The SideMan | A Jazz Blog | Yair Spiegel

‏הצגת רשומות עם תוויות Freddie Redd. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 3 בפברואר 2018

Tina Brooks and his Waiting Game

הסיפור שאני עומד לספר לכם לא נגמר טוב. זהו סיפורו של Tina Brooks, אחד מגיבורי הסקסופון שלי. מוזיקאי אדיר שמת בחוסר כל, בלי פרוטה ובעיקר בלי הכרה.

נתחיל בזה שהוא מוזיקאי מדהים בעיני, מאלתר נפלא, מלחין ומעבד מצויין. אבל לא רק אני חושב כך. תראו מה אמר עליו Freddie Hubbard, ש Brooks ניגן איתו ב Open Sesame, אלבום הבכורה שלו ב Blue Note:

"I loved Tina. He had a nice feeling. I got into him before I got into Hank (Mobley). He would write shit out on the spot and it would be beautiful. He wrote "Gypsy Blue" for me on the first record and I loved it. I just loved it. Tina made my first record date wonderful. He wrote and played beautifully. What a soulful, inspiring cat. I loved him."

גם ל Jackie McLean ששיתף פעולה עם Brooks בכמה אלבומים, וש Brooks היה השחקן המחליף שלו ב The Connection (מחזהו Jack Gelber עם מוזיקה של Freddie Redd על חבורת מוזיקאים שמחכים לסוחר הסמים שלהם – ראו כאן) היתה הערכה רבה כלפיו והוא דאג לא אחת ש Alfred Lion ו Francis Wolff (בעלי Blue Note) יקליטו אותו בלייבל שלהם.

אבל כל ההערכה והדחיפה לא באמת עזרו ל Tina Brooks, ולמעט אלבום אחד שלו, True Blue, אף אחד מארבעת (או בעצם חמשת) האלבומים שהקליט כלידר לא ראו אור בחייו, אלא רק שנים לאחר מותו.

הסיפור מתחיל בילד בשם Harold Brooks מ North Carolina שהיה חלש, קטן וביישן. הכינוי שהודבק לו היה Teeny והפך עם השנים ל Tina. בשנת 1944, כשהיה בן 12, עברה משפחתו לניו יורק, אבל Tina Brooks שסבל הצקות חוזרות ונשנות מילדי השכונה נשלח בחזרה לגור אצל קרובים ב North Carolina.

ב1949 חזר Brooks לניו יורק והתחיל לנגן בבארים בעיקר R&B ולאטין, אבל בשעות הקטנות אפשר היה למצוא אותו בג'ם סשנים בהארלם. בשנת 1955 הצטרף לטור קצר עם Lionel Hampton ובשנת 1956 לקח אותו החצוצרן Little Benny Harris תחת חסותו והיה בעצם מי שהכניס את Tina Brooks לג'אז המודרני. ההשפעות שלו מגיעות מ Lester Young, Charlie Parker, Dexter Gordon, Wardell Grey וגם מסקסופוניסטים מודרניים יותר כמו Rollins ו Mobley. אבל כמו הגדולים – Brooks הצליח להבחין את עצמו מן ההמון ולרקוח סגנון אישי וייחודי שניתן לזיהוי. גם בנגינה וגם בהלחנה.

Benny Harris היה גם זה שהרים טלפון ל Alfred Lion, בשלהי 1957, ואמר לו להגיע מהר למועדון בהארלם כדי לשמוע את Brooks. משם הדרך להחתמתו של Brooks ב Blue Note היתה קצרה. ואכן Brooks השתתף בשנת 1958 בשני אלבומים של Jimmy Smith: The Sermon ו House Party, (וגם בעוד בהופעה חיה של סמית' במועדון Smalls Paradise בהארלם שיצא רק מאוחר יותר באלבום Cool Blues). בנוסף הוא משתתף ב Blue Lights של Kenny Burrell ובהקלטה של Burrell בהופעה חיה ב Five Spot Cafe ב 1959.

אבל למרות שכבר ניגן עם הכוכבים של Blue Note, עדיין היתה נחוצה לו הקלטה כלידר כדי לשלוף אותו מהאנונימיות שלו.

