Miles Davis and Sonny Rollins

לאחרונה אני שומע המון Rollins. אני מתמקד בעיקר ב Rollins הצעיר מכיוון שהתקופה שלו שהכי מדברת אלי היא הדברים שעשה בשנות ה 50-60. הדברים המאוחרים שלו כבר פחות לטעמי, במיוחד הסאונד שלו משנות השבעים ואילך שממש לא עושה לי את זה.

אחרי הפוסט שהעליתי על ההקלטות של Miles Davis עם Sonny Stitt, הבנתי שהגיע הזמן להעלות פוסט שיאיר עוד תקופה מעניינת בקריירה של Miles, תקופה שכמעט ולא מדברים עליה, ואני מתכוון לתקופה שלו עם Sonny Rollins.

בסוף שנות ה- 40 היו Charlie Parker, Dizzy Gillespie, John Lewis, Bud Powell, Thelonious Monk, J.J. Johnson וחבריהם בשיאה של מהפיכת ה BeBop. כל מוזיקאי הג'אז הצעירים ניסו לחקות אותם, לנגן כמוהם ולהיות חלק מהמהפכה שהסעירה את עולם הג'אז. Miles Davis כבר עשה את זה והופיע עם כל הגדולים, כולל עם Parker. למרות שהנגינה והגישה שלו היו שונות מאד מאלו של Dizzy.

Rollins הצעיר היה בן כ-15 בלבד כש Lowel Lewis, שהיה חצוצרן וחלק מחבורת Sugar Hill בהארלם שעמה הסתובב Rollins, סיפר לו על Miles לאחר ששמע אותו באלבום עם Parker ומאד אהב אותו.

כשנתיים לאחר מכן (בסביבות שנת 1947-8) בזמן שהטריו של Rollins חימם הרכב של כמה מהשמות הגדולים בג'אז, כולל Miles Davis, מיילס שמע אותו לראשונה והציע לו להצטרף להרכב שלו. במהלך השנים Rollins ו Miles נעשו חברים טובים, ביקרו זה בביתו של זה וחלקו טעם מוזיקלי משותף.

כידוע, אין תיעוד רב של שיתוף הפעולה בין Miles ו Rollins, אבל בואו נתמקד במה שיש.

אגב, אני מתייחס לסשנים ולא לאלבומים, מכיוון שבאותה תקופה היה שכיח שאלבום יורכב מכמה סשנים שונים, חלקם מתקופות שונות ועם נגנים שונים, כך שהחלוקה לאלבומים היתה, פעמים רבות, מלאכותית.

התיעוד הראשון שיש לנו הוא מה 17 בינואר 1951.

Miles ניגן שלושה (!!) סשנים באולפני Apex בניו יורק באותו יום. אחד מהם היה עם Parker באלט, Walter Bishop Jr. בפסנתר, Teddy Kotick בבאס ו Max Roach בתופים (יצא ב 1958, ביחד עם עוד סשן באלבום שנקרא , (Swedish Schnapps והשניים הנוספים בהשתתפות Sonny Rollins:

סשן אחד בהנהגתו של Miles בשישייה עם Bennie Green בטרומבון, Rollins בטנור, John Lewis בפסנתר, Percy Heath בבס ו Roy Haynes בתופים. (יצא כחלק מהאלבום Miles Davis and Horns, אחד האלבומים עם העטיפות הכי מדליקות, שצייר Don Martin מי שהיה אח"כ אחד הקריקטוריסטים המרכזיים והיצירתיים של המגזין המופרע MAD).

והסשן השלישי באותו יום מפתיע במיוחד. מדובר בקטע אחד בלבד, בן שתיים וחצי דקות שמהווה את הקלטת הבכורה של Rollins כמוביל הרכב, ו Miles Davis מנגן בו... פסנתר ?! יחד עם Percy Heath בבס ו Roy Haynes בתופים.

