השנה המטורפת של John Jenkins

שנת 1957 היתה "ה"שנה של John Jenkins. במשך אותה שנה השתתף Jenkins בהקלטות של עשרה אלבומים, מהם שניים כמנהיג הרכב, שניים כמנהיג משותף (עם Donald Byrd ועם Jackie McLean) ועוד ששה אלבומים כסיידמן. אבל זה לא הכל. Jenkins גם תרם לסשנים שהשתתף בהם לא פחות מ 14 קטעים בסך הכל. וכך במשך שמונה חודשים בשנת 1957 הוא הקליט עם כל השמות החמים והנכונים בסצינת הג'אז ואז, בשיא העשייה, הוא הפסיק לנגן ונעלם מהזירה.

אבל בואו נתחיל בהתחלה. John Jenkins התחיל את לימודי המוזיקה שלו בתיכון על קלרינט, אך לא חלפה יותר מחצי שנה לפני שהוא עבר לנגן בסקסופון אלט. בגיל 18 הוא התחיל לנגן במועדונים באיזור שיקאגו והיה משתתף קבוע בג'ם סשנים שארגן Joe Segal (הבעלים של מועדון ה Jazz Showcase בשיקאגו) באוניברסיטת רוזוולט. מבחינה סגנונית הוא הושפע מאד מבירד אבל בדומה ל Jackie McLean היה לו טוויסט משלו. הוא ניגן עם Art Farmer ועם Charles Mingus (אין לצערי תיעוד מוקלט) ואז בשנת 1957 הוא נכנס פעם ראשונה לאולפן.

למען שלמות הדיוק ההיסטורי (ולהצדקת חפירת העומק שעשיתי) ההקלטה הראשונה של Jenkins לא התרחשה באולפן. מדובר בדואט עם  Herman “Sonny” Blount שלימים נודע בשם Sun Ra שהוקלט על אורגן בכנסייה או בתיאטרון כלשהו ב 11 בנובמבר 1950. John Jenkins היה אז בן 19 בלבד וזו ההקלטה המוקדמת ביותר שלו שהצלחתי למצוא.

בהקלטה הבאה ניתן לשמוע את Jenkins מנגן בלוז בחזרה שנערכה ב 17 במרץ 1951 בביתו של Sun Ra (אז עדיין Sonny Blount) עם Wilbur Ware בבס:

על כל פנים, ההקלטה האולפנית הראשונה שלו היתה ב 14 באפריל 1957 הוא ניגן באלבום Coolin’ (בלייבל Prestige) של הויבראפוניסט Teddy Charles (עוד דמות צבעונית ונשכחת ששווה פוסט נפרד) לצדם של החצוצרן Idris Sulieman, הפסנתרן Mal Wladron, הבאסיסט Addison Farmer והמתופף Jerry Segal.  קל לשמוע כאן את הדרך הארוכה שעשה Jenkins מהחזרות המוקלטות בתחילת שנות החמישים. סגנון הנגינה והסאונד שלו כאן מזכירים מאד את Jackie McLean הצעיר  (שניהם אגב היו בני אותו גיל – ילידי 1931). Jenkins גם הלחין את Song of a Star לאלבום הזה.

 

ב 21 באפריל Jenkins השתתף בהקלטת האלבום Hank שהציג שישייה בראשות הטנוריסט Hank Mobley. מנגנים שם גם Donald Byrd בחצוצרה, Bobby Timmons בפסנתר, Wilbur Ware בבס ו Philly Joe Jones בתופים.

ב 2 במאי השתתף Jenkins בהקלטת שלושה קטעים של ההרכב של הבריטוניסט Sahib Shihab שיצאו כחלק מהאלבום Jazz We Heard Last Summer (בלייבל Savoy). Jenkins גם הלחין את הקטע השני באלבום, Rockaway. בהקלטה השתתפו גם Clifford Jordan בטנור, Hank Jones בפסנתר, Addison Farmer בבס ו Dannie Richmond בתופים. 