בתחילת 1958 הוא כבר הקליט את Minor Move, אלבומו הראשון כלידר ל Blue Note, עם Lee Morgan בחצוצרה, Sonny Clark בפסנתר, Doug Watkins בבאס ו Art Blakey בתופים. למרות שהאלבום כבר נערך, קוטלג והוכן להדפסה – Blue Note החליטו בסוף שלא להוציא אותו והסיבות לכך לא ממש ברורות. האלבום יצא בסופו של דבר לראשונה ב 1980, עשרים שנים לאחר שהוקלט ושש שנים אחרי מותו של Tina Brooks, הודות ל Michael Cuscuna שגאל אותו מהמרתפים והוציא אותו לאור ב Blue Note יפן.

ב 19 ביוני 1960 הקליט החצוצרן Freddie Hubbard את אלבומו הראשון ל Blue Note. האלבום נקרא Open Sesame והוא מציג את Hubbard הצעיר (בסך הכל בן 22 באותה עת) כלידר, אבל Hubbard הביא איתו את Tina Brooks כנגן הטנור, והלה גם תרם לחנים מעולים (Open Sesame, Gypsy Blue) ועיבודים לאלבום. האלבום הזה, ובמיוחד הקטעים שהביא Brooks, הזכירו לחברים ב Blue Note שיש להם אוצר ביד ושבוע לאחר מכן מצא את עצמו Tina Brooks שוב באולפן להקליט את אלבומו השני כלידר באלבום שנקרא True Blue. מנגנים בו: Frddie Hubbard, Duke Jordan בפסנתר, Sam Jones בבאס ו Art Taylor בתופים.

למרות שהאלבום הזה דווקא כן יצא לחנויות מספר חודשים לאחר שהוקלט, הלייבל היה מרוכז בלשווק דווקא את Freddie Hubbard, כוכב החצוצרה החדש שלהם, שגם נראה והתנהג כמו כוכב, ולא את Tina Brooks, החלוש, הקטן והביישן. וכך יצא שלמרות ששני האלבומים יצאו לשוק במקביל, ובשניהם השתתפו גם Hubbard וגם Brooks – רק הראשון זכה לקבל גב מהלייבל, שהמשיך לטפח אותו (בצדק מוחלט, כמובן) גם בשנים הבאות. בעוד True Blue, האלבום של Brooks, בלי עזרת השיווק ויחסי הציבור של Blue Note, לא זכה להצלחה גדולה ולא הביא לפריצה המיוחלת.

בשלב זה Brooks התחיל לעבוד עם Jackie McLean ועם Freddie Redd. כאמור, הוא גם היה מעורב איתם במחזה The Connection ומנגן באלבו בשם זה שהוקלט ללייבל Felsted עם Howard McGee בחצוצרה, Freddie Redd בפסנתר, Milt Hinton בבאס ו Osie Johnson בתופים. באוגוסט 1960 הוא השתתף באלבום Shades Of Redd של Freddie Redd (לצד McLean) ובספטמבר 1960 הוביל במשותף עם McLean סשן של שישייה עם Blue Mitchell בחצוצרה, McLean באלט, Kenny Drew בפסנתר, Paul Chambers בבאס ו Art Taylor בתופים. אבל גם הפעם מזלו של Brooks לא האיר לו פנים.

חצי מהסשן הזה יצא רק שנים מאוחר יותר, יחד עם עוד סשן של McLean, באלבום Jackie’s Bag. לא רק שהקטעים שהלחין Brooks לא נכללו באלבום שיצא תחת שמו של McLean, הוא גם לא הוכר כ co-leader של ההקלטה. העוול הזה תוקן רק ב 1980, שנים רבות אחרי, כשהסשן יצא במלואו ב Blue Note יפן, תחת האלבום Street Singer עם קרדיט משותף ל Brooks ו McLean.