הקטע הזה שולב באלבום שנקרא Sonny Rollins With The Modern Jazz Quartet, Art Blakey and Kenny Drew (אמרתי לכם שהחלוקה לאלבומים היא די שרירותית)

התיעוד הבא מגיע בדיוק חודש לאחר מכן, מהופעה חיה במועדון ה Birdland. למעשה יש לנו כאן שתי הופעות: האחת מה 17 בפברואר 1951, והשניה מה 2 ביוני 1951. בשתיהן Miles מנגן עם J.J. Johnson בטרומבון, Rollins בטנור, Kenny Drew בפסנתר, Tommy Potter  בבס ו Art Blakey בתופים. ההופעות שודרו ברדיו, ומשם גם ההקלטה, שיצאה מאוחר יותר (ב 2004) בדיסק בלייבל Blue Note תחת השם Miles Davis Birdland 1951. הדיסק כולל גם סשן שלישי מספטמבר 1951, בהרכב אחר לגמרי ובלי Rollins.

התיעוד הבא הוקלט ב 5 באוקטובר 1951 ויצא בלייבל Prestige תחת השם DIG וגם הוא מכיל הפתעה מעניינת – ההקלטה הראשונה של Jackie McLean (גם הוא היה מחבורת ה Sugar Hill של Rollins בהארלם) וככל הידוע לי גם היחידה של McLean עם Rollins.

מנגנים כאן, חוץ מ Miles, Rollins ו McLean גם Walter Bishop Jr. בפסנתר, Tommy Potter  בבס ו Art Blakey.

התיעוד הבא, והוא גם האהוב עלי ביותר, נערך ב 30 בינואר 1953 ויצא באלבום Collectors’ Items (ארבעת הקטעים הראשונים). מלבד Miles ו Rollins מנגנים כאן Walter Bishop Jr. בפסנתר, Percy Heath בבס, Philly Joe Jones בתופים וטנוריסט מפתיע בשם Charlie Chan, שהוא בעצם שם כיסוי ל Charlie Parker. כן, כן. מה ששמעתם. Bird מנגן כאן ועוד בטנור. באותה תקופה הוא היה תחת חוזה בלייבל אחר ולכן האפשרות היחידה שלו להשתתף בהקלטות מחוץ לאותו לייבל היתה תחת שם בדוי ובכלי אחר כדי שלא יהיה חשוף לתביעה.

באותה תקופה Bird הפסיק עם ההרואין (Miles ו Rollins עדיין היו חזק בעניין), לאחר שהחצוצרן שלו, Red Rodney, נשלח למאסר ממושך בכלא פדרלי. את מקומו של הסם תפס האלכוהול ובזמן ההקלטות של האלבום עם מיילס, תוך שהוא מתרגל לנגן על הטנור, הוא הוריד בערך חמישית בקבוק ג'ין (או רבע בקבוק וודקה – הדעות חלוקות) ובקושי שרד את ההקלטות לפני שנרדם.

אבל חוץ מהרכילות המעניינת הזו, אני מאד אוהב את האלבום הזה ככל הנראה מכיוון שהוא היה האלבום הראשון שהיה לי של Miles ב Prestige וכאן שמעתי לראשונה את Rollins והתאהבתי בנגינה שלו, בצליל שלו ובשטף הרעיונות שלו. וגם בגלל חלקו השני (הקלטות עם Rollins מ 1956, מיד נגיע לדבר עליהן). אפשר בהחלט לשים לב ש Miles מתחיל כאן כבר להשתנות וזונח את הסגנון המאד ביבופי שאפיין אותו בשנים שלפני כן. הטענה הרווחת היא ש Miles מנגן כאן פחות טוב מאשר בדרך כלל בעקבות ריב עם Parker שבשכרותו התייחס ל Miles לא יפה, אבל אני חושב ש Miles פשוט התחיל לחפש את הדבר הבא, ולטעמי הוא נשמע נהדר. בהקלטות מ 1956 שמהוות את חלקו השני של האלבום כבר ניתן לשמוע את Miles החדש.