דיברנו על הדמיון ל McLean והנה הזדמנות לשמוע אותם זה לצד זה. ב 3 במאי 1957 חבר Jenkins לאלטיסט Jackie McLean וביחד הם הקליטו אלבום משופע ב"קרבות אלט" בשם Alto Madness (בלייבל Prestige), כשמלווים אותם Wade Legge בפסנתר, Doug Watkins בבס ו Art Taylor בתופים. גם באלבום הזה Jenkins תרם את חלקו בלחנים: Windy City ו Pondering.

שבוע לאחר מכן, ב 10 למאי 1957  Jenkins שוב נכנס לאולפן, הפעם עם הסקסופוניסט  הותיק Paul Quinichette (בוגר הביג בנד של Count Basie ומי שכונה גם Vice President בשל הדמיון בין נגינתו לזו של Prez). הם הקליטו את On The Sunny Side (בלייבל Prestige). יחד איתם מנגן שם גם Sonny Red האדיר גם הוא באלט, Curtis Fuller בטרומבון, Mal Waldron בפסנתר, Doug Watkins בבס ו Ed Thipgen בתופים. האוירה באלבום הזה שונה מאד מאשר באלבומים האחרים בהם השתתף Jenkins ומעניין לשמוע אותו בהקשר "מסורתי" יותר מאשר בכל אלבומיו האחרים. וחוץ מזה – אם אתם לא מכירים את Paul Quinichette זה אלבום מושלם בשביל לעשות היכרות עם המוזיקאי הנפלא הזה.

ב 2 ביוני 1957 היה שיתוף הפעולה הראשון של Jenkins עם Clifford Jordan הצעיר באלבום Cliff Jordan (בלייבל Blue Note). יש לי חיבה מיוחדת לאלבום הזה ששנים רבות היה קשה להשיגו, במיוחד בגלל הנגינה של קליפורד ג'ורדן. לצדם של Jordan ו Jenkins מנגנים בו Lee Morgan בחצוצרה, Curtis Fuller בטרומבון,  Ray Bryant בפסנתר, Paul Chambers בבס ו Art Taylor בתופים. ושוב, בדומה לרוב ההקלטות שהשתתף בהם, Jenkins לא בא בידיים ריקות והביא איתו את St. John שהלחין.

ב 26 ביולי 1957 נפגשו Clifford Jordan ו John Jenkins באולפן פעם נוספת, והקליטו את Jenkins, Jordan and Timmons (יצא בלייבל New Jazz) עם Bobby Timmons בפסנתר, Wilbur Ware בבס ו Dannie Richmond בתופים. מעניין מאד לשמוע שלמרות שעברו פחות מחודשיים בין הקלטת האלבום הקודם לאלבום הזה - הנגינה של קליפורד ובעיקר הסאונד שלו שונים מאד בין האלבומים. גם באלבום הזה יש ל Jenkins שני לחנים: Princess ו Blue Jay.

ב 11 באוגוסט 1957 הקליטו Jenkins והגיטריסט Kenny Burrell את האלבום בעל השם המפתיע John Jenkins and Kenny Burrell (בלייבל Blue Note) כשלצדם Sonny Clark בפסנתר, Paul Chambers בבס ו Dannie Richmond בתופים. Jenkins הלחין שלושה קטעים לאלבום הזה: Motif, Sharon ו Chalumeau.

ב 10 בספטמבר 1957 הקליט Jenkins את האלבום השני שלו כ Co-Leader, הפעם עם החצוצרן Donald Byrd. האלבום, בן ארבעת הקטעים, יצא במקור תחת השם Jazz Eyes בלייבל Regent ומאוחר יותר Savoy הוציאו אותו מחדש בשם Star Eyes. חוץ מ Jenkins ו Byrd, מנגנים באלבום הזה Curtis Fuller בטרומבון, Tommy Flanagan בפסנתר, Doug Watkins בבס ו Art Taylor  בתופים. גם באלבום הזה נכללים שלושה לחנים של Jenkins. שניים חדשים: Orpheus ו Honeylike והופעה חוזרת של Rockaway (מהאלבום עם Sahib Shihab)

