שנה טובה ממונטריאל....

שלום חברים ושנה טובה.

למי מכם שתוהה להיכן נעלמתי בחודשים האחרונים – אל דאגה, הכל בסדר. נסעתי עם משפחתי למונטריאל למשך שנתיים ולכן אהיה מנותק בשנתיים הקרובות מסצינת הג'אז הישראלית, לפחות בכל מה שקשור בהופעות חיות בישראל.

מצד שני, הצד החיובי הוא שיש במונטריאול סצינת ג'אז שוקקת והמון מוסיקאים מצוינים, מקוריים ורעבים ולא מעט מקומות שאפשר לשמוע בהם מוסיקה חיה מדי ערב.

עד כה הלכתי למספר הופעות, חלקן במסגרת פסטיבל הג'אז הבינלאומי של מונטריאול, שהוא אגב שונה מאד מפסטיבלים אחרים שאני רגיל ללכת אליהם.

ה  Festival International du Jazz de Montreal  קיים מ 1980  ומתרחש בסוף חודש יוני – תחילת חודש יולי. זה פסטיבל ענק מבחינת כמות הבמות וסדר הגודל של האמנים המופיעים בו, רובם כמובן אינם מנגנים ג'אז...

חלק גדול מן ההופעות מתקיים בחוץ, בבמות גדולות ופתוחות וכמובן בחינם. הקהל מאד מגוון, המון צעירים ומשפחות שמגיעים במיוחד מכל רחבי קנדה לשמוע מוזיקה ולהיות חלק מההפנינג, ופה דוכני הרחוב והאווירה בין המופעים היא באמת חלק בלתי נפרד מהעניין.

הופעות ההארד קור ג'אז מתקיימות באולמות שונים ברחבי העיר והן לא "הופעות פסטיבל" של 45-50 דקות, אלא הופעות מלאות של שעה וחצי עד שעתיים, כל שזה לא פסטיבל שתופרים בו 6-7 הופעות בערב אלא אחד-שתיים.

ההפקה בסטנדרט מטורף מבחינת סאונד וארגון והאמנים לא מפסיקים לדבר על כמה שהם אוהבים לבוא ולהופיע כאן. ולמרות שהם אומרים את זה בכל ערב במקום אחר – כאן הם באמת מתכוונים לזה (נראה לי, לא?)

במסגרת הפסטיבל השנה (נחתנו בקנדה באמצע הפסטיבל) ראיתי 3 הופעות:

הראשונה היתה טריו של Danilo Perez עם Ben Street בבאס ו Adam Cruz בתופים. Danilo Perez מנגן בשנים האחרונות עם Wayne Shorter לצד הנגינה בטריו שלו. לא מפתיע שהוא בכושר מצוין ומנגן מדהים, במין תערובת של ג'אז קלאסי / מודרני / לטיני  ובדגש ריתמי חזק ומגוון מאד. נראה שהשנים עם Shorter לקחו אותו לכיוון יותר הרפתקני ומחפש ופחות ווירטואוזי מזה שהיה לו לפני כמה שנים, אבל עדיין המנוע הלטיני בוער מתחת למכסה הפסנתר שלו.

ההופעה השניה שראיתי בפסטיבל היתה של רביעיית Still Dreaming של Joshua Redman בטנור, Ron Miles בקורנט, Scott Colley בבאס ו Brian Blade המופלא בתופים.

זהו למעשה Tribute band ל Tribute band אחר. ז'תומרת: Joshua Redman והחברים מנגנים את המוסיקה של ההרכב Old and New Dreams שניגנו בו Dewey Redman (אבא של Joshua), Don Cherry, Charlie Haden ו Ed Blackwell, שהוא בעצמו היה הרכב מחווה למוסיקה של Ornette Coleman.

Old and New Dreams היו פעילים כעשור מאמצע שנות השבעים והוציאו ארבעה אלבומים: שניים ב Black Saint (Old and New Dreams מ 1976 ו Tribute to Blackwell מ 1987) ושניים ב ECM (Old and New Dreams מ 1979 ואלבום בהופעה חיה מ 1980 שנקרא Playing). מכיוון שכולם היו באמת מוזיקאים מופלאים - העדרו של כלי הרמוני הוא יתרון כי הוא מאפשר להם חופש פעולה אדיר מחד ומכריח אותם לשתף פעולה כדי ליצור חיבור ללא קונטקסט הרמוני מאידך. התוצאה שניתן לשמוע בארבעת האלבומים של Old and New Dreams באמת אחת המדהימות שיש.