שנה וחצי לאחר מכן, ב 29 ביוני 1954, שוב נפגשו Davis ו  Rollins באולפן. הפעם עם Horace Silver בפסנתר, Percy Heath בבס ו Kenny Clarke בתופים. המפגש הזה יצא באלבום נפלא Miles Davis With Sonny Rollins ואחר כך יצא שוב כחלק מאלבום שנקרא Bags' Groove. האלבום Bags' Groove מאחד שני סשנים שהוקלטו ב 1954. הקטע Bags' Groove נקרא על שמו של Milt Jackson – הוויבראפוניסט – שכינויו היה Bags, בשל השקיות שתחת עיניו). אבל Rollins לא משתתף בסשן הזה, אלא רק בארבעת (חמשת, אם כוללים את האלטרנייט) הקטעים האחרים.

שלושה מהם הם לחנים מקוריים של Rollins (Airegin, Doxy ו Oleo) וסטנדרט אחד – But Not For Me.

בקטע Oleo מיילס עושה שימוש ב Harmon Mute (למיטב ידיעתי זו ההקלטה הראשונה שלו עם העמעם הזה) שיהפוך בהמשך לאחד מהמאפיינים הכי מזוהים בנגינה שלו.

המפגש המוקלט הבא של Miles ו Sonny Rollins היה כמעט שנתיים מאוחר יותר, ב 15 במרץ 1956, והוא יצא כחלק מהאלבום Collectors’ Items שכבר דיברנו עליו. ההרכב שונה לחלוטין מההרכב שמנגן בסשן מ 1953, ומונה את Tommy Flanagan בפסנתר, Paul Chambers בבס ו Art Taylor בתופים.

כאן Miles כבר בתקופה אחרת לגמרי. למעשה באותה תקופה כבר היתה לו את החמישייה עם Coltrane, Red Gerland, Paul Chambers ו Philly Joe Jones  (זו החמישייה שלימים זכתה לכינוי The First Great Quintet) והסגנון שלו כבר היה ממש מינימליסטי, קריר ורחוק מאד מהאופן שבו ניגן רק חמש שנים קודם לכן.

כאן מסתיימים המפגשים, שתועדו ויצאו באלבומים, בין Miles Davis ו Sonny Rollins, וחבל כי גם Miles וגם Sonny מראים לאורך כל הדרך התפתחות מוזיקלית ואחד הדברים המעניינים ביותר בעיני זה לשמוע את הדרך שעושה האמן.

אבל בסוף אפריל 1957, במהלך שהות של כמה שבועות במועדון Café Bohemia בניו יורק, Miles פירק את ההרכב ופיטר את Coltrane ואת Philly Joe Jones לאחר שלא יכל יותר לסבול את התנהגותם והעובדה שהיו כל הזמן תחת השפעת חומרים שונים.

Miles הרים טלפון ל Rollins וביקש שיבוא לנגן איתו בהופעות שכבר נסגרו. Rollins נענה לקריאה ובא להחליף את Coltrane. את Philly Joe Jones החליף Art Taylor ולשמחתנו שלוש הופעות כאלו אף שודרו בשידור חי ברדיו. אז הנה שלושת ההופעות, משלושה שבועות רצופים: 13, 20 ו 27 ביולי 1957:

והפתעה אחרונה לפני שנסיים, הנה שני ראיונות בהם Rollins מספר בקולו על ההיכרות שלו עם Miles.

Phineas Newborn

קשה שלא להתפעם מהכשרון השופע של Phineas Newborn Jr.. "בשיאו הוא היה אחד משלושת הפסנתרנים הגדולים של כל הזמנים, לצדם של Bud Powell ו Art Tatum" כך אמר עליו Leonard Feather, המבקר האגדי של Downbeat.

או קחו למשל את מה שכתב עליו George Wein, מייסד פסטיבל Newport, ב Liner Notes לאלבום הבכורה של Newborn ב Atlantic:

For years now I've listened to people scream at me about unknown pianists they have discovered. "He’s greater than Bud . "He cuts Oscar . "He leaves Tatum standing still". As many times as I have heard these cries, that is how often I have been disappointed. In­variably, these unknowns are, at their best, simply minor talents, and, at their worst, pale copies of great pianists.

