עוד דמות צבעונית ונשכחת ששווה פוסט נפרד) לצדם של החצוצרן Idris Sulieman, הפסנתרן Mal Wladron, הבאסיסט Addison Farmer והמתופף Jerry Segal.  קל לשמוע כאן את הדרך הארוכה שעשה Jenkins מהחזרות המוקלטות בתחילת שנות החמישים. סגנון הנגינה והסאונד שלו כאן מזכירים מאד את Jackie McLean הצעיר  (שניהם אגב היו בני אותו גיל – ילידי 1931). Jenkins גם הלחין את Song of a Star לאלבום הזה.

 

ב 21 באפריל Jenkins השתתף בהקלטת האלבום Hank שהציג שישייה בראשות הטנוריסט Hank Mobley. מנגנים שם גם Donald Byrd בחצוצרה, Bobby Timmons בפסנתר, Wilbur Ware בבס ו Philly Joe Jones בתופים.

ב 2 במאי השתתף Jenkins בהקלטת שלושה קטעים של ההרכב של הבריטוניסט Sahib Shihab שיצאו כחלק מהאלבום Jazz We Heard Last Summer (בלייבל Savoy). Jenkins גם הלחין את הקטע השני באלבום, Rockaway. בהקלטה השתתפו גם Clifford Jordan בטנור, Hank Jones בפסנתר, Addison Farmer בבס ו Dannie Richmond בתופים. 

דיברנו על הדמיון ל McLean והנה הזדמנות לשמוע אותם זה לצד זה. ב 3 במאי 1957 חבר Jenkins לאלטיסט Jackie McLean וביחד הם הקליטו אלבום משופע ב"קרבות אלט" בשם Alto Madness (בלייבל Prestige), כשמלווים אותם Wade Legge בפסנתר, Doug Watkins בבס ו Art Taylor בתופים. גם באלבום הזה Jenkins תרם את חלקו בלחנים: Windy City ו Pondering.

שבוע לאחר מכן, ב 10 למאי 1957  Jenkins שוב נכנס לאולפן, הפעם עם הסקסופוניסט  הותיק Paul Quinichette (בוגר הביג בנד של Count Basie ומי שכונה גם Vice President בשל הדמיון בין נגינתו לזו של Prez). הם הקליטו את On The Sunny Side (בלייבל Prestige). יחד איתם מנגן שם גם Sonny Red האדיר גם הוא באלט, Curtis Fuller בטרומבון, Mal Waldron בפסנתר, Doug Watkins בבס ו Ed Thipgen בתופים. האוירה באלבום הזה שונה מאד מאשר באלבומים האחרים בהם השתתף Jenkins ומעניין לשמוע אותו בהקשר "מסורתי" יותר מאשר בכל אלבומיו האחרים. וחוץ מזה – אם אתם לא מכירים את Paul Quinichette זה אלבום מושלם בשביל לעשות היכרות עם המוזיקאי הנפלא הזה.

ב 2 ביוני 1957 היה שיתוף הפעולה הראשון של Jenkins עם Clifford Jordan הצעיר באלבום Cliff Jordan (בלייבל Blue Note). יש לי חיבה מיוחדת לאלבום הזה ששנים רבות היה קשה להשיגו, במיוחד בגלל הנגינה של קליפורד ג'ורדן. לצדם של Jordan ו Jenkins מנגנים בו Lee Morgan בחצוצרה, Curtis Fuller בטרומבון,  Ray Bryant בפסנתר, Paul Chambers בבס ו Art Taylor בתופים. ושוב, בדומה לרוב ההקלטות שהשתתף בהם, Jenkins לא בא בידיים ריקות והביא איתו את St. John שהלחין.

ב 26 ביולי 1957 נפגשו Clifford Jordan ו John Jenkins באולפן פעם נוספת, והקליטו את Jenkins, Jordan and Timmons (יצא בלייבל New Jazz) עם Bobby Timmons בפסנתר, Wilbur Ware בבס ו Dannie Richmond בתופים. מעניין מאד לשמוע שלמרות שעברו פחות מחודשיים בין הקלטת האלבום הקודם לאלבום הזה - הנגינה של קליפורד ובעיקר הסאונד שלו שונים מאד בין האלבומים. גם באלבום הזה יש ל Jenkins שני לחנים: Princess ו Blue Jay.