חודש לאחר מכן, באוקטובר 1960, שוב נכנסו לאולפן כל החבורה שעשתה את Street Singer, למעט McLean, לסשן תחת Tina Brooks כלידר. זה היה הסשן השלישי ש Brooks הוביל (או הרביעי אם סופרים את הסשן בהובלתם המשותפת של Brooks / McLean). ההקלטה הניבה אלבום מעולה, שנערך, קוטלג ו... שוב – לא זכה לראות אור יום. הסיבה, בדיוק כמו באלבום Minor Move, אינה ידועה, אבל היא בוודאי לא נעוצה באיכות המוזיקה כי על כך אין עוררין. גם הפעם עלינו להודות ל Cuscuna שגאל את ההקלטה מארכיון Blue Note והוציא לאור ב 1980 ב Blue Note יפן את Back To The Tracks.

ההקלטה הבאה שלו ללייבל היתה בינואר 1961, שוב עם שני שותפיו: Freddie Redd בפסנתר ו Jackie McLean באלט. גם ההקלטה הזו לא ראתה אור שנים ארוכות עד לימי Mosaic (שוב Cuscuna...)

ולבסוף, במרץ 1961, הקליט Tina Brooks את האלבום האחרון שלו. לא רק כלידר, לא רק ב Blue Note. בכלל. Tina Brooks הקליט את אלבומו האחרון ב מרץ 1961 ומאז ועד מותו לא נכנס עוד לאולפן.

באלבום משתתפים Johnny Coles בחצוצרה, Kenny Drew בפסנתר, Wilbur Ware בבאס ו Philly Joe Jones בתופים. בשלב הזה ודאי לא תופתעו לשמוע שגם האלבום הזה, הרביעי תחת שמו של Brooks (או החמישי אם סופרים את הסשן בהובלתם המשותפת של Brooks / McLean) , לא יצא לאור בימי חייו של Brooks ולא הוביל להכרה שכל כך ציפה לה ושלה היה כה ראוי. לא סתם אחד הקטעים באלבום, שעל שמו נקרא גם כל האלבום, נקרא The Waiting Game. אבל החברים ב Blue Note כנראה לא הבינו את האירוניה. גם האלבום הזה יצא רק שנים אחרי מותו של Brooks ב Blue Note יפן.

עד היום לא ברור למה Blue Note התעקשו לקבור את האלבומים ולמעשה את הקריירה של Tina Brooks. מבחינת התוצרת המוזיקלית הוא בוודאי סיפק את הסחורה ועל כך יעידו האלבומים שהוקלטו שהם Hard Bop פנטסטי בדיוק כזה שהיה בלב ליבה של העשייה הבלו נוטית באותן שנים.

Tina Brooks נפטר בגיל 42, בשנת 1974, עני, אנונימי ומתוסכל, ללא שזכה בהכרה וללא שזכה לראות את רוב האלבומים שהקליט. הוא מת לאחר שהכליות שלו חדלו לתפקד אבל כשנשאל אחד מחבריו ממה הוא מת תגובתו היתה: General Dissipation (היעלמות כללית).

סיכם זאת היטב Michael Cuscuna:

“Tina Brooks was a magnificent talent who was among us all too briefly. He was a unique, sensitive improviser who could weave beautiful and complex tapestries through his horn. His lyricism, unity of ideas and inner logic were astounding. Far lesser talents have been far more celbrated.”

יום רביעי, 1 במאי 2013

The Connection

בשנת 1962 יצא לאקרנים בארה"ב הסרט The Connection בבימויה של Shirley Clarke.

הסרט מבוסס על מחזה off Broadway שכתב Jack Gelber והוא בנוי כסרט בתוך סרט. בתמצית, הסרט מביא את סיפורם של שמונה נרקומנים, מכורים להרואין, המחכים בדירה ניו-יורקית לסוחר הסמים שלהם (The Connection) העונה לשם Cowboy שיבוא עם החומר.

הסצינה כולה מצולמת בידי במאי קולנוע, שהסכים לשלם בשבילם עבור הסמים בתמורה לכך שיתנו לו לצלם אותם בפעולה. אלא שהעניינים מסתבכים כשהוא עצמו משתכנע לנסות להזריק את הסם, כדי לחוות את החוויה באופן אישי, אולם הוא אינו מגיב טוב לחוויה.