About a year ago I began to hear stories about a fan­tastic pianist in Memphis, Tenn. with the almost quaint sounding name of Phineas Newborn. Jr. Men I re­spected, such as John Hammond, Willard Alexander and, of course. Count Basie, among many others, insisted that I must hear this guy. Due to my previous sad experiences, I could not get excited. However, when I got a chance to really hear Phineas in Storyville [a nightclub in Boston which Wein owned], for the first time I was not disappointed. The unknown had lived up to his press notices.

Phineas (שאת שמו ביקש להגות כ- Fine As), נולד בשנת 1931 ב Memphis. אביו, Phineas Newborn Sr. היה מתופף ומנהיג להקת בלוז ואחיו Calvin ניגן בגיטרה. הוא התחיל ללמוד פסנתר בגיל 6 מהפסנתרן בלהקה של אביו, אך הגם שפסנתר היה ונשאר הכלי העיקרי שלו הוא ניגן גם חצוצרה, טובה, אופוניום, קרן יער, סקסופון וויבראפון.

הוא התחיל את הקריירה כנגן באלבום הראשון של B.B. King וניגן בהרכבי בלוז, אך היה זה Count Basie שהתניע את הקריירה של Newborn לאחר ששמע אותו בשנת 1952 בממפיס והכיר לו את John Hammond, המפיק של Columbia Records.

Phineas היה פסנתרן בעל שליטה מושלמת בפסנתר ובעל יכולת טכנית מופלאה בשתי הידיים. היכולת הזו כמובן באה לידי ביטוי באוניסונים המהירים שהיו חלק בלתי נפרד מנגינתו (אוניסון הוא נגינת שני קווים מוסיקליים זהים בו זמנית בשתי אוקטבות שונות, או בשני כלים שונים) בהופעות הוא היה נוהג לשים את יד ימין בכיס ולנגן סולו בשמאל בלבד כדי להפגין שיכולתו בשמאל אינה נופלת מיכולתו בימין. מבחינה סגנונית הוא היה מין שילוב של Art Tatum ו Oscar Peterson.

את האלבום הראשון שלו, Here Is Phineas, הקליט בשנת 1956 ל Atlantic עם Oscar Pettiford בבאס ו Kenny Clarke בתופים והוא מהווה תצוגת תכלית מצויינת ליכולות שלו. (שמעו במיוחד את הפתיחה שלו ל All The Things You Are ששואבת השראה מ Bach ומ Art Tatum, את Barbados ואת Dahoud הביבופיים, ואת הטייק שלו על Celia של Bud Powell).

בשנת 1958, לאחר שעבד גם עם Charlie Mingus, יצא לסיבוב הופעות באירופה עם חבורה של מוסיקאי ג'אז אמריקאיים, ביניהם Lee Konitz ו Zoot Sims. תיעוד של אחת ההופעות הללו בשבדיה יצא בלייבל SteepleChase תחת השם  Stockholm Jam Session וניתן לשמוע שם את Newborn עם Benny Bailey בחצוצרה, Oscar Pettiford בבאס ו Rune Carlsson בתופים ולצידם טרומבוניסט ובאריטוניסט בלתי מזוהים.

באותה שנה גם הקליט בטריו עם Roy Hyanes  ו Paul Chambers אלבום בשם We Three שיצא על שמו של Haynes ב Prestige.

בשנת 1961 הקליט עם ההרכב של Howoard McGee ו Teddy Edwards וגם לחוד עם כל אחד מהם

בהמשך אותה שנה גם הקליט אלבום נהדר בטריו (למעשה יש שם  2 טריו שונים: האחד עם Paul Chambers ו Philly Joe Jones והשני עם Sam Jones ו Louis Hayes) שיצאו באלבום World Of Piano!. הביצוע של Lush Life והסונטינה של Ravel שמשמשת כהקדמה שלו הם פנינה נדירה:

ב 1964 הקליט את The Newborn Touch עם Leroy Vinnegar בבאס ו Frank Butler בתופים.