ההרכב של Redman הבן, לא נופל רחוק מהעץ מבחינת הקונספט ואיכות הביצוע. הנגנים מעולים, האנרגיה גבוהה והתקשורת ביניהם מדהימה. הם נשמעים מצוין... אתם יודעים מה? אם כבר להיות קטנוני אז אולי יותר מדי מצוין. הבעיה מתחילה בהשוואה הבלתי נמנעת. אני אוהב יותר את Old and New Dreams עם הצליל המאד rough שלהם, עם המון אפריקה שקצת הולכת לאיבוד בהרכב של Joshua Redman שנשמע פחות מחוספס ויותר מהוקצע, ובעיקר חסרים לי שני הענקים Charlie Haden ו Ed Blackwell שהנוכחות שלהם גרמה ל Old and New Dreams להישמע כל כך טוב.

הנה וידאו של Still Dreaming מהופעה בניו יורק ב 2016:

והנה המקור, אלבום ההופעה החיה של Old and New Dreams ב 1980:

ההופעה השלישית והאחרונה שראיתי בפסטיבל השנה היתה של הרכב של החצוצרן Dave Douglas עם הסקסופוניסט Chet Doxas, פיגורה מוכרת ומוערכת מאד בסצינת הג'אז המקומית. הם הופיעו בעבר והקליטו  ב 2014  אלבום מקסים עם מוזיקה מקורית של שניהם. ההרכב נקרא Riverside ומנגן בו גם Steve Swallow בבאס ו Jim Doxas (אח של chet). הפעם הם הביאו גם אורחת מכובדת: Carla Bley.

אם להודות על האמת – Carla היתה הסיבה המקורית שבגינה הלכתי להופעה הזו. מעולם לא ראיתי אותה לפני כן בלייב והנחתי שחלון ההזדמנויות לראות אותה מופיעה הולך ונסגר.

לצערי התברר שקצת איחרתי  וה Escalator went over the hill. Carla נראית תשושה ורזה מהרגיל, ולמרות שניגנו שני קטעים שלה, והקהל הרעיף עליה אהבה ומחיאות כפיים, היא לא ממש הצליחה לשחזר את האנרגיות והקסם שלה, לא בנגינה ולא בנוכחות. אבל הי - עדיין יש לנו את Steve Swallow הנפלא.

בתופים, כאמור, ניגן Jim Doxas, האח של Chet, שגם הוא מסתבר מוזיקאי מקומי עסוק למדי. כבר הספקתי לראות אותו בעוד שתי הופעות מאז... מתופף מוכשר מאד שהולך בדרכיו הבלתי שגרתיות של Han Bennink יבל"א כולל כל השטיקים של קריעת ניירות, תיפוף על קירות, עמודים, כוסות, תיפוף על הגוף (ידעתם שזה נקרא "תיגוף"??), תליית שרשראות של פעמונים על הגוף, והקלאסי מכולם: רגל על ה snare.

מלבד שני קטעים של Carla Bley, ההופעה הוקדשה למוסיקה מתוך האלבום השני של Riverside שהוקלט כחודש לפני כן ונקרא The New National Anthem. אצל Douglas תמיד כיף, זה כמו להיכנס לחדר מלא מתגים וכפתורים ומותר להתנסות, להתעסק ולגעת בהכל. את Chet Doxas לא הכרתי לפני כן, אבל אני בהחלט יכול להבין למה כל כך אוהבים ומעריצים אותו כאן. צליל נהדר, מלא דמיון ובעיקר לא נשמע גנרי כמו עשרות סקסופוניסטים אחרים שפעילים היום. 

ממליץ בחום לשמוע את האלבום הראשון שלהם, הנה דגימה:

והנה קטע מההופעה עצמה:

בקיצור היתה לי חווית פסטיבל מגוונת וכייפית בסך הכל ובואו לא נשכח את עשרות דוכני האוכל ואת זה במיוחד (Le Smoking BBQ)

פסטיבל הג'אז בים האדום 2014 - חלק שני

דייב דאגלס. צילום: קביליו

היום השני שלי בפסטיבל (יום שלישי) נפתח בדואט של Dave Douglas ו Uri Caine. ל Dave Douglas יש נטייה להמציא כל שנה הרכב אחר, להקליט אלבום ולחרוש איתו את הפסטיבלים. כבר היה מי שקרא לזה Dave Douglas Syndrome. השנה הוא בדואט חצוצרה/פסנתר. פורמט חסכוני ואינטימי שכאשר הוא מבוצע טוב יכול להניב תוצאות מצוינות (ראה למשל: הדואט של Chet Baker עם Paul Bley באלבום Diane, או הדואטים של Enrico Rava עם Stefano Bollani באלבום Montreal Dairy /B ועם Renato Sellani באלבום Radio Days).