ב 11 באוגוסט 1957 הקליטו Jenkins והגיטריסט Kenny Burrell את האלבום בעל השם המפתיע John Jenkins and Kenny Burrell (בלייבל Blue Note) כשלצדם Sonny Clark בפסנתר, Paul Chambers בבס ו Dannie Richmond בתופים. Jenkins הלחין שלושה קטעים לאלבום הזה: Motif, Sharon ו Chalumeau.

ב 10 בספטמבר 1957 הקליט Jenkins את האלבום השני שלו כ Co-Leader, הפעם עם החצוצרן Donald Byrd. האלבום, בן ארבעת הקטעים, יצא במקור תחת השם Jazz Eyes בלייבל Regent ומאוחר יותר Savoy הוציאו אותו מחדש בשם Star Eyes. חוץ מ Jenkins ו Byrd, מנגנים באלבום הזה Curtis Fuller בטרומבון, Tommy Flanagan בפסנתר, Doug Watkins בבס ו Art Taylor  בתופים. גם באלבום הזה נכללים שלושה לחנים של Jenkins. שניים חדשים: Orpheus ו Honeylike והופעה חוזרת של Rockaway (מהאלבום עם Sahib Shihab)

ב 16 באוקטובר וב 18 בנובמבר נכנס Jenkins לאולפן לצדו של הטנוריסט Johnny Griffin באלבום חמישייה שהוקדש לסאונד של שיקאגו ויצא תחת שמו של הבסיסט Wilbur Ware תחת השם The Chicago Sound (בלייבל Riverside). כמעט כל הנגנים בהרכב הם  משיקאגו: הפסנתרן Junir Mance, והמתופף  Wilbur Campbell שמתופף ברוב האלבום. יוצא הדופן היחיד הוא המתופף Frankie Dunlop שמחליף את Campbell בשני קטעים ואיננו משיקאגו. Jenkins שוב תרם לאלבום שני לחנים: Latin Quarters ו Be-Ware.

ואז, בשיא העשייה המטורפת הזו, Jenkins פרש מהעיסוק במוזיקה. במשך כשלושה עשורים מאז שנעלם מזירת הג'אז איש לא שמע אותו מנגן. הוא עבד כשליח ועסק במכירת תכשיטים. בתחילת שנות ה 80 הוא חזר להתאמן ונראה מנגן בקרנות רחוב.

בשנת 1990 הוא סגר מעגל וניגן שוב עם Clifford Jordan בביג בנד של Jordan באלבום Play What You Feel שהוקלט בהופעה חיה בדצמבר 1990. זו היתה הקלטתו האחרונה ושלוש שנים לאחריה, הלך לעולמו.

Kenny Burrell - Blue Lights

14 במאי 1958, סתם עוד יום רביעי, לאולפן במנהטן נכנסים המוסיקאים הבאים: Kenny Burrell עם הגיטרה, Bobby Timmons ו Duke Jordan שעומדים לחלוק ביניהם את תפקיד הפסנתרן, Louis Smith הפנטסטי על החצוצרה, Junior Cook ו Tina Brooks בטנורים, Sam Jones בבאס ו Art Blakey, שבאותה תקופה עוד השתתף כסיידמן בהקלטות של אחרים, בתופים.

ביחד הם הולכים להקליט את אחד הסשנים המגניבים, הטובים והפחות מוכרים שיצאו ב Blue Note. זה לא אלבום קונספט ולא אלבום שכולו חומרים ועיבודים מקוריים של המנהיג. זה יותר ג'ם סשן מוקלט (מה שנקרא Blowing Session, והיה נהוג מאד עד כמה שנים לפני כן, לפני שהג'אז הפך למוסיקה אומנותית והתחיל לקחת את עצמו מאד ברצינות). הארד בופ כהלכתו עם תותחים כבדים אבל לא התותחים השגרתיים. Kenny Burrell, הגיטריסט, רשום כמי שמנהיג את ההרכב, אבל האלבומים האלה הם לחלוטין לא "אלבומי גיטרה" במובן זה שיש בהם פסנתרן חזק ו Burell הוא בסופו של דבר רק עוד אחד מהנגנים. גם סגנון הנגינה שלו דומה לזה של כלי נשיפה.