אז איך זה ש Newborn נותר עלום שם והוא כמעט ואינו מוכר אפילו לחובבי הג'אז ? הסיבה לכך היא ש Newborn סבל כבר בתחילת דרכו מבעיות נפשיות והתמכרות לסמים ואלכוהול. אלו החזירו אותו באמצע שנות ה-60, בשיא הקריירה שלו, לעיר הולדתו Memphis בנסיון להתמודד עם השדים שלו. במהלך השנים שלאחר מכן הוא יצא מהגלות שגזר על עצמו לעיתים די נדירות והקליט מעט יחסית. היה זה Ray Brown, הבאסיסט שניגן עם Oscar Peterson, שמילא חלק חשוב בקריירה המאוחרת של Newborn - בכל פעם שמצבו של Newborn איפשר זאת, היה Brown לוקח אותו לאולפן ומקליט עמו בטריו.

כך הוקלטו למשל Please Send Me Somenoe To Love ו Harlem Blues במהלך יומיים בחודש פברואר 1969 עם Ray Brown ו Elvin Jones בתופים. ובשנת 1976 הוקלט, שוב באותו הרכב, האלבום Back Home. וכמה חודשים לאחר מכן בסוף שנת 1976 הוקלט Look Out – Phineas is back, הפעם עם Jimmy Smith בתופים.

בשנת 1978, עשור לאחר שעזב את New York, חזר Newborn להופיע בה, ובעקבות סדרת הופעות מוצלחת הוא גם הוזמן לנגן בפסטיבל Montreux בכמה הרכבים: עם Jay McShann, Hank Jones, John Lewis ואפילו בשלישיית פסנתרים עם Herbie Hancok ו Chick Corea.

ולסיום, קבלו את הוידאו הזה משנת 1962 עם Al McKibbon בבאס ו Kenny Dennis בתופים:

A Disc Per Week #3

את Bud Powell נדמה שאין צורך להציג, ובאופן מוזר, דווקא משום כך, יש צורך להציגו. Bud Powell היה אחד מאבות הביבופ בג'אז, פסנתרן מעולה, מלחין וחדשן ברמה של Thelonious Monk. אולם להבדיל מ Monk שהצליח להשריש את לחניו בקרב נגני הג'אז ולחניו הפכו לסטנדרטים המנוגנים ומוקלטים באופן תדיר עד היום, הרי ש Powell היה המבצע העיקרי של יצירותיו והן כמעט ולא הוקלטו או נוגנו בידי אחרים. המוסיקה שלו, למרבה הצער, נשארה נחלתם של מוסיקאים וידעי ח"ן והוא כמעט ואינו מוכר מחוץ לקהילת המכורים קשה (לג'אז),

Powell הניח את היסודות לפסנתרנות הג'אז המודרנית ונחשב ל Charlie Parker של הפסנתרנים, בין היתר משום שהיה הראשון שהתייחס לפסנתר לא כאל כלי מלווה אלא ככלי סולו שיכול לנגן קווי ביבופ מפותלים ומהירים, בדיוק כמו כלי הנשיפה.

מצבו הנפשי של Powell, שבילה תקופות ארוכות באשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, ביחד עם התמכרותו לסמים גרמו לו להיות בלתי יציב, מבולבל וחברות התקליטים ובעלי המועדנים העדיפו שלא לקחת איתו סיכון ומיעטו לתת לו עבודה.

רוב מבקרי הג'אז מסכימים כי הקלטותיו הטובות יותר של Powell נעשו לפני 1954, וכי הפסנתרנות שלו בתקופה שאחרי 1954 אינה משתווה לזו שלפני כן. (בשנים 1951 עד 1953 שהה Powell באשפוז כפוי וחטף כמות הגונה של מכות חשמל שללא ספק השאירו בו את רישומן).