ב 16 באוקטובר וב 18 בנובמבר נכנס Jenkins לאולפן לצדו של הטנוריסט Johnny Griffin באלבום חמישייה שהוקדש לסאונד של שיקאגו ויצא תחת שמו של הבסיסט Wilbur Ware תחת השם The Chicago Sound (בלייבל Riverside). כמעט כל הנגנים בהרכב הם  משיקאגו: הפסנתרן Junir Mance, והמתופף  Wilbur Campbell שמתופף ברוב האלבום. יוצא הדופן היחיד הוא המתופף Frankie Dunlop שמחליף את Campbell בשני קטעים ואיננו משיקאגו. Jenkins שוב תרם לאלבום שני לחנים: Latin Quarters ו Be-Ware.

ואז, בשיא העשייה המטורפת הזו, Jenkins פרש מהעיסוק במוזיקה. במשך כשלושה עשורים מאז שנעלם מזירת הג'אז איש לא שמע אותו מנגן. הוא עבד כשליח ועסק במכירת תכשיטים. בתחילת שנות ה 80 הוא חזר להתאמן ונראה מנגן בקרנות רחוב.

בשנת 1990 הוא סגר מעגל וניגן שוב עם Clifford Jordan בביג בנד של Jordan באלבום Play What You Feel שהוקלט בהופעה חיה בדצמבר 1990. זו היתה הקלטתו האחרונה ושלוש שנים לאחריה, הלך לעולמו.

שתי המלצות על דיסקים שנשכחו ונמצאו

לא מזמן עברתי דירה. הדיסקים נארזו היטב בארגזים ורק בימים האחרונים התחלתי לסדר אותם בחזרה על המדפים. במהלך העבודה (שעוד לא נגמרה) נתקלתי בשני אלבומים שאני מאד אוהב, אבל עקב ריבוי החומר וקוצר הזמן לא זכו להתנגן אצלי בשנים האחרונות. גילויים המחודש הוא הזדמנות להציגם ולספר לכם קצת עליהם.

הדיסק הראשון מכיל שני אלבומים של Clifford Jordan משנת 1961: Starting Time ו A Story Tale. ג'ורדן היה טנוריסט שהמילה Underestimated בהקשר שלו היא Understatement. הוא ניגן עם Mingus והקליט ב Prestige, BN ולמיטב זכרוני אף היה הראשון שהקליט ב Strata-East. יש משהו מאד אינטלקטואלי ושכלתני בנגינה ובהלחנה שלו אבל מבלי לוותר על האש והתשוקה. 

שני האלבומים מנוגנים בחמישייה כאשר ב Starting Time מנגנים לצד Jordan גם Kenny Dorham בחצוצרה, Cedar Walton בפסנתר, Wilbur Ware בבאס ו Albert ‘Tootie’ Heath בתופים. באלבום השני Sonny Red מחליף עם האלט שלו את החצוצרה של Dorham ועל כסא הפסנתרן מתיישבים לחילופין Tommy Flanagan ו Ronnie Mathews. על הבאס מנגן Art Davis ובתופים Elvin Jones. "כוכבים", אם כן, לא חסר פה ובכל זאת למרות שמדובר בשני אלבומי Hard Bop משובחים הם נותרו למרבה הצער בלתי מוכרים.

האלבום השני שעשה לי את השבוע הוא אלבום טריו של Enrico Pieranunzi המוקדש כולו ללחנים של Wayne Shorter ונקרא על שם אחד מהם: Infant Eyes. (הוקלט בשנת 2000 ויצא בלייבל Challenge Records). בתור חובב Shorter מושבע אני לגמרי קהל היעד של האלבום הזה, ופירנונזי, (תבורכנה ידיו העדינות) לוקח אותי לטיול מרתק בשבילים הפתלתלים של הרפרטואר השורטרי המוכר. הפרשנות והנגינה האופיינית של Pieranunzi מאירה את המוסיקה הזו בשלל גוונים חדשים ומגלה (למי שעוד לא יודע) ש Shorter הוא מלחין בחסד וש Pieranunzi הוא פסנתרן מופלא שפיתח שפה משלו ושהיכולות שלו הן הרבה מעבר לפסנתרנות מושלמת. עם Pieranunzi מנגנים כאן שני מוסיקאים הולנדים ידועים: Hein Van De Geyn בבאס ו  Hans Van Oosterhout בתופים.

