Stan Getz with Corea, Clarke, Williams

 

רוצים הצצה לפיסת היסטוריה נדירה ? 

בשנת 1972 חבר Stan Getz ל Rhythm Section מהסרטים שכלל את Chick Corea בפסנתר (ו- Fender Rhodes) את Stanley Clarke בבאס ואת Tony Williams בתופים. ביחד (ועם חיזוק מצדו של נגן כלי ההקשה Aireto Moreira) הם הקליטו אלבום אולפן מעולה בשם Captain Marvel, בעל העטיפה המקסימה עם דמותו של Getz כילד, ויצאו לסיבוב הופעות. 

התקופה היתה תחילת שנות השבעים ו Stan Getz חיפש דרך החוצה מהתדמית של נגן הבוסה נובות שדבקה בו לאחר סדרת אלבומים מוצלחים שהביאו לו הצלחה מסחרית לא מעטה אבל גם תייגו אותו לנצח תחת הסקסופוניסט מ The Girl From Ipanema.

Getz הרגיש, בצדק רב, שיש לו עוד הרבה מאד מה להציע מלבד נגינת בוסה נובות, והמפגש בינו ובין ה rhythm section האגדי הזה הוליד משהו חדש לגמרי שטרם נשמע כמותו בג'אז. Getz מציג כאן נגינה סוערת מלאת אש בניגוד גמור לנגינה הקולית שלו באלבומי הבוסה, וביחד עם הטאצ' הלטיני שמביא איתו Chick Corea והגרוב של שלושת חברי ה rhythm section מתקבלת כאן חגיגה אמיתית.

אבל מלבד האלבום Captain Marvel שהינו כאמור אלבום אולפן, יצא עוד אלבום אחד בהרכב הזה שהוקלט בהופעה חיה שנערכה ב 23 ביולי 1972 ב Montreux ויצאה באלבום בשם Live At Montreux – La Fiesta (בלייבל Polydor). כעת, למרבה השמחה, מתברר (לי) שיש גם צילום וידאו שמתעד את ההופעה הזו ומספק לנו הזדמנות נדירה לשמוע ולראות את ארבעת המוסיקאים המוכשרים הללו בפעולה.

חנוכה שמח לכולכם.

A Disc Per Week #6

חברים יקרים, לא זנחתי את הפרוייקט ואני מבטיח לכם שיש לי דיסק שבועי מדי שבוע אלא שקצב החיים (שנהיה מטורף יותר משבוע לשבוע) משאיר אותי בלי אוויר כשמגיע הזמן לכתוב, ואני לא תמיד מגיע לזה.

אז קבלו פיצוי בדמות המלצה נהדרת על אלבומו הראשון של Sam Rivers עבור הלייבל Blue Note.

האלבום הוקלט בדצמבר 1964 ונקרא Fuchsia Swing Song ומנגנים בו Sam Rivers בטנור, Jaki Byrd בעל אלף הפרצופים בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Tony Williams בתופים.

ההקלטה נערכה זמן קצר לאחר ש Rivers חזר מסיבוב הופעות ארוך עם Miles Davis שהיה בחיפוש אחר יורש ראוי ל Coltrane. לא מעט סקסופוניסטים ניסו להתברג למשבצת הזו ו Sam Rivers היה האחרון שבהם (ממש לפני Wayne Shorter שקיבל את התפקיד הנחשק ויצר ביחד עם Miles, Herbie Hancock, Tony Williams ו Ron Carter את ה Second Quintet המפורסמת של Miles).

Sam Rivers ניגן יותר מדי אוונטגארד לטעמו של Miles, אבל דווקא החבר'ה של Miles מאד אהבו אותו ולראיה הם (Carter ו Williams) הסכימו בשמחה להקליט איתו את אלבום הבכורה שלו ל Blue Note.

ההקלטה הזו פשוט נפלאה. Sam Rivers נמצא בדיוק במקום הנכון (לטעמי) על הקו שבין מוסיקה חופשית לג'אז הבועט של אמצע שנות השישים. לטעמי האלבום הזה (יחד עם כמה אלבומים של Shorter ושל Joe Henderson) הוא אחד המייצגים הטובים של הסגנון המכונה: Post Bop. האלבום הזה מציג את מגוון יכולותיו של Rivers בטנור ותאמינו לי – הוא יכול, והוא לא נופל מאף אחד מהגדולים.

Rivers עצמו הלחין את כל הקטעים באלבום, והוא נע בחופשיות בין קטעים שחשבתי שרק Shorter מסוגל להלחין כמותם ומסתבר שלא כך הוא (כמו Luminous Monolith, Cyclic Episode, Fuchsia Swing Song), בלוז (Downstairs Blues Upstairs שזוכה כאן לכמה גרסאות חלופיות ששוות האזנה) ובלדה מפילה ביופיה (Beatrice, לכבוד אשתו של Rivers).

Carter ו Williams עושים את מה שהם יודעים לעשות כל כך טוב ונותנים לסשן הזה דרייב אדיר שמאפשר ל Rivers לעשות מה שהוא רוצה.