אני, באופן אישי, מאד אוהב אותו גם בהקלטות מאוחרות יותר כמו ההקלטה מ 24 במאי 1958 שעשה עבור הלייבל Blue Note ויצאה באלבום Time Waits או בשמו המלא:The Amazing Bud Powell, Vol.4. בהקלטה הזו מנגנים לצידו של Bud Powell גם Sam Jones בבאס ו Philly Joe Jones בתופים. ל Bud Powell לא היה הרכב קבוע והשניים, שהיו "אמני בית" בלייבל Blue Note, נשכרו באותו יום כדי ללוות את Powell. התוצאה נפלאה ומציגה את הגאונות של Powell לא רק בהיבט הפסנתרני שהוא כביכול כבר רחוק מיכולותיו בשנים שלפני כן (אבל אל תטעו. גם ב 1958 Powell לא היה פראייר) אלא גם בהיבט ההלחנה. כל שבעת הקטעים באלבום הם פרי עטו של Powell (יש גם שני alternates: ל Sub City ול John's Abbey) והם פורשים תמונה מרתקת של מלחין ויוצר מקורי, אף אם באותה תקופה כבר לא כל כך חדשני.

לצערי, לא מצאתי טיוב ישירות מהאלבום הזה, אבל הנה הקלטה של John's Abbey שנעשתה ב 1959 עם Pierre Michellot בבאס ו Kenny Clarke בתופים:

לא לשכוח לכבות את מוסיקת הרקע בנגן שבצד שמאל למעלה

אגב, כל ארבעת הדיסקים שהקליט Powell ל Blue note, שיצאו תחת השם: The Amazing Bud Powell vol.1-4 וכוללים הקלטות משנת 1949 ועד 1958 בהרכבים שונים - מומלצים מאד.

The New Miles Davis Quintet 1955-1956

ביוני 1956 עבר John Coltrane עם משפחתו מפילדלפיה לניו יורק. הם גרו, באופן זמני עד למציאת דירה, אצל הבאסיסט Paul Chambers. הרקע למעבר לניו יורק היה רצונו של Coltrane לקבל חשיפה רחבה יותר כמוסיקאי ולשחק במגרש של הגדולים. מה לעשות, בניו יורק היו הרבה יותר מועדונים, אומנים, אולפנים וחברות תקליטים מאשר בכל מקום אחר בעולם. אה, והיה עוד עניין אחד. בשנת 1955 הוא גם התחיל לנגן עם איזה חצוצרן אחד, די מוכר, .... Miles Davis .

העבודה המשותפת עם Miles מיקמה את Coltrane על מפת הג'אז וחשפה אותו לקהל המעריצים הגדול (כבר אז) של Miles. אבל מבקרים רבים כמו גם חלק נכבד מהקהל של Miles לא התחברו לנגינה של Coltrane, הם לא הבינו אותה, היא נשמעה להם כמו גיבובי תרגילים וסולמות אוריינטליים של מישהו שנאבק עם הסקסופון שלו ובעיקר הם לא הבינו למה Miles בחר דווקא בסקסופוניסט האלמוני, הגמלוני והמוזר הזה.

אבל היה אחד שדווקא מאד אהב את מה ששמע. קראו לו George Avakian והוא היה המפיק האחראי על מוסיקת הג'אז והפופ בלייבל Columbia. הוא שמע את Miles בשנת 1954 בפסטיבל הג'אז ב Newport, הופעה שלדעת רבים סימנה את הקאמבק (הראשון) של Miles. מר Avakian שמע את Miles מנגן את Round Midnight והתאהב. בסוף שנת 1955 נפגש Avakian עם Miles ו Coltrane ב Café Bohemia על הפרק עמדה האפשרות ש Miles יוחתם ב Columbia. בהמשך הערב Avakian נשאר לשמוע את החמישייה החדשה של Miles (אז, כבר עם Coltrane) ובסוף הערב היה לו ברור שהוא חייב להחתים את Miles. היתה רק בעיה אחת: Miles היה חתום ב Prestige לחוזה ארוך טווח, וב Prestige ממש לא התכוונו לתת לו ללכת.