אגב, סדר הקטעים שאתייחס אליו מתייחס ל Re-Issue של האלבומים בדיסקים משנת 1997. בתקליטים המקוריים הסדר היה שונה מעט.

האלבום הראשון פותח חזק עם Phinupi, פשוט וישיר, עם סולו של Jumior Cook, ואחריו Louis Smith נותן תצוגת תכלית א-לה Clifford Brown. בסוף הסולו של Smith שומעים את Junior Cook מתחיל שוב לנגן, אבל מהר מאד הוא מבין ש Kenny Burrell ממש לא מתכוון לוותר על הסולו שלו, ומשתתק מיד. אחריו מגיע Jordan בסולו פסנתר, ולבסוף גם Blakey מקבל את המנה שלו.

הקטע השני, Yes Baby, הוא בלוז במיד-טמפו וכאן Burrell נשמע נהדר. צליל מתוק וחם ופרייזינג כמו שיש רק ל Burrell. אחרי סולו קצר מגיע סוף סוף תורו של Tina Brooks בצליל בלוזי אופייני, אחריו החצוצרה הנפלאה של Louis Smith, ושוב טנור, הפעם Junior Cook, ואת סדר הסולואים חותם Duke Jordan בפסנתר.

בריוויו שלו ל All Music Guide , כותב Scott Yanow שבאותה תקופה הסאונד של Cook ושל Brooks היה זהה אלא שלמרבה המזל ב Liner Notes כתבו בדיוק מה סדר הסולואים כך שאפשר להבחין ביניהם.

נו טוב, אני חייב להגיד שקראתי הרבה ביקורות של Yanow שלא הסכמתי איתן, אבל שטות כזו לא ציפיתי לשמוע מ Yanow. מי שמכיר את ההקלטות של Tina Brooks יזהה אותו בקלות גם מקילומטר הן בזכות הצליל האופייני והמאד אישי שלו והן בזכות האילתור הבלוזי מינורי המופלא. ל Junior Cook יש באמת סאונד וסגנון מעט יותר גנרי, ויכול להיות שמול סקסופוניסט אחר, נניח Hank Mobley, היה יותר קשה לזהות, אבל מול Brooks? פיסת עוגה !

אגב, ב Liner Notes עצמם, מובא נימוק קצת אחר: מכיוון ששני הטנוריסטים חדשים, וזו להם ההקלטה הראשונה ב Blue Note, ייתכן והמאזינים עדיין אינם מכירים אותם ולכן ניתנת רשימת סדר הסולואים בכל אחד מן הקטעים. זה נימוק יותר הגיוני בעיני אך הוא לא מדוייק. Tina Brooks כבר הקליט לפני כן פעמיים עבור Blue Note עם Jimmy Smith באלבום Sermon, גם שם משתתפים Burrell ו Blakey, ואפילו את אלבום הבכורה שלו Minor Move. מה שכן, ייתכן שבמועד יציאת Blue Lights עדיין לא יצאו The Sermon ו Minor Move.

עם זאת, Yanow בהחלט קולע כשהוא מציין שהסולן הכוכב הוא Louis Smith. חצוצרן הארד בופ נפלא שלא זכה להכרה שהוא ראוי לה. כתבתי עליו בזמנו כאן, והדברים נכונים בהחלט גם להקלטה הזו. הסולואים שלו פשוט תענוג. יש בהם בי-בופ והרד בופ ובניית מתח נכונה וקלילות ואלגנטיות וכל מה שהייתם מבקשים בחצוצרן.

משם הם עוברים ל Scotch Blues של Duke Jordan שנפתח שוב עם סולו של Burrell. הקצב כאן מהיר קצת יותר מהקטע הקודם אבל הבלוז הוא בלוז, וכולם ללא יוצא מן הכלל מרגישים ונשמעים לגמרי בבית. כל הסולואים טובים אבל באופן אישי אני נמס מהנגינה של Brooks ושל Louis Smith.