הסרט הוקרן בפסטיבל קאן וזכה לתגובות טובות ולפרס המבקרים שהתייחסו אליו כאל סרט כמעט תיעודי, אולם בארצות הברית לא שפר גורלו...

הסרט נאסר להקרנה מכיוון שהמילה shit, ככינוי להרואין, הופיעה בו 7 פעמים. אף על פי כן הוא הוקרן מספר בודד של פעמים ללא אישור וספג ביקורות גרועות. לאחת ההקרנות הגיע גם מפקח מטעם המועצה לאישור סרטים של ניו-יורק והאירוע הסתיים במעצרו של המקרין.

עכשיו אתם בטח שואלים למה אני מספר לכם על סרט סמים כושל מתקופה חשוכה בה המילה shit היתה אסורה בקולנוע האמריקני. והתשובה היא: Freddie Redd, Jacky McLean, Larrie Ritchie, Michael Mattos. ההרכב הזה לא רק מופיע בסרט אלא גם אחראי לפס הקול שלו שיצא בשנת 1960 בלייבל Blue Note ותועד באלבום שנקרא: The Music From The Connection. את המוסיקה הלחין הפסנתרן Freddie Redd שכאמור גם מופיע בסרט.

אגב, McLean עצמו גם שיחק במשך שנתיים, בין 1958-60, במחזה עליו מתבסס הסרט. בשנת 1957 הוא ריצה מאסר עקב שימוש בסמים ונשללה ממנו תעודת ה cabaret והזכות להופיע במועדונים. כך שהתיאטרון זכה ליהנות מכישרונו באותה תקופה.

עד לא מזמן היתה לנו רק המוסיקה, אבל בשנת 2012 יצא הסרט ברימסטר חדש והוא זמין להקרנות (למיטב ידיעתי עדיין לא ניתן לרכוש כ- DVD ביתי). כפי שאפשר לראות בדוגמאות הקצרות ב YouTube, (לצערי עדיין לא הצלחתי להניח ידי על עותק מלא) הג'אז אינו מתפקד רק כמוסיקת רקע אלא הוא ממש חלק בלתי נפרד מהסרט והמוסיקאים עצמם מתועדים כשהם מנגנים את פס הקול תוך כדי הסרט.

צירפתי שני קטעים כדי שתבינו עד כמה טובה המוסיקה - אוהבי McLean בוודאו כבר מכירים היטב את ההקלטה הזו, גם אם לא במלוא ההקשר:

והנה הפרומו לסרט:

אבל הרביעיה של Redd עם McLean איננה ההרכב היחיד שהקליט את המוסיקה הזו. קיימת גם הקלטה של אותה המוסיקה בדיוק, משנת 1961, בהרכב של חמישייה עם החצוצרן Howard McGee, Tina Brooks בטנור ו Redd בפסנתר (מופיע בשם הבדוי: I Ching), Milt Hinton בבאס ו Osie Johnson בתופים.

גרסה נוספת, מ 1962 הפעם של שישייה, עם Cecil Payne בבריטון סקסופון, Clark Terry בחצוצרה, Bennie Green בטרומבון, Duke Jordan בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Charlie Persip בתופים. המוסיקה כאן נכתבה בידי Payne ו Kenny Drew.

שתי ההקלטות האחרונות (של McGee ושל Payne) שהיו עד לא מזמן כמעט בגדר חלום רחוק יצאו ע"ג דיסק אחד בלייבל הספרדי Fresh Sound.

אבל בכך לא די. מסתבר שהיתה גם גרסה של המחזה שהוצגה בחוף המערבי בהשתתפותו של Dexter Gordon וזכתה לגרסה מוסיקלית נוספת של Dexter Gordor שתועדה אף היא, בחלקה, באלבום Dexter Calling. (הקטע Soul Sister מקביל ל Sister Salvation, הקטע I Want More מקביל ל O.D. Overdose ו Ernie's Theme מקביל ל Music Forever.

וממש לאחרונה יצאה המוסיקה (גרסת Redd) גם ברביעייה בהנהגתו של המתופף Aldo Romano בלייבל Dreyfus Jazz עם Baptiste Herbin, באלט Alessandro Lanzoni בפסנתר ו Michel Benita בבאס.