אחרי מסע שכנועים אינטנסיבי הגיעו ב Prestige להסכמה עם Miles: הוא יקליט עבורם עוד 5 אלבומים והם ישחררו אותו מהחוזה. Miles לא בזבז זמן וניגש ישר לעבודה. בסשן אחד בשנת 1955 ובשני סשנים מרתוניים נוספים שנערכו במאי ובאוקטובר 1956, הקליטה חמישיית Miles Davis שמנתה את Coltrane בסקסופון טנור, Red Garland בפסנתר, Paul Chambers בבאס ו Philly Joe Jones בתופים, חומר שהספיק ל Prestige לחמישה אלבומים, הלא הם: The New Miles Davis Quintet, Steamin', Workin' Relaxin' , Cookin'.

במקביל, בשלושה סשנים שנערכו מסוף שנת 1955 ועד תחילת 1956 הקליטה חמישיית Miles Davis את האלבום Round About Midnight אלבומה היחיד של החמישייה עבור Columbia, שנקרא על שם ה Round Midnight שקיבע את Miles על הכוונת של Avakian עוד בשנת 54'.

אחרי כל הסקירה ההיסטורית הארוכה הזו, שמטרתה היתה להראות בעצם שהאלבום ב Columbia הוא אחיהם האובד של חמשת האלבומים שהקליט Miles ב Prestige נותר לדבר על המוסיקה.

החומר שבחמשת אלבומי Prestige מורכב רובו ככולו מסטנדרטים שהיוו את רפרטואר ההופעות של ההרכב. Miles, שהיה נחוש להשלים את התחייבויותיו ל Prestige במהירות האפשרית, פשוט הכריז על הקטעים והחמישייה ניגנה. טייק אחד והלאה, לקטע הבא. החבר'ה ב Prestige הגדילו לעשות והשאירו (באלבום Relaxin') את ההערות של Miles לנגנים ולטכנאי ולמפיק באולפן. וכך ניתן לשמוע את Miles מסביר ל Red Garland איך בדיוק הוא רוצה את הפתיחה ל You're My Everything או אומר למפיק Bob Weinstock: "I'll play it and tell you what it is later" על If I Were A Bell, שבסופו הוא מתבקש על ידי המפיק לנגן שוב את הקטע ומשיב בשאלה "למה ?". בשלב הזה שומעים ברקע את Coltrane כבר עסוק בחיפוש אחר פותחן הבירה...

החמישייה הזו שמלכתחילה כלל לא הוקמה לצורך הקלטות אלא לשם עבודה שוטפת (הופעות במועדונים) מצאה את עצמה מקליטה כמות עצומה של חומר בזמן קצר שהפך לחלק בלתי מבוטל בדיסקוגרפיה של Miles, ובצדק.

לטעמי דווקא בשלבים הללו שבהם Miles מנגן בעיקר עם סורדינה, בצליל מתכתי קר במקצת, לפעמים לוחש ולפעמים חותך את האוזן עם צליל חד ומולו Coltrane, מחפש, מנסה, בודק אפשרויות על הכלי, נושף ורושף אש חמה – מייצרים ניגוד מושלם שרק מקצין את ההבדלים ביניהם ומציג צדדים שונים וכיוונים שונים לאותו קטע. Miles ו Coltrane מתנהגים ונשמעים כמו הפכים מוחלטים: האחד מנהיג כריזמטי ומנוסה שהחליף את Dizzy לצד Bird, השני Sideman בתחילת דרכו מעט הססן ובלתי מנוסה, האחד בעל צליל חד וקר השני בעל צליל גדול ושמן, האחד מינימליסט שבוחר כל צליל בקפידה ואילו השני מפזר צלילים לכל עבר הרבה יותר ממה שהמלודיה הפשוטה דורשת.

המוסיקה שצומחת מהניגוד הזה מלאת תבונה ויופי, ולמרות שמדובר בסטנדרטים שחוקים ההרכב מצליח להפיח בהם חיים ולייצר מהם רפרנס לאיך ג'אז טוב צריך להישמע.