את The I Man Love הם מנגנים בחמישיה, ללא הטנורים. ב Head ובסולו הראשון מכובד Sam Jones בליווי מברשות עדין של Blakey כשמדי פעם Burrell ו Jordan נותנים תזכורת הרמונית קלה, אחריו מדליק את האש Louis Smith בסולו מעולה, סולו פסנתר של Jordan וה- Tail שוב בבאס של Jones. גם כאן, כמו בקטע הראשון (Phinupi) שומעים את אחד הטנוריסטים מנסה להיכנס ומושתק מיד. רק בצליל האחרון מצטרף גם טנור. כמו שאמרנו, אין יותר מדי תכנון מראש ועיבודים ברורים.Blowing Session.

והאלבום הראשון נחתם ב I Never Knew של המלחין Ted Fiorito. הפעם, אגב,  Junior Cook מקבל את הסולו שלו לפני Louis Smith ו Brooks לוקח סולו פנטסטי אחריו.

לפני שנעבור לסשן השני, ו Bobby Timmons יתפוס את מקומו ליד הפסנתר במקום Duke Jordan, בואו נדבר רגע על העטיפה המדליקה של האלבום שצייר Andy Worhal. זו לא עטיפת התקליט היחידה ש Worhal צייר, היו עוד ואפילו ל Blue Note, אבל זו היתה העטיפה הראשונה שבה הוא לא צייר את הנגן עם כלי הנגינה אלא ניסה לצייר משהו שישקף את המוסיקה שבאלבום, משימה בה עמד, לדעתי, בצורה משכנעת ביותר. זאת ועוד, הואיל ומדובר באלבום כפול קיבלנו עוד מוטיב וורהולי טיפוסי והוא הדפסת העטיפה ב-2 צבעים: תכלת וורוד מה שהפך את התקליטים המקוריים לפריטים שלא רק אספני ג'אז מתעניינים בהם אלא גם אספני אומנות.

האלבום השני נפתח עם Caravan, ובלייקי, כצפוי, מורגש גם בפתיח וגם בסולו לקראת סוף הקטע. Louis Smith פותח ואחריו Junior Cook ו Tina Brooks, סולו פסנתר של Timmons וכאמור Blakey משחרר מעצורים לקראת הסוף.

הקטע הבא נקרא Chuckin’ והוא מציג את Bobby Timmons בסולו אופייני, זה עוד לא ה Timmons של 61' עם ה Messengers אבל כבר מאד קרוב, אחריו Burrell בסולו ואז Tina Brooks, Louis Smith ולבסוף Junior Cook.

הקטע השלישי, Rock Salt (מלח גס), 12 bar blues קלאסי ואחד הקטעים החזקים באלבום, נפתח בהצגת הנושא על ידי Burrell ואז בסיבוב השני מנוגן בידי כל חברי ההרכב, ומשם עוברים לסולו חצוצרה אדיר ואחריו סולואים של Junior Cook שפותח בציטוט מתוך St. James Infirmary, אחריו בא Kenny Burrell מנגן רגוע עם צליל עגול ומושלם, Tina Brooks לוקח משם ומגביר את האש עם כמה ומשחרר מקבץ של פראזות בלוז שהן כל כך שלו,  Bobby Timmons מפליא בסולו לא פחות משהוא מפליא ללוות, מיזוג של פראזות מלודיות ושל נגינת הסולו באקורדים שתהיה סימן ההיכר שלו ב Messangers, ואז Sam Jones בסולו קצר ובחזרה למנגינה.

לסיום, הם מנגנים ברביעייה (גיטרה, באס, תופים. הפסנתר כמעט ואינו מורגש) את Autumn in New York, בלדה יפהפיה שהלחין Vernon Duke למחזמר Thumbs Up!, וזו הזדמנות ל Kenny Burell להפגין את כישוריו המלודיים המצוינים.

השורה התחתונה: Blue Light הוא Blowing Session כהלכתו: נגנים מצויינים אבל לא הכוכבים של הלייבל, סולואים ברמה גבוהה בסך הכל, חומר מגניב גם אם פשוט ולא מתחכם, הקלטה משובחת, גרוב טוב באדיבות Sam Jones ו Art Blakey והזדמנות לשמוע שני מוסיקאים נפלאים שלא הוקלטו מספיק ולא זכו להערכה שהם ראויים לה – Louis Smith ו Tina Brooks.