תקשיבו לזה ותבינו בדיוק על מה אני מדבר:

הנה המקור מתוך האלבום Speak No Evil:

והנה Pieranunzi:

 

שיהיה סופשבוע נעים.

Monk's Music

לפני כמעט עשרים שנה, בשעת בוקר, עמדתי מול ארון התצוגה של קלטות (קסטות בלעז) הג'אז בקורוס המנוחה, והתלבטתי קשות.

בידי החזקתי 2 קלטות: האחת Thelonious Monk Plays Ellington והשניה Monk’s Music. לשתיהן היתה עטיפה מושכת מבחינה גרפית (קריטריון מרכזי עבורי באותה תקופה) ובשתיהן השתתף Thelonious Monk עליו קראתי איפשהו שהיה אחד ממובילי מהפיכת הבי-בופ וניגן עם הגדולים ביותר: Parker ו Gillespie.

התלבטתי לא מעט. הכסף שהיה לי אפשר לי בקושי לרכוש קלטת אחת, בטח לא את שתיהן. התבונתי בקלטות. הפכתי אותן שוב ושוב וקיוויתי שיצוץ איזה פרט שיעזור לי להחליט. לבסוף ניגש אלי המוכר (אחד בשם ניצן קרמר) ושאל אותי אם אפשר לעזור. הסברתי לו את הדילמה והוא הנהן בהבנה. ההמלצה שלו היתה חד-משמעית: אם אתה רוצה לשמוע את Ellington – תקנה אלבום של Ellington מנגן Ellington. אם אתה רוצה להכיר את Monk – תקנה אלבום של Monk מנגן Monk. כמה פשוט, ככה צודק. לא הייתי יכול לנסח את זה יותר טוב.

לקחתי איתי את Monk’s Music ונסעתי הביתה לחיפה. כל הדרך, באוטובוס קראתי את ה Liner Notes והתיאבון שלי רק גדל. כשהגעתי הביתה לא יכולתי לחכות רגע אחד נוסף, ותחבתי את הקלטת לטייפ הדאבל קאסט שהיה לי. הסרט התחיל להתגלגל ואני נותרתי פעור פה והמום נוכח נגינת Abide With Me, בכלי נשיפה בלבד, ללא פסנתר. לא הצלחתי לסגור את הפה עד סוף הצד. המוסיקה היתה כל כך מקורית, מפתיעה ומלאת הוד. הלחנים היו מקסימים והיה שם קסם לא ברור, כי מחד המוסיקה נשמעה מעובדת עד אחרון הפרטים אבל בו בזמן חופשית לגמרי. והפסנתר. מה זה הפסנתרן הזה ? Monk ניגן אחרת לגמרי מכל מה ששמעתי. מין נגינה שבורה עם כל מיני הדגשות לא צפויות. והליווי שלו היה כל כך נוכח וכל כך מעניין, כל הזמן מגיב למה שקורה מסביבו ובעצם אף פעם לא באמת "יורד" ללוות. כשהצד נגמר החלטתי לשמור לעצמי את הצד השני למחר, ופשוט החזרתי אחורה ושמעתי שוב את הצד הראשון.

באותו לילה, היה לי ממש קשה להירדם. המוסיקה של Monk זרקה אותי כל כך רחוק מהבית ומכל מה שהכרתי. לא חוויתי כזו טלטלה מאז שמעתי את המינגוס הראשון שלי (Tijuana Moods) כמה חודשים לפני כן. פתאום הבנתי שיש שם בחוץ כל כך הרבה הקלטות מופלאות של מוסיקאים שאת שמותיהם אפילו עוד לא שמעתי. אל מול עיני חלפו דמויותיהם של האבות המייסדים Gillespie ו Parker. הם חייכו ונדו בראשיהם כאומרים לי – עכשיו סוף סוף הבנת על מה אנחנו מדברים...