Jaki Byard שמנגן כאן הוא עוד דומה לנגן פנטסטי אך בלתי מוכר. האיש הזה שולט בכל רזי הפסנתר ומסוגל לנגן בכל סגנון אפשרי. מ stride piano וצפונה, דרך ביבופ, הרד בופ וכל הדרך עד לנגינה כמעט חופשית אבל נטועה עמוק במסורת כמו שרק גאון כמו Byard יכול לייצר.

כרגיל, טוב אין טוב ממשמע אזניים (וכמו בפעם הקודמת יש כאן למעשה את כל האלבום ללא הגרסאות החלופיות):

(כרגיל, לא לשכוח לכבות את הנגן בצד שמאל למעלה)

V.S.O.P. Quintet

הפוסט הקודם, על הרית'ם סקשן של Miles, הזכיר לי שעוד לא כתבתי כאן כלום על ההרכב הנהדר והמוכר ביותר של יוצאי ה Second Quintet של Miles. אני מתכוון, כמובן להרכב V.S.O.P. שחבריו הקבועים היו: Wayne Shorter בסקסופון, Herbie Hancock בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Tony Williams בתופים.

את עמדת החצוצרן איישו במהלך השנים מבחר חצוצרנים: Freddie Hubbard (שהיה החצוצרן "המקורי" של ההרכב), Wynton Marsalis, Wallace Roney. אבל מבחינתי, התקופה עם Freddie Hubbard היתה הגדולה מכולה.

נתחיל בהבהרה: המוסיקה של V.S.O.P. היא לא המוסיקה של Miles. נכון, הם ניגנו גם חומרים מהרפרטואר של Miles אבל שום דבר לא נשמע כמו Miles אם Miles לא נמצא שם כדי לנגן אותו. ובכלל הרעיון לא היה לעשות הרכב מחווה ל Miles אלא לקחת את הצוות המוכשר (והמוכר לקהל... השיקול המסחרי כאן הוא ברור) ולתת לו לעשות מוסיקה אקוסטית טובה ואנרגטית. זה לא דבר של מה בכך בסוף שנות השבעים.

דווקאה העמדת חצוצרנים שכל כך שונים מ Miles בחזית, נתנה להרכב הזה את האפשרות לנצל את היכולת המוסיקלית המופלאה שלהם ביחד וליצור משהו אחר לגמרי, שלמרות שהוא ללא ספק יונק מ Miles – הוא מספק חוויה אחרת.

כל מה ששמעתי מבית היוצר של החמישיה המופלאה הזו הוא ג'אז מצויין.

אז נכון, Miles היה שם לפני זה. הוא מצא ואיחד את כל המוסיקאים האלה וגרם להם לדבר בשפה חדשה. אבל, עם כל הכבוד ל Miles (ויש כבוד) – הוא לא הצליח להרים את ההרכב שלו לכאלה רמות של אנרגיה, מן הסתם בגלל שלמרות כל הגאוניות, הכריזמטיות והסקס-אפיל שלו, הוא לא היה חצוצרן מלהיב ועוצמתי כמו Hubbard, שנותן לקהל בדיוק מה שהוא רוצה - ``שיתנו לו בראש``.

האלבום הראשון שלהם, The Quintet, הוקלט בשנת 1977 בהופעה חיה והוא פשוט תענוג צרוף לאוזניים ולרגליים. מה ש Ron Carter ו Tony Williams עושים שם זה לא פחות מבית ספר לרית'ם סקשן. Carter עם הצליל הבשרני ומשיכות הצליל המפורסמות שלו משרה על המאזין מין קסם אפל ועבודת הצוות המושלמת (כבר נמאס לי לחזור שוב ושוב על המילה הזו, אבל אין ברירה במקרה הזה) עם Williams שהמילה מתופף ג'אז נראית קצת קטנה עליו, היא דבר שאפשר רק לחלום עליו.

הקטעים עצמם הם קטעים מקוריים שנכתבו על ידי חברי ההרכב, ובין היתר ניתן למצוא שם גרסת חמישייה ל Third Plane של Ron Carter (הקטע המופלא הזה מופיע, בגרסת הטריו, באלבום מעולה שנקרא על שמו – עליו כבר כתבתי כאן)

האלבום השני, Live Under The Sky, הוקלט במהלך שתי הופעות חיות ביפן (אלבום כפול) והוא מכיל אנרגיות של קונצרט רוק, דינמיקה, לחנים מדהימים ונגינה פשוט ``מעיפה`` של כל המעורבים. בכל פעם מחדש אני נפעם מהסינרגיה המושלמת בין Williams ובין Carter, מהגרוב של Hancock, מהזיקוקים מהחצוצרה של Hubbard ומהסולואים המכשפים והמהורהרים של Shorter.

אגב בשנת 1978 ביקרה כאן חבורת המופלאים (עם Hubbard) ונתנה הופעה בלתי נשכחת בהיכל התרבות בתל-אביב. אני לצערי הייתי אז בן 5, אבל תנסו לשאול אנשים שהיו בהופעה ותראו איך פתאום העיניים בורקות בהתלהבות והפה מתייבש מהתרגשות...