יאמר לזכות Douglas שהוא מוסיקאי שבהחלט יכול לשאת על כתפיו משימה כזו, וברוב הפעמים ההרכבים שהוא מעמיד מדי שנה מעניינים ומקוריים והוא עצמו, כחצוצרן, מצליח להביא בכל פעם משהו קצת אחר.

Uri Caine, הרפתקן מוסיקלי בלתי נלאה, עשה כבר שני אלבומי דואו עם החצוצרן Paulo Fresu ועל רקע זה הבחירה של Douglas ב Caine מאד הגיונית.

אני חושב שכמעט ואין צורך לציין שכמו בכל הדואטים שהזכרתי לעיל, אין מדובר בחצוצרה בליווי פסנתר אלא בדואט של שני כוחות שווים שמתמזגים באופן מושלם אחד בתוך השני.

השנה - דואט. צילום: אלוני

החומר שבבסיס ההופעה יצא, איך לא, בדיסק שנקרא Present Joy והוא מורכב מלחנים מן ה Sacred Harp (מסורת מוסיקלית ווקאלית שמקורה במדינות דרום ארה"ב) לצד לחנים מקוריים של Douglas בסגנון דומה ומאפשר ל Douglas ו Caine לבטא את עולמם העשיר במוסיקה שנשמעת "קצת אחרת" מהג'אז הסטנדרטי, וזה בדיוק מה ששניהם מחפשים כל הזמן. והאמת היא שאצל מוסיקאים כאלה לא ממש חשוב החומר שממילא מהווה רק נקודת פתיחה למסע שהם יוצאים אליו.

למרות שהיה מעט מאד קהל (ממש כמה שורות) דאגלס וקיין נתנו את עצמם על הבמה וניכר היה שמי שבא לשמוע את ההופעה ידע בדיוק למה לצפות וקיבל תמורה מלאה. דאגלס היה מעט עצור בהתחלה, אבל מהקטע השני ואילך הוא לגמרי נפתח (יכול להיות שהיה לזה קשר לכך שהוא עבר למשקפיים כהים?) וראו עליו שהוא נהנה. כמובן שלא נפקד גם מקומן של הבדיחות המתבקשות על המטוסים שחלפו מעליהם בזמן הנגינה : "כל אחר הצהריים היינו בטלפונים כדי לתאם שהמטוס הזה יחלוף מעליכם בדיוק בנקודה הזו במוסיקה" ובמטוס השני הם פשוט הסתכלו אחד לשני וסימנו like בבהונות. ככה זה שיש תקשורת טובה בין שני אנשים שיודעים לאלתר.

ההופעה הסתיימה במחיאות כפיים סוערות ובהדרן (בכלל בפסטיבל הזה, בניגוד לשנים קודמות, זכינו ללא מעט הדרנים).

משם המשכתי  להופעה של Antoine Roney )אחיו של Wallace Roney שהיה בפסטיבל בשנה שעברה). על פניו היה להופעה הזו פוטנציאל לא רע מכיוון ש Antoine הוא טנוריסט שחור מהזן המתחרע שכמותו הולך והופך קשה יותר למצוא. אלא שההופעה של Roney סבלה משתי בעיות: הראשונה היא הצליל שלו שמאד לא אהבתי. Roney נשמע כאילו שהוא מנגן עלה קל מדי בשבילו וכתוצאה מכך לצליל שלו לא היה כמעט בשר, רק גבוהים ומצפצפים. אני מודע לכך שהבעיה היא ככל הנראה אצלי מפני שאני קנאי לצליל, במיוחד של הטנור סקסופון, וצליל גרוע יכול להרוס לי את כל ההופעה. אבל זו, כאמור, לא היתה הבעיה היחידה.