האלבום הוקלט ב 26 ביוני 1957 עבור הלייבל Riverside וההרכב הנגנים המשתתף בו מעניין במיוחד:

מנגנים בו שני דורות של טנוריסטים: Coleman Hawkins הענק שהיה אחד מגיבוריו של Monk, ואף העסיק אותו בהרכב שהקים בשנת 1944 ולצדו מנגן John Coltrane שבילה עם Monk לא מעט שעות בשבועות שקדמו להקלטה ולמד ממקור ראשון לנגן את המוסיקה של Monk. (ראה בפוסט על Monk & Coltrane 1957). כמו כן מנגנים שם Gigi Gryce באלט, שאף נשכר כדי לעזור ל Monk עם העיבודים, Ray Copeland בחצוצרה, Wilbur Ware בבאס ו Art Blakey בתופים.

למעשה ההקלטות החלו עוד ערב לפני כן (ב 25 ביוני 1957) כשההרכב ניסה להקליט את Crepuscule with Nellie, קטע שהלחין Monk לאשתו האהובה Nellie שהיתה במצב בריאותי קשה באותה תקופה, אולם אף אחד מהטייקים לא נמצא ראוי בעיני Monk.

בסופו של דבר, כל המוסיקה באלבום הוקלטה בערב למחרת (26 ביוני 1957) ובנוסף Monk הפתיע עם עיבוד מדהים ביופיו ל Abide With Me, שמילותיו, ככל הנראה, שיקפו את מצב רוחו הירוד לאור מצבה הרפואי של אשתו:

The Darkness deepens; Lord with me abide.

When other helpers fail and comforts flee,

Help of the helpless, O abide with me.

התחושה שהמוסיקה מעובדת בדקדקנות, אותה קיבלתי ששמעתי לראשונה את האלבום, התבררה כמוצדקת. ההרכב הקליט את הקטעים שוב ושוב עד שהגיעו לביצוע שהיה ראוי בעיני Monk. מצד אחד הוא לקח את טובי הנגנים ורצה לתת להם חופש, אבל מצד שני הוא ממש לא התכוון להתפשר וידע בדיוק איך זה צריך להישמע.

במהלך ההקלטות הוא התעצבן לא מעט. Gigi Gryce חטף ממנו על הראש על כך שלא עשה את העיבודים לכלי הנשיפה בדיוק באופן שנתבקש. Hawkins ו Coltrane שלא הצליחו לרדת לסוף דעתו של Monk ונפלו בפער שבין העיבודים שכתב Gryce ובין הוויז'ן של Monk ספגו גם הם.

Art Blakey תיאר זאת כך:

“Monk said to Hawk, ‘You are the great Coleman Hawkins, right? You’re the guy who invented the tenor saxophone, right?’ Hawk agreed. Then Monk said to Trane, ‘You’re the great John Coltrane, right?’ Trane blushed, and mumbled ‘Aw… I’m not so great.’ Then Monk said to both of them, ‘You both play saxophone, right?’ They nodded. ‘Well, the music is on the horn. Between the two of you, you should be able to find it’”.

אבל התוצאה הסופית היא שקובעת והיא, כאמור, מופלאה.

מייד אחרי Abide With Me נכנס Monk בפתיח ל Well, You Needn’t. אני כל כך התרגלתי לשמוע את הקטעים האלה אחד אחרי השני שאצלי Abide with me הוא חלק מהפתיחה של Well, You Needn’t.