אז לטובת מי שלא זכה לראות המופלאים הללו ב live אני מצרף שלושה קטעי וידאו. לצערי אף אחד מהם לא מראה את החמישייה המקורית (עם Shorter ו Hubbard), אבל בכל זאת כולם כאן.

בראשון יש מן "איחוד" של Under The Sky משנת 1992 עם Wallace Roney במקום Hubbard.

בשני יש אמנם את Hubbard אבל עם Joe Henderson במקום Shorter.

ובשלישי ההרכב המכונה V.S.O.P. II עם האחים Wynton and Branford Marsalis בפרונט.

Carter, Hancock & Williams - Third Plane

אינני יודע מדוע דווקא Ron Carter רשום כמוביל של ה Trio הזה. אני מניח שזה נובע משיקולים מסחריים של הלייבלים השונים, אבל הדיסק הזה שייך באותה מידה גם ל Herbie Hancock וגם ל Tony Williams. מבחינתי, כל אחד מהם יכול היה להיות רשום כמוביל.

בשנות השישים Hancock, Carter ו Williams עבדו הרבה ביחד והיוו את הרית'ם סקשן, ב"הא" הידיעה, של Miles Davis. הם זכו להערכה רבה בייחוד בזכות הסינרגיה המושלמת ביניהם, מבחינה הרמונית וריתמית. ההרמוניות והגרוב של Herbie Hancock חייבות הרבה מקיסמן ל Base Line המושלם שסיפק Ron Carter ולתמיכה והמענה המהיר שנתן Tony Williams לכל שינוי ולכל ניואנס בנגינה. היכולת של השלישיה הזו לייצר אנרגיה וכח בכמויות בלתי מוגבלות ביחד עם הנגינה המינימלית והמאופקת-אך-לפתע-מתפרצת של Miles ו Shorter יצרו את הקסם החד פעמי של ה Miles Davis Second Quintet. ... אבל אז הגיעו שנות השבעים.

בשנות השבעים הג'אז, כידוע, סבל מהזנחה חמורה ורובם המוחלט של מוסיקאי הג'אז שרצו לשרוד נאלצו לנטוש את הג'אז ה"קלאסי" ולעבור לנגן דברים יותר מסחריים ויותר "ברוח התקופה". התופעה הזו לא פסחה, כמובן, גם על שלושת הנגנים שלנו (שהצליחו, אגב, להוציא תחת ידם, גם בתקופה הקשה הזו, כמה פנינים). אבל ב 13 ביולי 1977 נפגשו השלושה באולפן הקלטות ב San Francisco לשם הקלטת אלבום אקוסטי. כן כן, trio אקוסטי בשלהי שנות השבעים.

אינני יודע מה בדיוק קרה באולפן בין שלושת המופלאים האלה, אבל אני אוהב לחשוב שהמוסיקה שהוקלטה באותו יום התפרצה מהם אחרי שנים שלא ניגנו ביחד, בהרכב אקוסטי.

מדובר באלבום trio מצויין, המורכב מחמישה קטעים מקוריים של חברי השלישיה: שלושה קטעים של Carter, אחד של Williams ואחד, לא סתם אחד – אלא Dolphin Dance המקסים, של Hancock. הקטע הנוסף הוא Stella By Starlight שהיה חלק בלתי נפרד מהרפרטואר של Miles אם כי לפני תקופת ה Second Quintet.

הקטעים מצויינים והנגינה קולחת. Herbie Hancock נשמע פשוט פנטסטי, רענן ואלגנטי, חף מכל האלקטרוניקה שאפיינה אותו באותם שנים. Ron Carter עם הסאונד הבשרני והנוכח וההחלקה המוכרת של יד שמאל במעלה הבס שנותנת את האפקט הייחודי של Carter שאי אפשר לטעות בו, ממלא את האלבום הזה. כל אלו ביחד עם הדחיפה הבלתי פוסקת כולל "התפרצויות הזעם" של מתופף העל - Tony Williams, עושים את העבודה.

מדהים לשמוע איך ה trio הזה עובד מבחינת יחסי הכוחות בין הפסנתר, הבס והתופים. כמה דומיננטי הבס (במחשבה שניה, אפשר אולי להבין מדוע האלבום רשום תחת Ron Carter) וכמה תחכום יש באינטראקציה בין המתופף לשני הנגנים האחרים.

למיטב ידיעתי קיים אלבום נוסף, בהוצאה יפנית של Sony Japan של ה trio המופלא הזה בהופעה משנת 1981, אבל לצערי עדיין לא הצלחתי להניח עליו את ידי... (מישהו יכול לסייע ?)

אלבום trio מיוחד ובלתי שגרתי של super group אמיתי. מומלץ בחום !

Ron Carter / Third Plane

(Milestone, 1977)

Ron Carter, Herbie Hancock, Tony Williams.