הבעיה השניה והעיקרית היתה ההרכב: William “Spaceman” Patterson גיטריסט שלחלוטין לא קשור לסגנון וברור לכל מי שעיניו בראשו שהיה מעדיף לעשות מוסיקה אחרת (משהו בסגנון הנדריקס או סנטנה) ובכל סולו שלו משך את ההרכב לשם. תוסיפו לזה שהוא החליט לעשות אידיאולוגיה מזה שהוא שר את מה שהוא מנגן ואפילו שם לו מיקרופון לצורך כך ותבינו כמה לא קשור זה היה. הבאסיסט, Rashaan Carter, היה לגמרי אנמי ועל כולם עלה המתופף Kojo Roney בנו בן העשר של Antoine שהיה לדעתי לא יותר מגימיק. כן הוא יודע לתופף. כן הוא רק בן עשר. אבל זה היה יכול להיות נחמד לקטע אחד (כמו ש Roney נהג לעשות בהופעות אחרות שלו). זה בטח לא מחזיק הופעה שלמה. היו גם רגעים טובים בעיקר כש Roney עצמו הואיל להגיע לקדמת הבמה ולנגן בכיוון שהזכיר קצת לפעמים את  Wayne Shorterוואת Bennie Maupin אבל אלו היו רגעים נדירים, שכן במקום להנהיג את ההרכב שלו ולנגן, Antoine Roney עמד מהצד והסתכל.

זה סקסופון. צילום: קביליו

ההופעה הבאה היתה הרביעייה של הטנוריסט Dayna Stephens. טוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי. נתחיל בצליל של הסקסופון של Stephens שהיה ההיפך הגמור מהצליל של Roney. ממש קשה להאמין שזה אותו כלי. צליל גדול, מושלם מלטף ובועט (מזכיר לי את קצת את הצליל של אלי דג'יברי ושל Chris Cheek). הוא מנגן רוב הזמן מאד מודרני ו "בפנים" עם הרבה אנרגיה טובה וגרוב. גם הנגנים שלו היו מצויינים מ Matt Brewer בבאס , עדן לדין בפסנתר ו Darrell Green בתופים (שבזמן האחרון מופיע דווקא בהרכב של Antoine Roney).

זה לא. צילום: קביליו

ההופעה הזו יכולה היתה להיות מושלמת אלמלא החליט Stephens שנמאס לו מהצליל המושלם שלו בטנור והוציא את ה EWI. ראשי תיבות של Electric Wind Instrument מבית AKAI. אומר זאת כך, יונית: ארור ממציא ה EWI. למה מוסיקאי שהשקיע את רוב חייו בעבודה קשה וסיזיפית להגיע לצליל כה מושלם על הכלי שלו, מחליף אותו בסינטיסייזר נחות עם מקלדת של חלילית? בחיאת דינקום, אם אתה כל כך רוצה סינטיסייזר – תוסיף קלידן אבל אל תנגן בשואב אבק המגעיל הזה. מקל חסר נשמה, חסר ייחוד עם צליל של חייזר. אוףףףףףףףףף.

לפחות הביצוע המעיף של Impressions בסוף ההופעה (בטנור) השאיר אותי עם טעם טוב בפה ופיצה קצת על ההרפתקה האלקטרונית המיותרת.

והנה מגיעה ההופעה האחרונה של הפסטיבל והגורל מזמן לי דילמה: לאיזה טריו ללכת? האם לטריו של יונתן אבישי או לטריו אורגן של Dr. Lonnie Smith (דוקטור למה? לכלום. הוא פשוט חש שהוא ראוי לתואר דוקטור. לך תתווכח. ובאותה הזדמנות אספר לכם גם שהוא לא סיקי. אז מה הקטע עם הטורבן והזקן? סטייל ותו לא).

בדרך כלל הייתי הולך לשמוע את האמן הזר מתוך מחשבה שאת הישראלים עוד יהיו לי הזדמנויות אחרות לשמוע, אבל במקרה הזה, ולמרות שהדוקטור ניגן עם הגיטריסט  Jonathan Kreisberg שאני אוהב, בחרתי דווקא ביונתן אבישי. גם מפני שהוא כבר לא חי ועובד בישראל אלא בעיקר בצרפת וגם מפני שההופעה עם חמישיית עומר אביטל מליל אמש עשתה לי חשק לשמוע עוד ממנו.