ה Head מדהים. הנשפנים קוראים כאיש אחד ו Monk עונה ומגיב בסוף כל משפט שלהם. בסופו של דבר יוצא Monk לסולו שלו. הוא מנגן עם המון space וניכר שהוא חושב על כל צליל ומתכוון אליו. בסוף הסולו שלו הוא צועק את שמו של Coltrane כדי לסמן לו להיכנס. Coltrane נשמע כל כך טוב וכל כך נכון בהקשר המוסיקלי של Monk וברור מיד למה Monk כל כך אהב אותו. אחרי Coltrane נכנס Ray Copeland המצוין שמנגן לא מעט באוקטבה הגבוהה, באופן שמזכיר לי לא מעט את הנגינה של Dizzy. אחריו סולו הבס של Wilbur Ware ומשם לסולו תופים פנטסטי אופייני של Blakey. רק עכשיו מגיע אורח הכבוד – Coleman Hawkins במפגן של נגינה שמזכיר לכולם מי כאן המלך של הטנור ולבסוף עולה Gigi Gryce לסולו חינני. כולם זוכים לליווי מעולה של Monk שלא משעמם לרגע. לפעמים מנגן את הבס, לפעמים תומך עם אקורדים ולפעמים רץ כמו ב stride piano. ואז שוב סולו קצר של Monk לפני ה Tail שסוגר את הקטע.

הקטע הבא, Ruby My Dear, מוריד את הקצב ומנוגן כבלדה בידי Hawkins הנפלא עם סולו קצרצר של Monk.

לאחר מכן מגיע Off Minor (עוף קטן...) עם עיבוד יפהפה לכלי הנשיפה. שוב Hawkins מקבל את זכות הראשונים על הסולו, אחריו Ray Copland בסולו נהדר, מלא רעיונות ומלודי מאד, מכאן Monk לוקח את המושכות ומוביל לסולו שכולו משחק בקצב ובהרמוניה. אחריו Wilbur Ware נותן בבאס ו Blakey מפליא לנגן ומשם מקפלים הכל בחזרה.

הקטע הבא הוא Epistrophy. זהו לחן טיפוסי של Monk, עם Blakey הגדול שמזנב בכולם עם ההיי-הט שלו. Coltrane מקבל את הסולו הראשון, אחריו לפי הסדר Copeland, Gryce, Ware ו Blakey בסולו סוער. Hawkins מנסה להיכנס עם הטנור שלו אבל Blakey שעוד לא סיים פשוט "דורס" אותו, והוא נאלץ לחכות ש Blakey יסיים את חלקו לפני שהוא נכנס לסולו שלו ולבסוף Monk לוקח את הסולו האחרון.

ולבסוף Crepuscule with Nellie המקסים שכתב Monk לאשתו. במקור הוא קרא לו Twilight with Nellie אבל הברונית Nica הציעה לו את "Crepuscule" - החלופה הצרפתית ל twilight והוא השתכנע. Monk עבד על הקטע הזה לא מעט בחודשים האחרונים והרבה מאד בלילות שקדמו להקלטתו. Monk התייחס לקטע הזה כאל הקונצ'רטו שלו והחליט שהוא יהיה כתוב מההתחלה ועד הסוף ללא אילתורים. החצי הראשון מנוגן ללא הנשפנים, והם נכנסים בעדינות רק בחצי השני.

החבורה הקליטה את הקטע הזה מספר פעמים וכאמור, זה לא הלך חלק. אבל בסופו של דבר המאמץ השתלם. Monk השמיע לרעייתו את ההקלטה ו Nellie חייכה. היא אהבה את ששמעה.

אגב, תצלום העטיפה, גם הוא לא הלך חלק. הרעיון המקורי היה take off על משמעות השם Monk (נזיר באנגלית). והכוונה היתה לצלם את Monk כנזיר על דוכן המטיפים עם כוס וויסקי ביד. אבל הוא סירב והתרגז והלך כעוס לשבת באחת הפינות של הסטודיו. הוא התיישב על מריצה אדומה. כך נולדה העטיפה המדליקה והכל כך מזוהה של האלבום הזה.

(והסיפור המלא נמצא בספר Thelonious Monk: The Life and Times of an American Original של Robin D. G. Kelley)