ה Rhythm Section לא נשאר מאחורה. Garland שהיה מזוהה בעיקר בזכות ה Block Chords שלו (סגנון שאומץ ושוכלל אחר כך לכדי שלמות על ידי Bobby Timmons) מספק תרומה משמעותית וחשובה לצליל של ההרכב, ושומר על המסגרת ההרמונית תוך שהוא תומך בנגינת הסולנים בצורה אלגנטית ודינמית. השילוב הכולל והטבעי כל כך עם Philly Joe Jones ו Paul Chmbers הוא פשוט תענוג כי הכל "יושב" הדוק ובמקום.

גם Miles וגם Coltrane הם מוסיקאים יחודיים ועצמאיים שעסקו כל הזמן בהגדרת גבולות חדשים למוסיקה ואז בהריסת הגבולות שרק הגדירו והצבתם מחדש במקום אחר. שניהם עברו לאורך השנים תהליכים מאד מעניינים של חיפוש עצמי, התבגרות והבשלה מוסיקלית כמו גם שינויי סיגנון תכופים. בהקלטות האלה Miles כבר בפאזה השלישית שלו (אחרי התקופה עם Parker ואחרי Birth Of The Cool) ואילו Coltrane בתחילת דרכו – מגבש את הצליל שלו ואת התפיסה הייחודית לגבי איך צריך לנגן קטע. אולי למאזיני אותה תקופה Coltrane נשמע כמי שאינו יודע מה הוא רוצה מעצמו, אבל בפרספקטיבה שיש לנו תודות להמשך הקריירה של Coltrane אנו יודעים ששם, באותן ההקלטות, היה כור ההיתוך של הרעיונות של הגאון החד פעמי הזה.

כפי שציינתי, הם כל כך שונים זה מזה והתוצאה היא מוסיקה מגוונת, מרתקת, מלאת יצרים, ניגודים ותהפוכות שאינה משעממת לרגע.

אגב, אני לא הצלחתי למצוא הבדלים של ממש בין חמשת אלבומי Prestige שהוקלטו בכפייה ובלחץ זמן ובין האלבום Round About Midinght שהוקלט במהלך שלושה סשנים שונים ל Columbia. אם תלחצו ממש, אולי ניתן להבחין במשהו יותר שוטף ויותר בעל ביטחון עצמי בנגינה של Coltrane בהקלטה עבור Columbia בסאונד ישיר וטבעי, פחות מופק, בהקלטות ב Prestige, סאונד שמדבר אליי יותר. כך שמבחינתי לפחות, השיטה של Prestige (בלי יותר מדי חזרות, הפקות וקשקושים מיותרים) עובדת ובגדול.

אחריתו של הסיפור המופלא הזה הוא בסילוקו (או שמא הסתלקותו) של Coltrane מההרכב. יש האומרים ש Miles נכנע לדרישת אוהדיו השמרנים שלא הצליחו להסתדר עם הצליל והגישה שהביא איתו Coltrane, יש שטוענים ש Miles הודיע ל Coltrane שאין לו מה לבוא לעבודה עד שלא ייגמל מאלכוהול ומסמים ויש שטוענים שבכלל Coltrane הוא זה שרצה לפרק את החבילה מכיוון שהתקשה להתרגל לקפריזות ולאגו של Miles.

כך או כך, בשנת 1957 חזר Coltrane לגור עם משפחתו בבית אמו בפילדלפיה, נגמל מאלכוהול ומסמים ושנה לאחר מכן, בשנת 1958, שבו Miles ו Coltrane והתאחדו שנית כדי לשנות את הג'אז לתמיד, אבל על כך בפעם אחרת.

Miles Davis Quintet 1955-1956
Miles Davis, John Coltrane, Red Garland, Paul Chambers, Philly Joe Jones
The New Miles Davis Quintet, Cookin', Relaxin', Workin', Steamin' (Prestige)
Round About Midnight (Columbia)