שוב ובאופן לא מפתיע, היינו קומץ אוהדים בהופעה של יונתן, אבל אצלו תמיד נראה לי שהוא שמח שלא באו הרבה אנשים משום שההתנהלות הבימתית שלו מאד מבוישת ונבוכה. יונתן ניגן חומר מקורי שלו מפרוייקט שנקרא Modern Times  עם טריו חדש (יוני צלניק בבאס ו Donald Kontomanou בתופים) ונתנו הופעה מהנה ביותר. יונתן אבישי הוא פסנתרן מינימליסטי רוב הזמן אבל יודע להעניק נופך דרמטי לכל סולו שלו. הוא מתחיל בקטן. צליל אחד, אולי שניים. וחוזר עליהם שוב ושוב. לפעמים בתוך הקצב לפעמים מחוצה לו. ואז הוא הופך את הסדר של אותם צלילים. חוזר עליהם שוב ושוב ושוב בכל מיני תבניות. כמו תמונה שמסתכלים עליה עד שההסתכלות הופכת לבהייה ומתוך הבהייה לפתע מתחילים להתרחש דברים בתמונה – זו בדיוק התחושה שאני מקבל מהנגינה שלו. רפטטיביות של מוטיב פרימיטיבי שמעביר אותך כמו קסם למקום אחר לגמרי. זו, תסכימו איתי, חוויה שאפילו הדוקטור לא יכול לייצר. 

פסטיבל הג'אז באילת 2010 - יום רביעי

יום רביעי, השעה 20:00 בערב. הפעם אנו מגיעים לתחילת הערב וחונים בקלות ובקרבת הפסטיבל. על סדר היום ארבע הופעות של אמנים מחו"ל. ההופעה הראשונה היא של הטריו של Danilo Perez, ידיד ותיק של המנהל האומנותי אבישי כהן (עמו הקליט את Panamonk המצויין). Perez משמש היום כפסנתרן של Wayne Shorter ברביעייה המונה גם את Brian Blade ואת John Patitucci. לעובדה זו עוד תהיה חשיבות בהמשך. חכו.

על הבמה לצד Danilo Perez מנגנים גם הבאסיסט Ben Street (שהיה כאן בשנה שעברה עם Kurt Rozenwinkel) והמתופף Adam Cruz. שלושתם מגישים ג'אז מורכב מאד, רב שכבתי שהולך בו זמנית בכמה כיוונים שונים ומדי פעם מתאחד לכמה שניות הדוקות רק כדי לשוב ולזרום את זרימתו המשונה. הם מנגנים לגמרי ביחד והתקשורת ביניהם היא ברמה מדהימה. לקראת האמצע התקרבנו לבמה עוד יותר והחוויה רק העצימה. זה ג'אז מאתגר, אינטליגנטי ולא מתחנף. אהבתי מאד. בסוף ההופעה החליט Perez שכדאי שנאחל כולנו יומולדת שמח לחבר שלו, איזה Wayne Shorter. אז הוא התקשר אליו וכולנו שרנו לתוך הטלפון הפתוח Happy Birthday Mr. Shorter והיינו מאד מרוצים מעצמנו.

ההופעה הבאה היתה של רביעיית המתופף Jeff ‘Tain’ Watts הזכור לטוב מימיו בהרכב פורץ הגבולות של האחים Marsalis (כש Wynton עוד היה בענין...) ומשנים ארוכות בהרכב של Branford. הפעם מגיע Tain עם רביעייה שהרכיב והיא מונה את Jean Toussaint בטנור וסופרן, את Dave Kikoski בפסנתר ואת James Genus בבאס. כבר בתחילת ההופעה צצה הבעיה הקבועה של הפסטיבל: הרוח והתוים אינם מסתדרים ביניהם. לא עוזרים כל מקלות הכביסה בעזרתם מנסה Kikoski להכניע את התוים ולאלצם להישאר במקומם. במשך דקות ארוכות, ובמהלך כל ההופעה, נאבק Kikoski עם הדפים ואלמלא היה מדובר בנגן בעל יכולת אלתור מופלאה ההופעה היתה נידונה לכישלון. בסופו של דבר שולף Kikoski את ארנקו התפוח מכיס מכנסיו ובאמצעותו מצליח לעגן את התוים על הסטנד עד משב הרוח הבא. מה שמפליא ומרגיז בכל הסיפור הזה הוא שהבעיה ידועה ומוכרת כבר מפסטיבל הג'אז הראשון באילת, והנה אנו בפסטיבל ה- 24 ועדיין לא נמצא לה פתרון ואפילו פועל במה אחד לא נמצא שיזנק ממקומו ויחיש עזרה ל Kikoski.

ההופעה מורכבת כולה מחומרים שכתב Jeff ‘Tain’ Watts שמוכיח שהוא מלחין מוכשר שכותב מוסיקה מורכבת אך נגישה. אבל אצל Tain לא הלחנים הם העניין אלא הנגינה שלו והאנרגיה המיוחדת שהוא מביא לכל הרכב בו הוא משתתף. בעבר הוא התאפיין בעיקר ביכולת שלו לדחוף את ההרכב קדימה באינטנסיביות ובתחושת דחיפות נדירה עד כדי שהתחושה המתקבלת היתה שאם לא תעמוד בקצב שלו הוא פשוט ידרוס אותך. הפעם נראה שהוא נרגע מעט והיו גם רגעים שהוא הרשה לעצמו להוריד את הרגל מהגז ולנגן בתחושה קצת יותר laid back, אבל פתאום ללא אזהרה מוקדמת הוא מדליק את מנוע הטורבו שלו והקטר יוצא לדרך, מאיץ בכולם לעמוד בקצב שלו. בניגוד לאופי המוסיקלי שלו שנדמה להיות אגרסיבי למדי ומאד to the point, הרי שבקטעי הקישור מתגלה אדם עדין, חם, חייכן ובעל חוש הומור. הסקסופוניסט Toussaint והבאסיסט Genus עושים את עבודתם נאמנה אבל נמצאים לגמרי בצילו של Kikoski המוטרף שמרגע עלייתו לבמה איננו מפסיק לרקוד ולקפוץ, כולו אנרגיה שרק מחכה להזדמנות לפרוץ, וכשהיא פורצת סוף סוף בקטעי הסולו שלו אי אפשר להפסיק אותו. הוא לוקח סולואים ארוכים באינטנסיביות ובווירטואוזיות שהיתה מחסלת כל פסנתרן אחר, נורמלי. קורוס אחר קורוס הוא מעלה את הקצב מוסיף עוד ועוד צלילים ומעלה את הרף לקראת הקורוס הבא בו הוא עושה שוב את אותו הדבר. ראיתי אותו פעם בהופעה עם Roy Haynes. אחרי הקורוס החמישי עבר Haynes המותש להכות רבעים על המצילה ואחרי הקורוס השביעי הוא פשוט קם והלך לראות מה נסגר עם הפסנתרן שלו. בסוף הקורוס השמיני צעק Haynes לקהל, כשהוא מחווה על Kikoski המחוייך: “What’s wrong with you man? Do you want to give me a heart attack?". הפעם הסיטואציה היתה שונה כי את Tain הנמרץ קשה להוציא מאיזון ולגרום לו לקוצר נשימה, הוא פשוט נהנה מכל רגע, ובקלילות הוא מעלה טיפה את הקצב כדי לסמן ל Kikoski שהוא עדיין חי ובועט ומבחינתו אפשר להמשיך כך כל הלילה.

ההופעה הבאה היתה של ה Brass Ecstasy של החצוצרן Dave Douglas עם Luis Bonilla בטרומבון, Vincent Chancey בקרן יער, Marcus Rojas בטובה ו Nasheet Waits בתופים. ההרכב הזה הוא מחווה להרכב דומה שהנהיג Lester Bowie בשם Brass Fantasy. למרות ש Douglas הוא חצוצרן עתיר זכויות ומוכשר ביותר, הוא עדיין אינו כריזמטי בסדר הגודל של Bowie אבל אם מתעלמים מההשוואה ופשוט מתמסרים למוסיקה, ההרכב הזה נשמע נהדר ונותן חוויה אחרת. ללא כלי הרמוני הנשפנים אחראים לתמוך זה הזה מבחינה הרמונית והם עושים זאת בקלות. העיבודים טובים, מעניינים ומוצקים והנגינה המשותפת קולחת. ניתן לשמוע הקלטה של ההרכב הזה מהופעה לפני מספר ימים בפסטיבל Newport כאן:

את הערב חותמת הופעתו של Gary Burton, נגן הוויברפון שהתפרסם בעיקר בזכות עבודתו עם Chick Corea. הוא ניגן יפה עם צליל מצויין וטכניקה מושלמת אם כי מבחינה מוסיקלית הוא לא הציע משהו יוצא דופן או מאתגר במיוחד. ההופעה התבססה על נגינת סטנדרטים ולא על חומר מקורי, אבל היתה מתאימה מאד לשעה המאוחרת ולמעמדה כהופעה האחרונה (מבחינתי) בפסטיבל השנה. לצדו של Burton ניגנו Julian Lage בגיטרה, Scott Colley בבאס ו Antonio Sanchez בתופים.

בסך הכל היה כיף, או כמו שג. אומר: "בנאדם, היה פסטיבל של העולמות".